כמעט מביך עד כמה פשוט למצוא כותרות המשקפות את ההטיה נגד ישראל בניו־יורק טיימס. "לפחות שני הרוגים כתוצאה מהתנגשות נהג בתחנת אוטובוס במזרח ירושלים", תיארה כותרת לקונית את פיגוע הדריסה הקשה שאירע ביום שישי שעבר בשכונת רמות.
"אדם נהג במכונית אל תוך קבוצה של אזרחים מחוץ להתנחלות ישראלית, במה שהמשטרה מתארת כפיגוע טרור. בין ההרוגים ילד בן שש", מפרטת מעט כותרת המשנה, אך מותירה את הקורא עם תהייה גיאוגרפית – האם המקרה אירע במזרח ירושלים, או שמא סמוך להתנחלות ישראלית?
הכותרת הקודמת שהתייחסה לישראל הופיעה באתר העיתון ארבעה ימים קודם לכן. היא דווקא הייתה ידידותית יותר למשתמש שמנסה להבין את ההתרחשות: "במהלך פשיטה ישראלית נהרגו חמישה פלסטינים בגדה המערבית", פירטה הכותרת את זהות ההורגים וגם את זהות המתים. בכותרת המשנה נכתב ש"הצבא הישראלי מסר כי מקרי המוות התרחשו במהלך מבצע למעצר חמושים שהואשמו בניסיון פיגוע. חמאס, הארגון האסלאמיסטי השולט ברצועת עזה, מסר כי הם היו חברים בזרוע הצבאית שלו". לא מיותר להזכיר שמאז 1997 נכלל חמאס ברשימת ארגוני הטרור הזרים של מחלקת המדינה האמריקנית; אבל הכותרת הנ"ל לא מבהירה מפורשות ש"הארגון האסלאמיסטי" בעצם מודה שההרוגים בתקרית הם פעילי טרור.
פרופ' איתן גלבוע: "מי שהביא את העיתון להצלחתו היה יהודי אנטי־ציוני. את השואה הם החביאו, ולא רצו שמדינת ישראל תקום. בשנים האחרונות הטיימס נעשה עוין לישראל יותר מאי פעם. הסיבה לכך גם נוגעת לקיטוב בחברה האמריקנית"
לילך סיגן (59), עיתונאית וסופרת, עקבה במשך שנה אחר כותרות כאלו ב"עיתון החשוב בעולם". המניע שלה, בתחילת 2022, היה סקרנות פוליטית. "הייתה פה ממשלה חדשה, קואליציה שכוללת מפלגה ערבית, והיא הייתה אמורה לכאורה לזכות באהדה מצד התקשורת הליברלית בארה"ב. הסתקרנתי לראות אם משהו ישתנה בעקבות זאת בסיקור של ישראל", היא מספרת לי בביתה בכפר־שמריהו, בשיחה משותפת עם פרופ' (אמריטוס) איתן גלבוע, מומחה ליחסים בינלאומיים ומייסד המרכז לתקשורת בינלאומית באוניברסיטת בר־אילן. בכל יום במשך שנה קראה סיגן את הידיעות שהתפרסמו באתר האינטרנט של הניו־יורק טיימס. "הוא העיתון הכי משפיע, ולכן החלטתי להתמקד בו", היא מסבירה. המתודה הייתה פשוטה למדי: היא חיפשה את כל הידיעות שעסקו במתרחש בישראל, סיווגה אותן לפי הטון והתוכן – חיובי, שלילי או ניטרלי – והשוותה אותן לנושאי הסיקור שהעסיקו באותם הימים את העיתונים בארץ, בעברית ובאנגלית. "יש כאן כעס תמידי על הסיקור שלנו בתקשורת הזרה. החלטתי, במקום להסתפק בעצבים מזדמנים, לעשות עבודה סדורה. לא התחלתי במחשבה שזה יהפוך למאמר אקדמי. פעם בחודש פרסמתי במעריב סיכום עם נתונים – איך נראינו החודש בניו־יורק טיימס. מצאתי המון סוגי הטיות, ובשלב מסוים ביקשתי עזרה מהאקדמיה, כי רציתי להפוך את זה למשהו רחב יותר".
צילומים: יונתן זינדל, עטיה מוחמד – פלאש 90, איי.אף.פי
כדי לקבל תמיכה בתחקיר העצמאי שלה היא יצרה קשר עם בית הספר לתקשורת באוניברסיטת בר־אילן, ובדקה אם המעקב שקיימה והמידע שאספה יכול לעניין שם מי מהמרצים. בתשובה פנה אליה פרופ' גלבוע, שביקש לעבד את הנתונים הללו לכדי מאמר מדעי־אקדמי. ההתמקדות דווקא בסיקור העיתון הזה, אומר גלבוע, מוצדקת: הניו־יורק טיימס הוא מהעיתונים הנחשבים ביותר בעולם. "זהו ה'פייפר אוף רקורד'", הוא מסביר. "כלומר, קוראים בו את ההיסטוריה כפי שתיקרא בעתיד, והרבה ממקבלי ההחלטות בעולם רואים בו מקור מידע חשוב. את המהדורה הבינלאומית שלו קוראים בכל העולם".
המעקב שערכה סיגן העלה כי במהלך 2022 פורסמו בניו־יורק טיימס 361 כתבות וידיעות שעסקו בישראל, ו־192 מהן נשאו אופי שלילי (53 אחוזים), ולא חיובי או ניטרלי. הסיקור נעשה שלילי עוד יותר בנובמבר־דצמבר, לאחר הבחירות לכנסת וההבנה כי עומדת לקום כאן ממשלת ימין. לפי ניתוחה של סיגן, מתוך 26 מאמרי דעה שפורסמו על ישראל במהלך השנה 17 היו שליליים, 6 חיוביים, ו־3 הביעו התייחסות ניטרלית. לשם השוואה, איראן קיבלה 12 מאמרי דעה שליליים ב־2022. הממצאים גם הראו שהמילים "ישראל" ו"אפרטהייד" הופיעו יחד 39 פעמים במהלך 2022, בעוד המילים "חמאס" ו"ארגון טרור" הופיעו יחד 13 פעמים בלבד; זאת אף שישראל אינה מדינת אפרטהייד, בעוד חמאס כאמור נכלל ברשימת ארגוני הטרור האמריקנית. המילים "ישראל" ו"קולוניאליזם" הוזכרו יחד 16 פעמים.
במחקר של גלבוע וסיגן יש כמה חידושים. "בדקנו לא רק את מה שסיקרו בעיתון, אלא גם את מה שהשמיטו", אומר גלבוע. "יש לזה משמעות: כשזה קורה במשך שנה, זה הופך לדפוס. בנוסף, אורך תקופת המעקב הוא חשוב – לרוב בודקים רק סיקור של אירוע מסוים. לילך עשתה גם סיכום של מה שפורסם בכל חודש, וכך אפשר לבדוק שיאי סיקור ולראות במה התמקדו. והדבר האחרון שמייחד את המחקר הזה הוא השוואות עם מקרים אחרים דומים".
למשל, הם בדקו כיצד פעל העיתון בסיקור מותה של שירין אבו־עאקלה, כתבת אל־ג'זירה שנהרגה במאי 2022 בג'נין, בעת ששידרה את המתחולל במבצע צה"לי בעקבות גל הטרור הקטלני שיצא מהעיר. תחקיר ראשוני של הצבא העלה כי אבו־עאקלה נורתה בידי חמושים פלסטינים, אך התחקיר הסופי, שפורסם בספטמבר, קבע כי היא ככל הנראה נורתה בשוגג בידי לוחם צה"ל. הניו־יורק טיימס, הוושינגטון פוסט ו־CNN ערכו תחקירים עצמאיים. תחקיר הניו־יורק טיימס, שפורסם ב־20 ביוני, טען כי הכדור שהרג את אבו־עאקלה נורה מהאזור שחיילי צה"ל שהו בו, ושלא היו חמושים פלסטינים לצידה. בעיתון ציינו כי לא נמצאו ראיות לירי מכוון – כלומר לכך שהיורה זיהה את אבו־עאקלה או את האפוד עם המילה PRESS שלבשה – אך למרות זאת, האצבע המאשימה הייתה ברורה.
הביקורת של המחקר בעניין הזה נשענת על מה שלא סוקר בניו־יורק טיימס. "ב־2022 נהרגו לפחות 65 עיתונאים בעולם", אומרת סיגן. "15 מהם באוקראינה, חלקם אמריקנים, אחד מהם אפילו כתב עבור הטיימס. עיתונאי אמריקני אחד נרצח בארה"ב עצמה, בלאס־וגאס, כשהחשוד העיקרי ברצח הוא פוליטיקאי מקומי. עם זאת, רק שמונה מהם זכו לאייטם בניו־יורק טיימס. על שירין אבו־עאקלה לעומת זאת היו 24 אייטמים. כלומר, הסיקור של הסיפור שלה היה גדול פי כמה מהסיקור של כל השאר יחד".
את נתוני המחקר צררה סיגן לכדי מאמר דעה מנומק ששלחה לניו־יורק טיימס: "רציתי לתת להם זכות להגיב והזדמנות לפרסם את הדברים. כתבתי מאמר מכבד, לא מתלהם או מאשים, רק מציין נתונים. הם השיבו בנימוס שיוותרו הפעם, ושארגיש חופשייה להציע נושאים אחרים בעתיד"
גלבוע מוסיף: "מלבד התחקיר הנרחב, פורסמו בניו־יורק טיימס שלושה מאמרי דעה על המקרה שלה. זה לגמרי חסר פרופורציה". בנובמבר פורסם כי ה־FBI מתכוונת לחקור את נסיבות מותה של אבו־עאקלה, אף שהבית הלבן קיבל את מסקנות התחקיר הסופי של ישראל. ההחלטה לא הייתה מנותקת מהעיסוק התקשורתי האמריקני הנרחב בנושא.
הקצנה בעקבות הקהל
הניו־יורק טיימס (המכונה גם "הגברת האפורה") נוסד ב־1851. הוא העיתון השלישי בתפוצתו בארה"ב במהדורת הדפוס, אך אתר האינטרנט שלו הוא הראשון בתפוצתו בין עיתוני החדשות בעולם כולו. הבעלות על הניו־יורק טיימס נמצאת בידי יהודים מאז 1896, אז קנה את העיתון אדולף אוקס, בן למשפחת מהגרים מגרמניה ובעלה של אפי וייז, בתו של יצחק מאיר וייז, מייסד היברו יוניון קולג'. חתנו היהודי ארתור הייס־זלצברגר ירש את אוקס כמוציא לאור ב־1935, ושושלת אוקס־זלצברגר שולטת עד היום בעיתון.
על אף יהדותם של המו"לים, ההטיה האנטישמית והאנטי־ציונית של הניו־יורק טיימס ידועה היטב. כמה ספרים נכתבו כבר בנושא; אחד המוכרים שבהם, שפורסם ב־2005, עסק בהתעלמות השיטתית השערורייתית של העיתון משואת יהודי אירופה. במערכת הניו־יורק טיימס הכירו בחטאם בדיעבד, באופן מסוים, סביב שנות התשעים. "נקבר בידי ה'טיימס': השואה והחשוב שבעיתוני ארה"ב", נקרא הספר, המבוסס על מחקר שערכה פרופ' לורל לף. היא קבעה בו כי ההתעלמות לא נבעה מאי הבנה של המתחולל באירופה, אלא ממדיניות שהכתיב המו"ל דאז.
הספר מוכיח כי בשנים 1939־1945 פרסם העיתון כ־1,200 ידיעות הקשורות לגורלם של היהודים, אולם רק 26 מהן הופיעו בעמוד הראשון, ושש פעמים בלבד זוהו היהודים בכותרות כקורבנות הנאצים. רבות מהידיעות – סיפורים קשים על גירוש והשמדה – נדחקו לעמודים פנימיים. המדיניות של זלצברגר, נטען בספר, נגזרה מהשקפת עולמו, שדגלה בהיטמעות בחברה האמריקנית ולא בשותפות גורל עם יהודי אירופה. הסיקור השפיע דרמטית על תפיסת השואה בארה"ב. "הערכתו של הטיימס שרצח מיליוני יהודים היה סיפור חסר חשיבות יחסית", כתבה לף, "הדהדה בקרב עיתונאים אחרים שניסו להעריך את החדשות, בקרב קבוצות יהודיות שניסו לעורר את דעת הקהל, ובקרב מנהיגי הממשלה שניסו להחליט על תגובה אמריקנית".
"מי שהביא את העיתון להצלחתו היה יהודי אנטי־ציוני", אומר גלבוע. "את השואה הם החביאו, ולא רצו שמדינת ישראל תקום. הייתה התפתחות לאורך זמן בסיקור של ישראל בעיתון. אני טוען שבשנים האחרונות הוא נעשה עוין לישראל יותר משהיה אי פעם. הסיבה לכך היא גם פנים־אמריקנית, ונוגעת לקיטוב שיש בחברה בארה"ב – המאבק הנוראי בין הליברלים לשמרנים".
הייתה תקופה שבה הסיקור הפך להיות עוין יותר?
"כשמנחם בגין עלה לשלטון בישראל, במשך כמה חודשים כתבו עליו בטיימס דברים נוראיים. גם בארץ כתבו שהוא פשיסט ולא דמוקרט והולך להרוס את המדינה, וגם בטיימס כתבו כך. זה השתנה אחרי שהתחיל תהליך השלום, אבל בבגין אני רואה את נקודת המפנה".
העיתונאי אשלי רינדסברג, מחבר הספר "הגברת האפורה קרצה" (The Gray Lady Winked) העוסק בדיווחים מטעים, עיוותים והטיות בסיקור בניו־יורק טיימס, חושב שנקודת המפנה החשובה ביותר הייתה האינתיפאדה השנייה. "הניו־יורק טיימס פרסם אז מיתוס ג'יהאדיסטי – הטענה שחיילי צה"ל רצחו את הילד מוחמד א־דורה בדם קר", הוא מזכיר בשיחה איתנו. קטעי סרטונים שהופצו בספטמבר 2000 מראים כיצד הילד הפלסטיני בן ה־12, שנהרג לצד אביו, נפגע לכאורה מירי של חיילי צה"ל בעמדה בצומת נצרים; אך הטענה הפלסטינית הזו הופרכה. "זה היה רק קצה קצהו של סיקור האינתיפאדה בטיימס, שעבד קשה כדי להראות שרק ישראל נושאת באחריות לאלימות", ממשיך רינדסברג. "בכל רחבי הטיימס, כתבים, עיתונאים, חוקרים וכותבי מאמרי דעה יישרו קו עם העמדה הזו".
לפי גלבוע, ההקצנה בניו־יורק טיימס בשנים האחרונות מנסה לענות על ציפיות קהל הקוראים הליברלי של העיתון. "דעת הקהל האמריקנית מתנכרת לישראל באופן שלא היה עד היום", הוא מסביר. "הניו־יורק טיימס חשוב כי הוא משפיע על קובעי המדיניות וגם על דעת הקהל, אבל במקביל העורכים מושפעים מדעת הקהל ומפרסמים בהתאם למה שהם חושבים שהקהל רוצה לקרוא. זה מעין מעגל שמזין את עצמו וגורם להחרפת הטון נגד ישראל".
הזכרת את הכינויים הקשים שהוטחו כאן אצלנו בראש הממשלה לשעבר מנחם בגין. מה בעיניך רמת ההשפעה של התקשורת הישראלית עצמה על אופן הסיקור שלנו בניו־יורק טיימס?
"התקשורת האמריקנית אף פעם לא הבינה את הפוליטיקה הישראלית, ואם הבינה, זה נבלם במערכת העיתון. אמרתי בזמנו לעיתונאית שלהם פה שהיא כתבה משהו שפשוט לא מסתדר עם המציאות. היא השיבה לי: זה מה שהעורכים שלי מצפים לקבל ממני".
סיגן: "התשובה לשאלה שלך לא חד־משמעית. מצד אחד יש לתקשורת הישראלית השפעה, אבל מנגד יש בררנות. יש נושאים שסוקרו בישראל בהרחבה רבה ויש המון מידע לגביהם, אבל בניו־יורק טיימס לא לוקחים אותו ולא כותבים עליהם. העיתון הזה לא חייב להיות בעדנו, מותר לו לבקר את ישראל, השאלה היא כמה רחוק הולכים עם האג'נדה. הם מקצינים עוד ועוד, ובעיניי הם כבר חצו את הקו הבלתי נראה והפסיקו לעשות עיתונות. הם לא מסקרים את ישראל, אלא את הסיפור שהם החליטו שקיים".
כעיתון אמריקני, סביר לכאורה שהוא לא יכתוב על כל דבר שמתרחש כאן.
"נכון, אבל הם אמורים לתת תמונה. אם הם לא מדווחים על מה שקורה עם חמאס, עם חיזבאללה, זה אומר שהם כבר לא עושים עיתונות. איומי חיזבאללה בנושא אסדת הגז כריש והרחפנים ששוגרו אליה לא הוזכרו במשך חודשים ארוכים. נושאים כמו התבססות איראן בסוריה, חוליות הטרור האיראניות שנתפסו בטורקיה, ההסתה הפלסטינית לטרור ברשתות החברתיות – כל אלו לא סוקרו".
היהודים אשמים
סיגן ממשיכה ומונה כשלים נרחבים בהיקף הסיקור בעיתון. "בהתייחסות למבצע עלות השחר, תוכנית הג'יהאד האסלאמי לתקוף אוטובוס ישראלי בטיל נגד טנקים דווחה במאוחר ובאזכור שולי", היא מספרת. "פורסמה כותרת על ילדה עזתית בת חמש שנהרגה, בלי לציין שהיא הייתה בתו של בכיר ג'יהאד. לא פורסמה שום כותרת על לפחות עשרה ילדים עזתים שנהרגו כתוצאה מירי כושל מתוך עזה. 1,200 רקטות שנורו על ישראל לא הוזכרו בשום כותרת או כותרת משנה.
"האייטם היחיד שעסק במהותו של ארגון הג'יהאד האיסלמי היה ריק ממידע בסיסי. לא נכתבה בו מילה על כך שהארגון הוקם במטרה לחסל את ישראל, על כך שהוא אחראי לפיגועי התאבדות רבים, או על התמיכה שהוא מקבל מאיראן ומחיזבאללה. אלה עובדות שנמצאות בפסקה הראשונה על הג'יהאד האסלאמי הפלסטיני בוויקיפדיה באנגלית. היחצ"ן של הג'יהאד האסלאמי לא היה עושה את זה טוב מהעיתון.
אשלי רינדסברג: "הניו־יורק טיימס פרסם בשנת 0002 מיתוס ג'יהאדיסטי – הטענה שחיילי צה"ל רצחו את הילד מוחמד א־דורה בדם קר. הטיימס עבד קשה כדי להראות שרק ישראל נושאת באחריות לאלימות. כתבים, עיתונאים, חוקרים וכותבי מאמרי דעה יישרו קו עם העמדה הזו"
"בכלל, הסרבנות הפלסטינית להסכמי שלום לא מוזכרת. הם משכתבים את ההיסטוריה באופן שממש יכול להזיק לנו. גם כשמדווחים על פיגוע, לא ברור מי הרג את מי. בכותרת הידיעה על פיגוע הירי בשכונת נווה־יעקב בליל שבת לפני שלושה שבועות, נכתב ש'שבעה נהרגו במתקפה באזור יהודי במזרח ירושלים'. לעומת זאת, כשמסקרים פלסטינים שנפגעו זה תמיד דרמטי וברור מאוד – אלא אם כן האלימות היא פנים־פלסטינית, ואז היא מצונזרת באופן קבוע. שלושה דו"חות נפרדים שפורסמו השנה ופירטו התעללות בוטה ורצח פלסטינים ברשות הפלסטינית, בעזה ובסוריה, לא דווחו. כותרת של ידיעה על הוצאות להורג בידי חמאס נוסחה בצורה כזו שלא ברור שזה חמאס: 'חמישה פלסטינים, שניים מהם הואשמו בריגול למען ישראל, הוצאו להורג בעזה'.
"ערכתי גם השוואה בין הדיווחים, למשל, כמה פעמים הופיע השם של איתמר בן־גביר בצירוף המילה 'טרוריסט' באותו טקסט, וכמה פעמים השמות של יחיא סנוואר או חסן נסראללה הוזכרו עם המילה הזאת – לא בהכרח ככינוי שלהם, אבל האם נותנים בטקסט את הרקע הזה של 'טרוריסט'. אצל בן־גביר זה מופיע עשרים פעמים, אצל סנוואר פעמיים, ואצל נסראללה אפס פעמים. זה כל הסיפור. סנוואר, מנהיג חמאס ברצועת עזה, הוזכר רק פעמיים בעיתון במשך כל השנה. אף אחד לא יודע מי הוא.
"יש עוד המון דוגמאות לדברים מכעיסים. המילה 'אפרטהייד' נזרקת באגביות כל הזמן. אפילו במדור התרבות: נכתב על סרט של יוצר פלסטיני, והכותרת מספרת שהסרט נותן הצצה לחיים במדינת אפרטהייד. זה אפילו לא בחלק הפוליטי של העיתון".
את רבים מהנתונים הללו צררה סיגן יחד לכדי מאמר דעה מנומק, ושלחה אותו לפני שבועות אחדים אל עורכי מדור הדעות בניו־יורק טיימס. "רציתי לתת להם זכות להגיב, ורציתי גם לתת להם הזדמנות לפרסם את הדברים. כתבתי מאמר מכבד, לא מתלהם או מאשים, רק מציין נתונים. הם השיבו לי בנימוס שיוותרו הפעם, ושארגיש חופשייה להציע נושאים אחרים בעתיד".
גלבוע מעיר שהוא אמר לה מראש שאין באמת טעם לנסות. "העיתון לא יודה לעולם שהביקורת שלו על ישראל תורמת לאנטישמיות. אבל הוא נותן במה לאנטי־ציונות. אותי אישית ניסו להוריד כמה פעמים מהבמה במהלך הרצאות בקמפוסים בארה"ב. המרצים והסטודנטים שם מפחדים להביע דעה בעד ישראל, והסיקור השלילי מחזק את הנטיות האנטישמיות. זו סכנה גדולה למדינת ישראל".
דנ"א אנטי־ישראלי
גלבוע צופה שלא יהיה פשוט למצוא כתב עת מקצועי שיסכים לפרסם את המאמר המדעי הביקורתי שכתבו. לדבריו הוא כבר למוד ניסיון בנושא: גם כשחיפש בית למאמר שכתב עם אורי פז על האופן שבו עיתונים מתקנים טעויות בנושא ישראל, הוא התקשה במציאת במה. "אמרו לנו: אנחנו לא רוצים להתעסק עם הניו־יורק טיימס. הם חזקים מדי", הוא מספר. "הייתי רוצה שאת המאמר המדעי הזה ילמדו בפקולטות לתקשורת, כהמחשה לכישלון אתי ומקצועי של עיתון".
אשלי רינדסברג מחזק את התחזית של גלבוע. רינדסברג – יליד דרום אפריקה שגדל בארה"ב ועלה לישראל – סבר שספר החושף את הטיות הסיקור של כלי התקשורת החזק בארה"ב יתקבל בברכה, אולם אף שאיש לא ערער על איכות הכתיבה או על מידת הדיוק של טענותיו, עברו כ־15 שנה עד שספרו פורסם. שום מוציא לאור, הוא אומר, לא רצה להכעיס את הניו־יורק טיימס.
העיתון, הוא אומר, אנטי־ישראלי באופן מוסדי: "זה בדנ"א הארגוני שלו, ובמידה מסוימת גם בדנ"א ממש, שכן שושלת אוקס־זלצברגר עדיין קובעת את סדר היום של העיתון. הבעיה הגדולה יותר בטיימס היא הגלישה שלו גם לעמדות אנטי־יהודיות". להדגמת טענתו זו מצביע רינדסברג על סדרת כתבות שפורסמה לאחרונה בעיתון נגד קהילות חרדיות אמריקניות. "הטיימס מתמודד עם משבר אנטישמיות בשורותיו. וכמו הרבה משברים, אין להם מושג על היקפו, או שהוא בכלל קיים". לדבריו, רק שינוי בעלות מוחלט יכול לשנות משמעותית את הסיקור בעיתון, "מה שלא סביר שיקרה".
מול התהייה אם יש בכלל סיכוי לשינוי בנושא הזה, פרופ' גלבוע מזכיר את הארגונים קאמרה ו־Honest Reporting שעוקבים אחר התקשורת האמריקנית זה למעלה מעשרים שנה, ודורשים בעקביות פרסום תיקונים לשגיאות עובדתיות אנטי־ישראליות. תמר שטרנטל, ראש הסניף הישראלי של קאמרה, הוכיחה שכתבה שהתפרסמה בטיימס בנובמבר שעבר ותיארה את התרסקות ענף הדיג בעזה בגלל "המצור הישראלי", סותרת את נתוני הלמ"ס הפלסטיני עצמו, המעידים על עלייה ניכרת בדיג ברצועה בשנים האחרונות. הטענה השקרית של העיתונאית רג'א עבדולרחים זכתה להבלטה ברשתות החברתיות, בין השאר בעזרת מנכ"ל ארגון משמר זכויות האדם קנת' רות', שצייץ אותה לחצי מיליון עוקביו בצירוף האשמות נוקבות כלפי ישראל.
קאמרה, כותבת שטרנטל באתר הארגון, פנתה לניו־יורק טיימס והציגה לאנשי העיתון את האבסורד שבטענה על חיסול ענף הדיג בעוד בפועל הוא גדל. גם דובר צה"ל פרסם שסיפק לטיימס מידע רב על ניסיונות הברחת הנשק לרצועה ועל מאמצי חיל הים לסייע לדייגי עזה. אך העיתון התעלם מהנתונים ומהמידע הרלוונטי. רק לאחר זמן פורסמה בו הערה שמודה כי "יבול הדגים הנוכחי גבוה מאשר בשנים הראשונות של הסגר", והגרסה הדיגיטלית של הכתבה עודכנה כך שהיא כוללת כעת נתונים פלסטיניים שמראים את השגשוג העקבי בענף. גם כותרת המשנה תוקנה וכעת היא כבר לא טוענת שלסגר יש השלכות "הרסניות". עבדולרחים לא פוטרה בשל טעותה.
ארגון קאמרה עוקב אחר הסיקור בניו־יורק טיימס מאז 1982. לדברי שטרנטל, העיתון פנה בשנת 2014 למבקרת הפנים שלו, מרגרט סאליבן, כדי שתבחן את הסיקור של הסכסוך בעיתון; "סאליבן הרגישה צורך להזכיר לכתבים שהפלסטינים הם 'יותר מקורבנות בלבד' ושנדרשת יותר בדיקה בעניינם", אומרת שטרנטל. "לקאמרה יש תיעוד ארוך של העובדה שהעיתון שואף לנרטיב קבוע מראש, המתאר את הפלסטינים כקורבנות אומללים ללא כל אחריות לסכסוך. כחלק מהמסגור השגוי הזה, הישראלים מקבלים את תפקיד המדכאים והלוחמים הנצחיים".
למרבה הצער, מההמלצה של סאליבן לא נבע שינוי ארוך טווח. פרשת שלל הדיג בעזה היא דוגמה טובה אחת. שטרנטל מזכירה דוגמה אחרת: "בדצמבר 2021 קאמרה אילץ את הטיימס לפרסם הערת עורך מביכה על כתבה שתיארה מורה מפיץ שנאה בעזה כאדם שלֵו השואף ליצור גשרים. באופן עקבי, במקום לדווח על 'כל החדשות הראויות לדפוס' על ישראל, כפי שמבטיח המוטו של הטיימס, העיתון מעוות את החדשות ומאלץ אותן להשתלב בהגדרה קשיחה ומוגדרת מראש.
"תמיד יש סיכוי שעורכים יזכרו שעיתונות תעמולה אינה תואמת את ההבטחות שלהם לסיקור יסודי ואינפורמטיבי. אבל זה לא יקרה בקלות, ובוודאי לא בן לילה. אנחנו צריכים להמשיך להפנות תשומת לב לשגיאות ולעיוותים שלהם, ולדרוש ללא הרף שיפעלו באופן טוב יותר".
דני דיין, יו"ר יד ושם ובעבר קונסול ישראל בניו־יורק, לא אופטימי לגבי האפשרות של שינוי משמעותי באופן הסיקור – אף שהוא, כמו קאמרה, דווקא נחל הצלחות נקודתיות במאבק בהטיה האנטישמית בעיתון. ב־2019, למשל, הוא הביא את העיתון להתנצל ולהסיר מאתרו קריקטורה אנטישמית באופייה שהציגה את נשיא ארה"ב דאז דונלד טראמפ חבוש כיפה ועיוור, מובל בידי כלב נחייה שלצווארו מגן דוד, ופניו כפני בנימין נתניהו.
"הקריקטורה לא התפרסמה במהדורה הניו־יורקית של הטיימס, אלא רק באירופית", מסביר דיין את המקרה. "כשהתקשרתי לעורך מאמרי הדעה של העיתון הוא שמע על זה ממני לראשונה. הוא לא ידע על הפרסום ואמר שהוא חושב שזהו זיוף. אני מוכרח לומר שבסיפור הקריקטורה – ברגע שהם הבינו שזה נכון, הם היו נחרצים מאוד. הייתה לי פגישה עם המו"ל זלצברגר, והם לא רק התנצלו אלא רצו לתקן".
אבל זהו, אומר דיין, היוצא מן הכלל שמוכיח את הכלל: "הסיקור של ישראל בעיתון מוטה באופן שאינו בר תיקון. הבנתי את זה במכתב ההתפטרות של בארי וייס".
ביולי 2020 התפטרה וייס, כותבת טור יהודייה בעלת דעות ליברליות מתונות, מהניו־יורק טיימס. במכתב שפרסמה בטוויטר האשימה את העיתון ועובדיו בהשתקת דעות שאינן עולות בקנה אחד עם השקפת עולמם. וייס צורפה לעיתון ב־2017 לאחר שהעיתון כשל בתחזית לגבי ניצחון טראמפ, והבין שעליו להרחיב את מגוון הדעות בו. אבל בתוך שלוש שנים איבדה וייס את אמונה בשאיפתו המוצהרת של העיתון לגיוון רעיוני.
במהלך עבודתה בטיימס כתבה וייס בין השאר מאמר המציין שחלק ממארגני המחאות נגד טראמפ הצהירו בעבר הצהרות אנטישמיות או אנטי־ציוניות. במכתב ההתפטרות שלה היא תיארה שסבלה בעקבות זאת מהתעמרות מצד עמיתיה למערכת. "הם קראו לי נאצית וגזענית; למדתי להתעלם מתגובות על כך שאני 'שוב כותבת על יהודים'", כתבה וייס. "כמה מעמיתיי, שנחשבו לידידים שלי, הוטרדו בידי עובדים אחרים. הכתיבה שלי ואני הושפלנו בפומבי בערוצי ההתכתבות של העיתון, שהעורכים הבכירים כתבו בהם תדירות. חלק מעמיתיי התעקשו שמוכרחים לעקור אותי מהחברה הזו, בעוד אחרים העלו אימוג'ים של גרזנים ליד השם שלי. עובדים אחרים בניו־יורק טיימס השמיצו אותי בפומבי וכינו אותי שקרנית בטוויטר, ללא כל חשש שייענשו על כך".
דיין אומר שהמקרה של וייס חבר להתפטרותו של ג'יימס בנט, עורך הדעות של הטיימס, לאחר סערה שהתעוררה בעקבות פרסום מאמר של הסנאטור הרפובליקני טום קוטון, שהציע להשתמש בצבא כדי לפזר את מהומות הגזע ההמוניות ברחבי ארה"ב בקיץ 2020. שני אלה גרמו לדיין להבין ש"הרעל בקמפוסים משתלט היום על מקומות העבודה, ובין השאר על התקשורת ועל עיתון שמאל ליברלי כמו הניו־יורק טיימס. פעם חשבתי שכאשר הסטודנטים יצאו לעולם האמיתי הם יתבגרו, אבל זה לא כך.
"אני מסופק אם זה משהו שישראל יכולה לשנות. היה לי הרבה שיח עם אנשי העיתון, בעיקר על ניסוח כותרות, על מה מבליטים ומה לא. אני מודה שמבחינה אישית הם פינקו אותי. גם בתקופתי כמנכ"ל מועצת יש"ע פורסמו מאמרים שלי בעיתון, והייתה עליי כתבת דיוקן מפרגנת. אז זה לא שיש לי עניין אישי נגדם, אלא להפך. ואני לא אופטימי".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
