רק דבר אחד היה חסר למסיבת החנוכה שעמדה להתקיים בבית ספר באחד מיישובי עמק חפר. חנוכיות, נרות וכיבוד כבר הוזמנו, אבל אז נזכר אחד מאנשי הצוות החינוכי: שכחנו משהו, או ליתר דיוק מישהו. אחד התלמידים בבית הספר סובל מצליאק, מה שאומר שהוא לא יוכל לאכול מהסופגניות. מארגני המסיבה החליטו לא להשאיר אף אחד מאחור, ובתום חיפושים ארוכים הגיע לכפר זמר, לבית המאפה של אמל יאסין. אמל שמעה את בקשתם, חשבה, ערכה סדרת ניסיונות, ובסופו של דבר הוציאה מהמאפייה שלה סופגנייה אחת מלאת ריבה ונטולת גלוטן בשביל התלמיד, כדי שיוכל סוף־סוף ליהנות ממאכל החג בדיוק כמו שאר חבריו.
שנה לאחר מכן החליטו בבית הספר להזמין מאמל סופגניות לכל התלמידים, לא מסיבות בריאותיות אלא בגלל הטעם המשובח. באותו הרגע הבינו אמל ומוחמד יאסין שהצליחו להגשים את חלומם: המאפים מהתנורים שלהם אינם עוד תחליף מאולץ המיועד לרגישים לגלוטן. הם יכולים להתמודד כשווים מול שווים עם המוצרים המבוססים על קמח רגיל, ואפילו לנצח.
זהו סיפורו של "בית מאפה אמל ללא גלוטן", שנפתח לפני חמש שנים ביישוב זמר במזרח עמק חפר. לא קל למצוא ביישוב ערבי מאפייה המוקדשת כולה למוצרים נטולי גלוטן, ואם מוסיפים לדרישות גם כשרות מהודרת, זה כבר בגדר הבלתי אפשרי. "אבל אמל עושה דברים לא שגרתיים", אומר לנו מוחמד יאסין. "האוכל הזה הוא לא משהו רגיל במגזר שלנו. אני בא לכאן בבוקר, רואה לאן הגענו, וזו גאווה עבורנו. אם מישהו היה אומר לנו לפני חמש שנים שתהיה לנו מאפייה עם אישור של משרד הבריאות ותעודת כשרות, לא היינו מאמינים לו".
אמל יאסין: "בשנות התשעים היה בחנויות רק סוג אחד של קמח ללא גלוטן, אבל הוא לא היה טוב מספיק ולא הצלחתי להכין ממנו פיתות. במשך שנים הייתי מכינה בצק וזורקת. חבר ילדות שלנו הביא לי מארצות הברית כמה קמחים אחרים, ולאט־לאט ראיתי שיפור"
בית המאפה של הזוג יאסין נמצא בקומה הראשונה של מבנה דו־קומתי, לא רחוק מהכניסה לזמר – יישוב במרכז הארץ שמאגד ארבעה כפרים ערביים־מוסלמיים. בקומה השנייה של המבנה מתגוררים הבעלים. ריח משכר של אפיית לחמים ועוגיות אופף אותנו כשאנחנו נכנסים למקום. עוד בשיחת הטלפון המקדימה סיפרתי לאמל ולמוחמד יאסין עד כמה הריח הזה חסר לי: לפני קצת יותר מחצי שנה, רגע לפני גיל שלושים, אובחנתי כחולה צליאק. המשמעות היא תפריט מצומצם, תחליפים דלים ולא אטרקטיביים, ובעיקר, צריך להיערך מראש לכל בילוי שכולל אוכל ולברר במסעדה או באולם מה יש אצלם לסועדים כמוני. כעת מוחמד ממהר לשלוף מגש של פיתות חמות שזעתר נבזק עליהן, ומפציר בנו לטעום. ברגע שמתחילים לאכול מהן, קשה להפסיק. מצד שני, אני מזכיר לעצמי, צריך לשמור על מקצועיות, וגם על מקום בבטן לקראת המשך הריאיון.
אנחנו נכנסים לסיור זריז בחלל שהעבודה האמיתית נעשית בו. "כאן מרדדים את הבצק", מורה מוחמד על משטח מקומח, "כאן לשים אותו, וכאן בחדר הזה יש קמחים", הוא מצביע לעבר מה שנראה במבט ראשון כמו שקי מלט. כל סוג קמח, הוא מסביר, מיועד למוצרים מסוימים. אחד מהם, שמיובא במיוחד מחו"ל ומשמש להכנת הלחמניות והחלות, מתהדר בתג מחיר של עשרים שקלים לקילו. "אף אחד לא עושה לחמניות כמו שלנו", מתגאה מוחמד.
אחר כך הוא מפנה את תשומת ליבנו לשלטי "חלבי" ו"פרווה" חדשים שנתלו בכל פינה, ומתעכב בהסברים על העוגיות שנמצאות בשלבי הכנה שונים. "לאלה יש סיפור מעניין", מצביע מוחמד על מאפים קטנים שעתידים להיכנס לתנור בעוד רגעים אחדים. "כשאמל הכינה פה את העוגיות האלה בפעם הראשונה, אמרתי לה שנקרא להן על שם הלקוח הראשון שייכנס ויאהב אותן". אחרי כמה דקות הגיעה למאפייה משפחה מפתח־תקווה, והילד הקטן לקח עוגייה, טעם אותה והתפעל. "שאלתי אותו איך קוראים לו, והוא ענה: יואב. אמרתי: אז מעתה נקרא לעוגיות האלה על שמך – מקרון יואב".
בסבוסה, די
מוחמד ואמל יאסין, בני זוג וגם בני דודים, נולדו וגדלו בזמר. שניהם בני שבעים בערך, אבל נראים הרבה פחות. "בזכות המאפייה", הם אומרים בחיוך. שמונה ילדים יש להם ו־14 נכדים ונכדות. כל ילדיהם נשארו באזור: הבן הרחוק ביותר מתגורר בבאקה אל־גרביה, חמש דקות נסיעה מכאן.
אנחנו יושבים במשרד שלהם, וכצפוי, צלחת רחבה של עוגיות ערביות מוגשת לשולחן. בתפריט הפעם: מעמול, מקרונים, עוגיות אניס, עוגיות שוקולד ועוגיות קוקוס. המראה, הניחוח והטעם לא נופלים מאלה של הגרסה ה"רגילה", אולי אפילו עולים עליהם. אמל ומוחמד דוחקים באריק הצלם ובי לטעום מכל אחד מהמאפים יחד עם הקפה שנמזג לכוסות, ואנחנו נענים בשמחה.
מוחמד מעיד על עצמו שיש לו היסטוריה ארוכה של יזמות. בגיל 25 הוא הקים מפעל לסוודרים, והחזיק אותו במשך שלושים שנה. אחר כך פתח מפעל לשנאים ואז המשיך למפעל לחיפוי אבן. "שניהם עם שותפים יהודים", הוא מציין. היום הוא מרוכז בניהול בית המאפה המשפחתי.
אמל נשארה בבית במשך השנים וטיפלה בילדיה ונכדיה. עד גיל 40 סבלה מתנודות רבות במשקל ומאנמיה קשה, אך כל הבדיקות שעברה לא גילו את הסיבה לכך. לבסוף פנתה לרופא פרטי. "סיפרתי לו מה אני מרגישה, והוא אמר מיד: יש לך צליאק. אני לא אשכח את זה", היא אומרת.
צליאק, דַּגֶּנֶת בעברית, היא מחלה אוטואימונית שמתפרצת בעקבות חשיפה לגלוטן – חלבון המצוי בעיקר בחיטה, בשעורה ובשיפון. מערכת החיסון בגופם של החולים מזהה בטעות את הגלוטן כגוף זר ומאיים, תוקפת תאים שספגו אותו, והתוצאה היא דלקות ופגיעה ברירית המעי הדק. התסמינים הבולטים של המחלה הם תת־תזונה, כאבי בטן ועייפות, ובקרב ילדים נרשמות גם הפרעות בהתפתחות ובגדילה. לפי ההערכות, שיעור חולי הצליאק הוא בין אחוז לשלושה אחוזים מכלל האוכלוסייה, אך רבים מהם לא מאובחנים משום שאינם סובלים מתסמינים. הפתרון המוצע כיום ללוקים בצליאק הוא פשוט לא לאכול מוצרים המכילים גלוטן – מלחם ופסטה ועד כנאפה ובירה.
כשאני שואל את אמל מה הייתה תגובתה לאבחנה, היא שותקת לרגע. "במשך שלושת החודשים הראשונים רק בכיתי", היא עונה לבסוף. "הייתי מריחה פיתות טריות, ומבינה שלא אוכל אותן לעולם. זאת הייתה מכה. גם לא באמת הבנו במה מדובר, כי באותם ימים זה לא היה נפוץ – בכל היישוב היו רק שלושה חולי צליאק. היום אני שומעת על עוד ועוד אנשים, כי יש יותר מודעות".
היית מעדיפה לגלות את המחלה בגיל צעיר?
"כן. בגיל ארבעים זה קשה יותר, כי אני רגילה להכול. הילדים לא הספיקו לטעום חלק מהדברים, כך שהם לא יודעים מה הם מפסידים".
על איזה מאכל היה לך קשה לוותר יותר מכול?
"קודם כול, על הבסבוסה (עוגת סולת מתוקה – י"א). היום אני מכינה את הבסבוסה הכי טעימה בעולם, ואף אחד לא מבדיל בינה ובין הבסבוסה הרגילה. אבל אני אישית לא באמת צריכה הכול, מצידי אני יכולה להסתפק רק בבסיס, בלחם".
הרופא שאבחן את מחלתה של אמל גם צייד אותה ברשימת חנויות באזור שמוכרות מוצרים ללא גלוטן. באמצע שנות התשעים ההיצע היה מצומצם למדי, והתבסס על ייבוא מחו"ל. על מאפים טריים לא היה מה לדבר. "אם הייתי מסתפקת במוצרים ההם, לא היינו פותחים את המאפייה", קובעת אמל.
מוצרי החלב מתגלים כבעייתיים עבור בד"ץ מחזיקי הדת, והמשגיחם מציעים למוחמד לעבור לספק אחר, או לוותר על כשרות מטעמם במאפים החלביים. "למה מוצרי החלב שהזמנתי לא טובים?", הוא תוהה. "זה בד"ץ אחר", מגיעה התשובה. "ואני חשבתי שאנחנו בעייתיים עם הסונים והשיעים שלנו", אומר מוחמד בסרקזם
אחרי הטלטלה הראשונית, כל בני משפחת יאסין נרתמו לשינוי התפריט הביתי. כשבן הזקונים חגג יום הולדת, ואמל נכנסה למטבח להכין עוגה וכיבוד ביתי, הבהיר לה הילד הצעיר שמעכשיו היא לא טועמת יותר במהלך ההכנה – הם יטעמו בשבילה. בנוסף הכריזו הילדים שהם לא מוכנים לגעת באוכל הרגיל שהיא מכינה עבורם, עד שתמצא איך להכין מאכלים זהים גם לעצמה. זאת בדיוק הדחיפה שאמל הייתה צריכה. היא קנתה מערכת כלים נוספת, בנתה מטבחון קטן לבישול ואפייה ללא גלוטן, והחלה לחפש מצרכי יסוד שיתאימו לדרישות. "היה אז בחנויות רק סוג אחד של קמח ללא גלוטן, אבל הוא לא היה טוב מספיק ולא הצלחתי להכין ממנו פיתות. במשך שנים הייתי מכינה בצק וזורקת, כי זה לא יצא טוב. בסוף התחלתי לחפש קמח טוב יותר. חבר ילדות שלנו מהכפר, שעבר לגור בארצות הברית, הביא בשבילי כמה קמחים כשהגיע לביקורים פה. לאט־לאט ראיתי שיפור".
קיימים סוגים רבים של קמח ללא גלוטן, היא מציינת, ולכל אחד מאפיינים משלו. קמח המופק מתירס, מאורז או מתפוחי אדמה הוא נפוץ וזול יותר; אם רוצים איכות, כדאי לקנות עמילן חיטה שהגלוטן הופרד ממנו בתהליך מיוחד במעבדה. כך או כך, השימוש בקמח ללא גלוטן שונה מאוד מהעבודה עם קמח רגיל. המחסור בחלבון המסוים הזה גורם לבצק "להתנהג" אחרת בכל שלב, ולהגיב אחרת לשמרים או לאבקת אפייה. תשאלו את מי שמכין עוגות מיוחדות לפסח ללא קמח מצה, והוא יספר לכם עד כמה המשימה הזו מאתגרת.
בזכות הקמח שהובא מארצות הברית הצליחה אמל לאפות פיתה שהשביעה את רצונה. הבת שלה צילמה את התוצאה והעלתה לפייסבוק, ובתוך זמן קצר הוצפה בעשרות תגובות של אנשים מהאזור שביקשו פיתה כזאת. מוחמד ואמל לא הסכימו אז לקבל כסף, אלא אפו וחילקו חינם לכל דורש. כעבור זמן הבינה אמל שהיא יכולה להפוך את המאפים למקור הכנסה, "אבל לא חשבנו עדיין על בית מאפה". החנות נפתחה בביתם הפרטי, והיחס ללקוחות הראשונים היה ביתי במיוחד: "הם היו כמו משפחה, הילדים היו נכנסים פנימה ולוקחים לבד".
את העבודה עשתה אמל במטבחון קטנטן, מצויד במכשירים מיושנים שגרמו לקצר חשמלי פעמיים ביום. "בכל לילה הייתי במטבח עד שש בבוקר למחרת. עשיתי הכול בידיים, לגמרי לבד. ביום הכנתי את הפיתות והלחמים, ובערב את העוגיות". גם היום כל המאפים שלה נעשים בעבודת יד, אבל היא כבר לא לבד: ילדיה מסייעים לה במלאכה, וגם נכדים ואחיינים מגיעים לכאן כשצריך.
בדיוק כשבני הזוג יאסין הבינו שבשלה השעה להתקדם למאפייה של ממש, מוחמד אושפז ונזקק לניתוח חירום בלב ("מה שהיה לאריק איינשטיין", הוא מציין). אחרי התאוששות מהירה הוא הודיע לאמל שהחליט להעביר לאחד מבניהם את מפעל האבן, ולפתוח מאפייה גדולה ומסודרת.
חמש שנים אחר כך, בית המאפה של אמל מתהדר במגוון רחב של מוצרים נטולי גלוטן – לחמים, חלות, עוגות ועוגיות, ואפילו אוזני המן לקראת פורים. משלוחים יוצאים מכאן לכל רחבי הארץ, מבאר־שבע ועד קריית־שמונה. לדברי בני הזוג, 90 אחוז מלקוחות בית המאפה הם יהודים. "יש גם משפחות מאילת שמגיעות לפה", מספר מוחמד.
מחלוקת הזעתר
קולות שיחה נשמעים מהכניסה למאפייה, ושלושה גברים חרדים עושים את דרכם פנימה. אחד מהם, מתברר, הוא נציג הרבנות של המועצה האזורית חוף השרון, שנותנת את תעודת הכשרות למקום. שני האחרים הם אנשי בד"ץ "מחזיקי הדת" של חסידות בעלז, שבאו לבדוק אם המאפייה עומדת גם בתקן המחמיר שלהם. מוחמד מוביל אותם אל אזורי האפייה, והשלושה בודקים את התנורים ושואלים את ויצמן, המשגיח הקבוע, אם הוא זה שהדליק אותם בבוקר, ומה קורה כשתנור מפסיק לעבוד.
"שלוש שנים אני עובדת על שערות קדאיף ללא גלוטן. לקחנו ציוד מיוחד שעלה הרבה מאוד כסף, ועדיין לא הגענו לתוצאה הרצויה. אני כן מכינה כנאפה נבלוסייה עם בצק ביתי דק, וכולם נהנים מזה"
כשהמשגיחים ממשיכים הלאה למחסן חומרי הגלם, אני שואל את מוחמד ואמל למה הם בכלל רוצים כשרות. "יש הרבה דתיים שחולים בצליאק, ואכפת לי גם מהם", אומרת אמל. "מגיע להם לאכול כמו כולם. כל הדתיים שהגיעו לפה מאז שקיבלנו את תעודת הכשרות שמחו מאוד, ואני שמחה בשבילם".
ולמה החלטתם לשלם גם על כשרות בד"ץ, שהרף שלה גבוה יותר?
"אני רוצה ללכת על הקשה יותר", עונה מוחמד.
בינתיים, נציגי בד"ץ מגלים שהזעתר במחסן לא עומד בסטנדרט שלהם, אף שהרבנות דווקא אישרה אותו. מוחמד נראה מבולבל לרגע, אך מקבל בהכנעה את קביעתם ואומר שימצא מקור אחר להזמין ממנו. גם מוצרי החלב מתגלים כבעייתיים ל"מחזיקי הדת", והמשגיחים מציעים לו לעבור לספק אחר, או לוותר על כשרות מטעמם במאפי החלב. "למה מוצרי החלב שהזמנתי לא טובים?", הוא תוהה. "זה בד"ץ אחר", מגיעה התשובה. "ואני חשבתי שאנחנו המוסלמים בעייתיים עם הסונים והשיעים שלנו", אומר מוחמד בסרקזם.
שלושת המשגיחים מסבים לו נחת כשהם מביעים את התרשמותם מהסדר המופתי במחסנים, מהניירת המפורטת ובעיקר מהניקיון המוקפד, שאינו אופייני לבתי עסק בענף הזה. תוך כדי שיחה, מוחמד מחבק את ויצמן המשגיח. "זה לא טוב, משגיח צריך לריב עם בעל הבית", אומר אחד מאנשי הבד"ץ, חצי בצחוק וחצי ברצינות. אבל מוחמד מסביר שזו תהיה בעיה: "כשביקשתי משגיח מהרבנות, אמרתי להם: 'אני ישר, לא חכמולוג. מה שמסכמים איתי, אני עושה. רק תנו לי בן אדם שיתאים לי'. הם אמרו: 'נביא לך מישהו שאתה תאהב'. והם צדקו. אולי נריב בהמשך הדרך, אבל בינתיים זה לא קורה".
כחלק מההליכים לקבלת חותמת כשרות, מספר לי מוחמד, הוא כבר נדרש לעשות שינויים רבים במאפייה. "קודם כול הייתי צריך להחליף את חומרי הגלם הלא כשרים, ועכשיו נחליף שוב את מה שלא כשר מספיק בשביל בד"ץ. היינו צריכים לקנות גם מכונות למוצרי פרווה ולמוצרי חלב, לאחסן במקררים נפרדים, להקצות אזורים וכלים שונים לכל דבר, ולהפריד גם את שטיפת הכלים. הייתה השקעה כספית גדולה, ואני מקווה שזה ישתלם".
כדי לקבל את התעודה המיוחלת הם הפסיקו כמובן לפתוח את המאפייה בשבתות. "חלק מהלקוחות לא ידעו שאנחנו סגורים, ובשבת שעברה הם הגיעו לכאן וחזרו בידיים ריקות", מספר מוחמד. אמל מפסיקה לאפות ביום שישי בשתיים בצהריים, אבל זה לא אומר שהיא זוכה למנוחה רבה: מהמאפייה היא עוברת מיד למטבח הביתי ומבשלת למשפחה המורחבת שמתכנסת יחד בסופי שבוע – יותר משלושים סועדים בסך הכול.
נציג הרבנות של חוף השרון מציין שהם נותנים כשרות לכ־150 עסקים ביישובים ערביים, ואפילו למפעל טחינה בחווארה שליד שכם. לרוב אלה מפעלים שמשווקים מוצרים לחנויות; לא תמצאו כמעט במגזר מסעדות שמגישות אוכל טרי וכשר. גם מהבחינה הזו, בית המאפה של אמל בולט בנוף.
אני שואל את המשגיחים אם המקום יוכל לפעול בפסח כרגיל, שהרי רוב הקמחים שמשמשים כאן כחומרי גלם אינם מחמיצים. לבני הזוג יאסין זו יכולה להיות בשורה, שכן מאפייה כשרה שתישאר פתוחה גם בחג תמשוך אליה לקוחות רבים מהמגזר היהודי. החבורה מתלבטת ולא מגיעה לתשובה חד־משמעית. לכאורה, הם אומרים, הדבר אפשרי, אבל בתהליך הפרדת הגלוטן מעמילן החיטה נעשה שימוש במים, מה שככל הנראה הופך את הקמח לחמץ. "בכל מקרה יצטרכו לציין שהמוצרים מיועדים לאוכלי קטניות בלבד, ולהביא חומרי גלם עם כשרות מיוחדת לפסח", מעיר אחד מאנשי הבד"ץ. נציג הרבנות מבקש לצנן את התלהבותי ואומר שההכשרה לפסח קשה ומאתגרת, ומאחר שהחג כבר קרוב יחסית, כדאי לוותר הפעם.
שלוש שנים בשביל עוגייה
לא רק לקוחות פרטיים מידפקים על שערי בית המאפה של אמל. "מתקשרים אלינו מפיצריות, מפלאפליות ומבתי קפה שמחפשים בצק, עוגיות או לחם ללא גלוטן", היא מספרת. "מאז שקיבלנו תעודת כשרות גם ההזמנות האלה גדלו".
מה את הכי אוהבת לאפות?
"אין משהו מסוים. אני אוהבת להכין הכול, כי אני רוצה שלחולי צליאק יהיה כל מה שיש לאנשים רגילים. אני מנסה הרבה מוצרים חדשים, ואם זה לא הצליח היום אני אמשיך לנסות במשך חודשים. את זו", היא מצביעה על אחת העוגיות בצלחת המונחת מולנו, "לקח לי שלוש שנים להכין".
איזה מאכל הכי קשה לך לשחזר בלי גלוטן?
"היום אין משהו כזה, כי הידיים שלי כבר התרגלו לעבודה עם קמח ללא גלוטן", אומרת אמל.
"רק פריקֶה חסר לה", מתערבת מהצד בתה, שירין. "את זה אי אפשר להכין, כי צריך חיטה ירוקה".
"נכון", מסכימה אמל. "שלוש שנים אני גם עובדת על שערות קדאיף ללא גלוטן. לקחנו ציוד מיוחד שעלה הרבה מאוד כסף, ועדיין לא הגענו לתוצאה הרצויה. אני כן מכינה כנאפה נבלוסייה עם בצק ביתי דק, וכולם נהנים מזה".
בימי מבצע שומר החומות, לקוחות יהודים פחדו להיכנס לכפר והמאפייה סבלה הפסדים כבדים. "דן סולומון מארגון זכויות הצליאק בישראל התגייס להחזיר את האמון למקום שלנו, כי הוא יודע שאנחנו לא חלק ממה שהיה במהומות", אומר מוחמד. "זה מעצבן שאם מישהו עושה פיגוע, אני משלם את המחיר בגללו"
רגע, ומה עם קובה?
"בטח, יש קובה", מכריזות האם והבת. "יש קובה מאורז, למרק, ויש מכוסמת ירוקה, לטיגון. זה תחליף מעולה לבורגול, והרבה יותר טעים".
ומה את הכי אוהבת לאכול בעצמך?
"אני לא אוכלת כמעט", מפתיעה אמל, "אין לי זמן לזה. אבל אני אוהבת הכול, והיום אני גם יודעת שמאפים כאלה הם בריאים יותר וקלים יותר, לא מכבידים על הגוף כמו הגלוטן. מרגישים את זה בעיקר אחרי שמפסיקים לאכול אותו". מאז האבחון שלה לפני כמעט שלושים שנה, היא מוסיפה, איש במשפחת יאסין לא אוכל גלוטן, גם לא במסעדות. "הילדים לא נוגעים בזה, זה לא טעים ולא בריא להם".
זאת תהיה קצת קלישאה, אבל אתם מרגישים שהמאפייה שלכם משפיעה על היחסים בין יהודים לערבים?
"אנחנו מרגישים קצת כמו מודל לדו־קיום", אומר מוחמד. "עשרות שנים עבדתי עם יהודים, הילדים שלהם עד היום חברים של הילדים שלי. הם מגיעים אלינו לחופשות ומתארחים אצלנו ברמדאן, אנחנו נוסעים אליהם, באים לשמחות ולאבל. אמל ואני מאמינים שאנשים יכולים להסתדר בלי בעיה, הפוליטיקאים הם הבעייתיים".
שירין מראה לנו את דף הפייסבוק של המאפייה, שהיא מתחזקת ומזינה בתמונות ובסרטונים היישר מהתנור. היא מצביעה על תגובה נלהבת שכתב להם איש עסקים יהודי, ידיד המשפחה, לאחר שהודיעו על קבלת ההכשר. "בזמן מלחמת המפרץ הראשונה הוא היה בחו"ל, אז הלכתי לדאוג לאמא שלו שגרה ברמת־גן", מספר מוחמד.
בימי מבצע שומר החומות, כשבמגזר הערבי פרצו מהומות אלימות, לקוחות יהודים פחדו להיכנס לכפר והמאפייה סבלה הפסדים כבדים. "דן סולומון מארגון זכויות הצליאק בישראל התגייס להחזיר את האמון למקום שלנו, כי הוא יודע שאנחנו לא חלק ממה שהיה במהומות. זה מעצבן שאם מישהו עושה פיגוע, אני משלם את המחיר בגללו", אומר מוחמד.
אמל מבקשת להקליל את האווירה: "כשמוחמד היה צעיר הוא עבד בעבודות עפר יחד עם יהודים, ושם כולם קראו לו יצחק. עד היום קוראים לו ככה לפעמים".
מה החלום שלכם?
"לגדול כמה שיותר, לפתוח סניפים כמה שאפשר, אבל לאט־לאט", אומרת אמל. "אכפת לי מכל חולי הצליאק, ואני מוכנה להכין בשבילם הכול. אני מתאמצת יום ולילה כדי שלא יחסר להם כלום. אני יודעת מה זה אדם שאסור לו משהו, חוויתי בעצמי כמה זה כואב. לכן אני מתאמצת לייצר תחליף".
ומוחמד מוסיף: "אתה יודע מה הפירוש של 'אמל' בערבית? אמל זאת תקווה. היא נותנת תקווה לאנשים שיש להם צליאק".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
