בתחילה קיוו בימין שההתנגדות הפוליטית, מתוך הכנסת, תצליח לעצור את תוכנית ההתנתקות. בשלב מסוים אבדה התקווה. שי מלכה, תלמיד ישיבת הסדר ששירת בגולני וחזר לספסל הלימודים בגלל פציעה, גיבש סביבו קבוצה של פעילים צעירים, ויחד הם הכריזו: מרי אזרחי. "היו אז הרבה שיחות ודיונים, איך נאבקים ומה עושים", משחזר מלכה. "למדנו על סוגיית המרי האזרחי, ובדקנו אילו מהלכים יעילים נעשו. לא היה צריך לארגן את זה יותר מדי. אנשים התגייסו וחסמו כבישים ליד הבית שלהם. הייתה היענות יפה".
ב־16 במאי 2005 יצאו מאות מפגינים לחסום כבישים – בכניסה לירושלים, במחלף גהה, בכניסה לבאר־שבע, בצומת גלילות, במישור אדומים ועוד. בחלק מהצמתים הובערו צמיגים. המשטרה הגיבה באגרסיביות: חוסמי הכבישים פונו בכוח, ו־292 מהמפגינים נלקחו למעשיהו, לאגף חדש שהוקם במיוחד בשביל עצורי ההתנתקות.
לקריאת מרואיינים נוספים בפרויקט המיוחד: מובילי מחאות הימין בעבר משווים את המחיר ששילמו עם הסלחנות כלפי המוחים משמאל
מלכה עצמו לא השתתף בחסימות הכבישים – לא משום שלא רצה, אלא בעיקר כי כבר עם תחילת ההתארגנות עצרה המשטרה אותו ואת וחבריו ליוזמה. הם הוחזקו במעצר במשך ארבעה חודשים, עד לאחר שעקירת היישובים הסתיימה. מלכה היה אז בחור בן עשרים; היום, בגיל 38, הוא משפטן, איש עסקים ובעל משפחה, שמביט במציאות בעין בוגרת יותר. אבל גם במבט לאחור הוא לא חוזר בו, ותקופת המעצר היא עבורו מקור לגאווה.
ואולי זו הייתה תגובה של בחור צעיר, שפועל מהבטן ומתוך זעם, ולא בהסתכלות אסטרטגית ובוגרת?
"לא הייתי מגדיר את זה זעם. הפעילות שלנו הייתה תוצאה של ראייה מפוכחת, והובלנו מהלך מחאה רציונלי. חשבנו שהאזרחים צריכים לשים גבול לשלטון, למתוח קו אדום מול הממשלה ולומר שאנחנו לא מוכנים לקבל כל החלטה שמונחתת מלמעלה, בטח כאשר זה מגיע לעקירה של יהודים, החרבת חבל ארץ והוצאת מתים מקבריהם.
"מה שלא לקחנו אז בחשבון הוא שמדינת ישראל היא לא באמת דמוקרטיה. היום אנחנו רואים כל מיני הפגנות 'להצלת הדמוקרטיה', אבל אין דמוקרטיה. זו אחיזת עיניים. אולי הרפורמה שמוביל יריב לוין תהיה התחלה של תהליך תיקון, שיחזיר את המדינה לריבון האמיתי שלה, העם".
מדוע אתה חושב שישראל אינה דמוקרטיה?
"כמשפטן, אני יכול לומר שאין משפט אמת, אין חתירה לצדק, אין הגנה על אזרחים. אין במערכת טיעונים משפטיים אמיתיים, הכול הבל ורעות רוח. אפשר לעקם את כל הטיעונים לאן שרוצים, ליישר לפי מה שנוח. את זה לא לקחנו אז בחשבון. יכולנו לעשות עצרות, הפגנות, שרשרת אנושית, לחלק תותים – ועדיין לא לקבל פרומיל מהחשיפה התקשורתית שמקבלות עשרים זקנות עם דגל אש"ף בתל־אביב".
כשאתה חוסם כביש או משבש את השגרה, אתה לא פוגע בראש הממשלה, בשר או ברמטכ"ל, אלא מפריע לאנשים להגיע לעבודה בזמן. זה מעשה תקין בעיניך?
"הטיעון הזה לא מחזיק מים. גם הפגנה ברישיון דורשת חסימת כביש בידי המשטרה. זה חלק מהמחיר שדמוקרטיה צריכה לשלם, כדי לאפשר את חופש המחאה והביטוי ולהמשיך להיקרא דמוקרטיה. הפעולות הללו של 'מרי אזרחי' או 'אי ציות' נעשות אחרי שהאזרח ניסה בכל דרך חוקית ולגיטימית למחות, להשמיע קול ולשנות את מהלכי השלטון שנתפסים בעיניו כלא לגיטימיים. שרון הכריז שדין נצרים כדין תל־אביב, הממשלה שלו נבחרה על העיקרון הזה – ובסופו של דבר עשתה את ההפך. זה לא המקרה של הממשלה הנוכחית, שקיבלה מנדט מהציבור כדי ליישם בדיוק את מה שהיא עושה כעת".
בפרק הנוכחי של חייו הוא לא ימהר להיאבק בכל פינוי של מתיישבים יהודים, אבל לדבריו הוא מוכן גם היום לשלם מחיר אישי למען יישוב הארץ. "נסיבות החיים שלי השתנו, הנסיבות הפוליטיות השתנו. בהתחשב בידע ובניסיון שצברתי, ההשפעה שלי היום בתחומים רבים גדולה הרבה יותר משל נער בן עשרים. היו מאז עוד מקרים של פינוי, ולא בכל פעם רצתי לעמוד בחזית. אבל אם יש משהו שאני מוכן להיעצר עבורו, זה ארץ ישראל. אם יום אחד הבן או הבת שלי ירצו להשתתף במחאה ולשלם את המחיר למען הערכים שהם מאמינים בהם, אני אהיה גאה בהם מאוד".
אז אתה מבין את המפגינים בתל־אביב, שרוצים לשבש את חיי המדינה ואת הכלכלה במאבק על מה שיקר וחשוב בעיניהם?
"זכותם להפגין, ומצידי שבכל לילה יצאו לצמתים. אבל שיבינו שאם הם מפירים את החוק, יש לזה מחיר. מרי אזרחי הוא אמירה של המפגין: 'אני מוכן לוותר על הפרנסה שלי ולהסתבך משפטית וחוקית כדי להשפיע על המציאות ולשנות את התנהלות השלטון'. אני לא רוצה שיכו מפגינים או ישתמשו נגדם בכוח, אבל המוחים צריכים לדעת שאפשר להיקלע למעצר, לעמוד לדין על הפרת סדר או חסימת נתיב תחבורה, וצריך להיות מוכנים לשלם את המחיר".
אז אתם באותה הסירה?
"לא. לדעתי אין מקום להשוואה. בכל פרסום וריאיון דיברנו על מרי אזרחי בלתי אלים, ולמרות זאת חטפנו מכות רצח מהשוטרים ומהפרשים. האלימות המשטרתית שהחלה בהפגנות המשיכה בפינוי עצמו, והגיעה לשיא בעמונה. אני דיברתי על מחאה לא אלימה, ועדיין נחשבתי הקיצון של הקיצון. היום האנשים הכי לגיטימיים לכאורה, בכנסים הכי מכובדים, לא מדברים על מרי אזרחי בלתי אלים אלא על פתיחה באש, ירי, מלחמה".
נגד מלכה הוגש כתב אישום שהורכב משני חלקים. הראשון כלל סעיף המרדה – "אף שהיועמ"ש מני מזוז, שחתם על האישום, אמר שנה קודם לכן שלא ראוי למדינה דמוקרטית שעבירה כזו תופיע בספר החוקים שלה. בחלק השני של כתב האישום הואשמנו בכל מה שהיה בכבישים בזמן שאנחנו היינו עצורים. כל הפרת סדר, כל חסימה – אנחנו הואשמנו בהן. היו כל כך הרבה תקדימים בתיק שלנו. שופטת בית משפט השלום בירושלים רחל שלו־גרטל הורתה לבטל את כל אישומי ההמרדה, וזיכתה אותנו מכל ההאשמות האחרות. המדינה ערערה והמחוזי הפך את פסק הדין, הרשיע אותנו וגזר עלינו חצי שנת מאסר. העונש הזה הומר לבסוף בעבודות שירות, שקוזזו עם חודשי המעצר שלנו בזמן הגירוש".
וכתלמיד ישיבה צעיר ראית את כל המערכת הזאת מגויסת נגדך.
"כן, הרגשתי את מלוא כובד משקלה של המערכת המשפטית שדורסת אותי. ראיתי את המוסר הכפול והפוזיציה. אבל הייתי גאה במה שעשיתי, ופיתחתי אז בוז עמוק כלפי המערכת הרקובה והמושחתת".
בסופו של דבר ראשי ההתיישבות לא רצו ללכת למחוזות המרי האזרחי, אולי מתוך מחשבה שאחרי שההחלטה המדינית התקבלה, צריך לראות גם איך נשארים עם אחד מאוחד.
"זו לא הייתה החלטה מדינית לגיטימית. זו הייתה דורסנות שהחלה בשחיתות. אם ראשי ההתיישבות היו מתגייסים באמת, 300 אלף איש היו באים לחסום את הצירים לגוש קטיף, הפינוי היה נמנע – וגם כל התוצאות שלו: המלחמות בעזה, חיי הפחד שנגזרו על מאות אלפי אזרחים בדרום, ההרתעה שנשחקה. הכבוד הלאומי האבוד היה ניצל".
