"היו כל מיני מחאות נגד הגירוש", אומר ח"כ לשעבר פרופ' אריה אלדד. ב־2005 הוא ניסה לקדם מהלך של "מרי אזרחי" שיבלום את תוכנית ההתנתקות, אך לדבריו, היוזמות שלו לא משכו קהל רב. "שלושה חודשים לפני הגירוש העברתי את מגוריי לשא־נור. יצאתי לצעדת מחאה, מצפון השומרון לנווה־דקלים בעשרה ימים. ביום הראשון הלכתי עם עשרה אנשים, והרעיון היה שלאט־לאט יצטרפו עוד. זה הלך מצוין, חוץ מזה שלא הצטרפו אנשים. הגעתי לנווה־דקלים ביום שהתקיימה שם עצרת גדולה של 50 אלף איש ליד האגם, כחלק מהמחאות של הכתומים. עליתי לבמה ואמרתי לקהל שאני רוצה לראות מרי אזרחי".
אלדד גם פעל להוביל מהלך של התפטרות המונית. הוא הקים אתר אינטרנט וקרא לאזרחים להירשם אליו ולהודיע כי הם עוזבים את העבודה במחאה על ההתנתקות. "המחשבה הייתה שלא יוכלו להתעלם מזה. פה ושם נרשמו כמה אנשים – מורה, עובד בסניף של משרד הפנים בחיפה שהתפטר במחאה, כמה פקידי ציבור שהתפטרו, וזהו. אני חושב שרוב הנרשמים לאתר היו אנשי שב"כ שרצו לבדוק מה קורה שם".
מלבד זאת הוא קרא מעל בימת הכנסת לסירוב פקודה. הדברים חוללו סערה. השר מתן וילנאי ממפלגת העבודה קרא "להעמיד לדין כל מי שמסית בימים רגישים אלה, ובכך למנוע את הרצח הפוליטי הבא". יו"ר סיעת העבודה, ח"כ איתן כבל, קרא ליועץ המשפטי לממשלה מני מזוז ש"יבחן את חוקיות דבריו של אלדד, שהוא לא אחר מיו"ר ועדת האתיקה של הכנסת. אני קורא לו להתפטר מתפקידו. לאור הדברים שאמר הוא אינו ראוי יותר לכהן בתפקיד". גם יו"ר הכנסת דאז ראובן ריבלין, שהיה ממתנגדי ההתנתקות, יצא נגד אלדד: "הבנתי את קריאתו כקריאת תיגר נגד החלטות הממשלה והכנסת. אומנם הבנתי שהוא קרא למרד אזרחי פסיבי, אך גם כך, נדמה לי, הוא עבר את הגבול".
לקריאת מרואיינים נוספים בפרויקט המיוחד: מובילי מחאות הימין בעבר משווים את המחיר ששילמו עם הסלחנות כלפי המוחים משמאל
אלדד אומר שהקריאה להתקוממות בלתי אלימה הייתה מוצדקת אז: "ערכתי סקירה היסטורית, הצבעתי על מרטין לותר קינג ועוד דמויות, והראיתי איך עושים מרי אזרחי בלתי אלים. הרעיון היה שכל אדם יכול למצוא לעצמו דרכים להביע מחאה – לא לשלם מיסים ולהסכים לשבת בכלא על כך, או להתפטר מהעבודה. והיו גם צעדים אחרים, כמו שביתות ושביתות רעב".
אבל בתקשורת דיווחו על כוונה למחאה אלימה, אפילו שימוש בנשק חם, והתעמולה השפיעה גם על כוחות הביטחון. "לפני הפינוי של שא־נור באו אליי הביתה שני אלופי־משנה, דיברו איתי והתחננו שלא נשתמש בנשק חם", נזכר אלדד. "היו להם חומרים שקיבלו מהשב"כ. מערכת התעמולה של שרון ייצרה חומרים והעבירה להם".
הוא כועס על מי שסירבו לחרוג מההפגנות הרגילות, גם כשאלה נבלמו בהצלחה בידי כוחות הביטחון. "בימים האחרונים לפני הגירוש קראתי לאנשים להצטייד בקאטרים ולחתוך את הגדרות כדי להגיע לגוש קטיף. זה היה לפני שהבנתי שמועצת יש"ע בוגדת במאבק, ולכן כינסה את כל הרבבות בכפר־מימון בלי להתכוון לפרוץ לכיוון הגוש. בזה פחות או יותר נגמר המאבק".
פריצה פנימה הייתה משנה את המציאות?
"אני חושב שאם הייתה יותר היענות, היה אפשר לעצור את ההתנתקות. היו הפגנות לגיטימיות שהמשטר הדמוקרטי בישראל מנע אותן באמצעות מעצרים קבוצתיים. הכתומים מחו תחת המגבלות שהטילו רבני מועצת יש"ע. גם המתיישבים עצמם – חלקם לא ממש התלהבו מהמאבק, חלקם ביקשו מהמפגינים שלא ידרכו להם על הדשא, יום לפני הפינוי. הם לא הצליחו להצמיח מנהיג שילכו אחריו".
וכשאתה רואה את המפגינים בתל־אביב נגד הרפורמה המשפטית, אתה מבין שאולי הם עושים מה שמועצת יש"ע לטענתך לא עשתה? הם נלחמים על ציפור נפשם.
"הצעדים שלהם לגיטימיים ברמה הדמוקרטית, אבל הם צריכים להסכים גם לשלם את המחיר. יש להבדיל בין לגיטימי ברמה הדמוקרטית ובין לגיטימי ברמה הפטריוטית והציונית. מי שמוציא את הכסף מהארץ בשביל מקלט מס, ועכשיו מוצא לזה גם טיעון פוליטי אידיאולוגי־כאילו, מוכיח שארץ ישראל היא בית על תנאי בעיניו. הכול מוצא חן בעיניהם כשהם בשלטון. אז הם שמחים לשבת פה. אבל אם לא – הם בורחים. לדעתי, מיעוטם מאמינים באמת בהפגנות ובמטרות שלהן, והאחרים פשוט נגררים".
