כרטיס הכניסה למגדל בורג' ח'ליפה שבדובאי מכיל כיתוב משכנע על נפלאות גובהו: גם אם השמש כבר שקעה כשנכנסתם למעלית בקומה הראשונה, אתם תשובו ותראו אותה במלוא עיגולה כשתגיעו למרפסת התצפית בקומה 124. בתוך פחות מדקה תגמאו את כל הפרש הגבהים שבין תל־אביב לירושלים ואפילו עוד קצת, 828 מטרים בסך הכול. בורג' חליפה גבוה פי שישה וחצי ממגדל שלום שלנו, שבזמנו היה הבניין הגבוה במזרח התיכון, אך כבר מזמן אבדה לו בכורתו אפילו בארץ ישראל. לעומתו, מגדל בבל שלחופי המפרץ הפרסי גבוה יותר מכל בניין אחר עלי אדמות. הוא אות וסמל לתשוקת הנסיקה המקומית אל על, תשוקה שאינה יודעת שובע ומחסור במשאבים.
"אנחנו לא נותנים לדברים לקרות, אנחנו גורמים להם להתרחש", מכריזה אחת מכתובות הקיר כאן בשמו של "הוד רוממותו השייח' מוחמד בן רשיד אל־מקטום", הלא הוא ראש הממשלה והקבלן הראשי של תנופת הבינוי האמירותית. בין השאר מתכנן השייח' אל־מקטום הקמת עיר במאדים בתוך מאה שנה. לאור הגשושית שהוא כבר שיגר לשם אשתקד בהצלחה, וכל מה שבנה כאן ביובל האחרון, מומלץ להתייחס ברצינות גמורה לתוכנית החלל שלו. היא משתלבת בחזונו המוצהר להפוך את דובאי "למרכז עולמי של מצוינות ויצירתיות, לעיר המובילה בעולם בתחום המסחר, הפיננסים, ההשקעות והתיירות".
בשני העשורים האחרונים הספיק אל־מקטום לטעת בים את אי הדקלים המלאכותי, 70 קילומטרים רבועים של מתחם נופש ובינוי עוצמתי, וכן להקים את הקניון הגדול בתבל – 1,100 חנויות, קניון עזריאלי כפול שלושים – שבמרכזו מתנשא בורג' ח'ליפה. קריין אלמוני מסביר לנו ברמקול בדרך למעלה ש"זה לא עניין של גובה, אלא של גאווה ושל רוח האדם". אהה.
בדרך עוברים מעל סעודיה, חוויה משונה מאוד לישראלים ותיקים כמוני, שעד לפני שלוש־ארבע שנים לא העלו בדעתם אפשרות כזאת. אבל הנה סעודיה מונחת מתחתינו בצהרי יום, מדברית כפי שאפשר היה לדמיין מראש, עתירת מרחבים שוממים אך לא צחיחה לגמרי
ביום בהיר רואים את איראן מהקומה ה־124 – אגב, לא הקומה הכי גבוהה בבורג' חליפה (163 קומות בסך הכול, פלוס אנטנה ארוכה בקצה). אומנם ביום רביעי שעבר לא הצלחתי לראות, אולי בגלל האובך והעננות הקלה, אך אפשר להאמין לאלה שכן ראו. ארצם של האייתוללות מרוחקת מדובאי 160 קילומטרים בלבד, מעבר למפרץ ולהסכמי אברהם. לא קשה לשער את תסכולה נוכח נחשולי הישראלים שמציפים את דובאי, מפטפטים עברית בקול, מצלמים ומצטלמים בלי הרף, קונים ומתמקחים, ולמען האמת די מקנאים.
בתשתית הכבישים, למשל. הם משובחים ומרווחים; שישה, שבעה, שמונה נתיבים לכל כיוון באוטוסטרדות, ויחס הפוך של עומסי תנועה. הצמתים מאובזרים באופן שמשבית כל תשוקה לגנבת רמזור. גם קווי העצירה מהבהבים אדום עד שהוא מתחלף לירוק. ובכל מקרה, הנהגים המקומיים ממושמעים להפליא. חמישה ימים עקבתי כנוסע אחרי הרגלי הנהיגה שלהם, ואפילו פעם אחת לא נתקלתי בעקיפה מטורפת מהסוג החביב על נהגי ארצנו, או במעבר פראי בין נתיב לנתיב. גם ניידות של משטרת התנועה לא ראיתי, רק פה ושם שלט שמתריע מפני מצלמת מהירות.
פשר הצייתנות של הנהגים נעוץ במורא המלכות, אך מסתבר שגם באווירה הלאומית הרגועה. אין להם בחירות כל שני וחמישי, אין הפגנות במוצאי שבת, ומחיר הדלק לא מאמיר מדי חודש. כשהם מגיעים בשלום ליעדם, קל וזול למצוא חנייה. כמובן, הם יכולים להגיע גם ברכבת הקלה או במטרו, שבנייתם הושלמה בתוך ארבע שנים, בלי בג"ץ ובלי התנגדויות שכנים. רוב מפעלי הבינוי העצומים האחרים במדינה תוקתקו אף הם באופן דומה. ככה זה כשאין לך סבלנות ויש המון כסף. "המטרה שלנו היא לתת תקווה לכל הערבים, שאנחנו מסוגלים להתחרות בשאר העולם", הצהיר אל־מקטום בשנה שעברה. אכן מסוגלים.
גם הניקיון פה מעורר קנאה. במדרכות ובכבישים מוכרזת מלחמה מתמדת בלכלוך. פועלים זרים מברישים את מבואות גורדי השחקים, מקרצפים את השירותים הציבוריים ומנכשים את המדרכות מכל פיסת נייר תועה. כמעט כולם מעשנים פה, אך לא משליכים בדלי סיגריה לרחוב. חלקות הדשא שלצידי הדרכים מוריקות ומכוסחות כמו המדשאות המלכותיות בבריטניה, בזכות השקיה נדיבה במים מותפלים וחריצות הגננים. תהליך המדבור הגלובלי נבלם בלב המדבר. ביולי־אוגוסט הטמפרטורה מטפסת לכמעט 50 מעלות בצל, ולכן אפילו תחנות האוטובוס ממוזגות. אבל ינואר־פברואר נעימים מאוד. בלילה צריך סוודר בחוץ.
גם ארמון הממשלה נועד להפעים את האזרחים ואת התיירים, ולא לענות על ביקוש אמיתי למרחבי ניהול. ממדיו עצומים, אימפריאליים, בעוד איחוד האמירויות היא מדינה קטנה. לו הייתי מדריך תיירים, הייתי לוחש להם שהם מצויים בטבור הארכיטקטוני של שיגעון גדלות
והכי־הכי: תחושת הביטחון האישי. איחוד האמירויות, מדינה מוסלמית למהדרין, חברה גאה בליגה הערבית, היא עכשיו אחד המקומות הבטוחים בעולם לישראלים, ליהודים ולתיירים בכלל. אפשר להסתובב בשלווה בכל פינה. יש ערבים, אבל אין פיגועים. לא דקירות, לא יידויי אבנים, לא גנבות וגם לא כייסים. המיית הבטן עם הירידה מהמטוס בארץ ערבית, למחרת שבת הדמים בירושלים, נמוגה במהירות. חיש קל מתברר שאין צורך להסוות את הכיפה מתחת כובע. גברים עם ציציות בחוץ הם מחזה נפוץ בקניונים הנוצצים של דובאי ואבו־דאבי, בשווקים הישנים, בטיילת ואפילו בסיורי המסגדים. מנייני מנחה וערבית מתארגנים בכל פינה, בלי לעורר שמץ של טרוניה סביבתית. אזרחי הארץ ועובדיה הזרים מאירים פנים לאורחים מישראל, ולא מפני שטרם למדו לזהות את מוצאם. הם מזהים היטב.
"תירס חם, בים בם בם", מקדם אותנו בעל דוכן מזון בגן הפרחים "מירקל גרדן". הוא מחייך גם אחרי שאנחנו ממשיכים הלאה בלי לקנות אצלו קלח אחד. למרבה הצער, הערבית שלי לא מספיק טובה כדי לברר איתו את פשר הנחמדות ואת מצב השלום בינינו: מדוע הוא מחבב אותנו כשהפלסטינים כל כך שונאים?
לכאורה, רק לכאורה, התשובה נעוצה בכיבוש שאיננו. בין ישראל לדובאי אין עימות טריטוריאלי. אנחנו לא כובשים את מוכרי התירס בדובאי ולא שולטים עליהם, אבל כידוע אנחנו מזמן גם לא כובשים את מצרים וירדן, ובכל זאת השלום איתן קר עד כדי קיפאון. רק ישראלים מעטים שמים נפשם בכפם ויוצאים לטיול בקהיר או ברבת־עמון. אפילו בנואיבה, בדהב ובפטרה אין מסעדות כשרות. בדובאי יש כבר חמש, וככל הנראה זוהי רק ההתחלה. לפי הממצאים הרשמיים של נתב"ג, ב־2022 טסו מישראל לדובאי 979 אלף נוסעים, כמעט פי ארבעה מאשר בשנה הקודמת, שעמדה עדיין בסימן קורונה. מנכ"ל ישראייר אורי סירקיס אומר לי ש־700 אלף מתוכם נשארו לנפוש באמירויות, והשאר המשיכו למזרח הרחוק. הוא מעריך שב־2023 תהיה קפיצה נוספת במספר הטסים למדינה הערבית הראשונה שאיתה יש לישראל יחסי שלום חמים.
אין הסכמים חינם
דובאי עבור הישראלים היא טורקיה החדשה, מנהטן ללא צורך בוויזה, אילת של מעלה. הטיסה לשם אורכת שעתיים וחצי בלבד, ובחזרה – שעה יותר, בגלל הרוח הנגדית. בדרך עוברים מעל סעודיה, חוויה משונה מאוד לישראלים ותיקים כמוני, שעד לפני שלוש־ארבע שנים לא העלו אותה בדעתם. אבל הנה סעודיה מונחת מתחתינו בצהרי יום, מדברית כפי שאפשר היה לדמיין מראש, עתירת מרחבים שוממים אך לא צחיחה לגמרי. מגובה של 30 אלף רגל אפשר להבחין ברצועה של חלקות חקלאיות עגולות וענקיות, שלפי מדידות שערכנו אחר כך בעזרת גוגל־מפות, משתרעות על 300 דונם כל אחת. איך הסעודים מצליחים להשקות אותן באמצע הישימון? מה הם מגדלים שם? כשיהיה (בקרוב?) שלום עם סעודיה, אולי נקבל תשובה גם לשאלות האלה. כרגע אפשר רק לקוות שהמחיר לא יהיה גבוה. אומנם גם לסעודים אין דרישות טריטוריאליות מישראל, אבל השלום איתם ודאי לא יהיה בחינם, כך שאולי עדיף כבר ככה.
גם השלום עם איחוד האמירויות לא היה חינם. ישראל לא נדרשה לוותר על שעל אדמה כלשהו, אולם נאלצה לגנוז את תוכניתה להחלת חוקיה ביו"ש. במקום חגיגות הריבונות בבית־אל ובשילה, שעמדו להתקיים לפני שלוש שנים בדיוק, נערך בספטמבר 2020 בבית הלבן טקס חתימה על הסכמי אברהם. "כבוד ראש ממשלת ישראל נתניהו, תודה לך על בחירתך בשלום ועל עצירת הסיפוח של השטחים הפלסטיניים", בירך אז שר החוץ של איחוד האמירויות עבדאללה בן־זאיד בנוכחות דונלד טראמפ. הוא גם קרא להקמת מדינה פלסטינית.
הניקיון פה מעורר קנאה. במדרכות ובכבישים מוכרזת מלחמה מתמדת בלכלוך. פועלים זרים מברישים את מבואות גורדי השחקים, מקרצפים את השירותים הציבוריים ומנכשים את המדרכות מכל פיסת נייר תועה. כמעט כולם מעשנים פה, אך לא משליכים בדלי סיגריה לרחוב
אף על פי כן אפשר להעריך שהנושא הפלסטיני לא באמת מעניין את ממשלת האיחוד ואת אזרחיה. ביקור במסגד שייח' זאיד באבו־דאבי מעורר חשד שגם גורל הר הבית אינו טורד את מנוחתם. מי שבונה בפאתי חצי האי ערב מסגד כה מפואר, טאג' מאהל של העולם הערבי, אינו מתרפק על מסגדי הר הבית הקטנים בירושלים הרחוקה. המסגד של אבו־דאבי מסוגל לאכלס 40 אלף מתפללים מדי יום שישי, ומעלה אסוציאציות למגילת אסתר שלנו: חור, כרפס ותכלת, גלילי כסף ועמודי שש, רצפת בהט ושש ודר וסֹחרת, שיש וזהב. אורחים זרים נדרשים להתלבש בצניעות, גם האורחות כמובן, אך בניגוד לשמועות המוקדמות אין צורך לחלוץ נעליים. בניית ההיכל העצום הזה החלה ב־1996, ולפי הפיגומים שעוטפים שתיים מהכיפות המרכזיות שלו, היא טרם הסתיימה. בלי ספק, עיקר תכליתו אינה עבודת אבינו המשותף בשמיים, אלא יצירת רושם על בני תמותה. השליט המנוח שבנה אותו, זאיד בן סולטאן אאל נהיאן, ביקש להראות את עושר כבוד מלכותו ואת יקר תפארת גדולתה. הכניסה, אגב, חינם. מתחת יש קניון קטן וחינני עם דוכן גלידה של האגן דאז.
אאל נהיאן נחשב לאב המייסד של איחוד האמירויות, פדרציית שבע הנסיכויות שנוסדה עוד כשהבריטים שלטו פה. אבו־דאבי ודובאי היו שתי הנסיכויות הראשונות שהתאחדו, אחר כך הצטרפו אליהן בהדרגה עוד חמש. ב־1971 הבריטים עזבו את האזור, והן קיבלו עצמאות. זאב לבנברג, המדריך הבקי של הקבוצה שאליה נספחתי בביקור בדובאי, טוען שהעצמאות הזו היא גם בזכותנו: אחרי מלחמת ששת הימים וסגירת תעלת סואץ החליט הפרלמנט בלונדון לסגת מכל הטריטוריות הבריטיות שממזרח לסואץ, מפני שהמשך השליטה בהן היה כרוך בעקיפה של כל יבשת אפריקה, ולממלכה כבר לא היה תקציב וכוח לכך. בין השאר היא השאירה מאחוריה את עתודות הנפט העצומות שמתחת חולות המדבר.
מדינת האיחוד הטרייה החלה לנצל את העתודות הללו באופן מושכל. בזכותו התאפשרה תנופת פיתוח כבירה, אשר רק הולכת ומתעצמת עם השנים. משפחת המלוכה, האוחזת היטב בהגה השלטון וטובלת בעושר, מנצחת על מפעל בינוי בלתי נתפס כמעט. בעזרתו היא מנתבת לכאן זרם גואה של תיירים סקרנים מכל קצווי תבל, ומגדילה עוד יותר את הכנסותיה. האמירויות מציעות לאורחים מבחוץ מלונות פאר, טיילות חוף קסומות, מרינות, גורדי שחקים, קניונים שאין כדוגמתם בישראל, סניף מקומי של מוזיאון הלובר ושלל אטרקציות נוספות. במירקל גרדן לדוגמה, "גן הנס", צומחים 150 מיליון גבעולי פרחים. מדי סתיו שותלים אותם מחדש, אחרי הקיץ הנורא. מחיר הכניסה: 55 דירהאם, כ־45 שקלים. מומלץ בהחלט, רק כדאי להצטייד באטמי אוזניים, מפני שמעבר לגדר שוכן מתחם של מכוניות מרוץ, והרעש נורא. מוזר שהוא בכלל הוקם כאן, אך אולי זו הוכחה שאפילו האמירותים לא מושלמים, אם כי בכל מה שקשור לבינוי וביצוע הם קרובים מאוד לשלמות.
ארמון הממשלה שלהם באבו־דאבי הבירה, קאסר אל־ווטן, עונה בהחלט לתואר מדהים. כעיתונאי הייתי כבר בבית הלבן, בגבעת הקפיטול, בפרלמנט הבריטי, בדאונינג 10, בארמון האליזה, בקנצלריה בברלין, בבניין הפרלמנט בקייפטאון ובלשכת ראש ממשלת יפן, אבל בניין ממשל מפואר ומרווח שכזה עוד לא ראיתי. כשמו כן הוא, ארמון. כמו המסגד הסמוך גם הוא נועד להפעים את האזרחים ואת התיירים, לא לענות על ביקוש אמיתי למרחבי ניהול. ממדיו עצומים, אימפריאליים, בעוד איחוד האמירויות היא מדינה קטנה מבחינה דמוגרפית ולא גדולה במיוחד מבחינה טריטוריאלית. לו הייתי מדריך תיירים, הייתי לוחש להם שהם מצויים בטבור הארכיטקטוני של שיגעון גדלות. איחוד האמירויות מתחזה למעצמה.
החיסול הפך לקוריוז
ומה אין כמעט באבו־דאבי ובדובאי? מה שיש אצלנו בשפע – היסטוריה. סימן ההיכר המובהק של חבל הארץ הנידח הזה לאורך אלפי שנים היה שיממון. מרבצי הנפט טרם התגלו בו, מים היו רק במשורה, והוא לא נחשק במיוחד על ידי המעצמות של העולם הקדמון. רק אחרי עזיבת הבריטים והכרזת העצמאות נהיה פה מעניין, כך שאין סיפֶּר עתיק יומין שאפשר לאחד סביבו את ילידי הארץ או לרתק אליו אורחים מבחוץ. בחוכמתם, אך מחוסר ברירה, מתרכזים שליטי הארץ בשיווק חדשנותם, תהילתם ותבונתם. שלטי חוצות מביאים לידיעת האומה את הגיגיהם, כגון זה שצילמתי באי הדקלים: "כמו בכל פלאי תבל, חזונו של איש אחד הכיל את מה שכל העולם טרם דמיין". או: "תחרות עושה אותך חזק יותר וטוב יותר, צריך לפחד רק מהחולשה". וגם זאת: "אתה יכול לנער את חול המדבר מהנעליים, אבל לא מהנשמה". יפה.
במקומות רבים מתנוססים דיוקנאות השליטים, כאילו כדי לצנן את התלהבות המוני התיירים שמגיעים הנה מארצות דמוקרטיות, ולהזכיר להם שאיחוד האמירויות היא לא האיחוד האירופי, היא דיקטטורה. אולי דיקטטורה חכמה, אבל דיקטטורה. הדרכים הראשיות נושאות אך ורק את שמות בני משפחת המלוכה, בעבר ובהווה. לאזרחים אין אפשרות להחליף אותם או להקים מפלגה. חופש הביטוי וחופש העיתונות מוגבלים מאוד. את ספר החוקים כותב ומעדכן השלטון בלבד, ובמערכת המשפט לא מתוכננת רפורמה כלשהי בעתיד הנראה לעין. יותר מזה: מתוך כ־10 מיליוני תושבים, רק כמיליון וחצי – שביעית בערך – הם אזרחי המדינה. כל השאר עובדים זרים. אין להם אפשרות חוקית להתאזרח ביום מן הימים, והם אף מנועים מלהתחתן עם יושבי הארץ. למעשה הם הרוב המכריע של אוכלוסיית מגדלי המגורים שנבנו פה בדור האחרון לצידי האוטוסטרדות. אזרחי המדינה הילידים מתגוררים לרוב בדירות צמודות קרקע עם גן קטן. איחוד האמירויות לא רוצה לחלוק את עושרה עם הזרים, אם כי היא משתדלת לנהוג בהם בהגינות בכל הקשור לתנאי התעסוקה. אבל עד מתי יסכימו להיות אזרחים סוג ב'?
איברהים, העוזר המקומי של המדריך הישראלי שלנו, נוסע לפעמים לבקר את אשתו ואת שלושת ילדיו בלוקסור שבמצרים. האישה החייכנית שהכינה לנו חביתות בבוקר הגיעה מטורקיה. נהג הלנדרובר שהסיע אותנו להרפתקת הדהירה בדיונות הציוריות של שארג'ה – פקיסטני. למזלנו, שליטתו בהגה איתנה פי כמה משליטתו באנגלית. למרות תחושת ההתהפכות הממשמשת ובאה מדי עיקול, הוא הביא אותנו בשלום למתחם ארוחת הערב, סעודה בשרית כשרה בהשתתפות מאות ישראלים שומרי כשרות בלב המדבר. מוזיקה חסידית בקעה מהרמקולים, והיה גם דוכן של משקאות חריפים. לתיירים מותר לשתות. האמרגן הראשי, אפרים קמיסר, הודה ברמקול לטבח הסורי – אבו חוסיין. חבל ששמעון פרס לא זכה לראות ולשמוע. המזרח התיכון החדש שלו נוסד סוף־סוף, אם כי לא בדיוק במקום שהוא תכנן, ולא עם בני העוולה שהבטיחו לו להילחם בחמאס ובתוך זמן קצר קמו עלינו לכלותנו.
שיתוף הפעולה הביטחוני בין ישראל לאיחוד האמירויות סמוי מן העין, אך מוצלח הרבה יותר. משקעי פרשת מחמוד אל־מבחוח, בכיר חמאס שחוסל ב־2010 במלון מובנפיק גרנד אל בוסתן בפעולה המיוחסת למוסד, התפוגגו מזמן, והסיפור הפך לקוריוז. אגב, מלון נחמד, מוקף דשא ופרחים. קרבתו לנמל התעופה ודאי הקלה על מנוסת אנשינו מהמדינה אחרי ההתנקשות. חסל וטוס.
אנחנו נפרדים מדובאי בנסיבות משמחות בהרבה, ובדרך הביתה טסים בשמי בחריין, שגם בה כבר מתנופף דגל ישראל מעל בניין השגרירות. הרמטכ"ל לשעבר כוכבי ביקר במדינת האי באביב שעבר, ולפני שבוע טס שר החוץ אלי כהן לסודן, לקראת הכרזה על כינון קשרים מלאים בינה ובין ישראל. קשה להאמין שבתוך שנה־שנתיים תיירים ישראלים ינהרו בהמוניהם לחרטום, אם בכלל, אבל הנהירה העכשווית לאיחוד האמירויות מוכיחה שאין מניעה עקרונית לנורמליזציה ביחסי ישראל־ערב, לפחות כל עוד יש לנו ולערבים רבים אויב משותף ומטורף – איראן השיעית. הסכמי אברהם ימשיכו ללבלב במקביל לתעשיית הגרעין שלה. אחר כך נראה.
אגב, בבית הכנסת של חב"ד, הממוקם במלון אדרס מרינה המפואר, לא אומרים תפילה לשלום המדינה היהודית או חיילי צה"ל, אבל כן אומרים לכבוד הצבא המקומי, שככל הידוע עומד בקשרים עם מערכת הביטחון שלנו: "יהי רצון שמלך מלכי המלכים יברך את המפקד העליון של כוחות הביטחון באיחוד האמירויות שייח' ח'ליפה בן זאיד אאל נהיאן ואת סגנו שייח' מוחמד בן זאיד אאל נהיאן, ויגן על חיילי איחוד האמירויות. הֱיֵה נָא מקלטם ומעוזם, ואל תיתן להם להיכשל, כן יהי רצון ונאמר אמן".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
