המשורר ביקש לשמור על הארץ, הבן הגן עליה בגופו

אבנר הרוסי הגיח לעולם בעיצומם של ימים קשים מנשוא. היה זה אור לכ"ב באב תרפ"ט, 27 באוגוסט 1929, בשבוע שבו מלאה הארץ בהלוויותיהם של 133 נרצחי הפרעות. כשהגיעה אמו לבית היולדות הפרטי "פרויד" בתל־אביב הצעירה, היא התבקשה להצטרף לקריעת סדינים מרוכזת, יחד עם שאר הנשים הממתינות ללדת, לצורך הכנת תחבושות לפצועים הרבים שנמנו בעיר.

האב המאושר, עמנואל הרוסי, לא נכח בלידת בנו הבכור. הוא הוצב באותה עת בעמדה על הגבול בין תל־אביב היהודית הקטנה ליפו הערבית הגדולה, לצד עוד 15 גברים יהודים, חמושים במקלות ובאבנים. כוח המגן הזעיר הזה צויד גם באקדח יחיד שהוטמן בסליק כנשק יום הדין. כשהגיעה בשורת הלידה אל העמדה, באיחור ניכר, יעצו החברים לאב הטרי לקרוא לבנו "נורקה", ככינויו של נחום יודלביץ', צעיר מוכשר שהתפרסם ביישוב היהודי כמנצח על תזמורת המשטרה הבריטית בירושלים. יודלביץ' נרצח שעות אחדות לאחר לידת הבן אבנר, בהגנה על שכונת בית־וגן בירושלים. הוא היה בן 27 במותו, שוטר בדרגת סרג'נט. קצין ערבי במשטרה הבריטית אסר על שאר השוטרים להשיב אש אל הרוצחים.

האם הטרייה הטילה וטו על השם המוצע, מכיוון שאינו עברי. כפשרה הוחלט לבסוף לקרוא לילד בשם אבנר, המשלב את זכרו של נורקה עם שם החודש העברי שבו נולד הפעוט. ממאן להיכנע לאווירה העגומה שהשרו המאורעות בקרב יהודי ארץ הקודש, כתב עמנואל באותה העמדה עצמה שיר ערש ארוך ומלא תקווה. שמו הרשמי הוא "שיר ערש לאבנר", אך הוא מוכר יותר כ"שכב בני", ובתיו הידועים ביותר הם אלו:

שְׁכַב בְּנִי, שְׁכַב, אַל תִּירָא,

כָּל הַמּוֹשָׁב עֵר.

אִמָּא גַּם כֵּן בַּשְּׁמִירָה,

תָּגֵן עַל בְּנָהּ אַבְנֵר.

 

בּוֹעֶרֶת הַגֹּרֶן בְּתֵל־יוֹסֵף,

וְגַם מִבֵּית־אַלְפָא עוֹלֶה עָשָׁן

אַךְ אַתָּה לִבְכּוֹת אַל תּוֹסֵף,

נוּמָה, שְׁכַב וִישַׁן.

 

לַיְלָה, לַיְלָה, לַיְלָה אֵשׁ

תֹּאכַל חָצִיר וָקַשׁ,

אָסוּר, אָסוּר לְהִתְיָאֵשׁ

מָחָר נַתְחִיל מֵחָדָשׁ.

 

כבר אז הוא הצמיד לשיר לחן שזכר מבית הולדתו: מנגינה שחיבר שלום חריטונוב, חסיד חב"ד מפורסם, שעמנואל הכיר היטב משנותיו בעיירה ניקולייב. חריטונוב היה השוחט האישי של האדמו"ר השישי של החסידות, הרב יוסף יצחק שניאורסון, עד שהשלטונות הסובייטיים אסרו כליל את השחיטה הכשרה. מלבד עבודתו עם הסכין, חריטונוב גם היה חתום על לא מעט מהניגונים המלווים את חב"ד עד היום הזה. עמנואל לא היה דתי, אולם מצד אמו, שנותרה כל חייה חסידת חב"ד אדוקה ולא ציונית, הוא היה קרוב משפחה של האדמו"ר. משהו מהווי החסידות הזו נשמר אצלו.

"שיר ערש לאבנר" התקבל ביישוב העברי במהירות ובחום, וזכה לסדרה ארוכה ויוצאת דופן של ביצועים לאורך ארבעת הדורות הבאים. הוא הושמע לראשונה ב־1930 בתיאטרון "המטאטא", שעמנואל הרוסי היה ממייסדיו ועבד בו בכתיבת פזמונים ומערכונים. במשך השנים שרו אותו בין השאר אסתר עופרים, אריק לביא, הגבעטרון, רבקה זוהר, איה כורם וקרני אלדד. אביתר בנאי הטמיע בשירו "שן לידי" קטע מהפזמון של "שכב בני", כולל המנגינה של חריטונוב.

באי בתי הכנסת האשכנזיים מכירים היטב את הניגון הזה: אי אז בשנות השישים, עשרות שנים אחרי שעמנואל אימץ את הלחן לשירו, הוא הוצמד בחב"ד לפיוט "כי הנה כחומר ביד היוצר" הנאמר ביום הכיפורים, ובמהרה התגלגל מהחסידות אל בתי הכנסת הדתיים־לאומיים. קודם לכן נהגו בחב"ד לנגן את הלחן הזה ללא מילים. המנגינה של חריטונוב נוגעת עד כדי כך שגם בגרסת הפיוט היא זכתה למספר יוצא דופן של ביצועים, לאו דווקא מפי זמרים שומרי מצוות. באתר "זמרשת" מצויות הקלטות שלו מפי חוה אלברשטיין, שולה חן, גיא זו־ארץ ויצחק מאיר.

אבנר הקטן הוא כיום בן 88. הוא מתגורר עם אשתו מלכה בעיר הרצליה, שאליה עבר יחד עם הוריו עוד בשנת 1951. לזוג שלושה ילדים – שתי בנות ובן – וגם שמונה נכדים, שכולם גדלו על שיר הערש המיתולוגי. אחרי הכול, הם עדיין כאן, בונים למרות כל השרפות.

באופן מעניין, אני מעיר באוזני אבנר הרוסי, המנגינה הזו משמשת לשני טקסטים שבמידה רבה מנוגדים זה לזה. הפיוט מתאר עד כמה האדם הוא כלי בלבד ביד הבורא הכול יכול, שברצותו ממית וברצותו מחיה; השיר של אביו מטיל את האחריות דווקא על האדם, ומפציר בו להתחיל מחדש ולא להתייאש. אבל אבנר, מושא השיר, אינו רואה סתירה בין שתי היצירות בעלות המנגינה הזהה. מבחינתו בורא עולם בכבודו ובעצמו התגייס להצלחת המאבק האנושי המתמשך ליישוב ארץ הקודש. "לדעתי אנחנו כבר חיים בתקופת הגאולה", הוא מנמק בשפה דתית. "אנחנו רואים את הניסים שמתרחשים כאן יום־יום, אבל היות שאנחנו בתוך התהליך הזה, אנחנו לא שמים אליו לב".

אולי נשאר בך משהו חב"דניקי.
"האמונה שלי היא בלב, לא כלפי חוץ. בעצם אני שומר מצווה אחת: אני יושב בארץ ומשתדל שגם הבנים והנכדים שלי יישארו בה".

יומיים בשבוע

עמנואל הרוסי נולד בשנת 1903 באוקראינה, שהייתה אז בתחומי האימפריה הרוסית. הוא נקרא עמנואל נוֹבוֹגְרֵבֶּלְסְקִי. כשהילד גילה כישורי כתיבה מגיל צעיר ביותר, העניק לו אביו את הכינוי "עמנואל הרוסי" – על משקל עמנואל הרומי, המשורר היהודי בן המאה ה־14. כבר כשהיה בן שש לקח אותו אביו לפגוש את חיים נחמן ביאליק באודסה, כדי שהמשורר הגדול יבחן את יכולותיו של הילד הרך. כעבור שנים שב עמנואל ופגש את ביאליק בארץ הקודש, כשהיו שניהם בחוג המושכים בעט, בתל־אביב של שנות העשרים והשלושים.

עמנואל הספיק ללמוד ב"חדר" בילדותו, אולם בהמשך הביאה אותו דרכו למחוזות אחרים לגמרי, רחוקים מחב"ד ומהשטעטל. בשנת 1920 הצטרף למפלגה הציונית־סוציאליסטית, מאבותיה הקדומים של מפלגת פועלי ארץ ישראל, הלא היא מפא"י. בעוון הזה הוא נעצר בשנת 4291 בידי המשטרה החשאית הרוסית, יחד עם כל פעילי המפלגה באודסה. בית המשפט שלח אותו לגלות בסיביר, אך עוד באותה שנה הוא שוחרר במסגרת מדיניות ה"החלפה", לפיה אזרחים רוסים שנידונו למאסר בארץ ישראל בידי שלטונות המנדט גורשו לרוסיה, ובתמורה שוחררו אסירים יהודים שקיבלו אשרות עלייה לארץ.

התכנון המשפחתי המקורי היה שעמנואל הצעיר יגיע ארצה יותר מעשור קודם לכן, ילמד בגימנסיה הרצליה ויתקע יתד בארץ הקודש, כדי לאפשר להביא בהמשך את שאר המשפחה אל הארץ המובטחת. אך פריצת מלחמת העולם הראשונה שיבשה את התוכניות. אביו של עמנואל נפטר בסופו של דבר באוקראינה ממחלת הסרטן, ולא ראה את ארץ ישראל. מי שזכתה לעלות בשנת 1937, במסגרת עליית חסידי חב"ד שקיבלה את אישורו המיוחד של סטלין, היתה דווקא אמו של עמנואל, שכאמור לא הייתה ציונית. "כך זכיתי שתהיה לי כאן סבתא", אומר אבנר.

בארץ חי עמנואל בתחילה בבית הספר החקלאי מקווה ישראל. לאחר מכן עבר לחיפה והתגורר אצל המשורר אברהם שלונסקי, קרוב משפחה של אמו. בחיפה עבד כפועל נמל, ולאחר זמן מה הצטרף לגדוד העבודה, לפלוגת "כברה" שליד זכרון־יעקב, ועסק כאחרון החלוצים בייבוש ביצות. רק קדחת קשה שהביאה אותו עד סכנת מוות החזירה אותו אל הכתיבה ואל חוגי הבוהמה הארץ־ישראלית. הרופאים הבהירו לו שאם ימשיך לעבוד במוקדי הקדחת הוא לא יאריך ימים, והוא נאלץ לעקור משם.

לזמן מה הוא ניסה את מזלו בירושלים, אולם המיתון הכלכלי הנורא הכריע אותו. אחד משרידי תקופת מגוריו בעיר הקודש הוא השיר שכתב על כך (במנגינת "ימים על ימי מלך תוסיף" החסידית): "ירושלים עיר הקודש, למה ומדוע, לא נתת לי בזה החודש יומיים בשבוע?". בזמן כתיבת השיר, 1928, המיתון הבלתי נסבל הביא למצב שאנשי גדודי העבודה חילקו ביניהם את המשרות המצומצמות, כך שכל פועל זכה לעבוד יום אחד בשבוע בלבד.

מירושלים עבר עמנואל לתל־אביב, ובה הוא פצח בקריירת הכתיבה. "אבא שלי כתב את שיר הערש בתל־אביב", מסביר אבנר, "אבל הוא כותב בו על תל־יוסף, כי לולא היה חולה בקדחת היה מתיישב שם. למעשה הייתי אמור להיוולד בתל־יוסף. אבי היה חבר בגדוד העבודה על שם טרומפלדור – הגדוד שהקים לזכרו את תל־יוסף. גם לאמי היו הרבה ידידים בתל־יוסף ובעין־חרוד, וכמעט בכל שנה בקיץ הייתי נשלח לאחד מהם לזמן מה".

אחרי אבנר נולדו לעמנואל ולאשתו אנט־חנה עוד שני ילדים. האח השני קרוי יניב. הוא קטן מאבנר בשבע שנים, וכמו אחיו הגדול נולד בעיצומם של מאורעות דמים, בתרצ"ו־תרצ"ט. האח יניב הוא ככל הנראה הראשון בארץ שנקרא בשם הזה, שנבחר בידי ועדת סופרים שכינס האב לרגל הלידה. המשוררים שלונסקי, אלתרמן ועמנואל עצמו ישבו על המדוכה עד שנבחר השם הראוי לרך הנולד. האחות השלישית היא יעל, הקטנה מאבנר ב־16 שנה, ונולדה עם תום מלחמת העולם השנייה.

בתל־אביב פעל עמנואל כעיתונאי ב"דבר" וב"הארץ", פרסם שירים ב"משמר לילדים" וכתב מערכונים ופזמונים לתיאטראות הסאטיריים והמיתולוגיים "הקומקום" ו"המטאטא". בין השאר הוא חתום על השירים "דודה, הגידי לנו 'כן'", "בונים סוכה" (המוכר יותר במילות הפתיחה שלו "פטיש, מסמר, ניקח מהר"), ו"בין הרים ובין סלעים טסה הרכבת". במשך חמש שנים היה הפזמונאי הראשי של התיאטרון הסאטירי "המטאטא" וכתב את רוב הפזמונים ל־25 התוכניות שלו. כשנדחקו רגליו בידי הכוכב החדש בשמי הזמר והפזמון, נתן אלתרמן, הוא הפך לממונה על ההסברה ב"כופר היישוב", המגבית שהפעילו המוסדות היהודיים בארץ לצורכי ביטחון. אחרי קום המדינה, בהמשך טבעי למשרתו הקודמת, הוא עמד בראש המחלקה ליחסי ציבור במשרד הביטחון, ובמשרה הזו החזיק עד צאתו לגמלאות.

למרות המשרות החשובות של אביו והמעמד שקנה בקרב חוגי הסופרים והמשוררים העבריים בתל־אביב, אבנר זוכר שהוריו התקשו לעמוד על רגליהם מבחינה כלכלית. את הדירה בהרצליה, למשל, הצליחו הוריו לרכוש בשנת 1951 רק הודות לסיועו הכספי של בנם.

עמנואל נפטר ב־1979. לפי אבנר, אביו היה חבר מפא"י בכל לבו ומאודו, מהקמתה ב־1930 ועד בחירות 1977. בהן "בכאב לב נורא", כהגדרת הבן, הצביע האב לראשונה בחייו למפלגה אחרת – ד"ש, בראשות יגאל ידין. "זה שבר אותו כי הוא היה מפא"יניק בנשמתו, אבל הוא ראה שבמערך הולכים לכיוון לא נכון", מסביר אבנר.

בחוגי הבוהמה התל־אביבית בשנות טרם המדינה, עמנואל עמד בין השאר בקשר עם המשורר אלכסנדר פן, מחבר "אדמה, אדמתי", ואף שיתף איתו פעולה בשנות השלושים בכתיבת שירים לצורך סרט שתיעד יובל של התיישבות ציונית בארץ. בהמשך פנה פן הרחק שמאלה, למחוזות קיצוניים של אהדת סטלין ותיעוב מדינת ישראל. הבן אבנר אינו יודע לומר מה הייתה רמת הקשר בין אביו לפן, "אבל כולם הכירו את כולם בתל־אביב, כל הבוהמה. אבא שלי לא נעשה שמאל קיצוני, אבל כמה וכמה ידידים של הוריי פנו לכיוון הזה, והוריי ניתקו את הקשרים איתם".

חורשת האיקליפטוס

כיאה למי שגדל על ברכי מפא"י מרגע לידתו, אבנר הרוסי הלך בנתיב הקבוע של בני הדור ההוא: קודם לחם, אחר כך בנה את הארץ. באופן יוצא דופן, הוא זכה ללחום ולבנות את מדינת ישראל ביבשה, בים וגם באוויר. "הייתי חבר ההגנה עוד מ־1945, בגיל 15 או 16", הוא מספר. "זה היה בגדנ"ע, ואחר כך בגדנ"ע־ים. הפלגנו בסירות מפרש ולמדנו חתירה במשוטים. הפעולה הכי רצינית שהשתתפתי בה הייתה כשהזעיקו אותנו יום אחד לבית ספר כלשהו בתל־אביב, והיינו צריכים להתגנב בשקט ולומר את הסיסמה. כשהגענו הסבירו לנו שצריכה להגיע באותו לילה אוניית מעפילים. אנחנו היינו אמורים לשמש במסגרת הזו כוח עתודה, הואיל שאנחנו יודעים לחתור בסירות. בסופו של דבר, אחרי המתנה ארוכה, שחררו אותנו ב־12 בלילה. לאחר מעשה התברר שזו הייתה אוניית המעפילים 'ברכה פולד', אך היא נתפסה בידי הבריטים ונגררה לנמל חיפה.

"עיקר תפקידנו בגדנ"ע היה לחלק כרוזים. בסוף יוני 1947, ואני כמעט בן 18, סיימתי את מבחן הבגרות האחרון, ואחרי שלושה ימים בלבד מצאתי את עצמי בכפר־גלעדי. גויסתי כנוטר למשטרת היישובים העבריים, שהייתה כוח של ההגנה שכפוף למשטרה הבריטית. היו לי שתי אפשרויות: להתגייס לשנה לנוטרות, או לשנתיים לפלמ"ח. מכיוון שרציתי להמשיך ללמוד באוניברסיטה, בחרתי באפשרות הראשונה. לא רציתי להפסיק ללמוד למשך זמן רב מדי. אבל בסופו של דבר הגעתי לאוניברסיטה רק כעבור שמונה שנים, אחרי שירות חובה ועוד חמש שנים של שירות בקבע".

אבנר הוצב כנוטר בצפון הארץ. כל חודש בשירות חולק לעשרה ימי אימונים בחורשת טל, עשרה ימי שמירה בקיבוץ כפר־גלעדי ועשרה ימי חופשה בבית, בסבב בין כולם. "אחד הדברים שאני זוכר לשמצה מאז הוא קיבוץ דפנה. פעם אחת הבריטים הטילו עוצר כללי בגליל, ולא הורשינו לנסוע עם הטנדר שלנו. נשארנו בלי לחם. שלחנו שני חבר'ה ברגל לקיבוץ דפנה, מרחק של שניים או שלושה קילומטרים, כדי שיביאו לנו כמה ככרות לחם. החבר'ה חזרו עם שק ריק וסיפרו שבקיבוץ סירבו לספק להם ככרות לחם אפילו בתשלום. היינו אנשי הגנה והוצבנו כדי לשמור עליהם, ובכל זאת הם סירבו לסייע לנו. נשארנו, אם כך, בלי לחם. כל אחד קיבל חתיכת גבינה צהובה עבה לארוחת הבוקר וחתיכה לארוחת הצהריים, עד שהוסר העוצר".

את הבשורה על החלטת האו"ם בכ"ט בנובמבר להקים ליהודים מדינה קיבל אבנר עם חבריו בצריף בכפר־גלעדי.  "השומר בשער העיר אותנו ובישר על ההחלטה. שמחנו מאוד וחזרנו לישון. הייתה שם גם מחלקה של אנשי פלמ"ח, שש בנות ושישה בנים, שהגיבו לבשורה ממש באותו האופן. אחר כך, בחמש בבוקר, שוב נשמעו דפיקות בדלת הצריף. השכימו אותנו כדי לבדוק את הדרך לפני שהאוטובוס האזרחי עובר בה. היה לנו טנדר פורד שבאמצעו ספסל שיושבים בו מכל צד שלושה נוטרים גב לגב, כך שיכולנו לראות את הדרך מכל צדדיה. היו לנו שינלים, מעילים צבאיים גדולים וכבדים. היד הימנית הייתה בכיס, כדי להתגונן מהקור, ואילו היד השמאלית, עם כפפה, החזיקה את הרובה.

"באותו היום לא קרה בגזרה שלנו שום דבר.אבל שלושה ימים אחר כך, שומר שדות יהודי מאחד הקיבוצים באזור רכב על אופנועו והותקף בידי ערבים בחנות בח'אלצה, היכן שהיום קריית־שמונה. הם שרפו את אופנועו, ובקושי רב הוא הצליח להימלט. זה היה האירוע שבישר מבחינתנו את פתיחת מלחמת השחרור. בהמשך החלו לנסוע באזור הזה רק בשיירות.

"היינו מה שכונה מ"ן, משמר נע. בתחילה היינו נוסעים ומלווים שיירות מיישוב יהודי אחד למשנהו, אבל אט־אט הבריטים החלו להצר את צעדינו. בהתחלה היינו מלווים את השיירות עד טבריה, אבל אחר כך אסרו עלינו ללוות שיירות מעבר לראש־פינה, ולכן הפלמ"חניקים היו מחליפים אותנו ומאבטחים את השיירות היהודיות מהנקודה הזו והלאה. אחר כך אסרו על יותר משני נוטרים – שכל אחד מצויד ב־25 כדורים – ללוות מכונית בודדת. אסרו בעצם כליל על השיירות: הטילו איסור על יותר משתי מכוניות ללוות זו את זו".

המשטרה הבריטית, מספר אבנר, הייתה ככלל נגד הצד היהודי, "כנראה כדי שהיהודים לא יחושו בטוחים בדרכים, וכדי להקל על הערבים לחסל יהודים. עמדו לרשותנו שני משוריינים בוגרי מאורעות 1936־1939, המרד הערבי הגדול. בכפר־גלעדי דאגו לשפץ אותם היטב, ולמרות האיסור על ליווי שיירות היינו יוצאים עם אחד המשוריינים שלנו כדי לאבטח את תנועתן בכבישים. לא הרחק מקריית־שמונה של ימינו, סמוך לאיקליפטוסים שנדמה לי שקיימים עד היום, חיכינו שיצטברו כמה מכוניות של יהודים, ובמקום ההוא עצרו אותנו אנשי משמר הגבול הבריטי, שלמעשה היו ערבים.

"הם לקחו אותנו לתחנת המשטרה בח'אלצה. טענו להגנתנו שאיננו מלווים שיירה, אלא בסך הכול נוסעים למשחק כדורגל באיילת־השחר עם הקבוצה המקומית. זה היה סיפור הכיסוי שלנו. לא חיכינו זמן רב עד שהגיע למקום המשוריין הנוסף שלנו, מכיוון הקיבוצים דן ודפנה. למשוריין היה כאמור אסור לצאת מתחומי כפר־גלעדי, ובכל זאת החבר'ה נסעו בו כדי ללוות שיירה עד לח'אלצה. יחידה של בריטים תפסה אותם בדרך ועצרה גם אותם. עוד אנחנו מחכים, הגיעה קבוצה נוספת של נוטרים עצורים מאיילת־השחר. התברר שגם הם טענו להגנתם שנסעו לשחק כדורגל בכפר־גלעדי. מכיוון שלא היה להם משוריין, הם ליוו שיירות בעזרת משאית שדופנה בשקי חול להגנה במקרה של ירי, וכעת הובאו למעצר במשאית הזו. חיכינו שם עד שהגיע הקצין הבריטי ממשטרת טבריה. הוא זעם עלינו ופיטר את הסרג'נט שהיה אחראי לוודא שהמשוריינים לא יצאו מכפר־גלעדי".

מאז התקרית הזו, הנוטרים כבר לא היו יכולים ללוות שיירות. אנשי הפלמ"ח החליפו אותם במשימה, עד ששלטון המנדט הבריטי החל להתפורר לנגד עיניהם. "בחורף הקצין הבריטי הפסיק לעלות צפונה לחלק לנו את המשכורת החודשית. הצבא הבריטי וחיל הספר עזבו אט־אט את הצפון כמה חודשים לפני שיצאו סופית מהארץ ב־15 במאי. כדי למלא את הריק שנוצר שלחו אותנו להגן על מטולה. היינו 13 חבר'ה, כולל מפקד הכיתה. נוסף לנו היו כאמור 12 פלמ"חניקים. כלומר, 25 לוחמים בסך הכול מנה הכוח שהקציבה המדינה שבדרך כדי להגן על הגבול הצפוני. כך זה היה במשך כחודשיים, עד שצה"ל החל להתארגן בסביבות אפריל־מאי ושלח כוחות נוספים.

"כנוטרים היינו צועדים לאורך הגבול הצפוני, סמוך לקיבוצים דן ודפנה. שישה מאיתנו התאמנו, ורק אחד נותר עם הרובה ואבטח אותנו. מהצד השני של הגבול פסעו במקביל חיילים סורים, ושום דבר לא הפריד בינינו ובינם. לא הייתה גדר. שיערנו פחות או יותר היכן מסתיים השטח של פלשתינה ומתחיל השטח הסורי. הסורים מנו כ־13 איש, והם היו מצוידים במקלע, אבל הם לא הפריעו לנו. כשהיינו מגיעים למעיין הדן, הם היו יושבים במרחק עשרה מטרים מאיתנו, בצד השני של הגבול, אבל הדברים התנהלו בשלב ההוא על מי מנוחות".

בזמן הצבתו שם היה אבנר שותף לניסיון הראשון לכבוש את מצודת כ"ח המתנשאת מעל עמק החולה. אז היא נקראה נבי־יושע; הכ"ח הם 28 החיילים שנפלו בשלושת ניסיונות כיבושה במלחמת השחרור. הניסיון הראשון נעשה ב־15 באפריל 1948, ו' בניסן תש"ח. בלילה שקדם לו עזבו הבריטים את המצודה, אולם דיווחו על כך רק לערבים, וכך סייעו להם להשתלט על הנקודה האסטרטגית. "היה בנו אחד שתפקידו לצעוק במגפון לחיילי האויב שאם ייכנעו נשחרר אותם ולא ניגע בהם לרעה", מספר אבנר על המתקפה ב־15 באפריל. "עלינו מכפר־גלעדי, קבוצה קטנה באוטובוס משוריין. כשהתקרבנו למצודה נפתחה עלינו אש חזקה מכיוון המגדל. אחד הכדורים פגע בהגה הנהג שנסע בראש השיירה, ניתז לראשו והוא נהרג במקום. המשוריין התהפך וכל החבלנים בו נפצעו. למעשה כבר לא היה טעם בכל הפעולה. בקושי הצלחנו לרדת בחזרה בכביש אל עמק החולה". מלבד הנהג נהרגו במתקפה הזאת עוד שלושה לוחמים.

כעבור חמישה ימים, בניסיון הכיבוש השני, נהרגו 22 לוחמים. בהם יזהר ערמוני, אחד מהתריסר שקיבלו ראשונים את עיטור הגבורה, וכן פילון פרידמן, המונצח במחנה פילון מדרום לראש־פינה. את אחד מנופלי הניסיון השני לכיבוש המצודה מכירים כמעט כולם: "דודו" מהבלדה של חיים חפר, או דוד צ'רקסקי. אבנר הכיר אותו כשנלקח למטולה, להאזין להרצאה שהרצה צ'רקסקי לאנשי הפלמ"ח שם. הוא זוכר צעיר חייכן וסימפטי. כמה מההרוגים האחרים בניסיון הכיבוש הכושל הזה הובאו אחרי הקרב לצריף של אבנר וחבריו בכפר־גלעדי, לילה אחרי שישבו באותו צריף ממש והמתינו ליציאה לפעולה. לבסוף נכבשה מצודת כ"ח במתקפה השלישית והאחרונה, ב־15־17 במאי. ביומה האחרון של המתקפה נהרגו שני לוחמים נוספים, ומספר הנופלים במצודה נקבע על 28.

אחרי ניסיון הנפל הראשון לשחרור המצודה נלקחו אבנר וחבריו למושבה משמר־הירדן, אולם הוחלפו כעבור שלושה שבועות בכוח אצ"ל. מבחינת אבנר זה היה נס, כי כעבור שבועות מעטים המקום נכבש והושמד בידי הסורים, וכל מי שהיה בו נהרג או נפל בשבי. עוד לפני הכרזת המדינה הוא עזב את היחידה, לאחר שהתקבלה בקשתו לעבור לחיל הים לאור עברו הימי בגדנ"ע ובימיה של הפועל. כשחזר לביקור בבית פגש את הוריו אחרי ארבעה חודשים של מלחמה.

אבנר השתלב במספנת חיל הים בחיפה. מלחמת השחרור עוד נמשכה, אבל חלקו בקרבות תם. הוא השתחרר כעבור כשנתיים משירות החובה, אולם שב והתגייס לשירות קבע כמכונאי מטוסים בחיל האוויר. שנה מתוך חמש שנות הקבע העביר אבנר בקורס בארצות הברית.

הרבה השתנה כאן

שלא כאביו, אבנר אינו עוסק בשירה. הוא מהנדס מכונות במקצועו וגמלאי של התעשייה האווירית, שבה עבד במשך עשרות שנים. הכתיבה רחוקה ממנו. בהרבה מובנים הוא הגשים את החלום שהקדחת מנעה מאביו להגשים: להיות פועל. "אין לי קשר לשירה", הוא מסביר. "אפילו ההפך. אני לא כל כך מבין את השירה המודרנית של היום. את הדברים של אבא שלי הבנתי ואהבתי לקרוא. הוא גם נהג לכתוב לכל אחד מנכדיו שירים בחרוזים, אבל לשירים של היום אני לא מתחבר והם גם לא אומרים לי הרבה. אין בהם חרוזים ולא משקל".

בהנהגה המודרנית, לעומת זאת, הוא לא מפקפק במיוחד. "ראש הממשלה הוא אמנם נהנתן ובכך איננו מעניק דוגמה טובה לנוער, אבל בניהול המדינה הוא בסך הכול בסדר. הוא לא מרכין את הראש בפני אף אחד, גם לא בפני הגרעין האיראני".

לנוכח ההצתות לאורך גבול הרצועה נדמה שלא הרבה השתנה מאז תרפ"ט. אז הציתו שדות של יהודים, וגם היום מציתים.
"השתנה הרבה מאוד. היום יש לנו צבא חזק. אגב, אני חושב שלו הייתי רמטכ"ל הייתי נותן בדיוק את אותן ההוראות שניתנות כיום לצלפים ולחיילים בגבול. לפצוע מעיפי עפיפונים וכאלו שמתקרבים לגדר, אבל לא להרוג אותם, ולהרוג רק את אלו שמנסים ממש לחדור. ההיגיון בזה הוא שכל פצוע מנטרל כמה וכמה אנשים נוספים שנדרשים כדי לטפל בו ולשאת אותו, וכך נמלא להם את בתי החולים בפצועים. פצוע גם לא חוזר מיד לפעילות חבלנית, ואם פגעו בו בברך הוא יכול לשכוח מפעילות על הגדר. כך שההוראה של הרמטכ"ל הייתה בסדר גמור והייתי לוחץ את שתי ידיו בחום".

עברו כמעט תשעים שנה, והערבים עדיין מנסים להבעיר את הארץ.
"זו שיטת הלחימה שלהם, לא רק בגבול עזה אלא גם בחיפה ובמקומות אחרים. הם ראו שזו שיטה שעובדת. אנחנו שותלים ונוטעים עצים, והם שורפים".

כלומר, כמאמר "שיר ערש לאבנר", גם אתה מציע לנשוך שפתיים ולהתחיל מחר מחדש?
"להתחיל מחדש ולהמשיך לחיות כאן. נשקם את מה ששרפו, נפגע במי שנצליח לפגוע, ונמשיך הלאה. אני מציע להשאיר בארץ את אלו שרוצים לחיות איתנו בשלום מקרב הערבים, ויש רבים כאלה".

מה לדעתך הביא לכך שהשיר "שכב בני" נצרב בתודעה הישראלית וזכה לביצועים רבים כל כך?
"כי עדיין ממשיכים לשרוף כאן שדות, ועדיין צריך לשמור על הילדים, ועדיין צריך להעניק תקווה לעתיד ועדיין אנחנו נדרשים לשמור על הארץ שלנו".

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il