"זכות בלי שיבה": מה מונע מיהודים לשוב לסילוואן?

סמטאות כפר התימנים בצלע המזרחית של כפר השילוח היו שלוות באמצע השבוע שעבר שעבר. מזג האוויר היה נעים, מלווה בטיפות גשם שהפתיעו את ירושלים באותו יום; הסמטאות היו כמעט ריקות בשל עיד אל־פיטר המתקרב, ששלח רבים מתושבי השכונה לנופש בצפון. דבר לא הסגיר את הדרמה שמתחוללת בבג"ץ בימים אלה סביב המקום הזה ממש.

הדיון שהתקיים בערכאה המשפטית העליונה ביום ראשון שעבר נקבע במקור לאולם ב', האולם הקטן. רגע לפני פתיחתו התברר שמאות מתושבי סילוואן צובאים על הדלתות כדי להפגין נוכחות ולהפעיל לחץ פסיכולוגי, והשופטים החליטו להעביר את ההליך לאולם ג', הגדול יותר. למחרת סיכם עיתון הארץ את הדיון במאמר מערכת ארסי שכותרתו הייתה "סילוואן – מופת לעושק", ותוכנו מחה על "העברת שטח עליו גרים מאות פלסטינים לידי מתנחלים בלי בדיקה".

בדיון עצמו דווקא ניתן היה להבין שבדיקה מעמיקה אכן נעשתה, ושתוצאותיה הראו כי עשרות בתים בכפר השילוח צריכים לחזור לידיים יהודיות. כשבא כוח העותרים, עו"ד יזיד קעואר, נשאל מדוע המתין 15 שנה עם הטענות המפורטות בעתירתו, הוא הצטדק והסביר ששולחיו "אינם יודעים קרוא וכתוב ואין להם השכלה משפטית. גם לרשויות לקח זמן לחקור את הנושא. אם בארזים נפלה שלהבת, מה יגידו אזובי הקיר?"

מתח משיחי גבוה

כדי להבין את התסבוכת המשפטית סביב הבתים בכפר השילוח יש לחזור אל סיפורו של כפר התימנים, סיפור המייצג היטב את התנאים הבלתי אפשריים שעמם התמודד היישוב היהודי בארץ באותם ימים. תושבי הכפר הגיעו ארצה במסגרת עליית "אעלה בתמר", שהתאפשרה בזכות שני אירועים היסטוריים – פתיחת תעלת סואץ ב־1869, וכיבוש תימן על ידי התורכים ב־1872. הנתיב הימי שנפתח למדינה המרוחקת הוביל ליצירת קשר ראשוני בין יהודי תימן לבין היישוב היהודי בארץ. ב־1881 פשטה בתימן השמועה כי רוטשילד "מלך היהודים" קנה אדמות בארץ ישראל, וכי הסולטן הטורקי מאפשר ליהודים לשוב לארצם ולהתיישב בה. יהודי תימן, שחיו מאז ומעולם במתח משיחי גבוה, הוקסמו מהתגשמות חלומם. רבים מהם מכרו את בתיהם ורכושם, ויצאו למסע רווי תלאות וסיכונים בדרכם לארץ המובטחת. הם האמינו כי שנת תרמ"ב (1882) היא שנת הגאולה, ומצאו לכך רמז בפסוק "אמרתי אעלה בתמר אוחזה בסנסיניו" (שיר השירים ז, ט).

העולים הגיעו לירושלים, שאותה דמיינו כ"עיר עשויה כסף אשר רחובותיה מרוצפים זהב", ומיד גילו כי עד כמה רחוק התיאור הזה מדמותה הממשית. במאמר שהתפרסם בכתב־העת "תימא" (תשס"ד), הסביר פרופ' יוסף טובי כי אנשי היישוב הישן התקשו לקלוט כלכלית את הבאים ארצה, שרבים מהם כילו את ממונם בדרך הארוכה: "במציאות האפורה של ירושלים נגוז החלום על נדיבי ישראל, הקונים קרקעות ומחלקים אותן חינם לעולים. העיר וקהילתה לא היו מסוגלות לקבל עלייה, ולו בממדים קטנים. רוב תושביה היו מאורגנים בכוללים על פי ארצות המוצא ונזקקו למוסדות החלוקה. לא היה כולל ליהודי תימן, והעולים המעטים שהגיעו מתימן לירושלים נטמעו בעדות האחרות, ובעיקר בקהילת הספרדים. יהודי ירושלים לא נלהבו, בלשון המעטה, לבואם של עולים נוספים, שכן החלוקה קיימה אותם רק בקושי, וכל עולה חדש שהסתפח לאחת הקהילות גרע ממכסת החלוקה לכל משפחה".

הרב יוסף בן־שלמה, אחד העולים, פרסם בעיתון "חבצלת" מודעה בשם הקהילה המשוועת לסיוע כלכלי: "זאת הודעה לחכמים ולגיבורים ולעשירים ובחירי ה' אשר בארץ המה, דעו לכם כי אנחנו אנשי תימן עיר צנעה וסביבותיה יע"א, קהילות קדושות הנה עתה בן פורת יוסף עלו מהן לערך מאתיים נפשות לישב בעיר הקודש ירושלם תוב"ב, משוטטים ברחובות ובשווקים מושלכים בחוץ, אין חונן וחומל, אין עוזר וסומך, ואין איש מאסף הביתה. נודדים ללחם איה בעירום ובחוסר כול מרוב העוני". ראשי ועד העדה הספרדית נעלבו מהמודעה המצהירה שיהודים שהסתפחו אל קהלם סובלים חרפת רעב. בעקבות זאת פרסמו התימנים מכתב התנצלות המודה שמוסדות הספרדים תומכים בהם, ויחד עם זאת ביקשו שלא להתעלם ממצוקתם: "אין הקומץ משביע להחיותנו שני מאות נפשות בתכלית העוני והדלות אשר לא ישוער".

מי שהחליט להרים את הכפפה היה עורך חבצלת, הרב ישראל דב פרומקין. במאמר מערכת נרגש תיאר פרומקין את מצבם הנואש של התימנים: "לנים ברחובות קריה, בנקרות הצורים ובמערות אשר מסביב לירושלים וכל עצמותם תרעדנה מקור וממגור, תחתם רופד אדמה, ומכסם תולעה וכל רמש אשר תרמוש האדמה". הוא קרא להעיר את "ליבות נדיבי עמנו לקום לעזרת אחינו התימנים האלה ודברים היוצאים מלב טהור מלא אהבה לעמו, מצאו מקום בליבות עם ה' ויעשו פרי". העיתון, אגב, המשיך ללוות מקרוב את מצבם של עולי תימן גם שנים לאחר שאליעזר בן־יהודה החליף את פרומקין בתפקיד העורך.

"כשיהודי תימן הגיעו ארצה, פרומקין חשש מהפגיעה הצפויה בכספי החלוקה, אולם הוא הופתע מאוד", מספר ד"ר דרור חוברה, שאת הדוקטורט שלו כתב על התיישבות התימנים בכפר השילוח. "התימנים האמינו בשיטתו של הרמב"ם, ששוללת מכול וכול הסתמכות על כספי צדקה. היה ברור להם שליפול על הציבור זו בושה, ושהם חייבים להתפרנס בכוחות עצמם וללמוד תורה בזמן הנותר. בתימן הם עבדו בצורפות או בבניין, וכאן בארץ הם רצו לעבוד את הקרקע. זה היה החלום שלהם, למרות שלא היה להם רקע בתחום".

בשנת תרמ"ד, ביום הולדתו ה־100 של משה מונטיפיורי, ייסדו פרומקין וחבריו מקברניטי היישוב הישן את חברת "עזרת נידחים לתפארת משה ויהודית". במסגרת הארגון הזה בחן פרומקין אפשרויות שונות ליישובם של עולי תימן, ובחר לבסוף בחלקת קרקע באזור שומם, מעל נחל השילוח. ב"חבצלת" סופר שהשיקול המרכזי היה "מקום אשר לא ירחק ממעיין מים". בספר "בשערייך ירושלם" שכתב פנחס בן צבי גראייבסקי בשנת 1936, מסופר על תורם הקרקעות: "בין אלה החובבים הראשונים, גואלי הארץ שרכשו להם מגרשים ונחלות לא לשם עושר וכבוד כי אם לשם חיבת ציון בכוונה טהורה ונקייה, היה ר' בועז הבבלי, בעל המגרש הראשון לשכונת התימנים בצלע הר הזיתים אשר על פני ירושלים מקדם. לא עשיר היה ר' בועז הבבלי הלזה, אבל ישר לב, חובב ארץ ישראל בכל רגשי ליבו, ונפשו הטהורה שאפה לכונן שכונה על יד מי השלוח – מי מעיין וגנים סביב לו, ולו שישה עשר אלף אמות בצלע הר הזיתים על יד הכפר סילוון. בשנת תרמ"ד כשבאה שאלת התימנים בירושלים לדאוג לבתים לשבת בהם וחברת עזרת נידחים השתדלה בזה, ובראשה הרי"ד פרומקין בעל ה'חבצלת' – ויהי הוא הראשון בנדבתו".

ועד העדה הספרדית לקח על עצמו את משימת העברת הקרקעות בטאבו הטורקי, אולם נתקל בבעיה: החוק העות'מאני לא אפשר רישום על שם תאגיד או על שם אדם שאינו נתין הממלכה. כדי לעקוף את המכשול, נרשם השטח בנאמנות על שמו של מנהל עדת היהודים הספרדים בירושלים, חכם משה בנבנישתי. לאחר שהעניין הוסדר, השיקה חברת "עזרת נידחים" מגבית לצורך הקמת בתים, שהיו למעשה "מרכז הקליטה" הראשון של שיבת ציון הנוכחית.

עיתון חבצלת תיאר את מעמד הנחת אבן הפינה: "בלב מלא רגשי ששון ועיניים זולגות דמע שרו הנאספים משירי נעים זמירות ישראל האצורים בקרבם. ויברכו חד את אחד כי יזכו לעזור לבניין בית הבחירה במהרה בימינו. ראשי החברה עזרת נידחים התבוננו וחדלו ממחשבתם הראשונה לבנות בתים קטנים במחיר מִצער, ויגמרו אומר לבנות חדרים גדולים שיספיקו למושב משפחה גדולה או לשתי משפחות קטנות". ולמי שתהה מהי משמעות ההגדרה "חדרים גדולים", מסביר העיתון: "אורך כל אחד משלושת החדרים אשר יבנו עתה יהיה שבע אמות ורוחבו חמישה".

כשנכנסתי בשבוע שעבר לאחד החדרים האלה, תהיתי לעצמי איך בדיוק הצטופפו שתי משפחות במקום קטן כל כך. "היה לחץ לבנות מהר", מסביר לי חוברה את מגבלות הפרויקט. "גם בגלל החורף שהתקרב, וגם מחשש שהמיסיון ייקח משפחות עניות ויציע להן קורת גג בתמורה להמרת דת".

הגרלת חינם למשתכן

חנוכת שלושת הבתים הראשונים נערכה ברוב פאר והדר בנר שני של חנוכה תרמ"ה. "בבואנו לרגלי הר הזיתים נוכחתי לראות כי החברה דאגה גם לסול מסילה מדרך המלך ההולך לרגלי ההר עד לליבו ששמה בנויים הבתים, ורוחב המסילה שלוש אמות באמה", כך תואר בעיתון חבצלת. "ירדתי מעל נושא האדם ואלך רגלי… ובעוד רגעים אחדים עמדו רגליי בפתח הבתים הבנויים בנאווה, ובלב שמח קראתי אמנם בונה ירושלים ה', וכאשר פגשו עיניי באחינו התימנים השמחים אלי גיל, אמרתי: האח! גם נדחי ישראל יכנס.

"לעת הצהריים החלה החנוכה, עניי התימנים אשר זכו להיאחז בהבתים קבע איש איש מזוזה בפתח ביתו ובהדרת קודש בירכו את הברכה 'לקבוע מזוזה' וכל העם ענה אמן והלל לה'. אחר כך נתאספו קהל התימנים וישירו אחד הפזמונים – מאשר ישוררו מארצות תימן – לכבוד היום. חזות פני האומללים האלה הדלים ורעים ומפיקים זוועה ותוגיון נפש, ומנגינותיהם המוזרות אף לאוזן תושב ארצות המזרח, משכו אליהם עיני הנאספים ויעירו רגשותיהם עד כי זלגו עיני רבים דמעות".

פרומקין הנלהב הגביר את מאמציו לרתום נדבנים יהודים להמשך הבנייה במקום. שנה לאחר מכן כבר עמדו בשכונה עשרים בתים, ובעיתון דווח על פעילות להשגת היתרי בנייה לשלושים נוספים. האייטם ההיסטורי מגלה שכבר אז, הבירוקרטיה הייתה מרכיב מרכזי ביוקר המחיה: "לדאבון לב לא הגיענו עוד הרשיום (רישיון – י"י) מקאנסטאנטינאפיל לבניין בתים, כבוד הפחה שלח בר"ה (ראש השנה) החולף עוד טעלעגראף בדבר הזה לעיר הבירה, והרשיום לא הגיע עוד, כי עליו לעבור דרך בתי מועצות רבים ובכל בית עליו לחכות עד בוא מועדו".

הרישיון המיוחל ניתן בתרמ"ח (1888), ופרומקין פצח במפעל הבנייה שלו. השכונה צמחה ל־72 דירות חדר, שהוצמדו זו לזו בצורת רכבת, בדומה למשכנות־שאננים. במבנה המכונה "שלוש הכיפות" נחנך בית הכנסת "אוהל שלמה", ומתחתיו נחפר בור מים גדול, שאליו התנקזו הגשמים מגגות השכונה.

פרומקין רצה לסייע לעניים, אולם גם היה חשוב לו שהם לא יפתחו תלות במגורי החינם, אלא יתאמצו לעבוד ולהתפרנס בכוחות עצמם. הפתרון לכך נמצא בדמות הגרלה מיוחדת שהגה. "חדשים לבתים בואו והפיסו", כך הכריזה מודעה בעיתון חבצלת משנת תרנ"ב על הפיס הצפוי. "ביום א' ר"ח תמוז יוטל גורל בוועד חברת עזרת נידחים על ארבעים בתים (…) הזוכה בגורל ישב בבית חינם שלוש שנים".

כשתושבי השכונה התבססו, הם החלו לרכוש בעצמם חלקות נוספות מדרום למרכז הקליטה ולבנות עליהן בתים חדשים. "התימנים עבדו קשה", מספר חוברה. "הם התמחו בבניין אצל מעסיקים כמו נסים בכר ובית הספר בצלאל. השיטה שלהם הייתה שכל אחד עוזר לאחר בתחום המקצועי שלו: הטייח מטייח עבור חברו הרצף, וזה בתמורה עושה לו את הריצוף. במשך תריסר שנים הם בנו כשמונים בתים בשכונה פרטית, חלקם בני שתיים־שלוש קומות, עם נוף למדבר יהודה. הם הקימו שם קהילה שהייתה כמעט העתק לחיים בתימן, ומצבם החל להתייצב".

הרב בנבנישתי נפטר עוד קודם לכן, ב־1885. אנשי הוועד הספרדי חששו שצאצאיו שחיו בסלוניקי יטענו לבעלות פרטית על שכונת עזרת נידחים, ולכן החליטו להפוך את המקום להקדש. ארבע שנים לאחר מכן נוסד בפני בית הדין השרעי בירושלים "הקדש בנבנישתי", ונקבע ששלושת נאמניו, אז ולעתיד לבוא, יהיו "הרב הראשי של העדה היהודית בירושלים (הכוונה לרב הספרדי – י"י); הרב הראשי לאשכנזים; ומנהל בית הספר אליאנס". נהניו של ההקדש, כך נכתב, יהיו "העניים של העדה היהודית בירושלים, דור אחר דור ואיש אחר איש".

בשלושת העשורים הראשונים של המאה ה־20 אכן שימשו בתי ההקדש את עניי ירושלים, ובארכיונים נשמרו תכתובות רבות באשר לניהול האדמיניסטרטיבי שלהם. "היחסים עם הערבים באותן שנים ידעו עליות ומורדות", אומר חוברה. "תושבי השכונה הכירו את המנטליות של שכניהם עוד מתימן. במאורעות תר"פ הם זכו להגנה של מוכתר בשם חאג' גוזלן, שכינה אותם 'האחים שלי' ולא נתן לערבים לפגוע בהם. נקודת השבר הייתה בתרפ"ט, אז המון מוסת מחברון הגיע לאזור והתסיס את כל הסביבה".

מספרם של הנרצחים בפרעות תרפ"ט הכניס את היישוב היהודי להלם, וחלק מתושבי כפר השילוח נטשו את בתיהם כדי להתגורר באזורים בטוחים יותר. ועד העדה הספרדית פנה אל המושל הבריטי בבקשה לאבטחה משטרתית במקום. כמה משפחות חזרו, אולם שום דבר לא היה עוד כבעבר. המרפאה, בית הספר וגן הילדים שפעלו במקום עד הפרעות, לא חזרו לתפקד. במכתב נרגש לאנשי ירושלים תיארו נכבדי כפר השילוח את המצב הקשה במקום: "מזה יומיים אנו מסוגרים בכפר השלח אין יוצא ואין בא מרוב השמועות המחרידות, וכל הקהל מתמוגג ברעב ובחוסר כול. חוסו וחושו לעזרת אחיכם הזקוקים לעזרתכם". באיגרת הבאה הם כותבים: "המצב הנמשך והולך עד היום החמיר מאוד, ותקוותנו שיהיה לו קץ נשארה מעל. זה יותר מחודש ימים שאנחנו סובלים מחוסר עבודה וכלואים בבתינו יומם ולילה, ונפשנו קצה בבטלה, וחוסר ביטחון בחיים החשיכו את עינינו והכאיבו את נפשנו. מחזיקים אנחנו מעמד בכפרנו למען שלא יאבד רכושנו בידי בני עוולה שכל האמצעים כשרים בעיניהם".

אפילו הבטון נשדד

הפתרון מבחינת שלטונות המנדט הבריטי היה פשוט ואכזרי. ביום ט"ו במנחם אב תרצ"ח (12.8.1938), אחרי שנים של דשדוש ואי נטילת אחריות, פקדו הבריטים על תושבי כפר השילוח היהודים להתפנות. הצו שהוצא הורה להם לעזוב את בתי ההקדש וגם את הבתים הפרטיים שמדרום לו, באמתלה שנשקפת סכנה לחייהם. בכך באו לקיצן 53 שנות התיישבות בכפר התימנים, שכונה שבשיא תפארתה התגוררו בה כ־120 משפחות.

לאחר הפינוי החלו הערבים לבזוז את הבתים. הנהגת היישוב שיגרה למקום שליחים כדי לתעד את הנעשה. שלמה זאבי, אביו של רחבעם זאבי, צילם את השכונה הנטושה וסיכם את ממצאיו בדו"ח: "ביקרנו בבית הכנסת אוהל שלמה. מנעול הדלת שבור וניכרים סימני התפרצות. בפנים הכרים פזורים על הרצפה ודפים קרועים של חומשים ושאר ספרי קודש מתגוללים (…) על גבי הרצפה גווילים של ספר תורה מקלף אדום בצורה פרועה; הגוויל בפרשת ויצא מלוכלך בצואת אדם (…) מצאנו חומש שמות שהיה פתוח במגילת אסתר בפסוק 'ויאמר המן אל אחשורוש ישנו עם אחד מפוזר ומפורד'".

חלק מהבתים הוחרבו עד סמוך ליסודות. "מצאנו כמה מהם במצב של הרס כאילו אחרי הפצצה או רעידת האדמה", מתאר זאבי. "הדלתות והחלונות הוצאו, חוסרו הפחים והרעפים ששימשו כגגות, הוצאו המרצפות, נראה שבכמה מהם נלקחו גם אבני קיר. בכמה בתים וביניהם גם בית הכנסת הוצאו הדלתות והחלונות אולם הבתים עומדים על תילם".

משלחת של תושבים־לשעבר שהגיעה למקום ב־1942, תיארה את הביזה שערכו השכנים הערבים: "הבתים של הקדש וגם בתינו הפרטיים הרוסים ושדודים ויגיענו הולך ונחרב מיום ליום. והשבוע הזה ביקר שמה המוכתאר שלנו אהרון מליח הי"ו וראה חורבן ושממה נוסף על מה שהיה. ומכיוון והחומרים הם ביוקר הרבה, לכן לא חדלו מלשדוד את מה שנשאר ולוקחים מכל מה שיכולים לקחת, ומה שנשאר מהחלונות והדלתות, והגיעו עד הרעפים והקרשים של גגי הבתים. גם הבתים שהגג שלהם בטון וברזל, משברים את הבטון עבור לקחת את הברזל ואין מי שימחה בידם ויהיו בתינו הפקר להם".

במצב הדברים שנוצר, החליט ועד ההקדש להשכיר את הנכסים לתושב ערבי מסילוואן, כדי שהוא ישמור עליהם. ב־1946, לאחר שהרבנות הראשית נתנה את ברכתה למהלך, חתם ועד העדה הספרדית על חוזה לשלוש שנים מול אדם בשם קאיד רג'א מחמד ג'לאג'ל. הלה קיבל לידיו את האחריות על מבנה שלוש הכיפות ועל כל שטח הקרקע שבבעלות ההקדש.

לקראת תום תקופת החוזה פרצה מלחמת השחרור, והאזור נפל בידי הירדנים. אלה הקפידו על תיעוד מלא של המקרקעין שנכבשו, ופקיד ירדני קיבל את תואר "הממונה על רכוש האויב היהודי". ג'לאג'ל מצידו החל למכור לערבים מחברון ומליפתא את הבתים והקרקעות שנמסרו לידיו לצורך שמירה: הוא האמין שהיהודים לא יחזרו למקום לעולם, ועבורו הייתה זו הזדמנות להתעשר בקלות. כשהממונה הירדני ירד לשטח, הוא גילה את מעלליו של ג'לאג'ל והזמין אותו לחקירה, אולם האיש התחמק שוב ושוב. בינתיים התמלאו החלקות בבנייה בלתי חוקית של פולשים.

הרסת וגם ירשת

במלחמת ששת הימים הצליח צה"ל להניח את ידו על הארכיון המסודר של הממונה הירדני, והמידע שנתפס אפשר לטפל ברכוש היהודי שנבזז במלחמת השחרור. חשוב לציין כי מבחינה משפטית, יש הבדל בנושא הזה בין מזרח ירושלים ליהודה ושומרון: רכוש יהודי שננטש ביו"ש והוחזק על ידי הירדנים עד 67', לא הוחזר לבעליו אלא עבר לרשות המדינה (בעקבות הפסיקה ב"בג"ץ ולרו"). במזרח ירושלים חל חוק מיוחד, "חוק הסדרי משפט ומנהל", הקובע כי רכוש יהודי נטוש ינוהל על ידי האפוטרופוס הכללי, עד אשר יימצאו בעליו המקוריים. ובכל זאת, בשני העשורים הראשונים שלאחר מלחמת ששת הימים, האפוטרופוס כמעט ולא נקף אצבע להשבת רכוש יהודי גזול באזור כפר השילוח.

בשנות השמונים המאוחרות פנה לעמותת "עטרת כוהנים" אחד מצאצאי התושבים של כפר התימנים, וביקש כמה פעמים כי יבררו פרטים על נחלת אבותיו. המפנה המשפטי החל בזכות שתי בנות שירות לאומי שהפשילו שרוולים ויצאו למסע חקר מרתק. הן מצאו כמה מסמכים חשובים – פנייתם של הנאמנים לרבנים הראשיים מ־1946, עותק של שטר ההקדש וחוזה השכירות עם ג'לאג'ל. בעקבות הממצאים פנו אנשי העמותה לאפוטרופוס הכללי, וזה איתר את תיק הממונה הירדני עם כל הפרטים החשובים שנשמרו בו. האפוטרופוס ערך מחקר היסטורי מעמיק משלו, ובשנת 2001 אישר הקמה מחודשת של הקדש בנבנישתי.

איוש התפקידים של נאמני ההקדש בהתאם לדרישות המקוריות התגלה כבעייתי: הרב האשכנזי של ירושלים, הרב יצחק קוליץ ז"ל, היה אז חולה מאוד, והפונקציה של מנהל בית הספר אליאנס כבר לא הייתה קיימת. בית המשפט פנה לפיכך לרב הראשי הספרדי של העיר, הרב שלום משאש ז"ל, וזה מינה מטעמו שלושה נאמנים. את שמותיהם של השלושה בחרנו שלא לפרסם כאן, מטעמים של חשש לחייהם.

בסופו של הליך ממושך שחרר האפוטרופוס את הבעלות על ההקדש לידי הנאמנים, ואלו החלו במיפוי מלא של השטח. השאיפה שלהם הייתה שלא לממש באופן חד־צדדי את הזכויות הפורמליות שניתנו להם, אלא להגיע להסכמות עם התושבים הערבים בשטח. איש קשר מטעמם רכש בתחילת העשור הקודם זכויות באחת הדירות ושילם תמורה נדיבה, אף שמבחינה משפטית ה"מוכרים" לא היו אלא פולשים. הנאמנים ביקשו להמשיך ולהתקדם בדרך הזו, אלא שהעובדות בשטח חייבו אותם לנהוג אחרת. בשנת 2006, לאחר שהבחינו בקומה חדשה הנבנית מעל למבנה ששימש בעבר כבית כנסת, הם הגישו לבית המשפט בקשה לצו מניעה וצו הריסה לתוספת הבנייה. זוהי הנקודה שבה החלה ההתכתשות המשפטית בין תושבי השכונה הערבים לבין נציגי ההקדש.

התיק הוגש לשופט משה ברעם מבית משפט השלום בירושלים, שקבע כי הפולשים יהרסו את התוספות בעצמם. במקביל החלה משפחה אחרת מסילוואן, משפחת דוויק, לבנות באופן בלתי חוקי שתי קומות על מבנה אחר בשטח ההקדש, והנאמנים הגישו תביעה לבית המשפט המחוזי. עו"ד עימאד עוודה, בא כוחה של המשפחה, החליט ללכת על כל הקופה: הוא טען שלנאמני ההקדש אין שום זכויות בקרקע, שכן נסחי הטאבו הטורקיים שעליהם הסתמך האפוטרופוס הכללי נותנים תיאור מילולי בלבד של החלקות, ולא מצורפות אליהם מפות. מסמך כזה עשוי להסתפק בהגדרה כמו "ממזרח לשטח יש דרך, ממערב פרדסים ומדרום הבית של עודה אל־חאליסי". לשיטתו של עוודה, ניתן להחיל את התיאור הזה "גם על הירח", ולכל הפחות על נכסים אחרים בירושלים. עורך הדין הציע לבית המשפט להעביר את הסוגיה להכרעתה של צביה לוי – פקידה בכירה בלשכת רישום המקרקעין בירושלים, שדוברת טורקית עות'מאנית ומוכרת כאוטוריטה בכל הנוגע לרישומים היסטוריים.

אנשי ההקדש קיבלו פיק ברכיים. הם חששו מאוד מהפקדת גורל התיק בידי גורם שלישי, אולם נאלצו להסכים להצעה. השופט אהרן פרקש זימן את לוי לדיון והטיל עליה לחקור את הנושא ולכתוב חוות דעת. לאחר שישבה זמן ממושך על המדוכה וסקרה הררים של ראיות, הוציאה לוי דו"ח מפורט ובו שורה תחתונה חד־משמעית: אין ספק שהנכסים השנויים במחלוקת היו חלק מהקדש בנבנישתי.

אנשי ההקדש נשמו לרווחה, אך עוודה ניסה את כוחו בטענות נוספות: ההקדש לדבריו חל רק על הבתים ולא על הקרקע, והואיל והבתים נחרבו, ממילא פקע ההקדש. גם כאן הוא נחל כישלון: הנאמנים הוכיחו שהבתים המקוריים לא נהרסו לגמרי, וכי המבנים החדשים התבססו על קירותיהם. זאת ועוד, אילו בתיהם של עולי תימן היו חרבים לחלוטין, היה זה מקרה קלאסי של "הרצחת וגם ירשת", שכן מי שהרס אותם הם הפולשים הערבים.

עוודה הוסיף וטען כי התושבים הנוכחיים רכשו את הקרקע מידי ג'לאג'ל ולכן אי אפשר להטיל עליהם אחריות, וכי חלה בתיק התיישנות. ב־2012 פרסם השופט פרקש את פסק דינו: לאורך 40 עמודים הוא קבע מסמרות בשיוך הקרקעי ואישר למעשה את שחרור הנכסים לידי נאמני ההקדש. ג'לאג'ל, כתב השופט, היה רק שומר וממילא לא יכול היה למכור נכסים שאינם בבעלותו. הפולשים הצטוו לפיכך להרוס את התוספות הבלתי חוקיות.

משפחת דוויק ערערה לבית המשפט העליון. בהרכב שדן בתיק בשנת 2014 ישבו הנשיאה דאז מרים נאור, השופט יצחק עמית והשופטת דפנה ברק־ארז – מי שתמלא תפקיד גם בגלגול האחרון של הפרשה. בדיון לא הצליחה נאור להסתיר את סלידתה מהרעיון שנאמני ההקדש יפעלו להשגת מטרות ההקדש, שמשמעותן התיישבות יהודית: "אתם טוענים כי הנכס הוא שלכם. האם זה לא יותר טוב שיש את אותה בנייה? מה מריץ אתכם חוץ מפוליטיקה?". גם השופט עמית נחרד: "מה אתם הולכים לעשות? מדובר כאן בעשרות דירות. זו שכונה".

פסק הדין היה מעניין. השופטים אשררו את הכרעתו של השופט פרקש, וקבעו שהממצאים בדבר הבעלות על ההקדש מבוססים היטב. עם זאת הם קיבלו את ערעור הפולשים לעניין הריסת הבנייה הבלתי חוקית, וזאת בנימוק פורמלי: חוק התכנון והבנייה מאפשר רק לשכן ("מצרן") לתבוע באמצעותו הריסה של בנייה בלתי חוקית, בעוד לבעלים עצמם שמורים מסלולים אחרים.

במקביל שבו נאמני ההקדש לתבוע את הפולשים למבנה בית הכנסת, והפעם דרשו פינוי, סילוק יד ותשלום דמי שימוש ראויים. בית משפט השלום דחה את התביעה, בנימוק שלא הוכח השיוך הקרקעי של בית הכנסת להקדש. הנאמנים ערערו למחוזי, שקיבל את עמדתם והורה על פינוי הנכס. הפולשים מצידם הגישו בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון, אך השופט אליקים רובינשטיין דחה את בקשתם וקבע שהפסיקה של המחוזי מתיישרת גם עם פסק הדין של השופט פרקש וגם עם החלטת נאור, עמית וברק־ארז בעליון.

פרסום מסכן חיים

כשבאמתחתם שורה ארוכה של פסקי דין הקובעים כממצא עובדתי מובהק שהם הבעלים הבלעדיים של המקרקעין, החלו נאמני ההקדש להגיש תביעות פינוי ביתר הנכסים. גם בשלב הזה היה חשוב להם להראות גישה של שכנות טובה ורצון טוב כלפי הפולשים מסילוואן. למרות פסקי דין חלוטים שהורו על פינוי, הם הציעו למשפחות חבילת פיצוי נדיבה במיוחד, שתאפשר להן קניית נכס מרווח ובניית חיים חדשים במקום אחר. אחת המשפחות הגדולות אכן עברה למרכז הארץ, לשביעות רצונם של כל הצדדים.

עשרים תביעות הוגשו על ידי הנאמנים, ובחלקן ציינו השופטים כי מבחינה משפטית סוגיית הבעלות כבר הוכרעה. עד כה גאל ההקדש את מבנה שלוש הכיפות, את "בית הדבש" הסמוך לו ואת "בית רחל" הממוקם בחלקו הצפוני של השטח. במבנים אלה מתגוררות היום כמה משפחות יהודיות, ובאחד מהם פועל בית כנסת.

הפולשים לא אמרו נואש. מצוידים בתמיכתה של הרשות הפלסטינית, ברוח גבית של פעילים לאומנים מסילוואן ובמאמרי מערכת של עיתון הארץ, הם החלו לנהל מאבק עיקש על כל תיק ותיק. באחת התביעות הם גייסו כעד מומחה את פרופ' אחמד נאטור, שכיהן בעבר כנשיא בית הדין השרעי לערעורים. כשהגיע מועד דיון ההוכחות, שבו אמור היה בא כוח ההקדש לחקור את העד, החליט נאטור שלא להתייצב בבית המשפט. חלף זאת הוא שלח הודעה האומרת כי מאחר שהוא שופט בדימוס במעמד של שופט עליון, אין מכבודו להיחשף לחקירה נגדית. עו"ד אבי סגל, שמייצג את הנאמנים, הוכיח שנאטור העיד בעבר כמה וכמה פעמים בבתי משפט. הוא דרש מההגנה לבחור בין שתי אפשרויות: או לשכנע את העד להיחקר, או להוציא את חוות הדעת מהתיק. "העדות שלו הוצאה מהתיק, אבל זה לא הפריע להם להגיש אותה שוב בעתירה החדשה שהם הגישו לבג"ץ, כי בג"ץ לא בוחן מחדש את הראיות ולא שומע עדים. זו חוצפה שלא תיאמן", אומר עו"ד סגל.

בין נאמני ההקדש לבין "הארץ" התלקחה זירה טעונה. כתב העיתון ניר חסון, שמנהל קמפיין מתמשך נגד ההתיישבות היהודית במזרח ירושלים, ביקש לפני שנים אחדות לפרסם את שמותיהם של המעורבים בעסקאות באזור. בשנת 2015 הגישו הנאמנים בקשה לצו איסור פרסום על פרטי עסקאות לפינוי מרצון, בטענה ש"המוכרים" עלולים להיחשף לאלימות מצד לאומנים פלסטינים ואף לסכנת חיים של ממש. השופטת רבקה פרידמן־פלדמן מבית המשפט המחוזי אישרה בתחילה את הבקשה, אולם בשלב מאוחר יותר הסירה את הצו.

הנאמנים לא ויתרו וערערו לעליון. לבקשתם הצטרף היועץ המשפטי לממשלה, שהודיע כי על פי חוות דעת של מערכת הביטחון, הפרסומים ב"הארץ" עלולים לסכן חיי אדם. עו"ד טל ליבליך, שייצגה בדיון את העיתון, העלתה טענה מדהימה: אם נאמני ההקדש רוצים לשמור על חיי הפלסטינים, אמרה, שיבטלו את העסקאות. היא הסבירה כי אם יהודים לא ירכשו נכסים מערבים, אף אחד לא יהיה מאוים.

השופט עמית קיבל את עמדת היועמ"ש והוציא צו איסור פרסום, אולם עיתון הארץ התעלם ממנו וחשף פרטים מתוך אחת העסקאות. הנאמנים הגישו למחוזי בקשה לצו דחוף בגין ביזיון בית המשפט. השופטת פרידמן־פלדמן קבעה שהעיתון הפר את צו איסור הפרסום, אולם נמנעה מלהטיל עליו קנס משמעותי לאור העובדה שהפרטים הוסרו מאתר האינטרנט. העיתון ספג סנקציה סמלית של 7,500 שקלים כהוצאות משפט.

כמו משפט שלמה

העתירה שנידונה בבג"ץ בשבוע שעבר היא הכדור האחרון בקנה של הפולשים, לאחר שטענותיהם קרסו לחלוטין. הפעם הם דרשו לבטל את שחרור הקרקע על ידי האפוטרופוס מ־2002. בשלב זה אין לדעת מה יכריע בג"ץ, אך בהחלט אפשר להתרשם כי לגואלי הקרקעות ומחדשי ההתיישבות היהודית בעיר העתיקה וסביבותיה יש יתרונות ארגוניים משמעותיים על פני מקביליהם ביו"ש. מי שעוקב מקרוב אחרי הליכים משפטיים במזרח ירושלים וביו"ש, מגלה שמדובר בשתי פלנטות שונות. במקרה הירושלמי, לא רק השקעת ההון גבוהה לאין ערוך מכל מה שניתן להעלות על הדעת, גם היסודיות בניהול ההליכים המשפטיים אינה יודעת פשרות. אצל מובילי ההתיישבות בירושלים אין קיצורי דרך ואין "ניהולם סיכונים", ולכן ההליכים המשפטיים שלהם מסתיימים ברובם הגדול בניצחון. זה אולי התרגום שלהם לנוסח החקוק על מטבעות מתקופת המרד הגדול – נצח ירושלים.

"העתירה האחרונה של תושבי סילוואן הוגשה בשיהוי כבד", אומר עו"ד סגל. "כל הטענות שבה הועלו כבר בפני כל הערכאות הדיוניות, לרבות בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים. גם טענת העותרים שמקרקעי ההקדש הם 'קרקעות מירי' (קרקעות בבעלות הסולטן, שאותן הוא היה מעניק לגורמים פרטיים לשימוש וחזקה בחכירה ארוכת טווח – י"י) נדחתה כבר בפרשת דוויק, כשהשופטת ברק־ארז ישבה בהרכב עם הנשיאה נאור. בנוסף העתירה הזו נגועה בחוסר תום לב כבד, בין השאר בגלל השימוש בחוות הדעת של השופט השרעי נאטור, שכאמור נפסלה בבית משפט השלום. עיון בעמדת המדינה מלמד כי היא סבורה שיש שורה ארוכה של נימוקים המחייבים לסלק את העתירה על הסף, ושלגופו של עניין לא נפל כל פגם בשחרור הנכסים לידי נאמני ההקדש".

נכון לרגע זה, הגשת העתירה הניבה תוצאות עבור הפולשים. ביום חמישי שעבר הוציאה השופטת ברק־ארז החלטה הדורשת מהאפוטרופוס להגיש מחדש את הנימוקים לשחרור הנכסים לפני 15 שנה. שלשום (רביעי) הודיעה השופטת אורנה סינדל־איתן מבית משפט השלום בירושלים על הקפאת הדיון בתביעת הפינוי שהגישו הנאמנים נגד משפחת דוויק, אחת הפולשות לבתי ההקדש. ובכל זאת, אומר עו"ד סגל, אחד האבסורדים הגדולים בעתירה הוא שהעותרים כלל אינם יכולים להפיק ממנה שורה תחתונה של רווח ממשי. "הם טוענים שההקדש חל רק על הבתים, ואילו הקרקע נותרה בשעתה בידי ילדיו של חכם משה בנבנישתי. גם אם בג"ץ יורה לאפוטרופוס לבטל את ההקצאה לנאמנים, לא התושבים יקבלו במקומם את הקרקע, אלא היורשים של בנבנישתי. ההתנהלות של העותרים היא כמו של האישה במשפט שלמה, 'גם לי גם לך לא יהיה, גזורו'. בעיניי זו הגרסה שלהם לטרור העפיפונים".

 

תגובות

"איש לא טרח לעדכן את התושבים"

עו"ד יזיד קעואר, המייצג את העותרים תושבי סילוואן, מסר לנו בתגובה: "מדובר בכתבה מגמתית שמטרתה להשפיע על תיק הנידון בבג"ץ. בפנינו מקרה חריג ביותר, שבו האפוטרופוס הכללי העביר קרקע שעליה גרים מאות בני אדם לידי עמותה פוליטית, שמבקשת לפנות עשרות משפחות שרכשו את הקרקע כדין וגרות שם כבר עשרות שנים.

"חלק ניכר מהטענות שהעלו העותרים לביטול שחרור הקרקע, זהה לחלוטין לטיעונים שהעלתה המדינה בעצמה בתיק אחר (שם מי שטען לזכויות של הקדש היו תושבים פלסטינים, ומעניין שאז לא נשמעה ביקורת מצד 'מקור ראשון' על התוצאה המשפטית שהייתה לרעת התושבים). עובדה היא שהשבוע ביקש בית המשפט הבהרות מהמדינה לגבי החלטת שחרור הקרקע, בין היתר בשאלה האם מישהו טרח לעדכן את התושבים הגרים במקום כי רכושם הועבר לאחרים, והאם נעשו בדיקות בסיסיות וחיוניות בנוגע לקרקע ולמבנים לפני שניתנה תעודת השחרור. מהדיון שנערך השבוע עולה כי התשובה לשתי השאלות האלו היא לא. מצער מאוד שעיתונות מגמתית מוצאת לנכון לתקוף את שופטי בג"ץ כדי לשרת אינטרס פוליטי ולהשפיע על התוצאה.

"באשר לטענות בדבר חוות הדעת של פרופ' אחמד נאטור: מדובר במסמך התואם חוות דעת שהאפוטרופוס הכללי הגיש בעצמו במסגרת הליך אחר.

"באשר לטענות בדבר הכרעה קודמת בטענות העותרים: עד היום לא התקבלה הכרעה כזו. פסק דינו של כבוד השופט אהרן פרקש דן בעניינם של אנשים שאינם קשורים לעותרים, והסוגיות שעמדו בפניו ואשר הוכרעו אינן הסוגיות שהובאו בפני בג"ץ. כמו כן, חוות דעתה של הגב' לוי, שאין לה שום השכלה במשפט העות'מאני, ניתנה בחוסר סמכות".

ממערכת בתי המשפט נמסר לנו בתגובה לכתבה: "התיק המוזכר בכתבה תלוי ועומד בבג"ץ. בשלב זה התקיים דיון אחד בתיק בפני ההרכב, ובסיומו ניתנה החלטה שעניינה קבלת פרטים והבהרות הנחוצים לצורך המשך הטיפול, בין השאר בנוגע להליכים הקודמים בין הצדדים. בניגוד למשתקף מהצגת הדברים בכתבה, לא מדובר בהחלטה אישית של השופטת ברק־ארז, אלא בהחלטה שניתנה על ידי שלושת חברי ההרכב. ההבהרות שהתבקשו נוגעות לסוגיות שבהן לא עמד בפני בית המשפט מלוא המידע הנדרש, ואף באי־כוח הצדדים לא יכלו להשיב בדיון על כל השאלות שהוצגו, בהתחשב ברוחב היריעה. החלטה זו מבטאת אפוא את מחויבותו של בית המשפט להכריע בעתירות רק כאשר מלוא הנתונים הרלוונטיים בפניו.

"מטבע הדברים, לא ניתן להתייחס לפרטי ההליך ולשיקוליו של בית המשפט טרם ניתן פסק דין. בהתאם לכך, כל התייחסות להכרעתו של בית המשפט בעתירה היא מוקדמת ומבוססת על הנחות והשערות של הכותב. יש לציין כי בניגוד לנטען, הדיון בעתירה התנהל בהתאם לעקרונות המשפטיים המחייבים. כמו כן יש מקום להצביע על אי־דיוקים שנפלו בהצגת הדברים, בין היתר בטענה כאילו בית המשפט דן בהליך כבערעור על פסק דין קודם שניתן על ידו. יש אפוא להצטער על אופן הצגת הדברים בכתבה".

פרשנות

הפתיחה המחודשת של התיק היא פגיעה אנושה בעקרונות במשפט.
מבחינה חוקתית, החלטה של השופטת דפנה ברק־ארז לדרוש מהאפוטרופוס לנמק מחדש את שחרור הנכסים ב"כפר התימנים", מעלה תמיהות. בג"ץ, בניגוד לבית המשפט העליון, איננו מוסמך לדון בערעורים על פסיקות קודמות. בתיק כפר התימנים יש פסק דין חלוט של המחוזי ועוד פסק דין חלוט של העליון. איך אמרה ברק־ארז בתיק אחר של בג"ץ מהשנה האחרונה? "כידוע, בית משפט זה, ביושבו כבית משפט גבוה לצדק, איננו משמש כערכאת ערעור על פסקי דין אחרים שניתנו על ידו". סטייה מהכלל הזה פוגעת אנושות ב"סופיות הדיון" – אחד מעקרונות היסוד של שיטת המשפט הישראלית, שקובע כי לאחר שניתן פסק דין חלוט אי אפשר לפתוח את הדיון מחדש, למעט שני מקרים ספציפיים מאוד שאינם רלוונטיים בפרשה הזו.

הפרת הכללים הזו חמורה במיוחד כאשר היא נעשית במסגרת של בג"ץ – שלא בוחן ראיות, לא חוקר עדים, ואין לו הכלים שיש לערכאה דיונית בבואה לברר את האמת.

האבסורד מתעצם לאור העובדה שברק־ארז יושבת בבג"ץ בערעור על פסק דין שהיא עצמה הוציאה. בדיון בשבוע שעבר היא אף אמרה כי "יש פסק דין של בית המשפט הזה, בראשות הנשיאה בדימוס נאור. ישבתי באותו הרכב, ושם נקבע שאין להתערב בממצא לפיו הנכס שייך להקדש". אם אין במה להתערב, מדוע היא מתערבת?

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il