משאית טעונה בשני קרוואנים גיששה דרכה בדרך עפר משובשת, מחפשת אחרי ג'יפ ירוק. שני קילומטרים אחרי קיבוץ שומריה נעצר הרכב הכבד מול גבעת טרשים חשופה. נהג הג'יפ עמד שם, מסמן את המיקום. זרוע מנוף עלתה וירדה, ובתוך דקות ספורות נחו מבני הארעי על אדמת הנגב הצפוני. שעה אחר כך קרטעה למקום מכונית סיטרואן ישנה, ומתוכה יצאה אישה הרה, נושאת בזרועותיה פעוט בן שנתיים. נאומים חגיגיים לא נישאו, בכירי המוסדות המיישבים את הארץ לא הגיעו לברך, אבל באותם רגעים ממש חגגה חוות אלה את עלייתה לקרקע.
34 שנים עברו מאז. מטיילים מהימים ההם שיזדמנו שוב לאזור לא יזהו אותו. הגבעה סחופת הרוחות כוסתה חורש ירוק של אלונים, חרובים, עצי תאנה ועצי נוי. בית אבן גדול ונאה צופה אל הדממה הפראית הנשקפת מולו, וכמאה מטר מצפון לו נטועים מבני דיר ורפת, המאכלסים עדר עיזים גדול ועדר פרות לבשר. בשיפולי הגבעה ניצבת מחלבה שמייצרת גבינות צאן משובחות, ואלה מושכות לכאן לקוחות מהאזור ומטיילים החולפים בסביבה, בדרך לערבה או למדבר יהודה.
כך נראית החלוציות החקלאית של המאה ה־21. חוות אלה היא אחת בשרשרת של חוות בודדים, שבעליהן החליטו ליישב חבלי ארץ שוממים ולהתרחק מתרבות המערב הסואנת. אבל גם כשיוצאים אל לב מדבר או אל הרים חפים מאדם, לא קל להשיג את השקט והשלווה המיוחלים. הדרך אליהם, כפי שמגלים מקימי החוות, רצופה קרבות אינסופיים מול קשיי קיום, שכנים עוינים ורשויות ומוסדות שמערימים מכשולים לאין קץ.
עירית: "צדק מצא רנו 4 ישנה, חתך אותה ועשה ממנה עגלה נגררת לטרקטור. בכל בוקר היינו מתיישבים בה, והוא היה מוביל אותנו ללהב. בדרך היינו כולנו מתלכלכים בבוץ. החזקתי בתיק סמרטוט ומים, ולפני שנכנסתי לסורוקה או לאוניברסיטה, הייתי מנקה את הבגדים מנתזי העפר והבוץ"
יצחק צדק, שהקים את חוות אלה בעשר אצבעותיו, ידע אתגרים גדולים עוד לפני שהחליט להתיישב דווקא כאן. הוא נולד באיראן לפני 67 שנה, ובגיל חמש עלה ארצה עם הוריו. כעבור זמן קצר נפטר אביו, ואחרי שנתיים החליטה אמו לעקור לארצות הברית, משאירה את הילד בן השבע במוסד של עליית הנוער בפרדס־חנה. בהמשך עבר יצחק למוסד "אומן", לא הרחק מעפולה, אבל כשהיה בן 13 הגיע למסקנה שמקומו אינו שם, וגם לא בשום מוסד אחר. הוא עצמו ממעט לדבר היום על השנים ההן, אבל אשתו עירית מעידה: "צדק סיפר לי שהוא הבין שאם ימשיך במקומות כאלו, הוא עלול להתגלגל לפשע".
בתיאום עם עליית הנוער נשלח יצחק הצעיר לקיבוץ הדתי עין־צורים, בין קריית־מלאכי לאשקלון. הוא נקלט בחברת הנוער במשק ואומץ בידי טובה ודוד דאובה, מעמודי התווך של הקיבוץ עוד במקומו המקורי בגוש עציון, שם היה דוד ממנהיגי הגוש וארגן את הכניעה המסודרת של הלוחמים ללגיון הירדני. "בני הזוג דאובה נתנו לי הרגשה של משפחה", מספר יצחק.
בעין־צורים הוא סיים לימודי תיכון, "אבל רוב הזמן הייתי על הטרקטור, בפלחה. בי"ב כמעט לא למדתי. זו הייתה השנה של מלחמת יום הכיפורים, ואנחנו נקראנו למלא את מקום החברים שגויסו". היעדר הלימודים היה בעוכריו. הוא התקבל לקורס טיס ואף הגיע לשלב הטסת ה"פוגות", אבל לבסוף הודח "כי לא ממש ידעתי פיזיקה ומתמטיקה". מחיל האוויר הוא עבר לסיירת גולני ושירת שם כלוחם. לאחר השחרור חזר לקיבוץ, אך כאינדיבידואליסט לא מצא את עצמו במסגרת השיתופית. כעבור שנה ירד הרחק דרומה והצטרף ליישוב נביעות בחצי האי סיני.
לאחר פינוי החבל במסגרת הסכמי קמפ־דיוויד החליט צדק ללמוד ביולוגיה. תחילה נרשם למכינה בת שנה, כדי לשפר את ציוניו וידיעותיו. "יום אחד הגיע אליי למכינה מנהל המחוז ברשות שמורות הטבע, שהכיר אותי בגלל היותי מתנדב ברשות. הוא אמר לי: תחליט – 'אתה רוצה להמשיך ללמוד, או להיות פקח במדבר יהודה?'. זו הייתה משרה נחשקת, ולקח לי בדיוק חמש דקות להבין שאני לא נשאר באקדמיה אלא הולך לשטח".
המדבר קרא לו ויצחק התמסר אליו, עושה דרכו במרחבים על גבי ג'יפ, סורק ערוצי נחלים, מרחיב היכרות עם חבלי ארץ לא מיושבים. בתקופה ההיא טייל גם בארצות הברית, ועבד פה ושם בחוות הגדולות של המערב התיכון. שם, במרחק אלפי קילומטרים מישראל, ניצת בו החלום להקים בארץ חוות בקר. אבל גם הוא, חולם מושבע, ידע שיזדקק למשאבים, לשטח ולשותפה לחיים שתסכים ללכת אחריו לארץ לא זרועה.
משאבים ושטח הוא עוד היה צריך לאתר, אבל שותפה הייתה לו: עירית, בת קיבוץ עין־צורים. היא סיימה בגיל 22 מסלול צבאי שכלל פיקוד על פלוגה בנח"ל, "ואז הכרתי במשק את צדק. נרקמה בינינו מערכת יחסים, ובאוקטובר 84' נישאנו בעין־צורים. אהבתי מאוד את המקום, הייתי פעילה בוועדות ובחברה, אבל הבנתי שאם אני רוצה להישאר עם צדק, עליי לבחור – או הוא או הקיבוץ, שלא התאים לו. העזיבה הייתה קשה לי ובמשך שנה בכיתי על זה, אבל גם הייתי שלמה עם הבחירה שלי".
הם עברו ליישוב טנא בדרום הר חברון, שם נולד בנם הבכור, יאיר. הבת אלָה, שנולדה שנה אחריו, נפטרה בינקותה. בזמן שהתגוררו שם למדה עירית פיזיותרפיה, והחלה לעבוד בבית החולים סורוקה. בהמשך הצטרפה לצוות ההוראה של המחלקה לפיזיותרפיה באוניברסיטת בן־גוריון. חיי השגרה הסתיימו כשיצחק הודיע לה כי הוא מתכנן להקים חוות בודדים. "האמת היא שבהתחלה לא התייחסתי לזה ברצינות", היא מחייכת. "חשבתי שמדובר בפנטזיה של בחור אוהב טבע שמסתובב בג'יפ במרחבים. לאט־לאט הרעיון הפך למעשי. חבר טוב הכיר לו מישהו מאזור מוצא, יוצא יחידה מובחרת, שחלם גם הוא על הקמת חווה. הדברים התקדמו, וב־21 במאי 1989 הגענו למקום. היום אנחנו גרים בבית מלא כל טוב, אבל אז כל החפצים שלנו נכנסו לעגלה נגררת שחוברה לג'יפ".
המציאות חבטה בה כבר באותו היום. "אחרי שהגענו והכנסתי את הדברים לקרוואן, צדק אמר שהוא הולך לעבוד והשאיר אותי כאן. הבטתי ימינה ושמאלה והבנתי שאני לגמרי לבד. בלי איש, בלי טלפון, בלי יכולת להזעיק עזרה אם קורה לנו משהו. נכנסתי מיד לאוטו והתחלתי לנסוע להוריי בעין־צורים. אחרי כמה מאות מטרים הרכב נתקע. למזלי עבר שם חבר שצדק שלח, והוא לקח אותנו לקיבוץ. זה היה היום הראשון שלי בחווה".
העיזים כרסמו את הקו
המעבר לגבעה הכניס את יצחק לשגרת התמודדות מול הרשויות, ובעיקר מול מנהל מקרקעי ישראל. למזלו עמד לצידו פטרון רב־השפעה ששמו אריק שרון. צדק מעיד כי לולא התערבותו של שר התעשייה והמסחר דאז – שהיה מכר של שותפו להקמת החווה – כל מה שאנחנו רואים כאן מסביבנו היה נותר בגדר חלום. "היה לשרון אופק והיה לו חזון: להקים שרשרת יישובים על קו התפר עד ירושלים. החווה שרצינו לבנות השתלבה יפה גם בחלום שלו".
נהנים מרוח גבית של שר בממשלה, ניגשו שני השותפים לצעד הבא: רכישה של עשרים פרות "סוריות" ממושב דלתון. "אלו היו פרות עם כנפיים", נזכר יצחק בחיוך, "הן עפו וברחו דרך כל גדר שהצבנו". רפתנים מנוסים לעגו להם, אבל לשניים היה רעיון פורץ דרך: להביא לכאן פרות "ביפמָסטֶר", זן שזוכה לפופולריות בטקסס בשל העמידות הגבוהה שלו לתנאי שטח קשים, ויכולתו לשרוד גם באזורים יבשים יחסית. העדר החדש הגיע ארצה במבחנות כעוברים מוקפאים, בחווה הוקמה מעבדה מיוחדת, וצוות מומחים מארה"ב השתיל את העוברים בפרות מקומיות שנועדו לשמש פונדקאיות לעגלים האמריקניים.
בעקבות העתקת בסיס הטירונים של הצנחנים לצפון הנגב, הודיע משרד הביטחון שיש להעביר את חוות אלה. יצחק: "אמרו לנו שחווה ובסיס צבאי לא יכולים לדור בכפיפה אחת. זה היה הניסוח. פנינו לאריק שרון, והוא אמר שלא יקום ולא יהיה. אחר כך חזרו אלינו ממשרד הביטחון, אמרו ששקלו מחדש את הדברים, וכן, נוכל לדור בכפיפה אחת"
בעוד יצחק עמל בפרך על הקמת החווה, ניסתה עירית להסתגל לתנאי המגורים. "רק אחרי שהתיישבנו פה, הבנתי לאן הגעתי. צדק אמר מראש שנעשה תקופת ניסיון של שנה, ולכן לקחתי הכול בעירבון מוגבל. גרנו כולנו בקרוואן של 48 מ"ר, עם סלון וחדר שינה לנו ולארבעת הילדים. דחסנו אותם בשתי מיטות קומתיים. חיבור לחשמל לא היה, ונאלצנו להסתמך על גנרטור, שלא פעם התקלקל. בגלל אחת התקלות האלה נשארנו כמה שבועות בלי מים חמים, והתקלחנו בבית של חבר בקיבוץ להב השכן".
בעיה נוספת הייתה העבירות והנגישות. "צדק מצא רנו 4 ישנה, חתך אותה ועשה ממנה עגלה נגררת לטרקטור. בכל בוקר היינו מתיישבים – אני, הילדים, אשת השותף וילדיהם – וצדק היה מוביל אותנו ללהב. בדרך היינו כולנו מתלכלכים בבוץ. החזקתי בתיק סמרטוט ומים, ולפני שנכנסתי לסורוקה או לאוניברסיטה, הייתי מנקה את הבגדים מנתזי העפר והבוץ".
ומה לגבי תקשורת עם העולם החיצון?
"במשך שנים לא היה לנו קו טלפון של בזק, וזה כמובן בתקופה של טרום הסלולר. צדק, עם התושייה שלו, מתח חוט טלפון משומריה. הבעיה היא שהחוט היה חשוף, והעיזים היו נוגסות בו וקורעות אותו. בכל יום הוא היה הולך קילומטרים לאורך החוט, מגלה היכן הקרע, מחבר וחוזר חלילה".
הסוגיה הבוערת ביותר הייתה אספקת המים. "היה לנו 'עוקב' שבעלי היה מביא בעזרת טרקטור, והשתמשנו גם בבאר שערביות הכפר השכן שאבו ממנה. יום אחד שלחנו דגימה מהבאר למשרד הבריאות, וקמה שם צעקה: מאיפה המים המזוהמים האלו? אז החלטנו שנשתה רק מהעוקב. אבל מהבאר הרווחנו עוד משהו: אני ואשת השותף היינו יורדות לשם ונפגשות עם נשות הכפר אל־בורג'. הן לא ידעו עברית ואנחנו לא דיברנו ערבית, אבל היו לנו שיחות מעניינות. כך הבאר סיפקה לנו חברה".
כל הקשיים שתיארת לא הולידו רגעי ייאוש? לא עלו מחשבות בסגנון "למה בכלל הגעתי לכאן, אני רוצה לברוח חזרה לקיבוץ"?
"המחשבה הזאת חלפה במוחי לא פעם. ועוד לא דיברתי על הבדידות החברתית ועל המשבר שהיה לי כשהמשפחה השותפה החליטה שלא מתאים לה להמשיך כאן ועזבה. כן, היו גם היו רגעי ייאוש".
בלקסיקון של יצחק, לעומת זאת, המילה ייאוש אינה קיימת. "אתה מתכוון לנקודת שבירה? אין דבר כזה", הוא אומר בחיוך. "יש נקודות קושי, והיו לנו שלוש כאלה: כלכלית, מנטלית ובירוקרטית. את הקשיים הכלכליים והמנטליים הכרתי וידעתי להתמודד איתם, אבל הבירוקרטיים לא היו מובנים לי. מדוע מערימים עליי קשיים? בשנים שהחווה עוד לא הייתה רווחית, וחיינו בצמצום על המשכורת של עירית, נאלצתי להפנות חלק מההכנסות לשלושה עורכי דין שנאבקו בבתי המשפט על המשך דרכה של החווה".
במקביל למערכה המשפטית נמשך הפיתוח המואץ בשטח. "צדק לא נח לרגע", משחזרת עירית. "הוא הקים מבנים לעיזים ולפרות, נטע עצים ובמשך שמונה שנים בנה את בית הקבע בעזרת שני פועלים בלבד".
עדר הפרות סבל אומנם מגנבות, ובכל זאת הלך וגדל. נראה שהחווה עולה על דרך המלך. ואז, ללא אזהרה מוקדמת, הגיע איום חדש. בעקבות העתקת בסיס הטירונים של הצנחנים מיהודה ושומרון למיקום חדש, לא הרחק מביתה של משפחת צדק, הודיע משרד הביטחון שיש להעביר את חוות אלה. כמוצא אחרון החליט צדק לבקש שוב את עזרתו של אריק שרון. "בהתחלה אמרו לי במשרד הביטחון שאנחנו יושבים על שטחי אש, ושחווה ובסיס צבאי לא יכולים לדור בכפיפה אחת. זה היה הניסוח. פנינו לשרון, והוא אמר שלא יקום ולא יהיה. אחר כך חזרו אלינו ממשרד הביטחון, אמרו ששקלו מחדש את הדברים, וכן, נוכל לדור בכפיפה אחת".
"מגיל 18 הבחירה בידיכם"
מעז יצא מתוק. מכיוון שפרות זקוקות לשטחי מרעה נרחבים ואילו עדרי עיזים דורשים אזור מצומצם יחסית, סוכם שחלק משטח החווה יופקע והפיצוי ישמש להסבה לגידול עיזים. הניסיון הצליח למעלה מהמשוער, וכעבור שנים אחדות כבר החזיקה חוות אלה עדר גדול של צאן. שיעורי הרווחיות עלו, העסקים שגשגו, ובתום שנים של מגורים בקרוואן דולף ומתפורר, עברה המשפחה לבית אבן יפה ומרווח. ביסוסה של חוות אלה הושלם.
עדר העיזים היה הבסיס למחלבה של חוות אלה. החלב האורגני שמיוצר כאן מפוקח על ידי מחלבות גד ומקבל דרכן את הכשרות. "הייחוד הוא שהחלב הזה מגיע מעיזים שרועות בטבע ונהנות מרווחה פיזית גדולה", מסביר יצחק. "לכן לגבינות שלנו אין ריח לא נעים, כמו זה שנלווה לגבינות עיזים רבות. בשלב מסוים הצטרפה לחווה קרובת משפחה של עירית יחד עם בן זוגה, שהוא גבן מעולה. הוא עושה גבינות יוצאות מן הכלל, ואנחנו מוכרים אותן כאן בחנות. שיתוף הפעולה הזה הפך את מפעל הגבינות שלנו מעסק משפחתי קטן למחלבת גורמה. החלב כאן עומד בתקנים המחמירים ביותר, ואני שמח לשווק מוצר בריא שמגיע ישר מהטבע".
עירית, לו ידעת מראש מה צפוי לך, היית מגיעה לכאן באביב ההוא?
"היו אומנם קשיים, וגם הקריירה שלי כפיזיותרפיסטית וכמנהלת נעשתה מורכבת יותר, ומצד שני זה הפך אותי לאדם מחושל ונחוש. אני חושבת שנעשיתי מכורה לקשיים. צדק ואני יחד כבר ארבעים שנה, בטוב ובקשה. עם הזוגיות שיש לי, זו הבחירה הטובה ביותר שיכולתי לעשות".
ומה לגבי הילדים? לא עשיתם להם עוול כשבחרתם לגדל אותם בתנאים הלא קלים שהיו כאן, פיזית וחברתית?
"עוול? מה פתאום? תמיד הייתי בשבילם במאה אחוז, וכך עד היום. כשלא הייתי בבית, צדק היה פה – מביא, מחזיר, מטפל. דאגנו שתהיה להם כאן טלוויזיה, הסענו אותם לחברים, ועם כל תפיסת האוכל הבריא שלנו, אפשרנו מדי פעם גם מזון מעובד. עטפנו אותם ללא הרף ואמרנו להם: עכשיו אתם כאן, אבל מגיל 18 הבחירה בידיכם. נכון לעכשיו, שניים מארבעת הילדים גרים בשטח החווה, והבן הבכור מגיע עם אשתו לסופי שבוע, להפעיל עגלת קפה. הבת התל־אביבית היא שרת החוץ שלנו, וגם היא מחוברת לחווה ואוהבת להגיע".
יצחק: "אני חושב שגידלתי ילדים בתנאים אידיאליים – בטבע, עם בעלי חיים, עם פיתוח יכולת התמודדות. אני שומע שהיום יש שיטת חינוך חדשה של גני יער. אני עשיתי את זה כבר לפני יותר משלושים שנה".
סיכומים? גם המילה הזאת אינה רלוונטית לגבי צדק, כי מבחינתו מפעל חייו ממשיך להתפתח גם היום. "כשבאים לשאול אותי ולהתייעץ, אני צוחק ואומר: לפחות בשנים הראשונות, כדאי שתהיה לך אישה עם מקום עבודה קבוע ומשכורת מסודרת. תנאי בסיסי שני הוא הפשטות. כשאתה הולך על פשטות, דברים לא מסתבכים".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
