האוויר סמיך ומלא אובך. גרגרי אבק וחול מרחפים בכל מקום, צורבים לנו את העיניים, גורמים לשיער להתחספס ולהתקשות. כאשר אנחנו מתקרבים לאחד מגלי החורבות, מציף את הנחיריים גם ריח מוזר. "עדיף שלא תשאלי מה מקור הריח", אומר לי א', בחור יהודי־טורקי שחבר אלינו. דחפורים עובדים בין ההריסות בזהירות, מקלפים שכבה אחר שכבה. מולם אני מבחינה באישה עטוית קסדה ורעלה, יושבת ליד כוננית ספרים. היא נראית מתוחה. "למה היא יושבת כאן?", אני שואלת את אחד השוטרים ברחוב, והוא משיב: "היא מחכה לראות אם מצאו את הבת שלה".
עד ל־6 בפברואר ערמות האבנים והברזלים הללו היו עיר פורחת, והאנשים המתהלכים כעת ביניהם במבט אבוד היו תושבים שלווים שניהלו חיים נורמליים. ואז, בשעה 4:07 לפי שעון טורקיה, האדמה רעדה. העולם כפי שהכירו אותו, קרס עליהם פשוטו כמשמעו. תשע שעות אחר כך הגיעה רעידה נוספת בעוצמה דומה, זורעת עוד הרס וכאוס באזורים החבולים. ההערכות שהתפרסמו אחרי שעות אחדות כבר דיברו על עשרות אלפי הרוגים, וככל שחלפו הימים התברר שאלה אכן ממדי הזוועה.
לטורקיה הגעתי עם משלחת של עמותת "לב אחד" שכללה שישה חברים – גורי פרימור, שקד אוחנה, מתן שפי, גיא גונן, אילון לובינר ואיציק פלקון. את העמותה הקימו חניכי מדרשת עין־פרת בשנת 2005, ומאז ועד היום היא מספקת סיוע אזרחי במצבי חירום ומצוקה בארץ ובעולם. מתנדבי לב אחד נחלצו לעזרת מפוני ההתנתקות ויישובי עוטף עזה בצוק איתן, ובימים אלה מתקיים מבצע של אספקת גנרטורים למשפחות באזורים נטולי חשמל באוקראינה. מיד לאחר רעידת האדמה שפקדה את טורקיה, החליטו בעמותה להוציא לשם משלחת לימודית, מעין כוח חלוץ שיבחן במה ניתן לסייע לתושבי אזור האסון, ובהתאם לכך יישלחו מתנדבים נוספים וציוד נחוץ. מטרה נוספת של המשלחת היא לנסות להסיק מהמקרה הטורקי כיצד אפשר יהיה להתמודד עם אירועים דומים בישראל, אם חלילה יתרחשו כאלה, ומהי הדרך הטובה ביותר לחבר ארגון סיוע אזרחי לגופים המדינתיים הרשמיים.
אבישי קאפח, יחידת החילוץ וההצלה הארצית: "זחלתי במעבר שהיה אולי בגובה מטר, והגעתי לחדר מלא רהיטים. פתאום מתחת למיטה אני רואה יד מבצבצת, עושה לי תנועת שלום. זה היה אחד הרגעים המרגשים ביותר בחיי. ניסיתי לתת טיפול, למצוא וריד טוב, פתאום ראיתי יד שנייה, עם שרוול בצבע שונה. הבנתי שיש כאן שתי נשים"
כבר בשדה התעופה של איסטנבול אנחנו יכולים לחוש את מצב האומה. המקומיים עומדים מול הדלפקים בפנים אבלות, ומסכי הטלוויזיה משדרים בגל פתוח תמונות מאזור האסון. מאיסטנבול אנחנו ממשיכים בטיסת פנים לעיר אדנה, שבה התרכזו כל משלחות הסיוע. זהו שדה התעופה הקרוב ביותר לאזור האסון, ועדיין היא מרוחקת שעתיים וחצי של נסיעה משם. אזור הצ'ק־אאוט של המסועים עמוס משלחות זרות. אנחנו פוגשים שם אינדונזים, מקסיקנים, אנשי או"ם ועוד, וכולם רוצים משום מה להצטלם דווקא איתנו, הישראלים.
מטבע הדברים יש איזה ניסיון של הרשויות לעשות סדר בתנועות הכוחות השונים, אבל הסדר הופך לסרבול. כל פקיד בנמל התעופה מתמנה לנציג מטעם עצמו ומבהיר לנו שלא נוכל לצאת מהמקום ללא רישום מדוקדק. שעתיים אנחנו מבזבזים בניסיונות להבין מה הם רוצים מאיתנו. כשאחד מהם מתחיל פתאום לדבר עברית, אנחנו כבר חושדים שאולי מדובר במתיחה. איכשהו אנחנו מצליחים להיחלץ משם, וכך בתום יום שלם של נסיעות יכולנו ליפול סוף־סוף אל תוך המיטות במלון מקומי.
באדנה, כך מסביר לנו נציג ממשלחת אחרת, ממדי ההרס קטנים יחסית. כ־40 בתים קרסו – פה בניין, שם בית קרקע. המקומיים מעירים שלפוליטיקאים הטורקים נוח כנראה להתחיל את הסיורים המתוקשרים שלהם בעיר הזו, שבה האסון מצטלם פחות גרוע. בתוך העיר אפשר לראות כמה מתחמי אוהלים פזורים על מדשאות, אך הטיפול בנזקים מסודר יחסית. כל בית פגוע סומן בסרט, והפליטים זכו למענה מהיר בתמיכתה של המערכת העירונית הגדולה, שלא נפגעה ברובה.
אבל ככל שאנו מפליגים לנסוע לעבר מוקד הרעש, הקטסטרופה האמיתית הולכת ונחשפת. כבר בדרך אנחנו יכולים להבחין בפליטים מתהלכים על הכביש ובכפרים קטנים שבתיהם חרבו, ובמקומם צצו אוהלים מאולתרים. מתקני הסקה שפועלים בתוכם משלחים תמרות עשן אל על. חלק מתחנות הדלק עדיין לא חזרו לפעול, והמדפים בחנויות ריקים. "אנחנו שומעים פה ושם על מקרים של ביזה, על חנויות נטושות שנפרצו", מספר לנו איש תקשורת מקומי. "יש הרבה אנשים שמבחינתם איבדו את הכול ואין להם מה להפסיד. אנחנו עבדנו בצוות של שניים, ותמיד היה מישהו ברכב, כדי שלא יגנבו אותו".
אם יש מסקנה ראשונית שעולה כבר בדרך, היא נוגעת לחשיבות הרבה של חידוש התשתיות הבסיסיות מהר ככל האפשר. נראה שהטורקים ידעו לעשות זאת בתוך זמן קצר יחסית, אבל במשך ימים אחדים האזור היה משותק. היה מי שסיפר לנו שהוא הסתובב עם חביות דלק, וגם תדלק את הרכב בכל תחנה פעילה שראה, כי לא ידע מתי יגיע לתחנה הבאה. אם משווים לישראל – אצלנו קיים חשש סביר שבמקרה של רעידת אדמה או אסון אחר, הכבישים הצפופים ייחסמו בפועל, מה שיקשה מאוד על העברת אספקה לאזורים הפגועים.
צעקה של לידה מחדש
אנחנו נוסעים לעבר קרמאנמרש, עיר בת 1.5 מיליוני תושבים שנפגעה קשות מרעש האדמה. הדרך רצופת הרים מושלגים ונופים בגוני ירוק, וככל שאנחנו מתקרבים אל היעד הקור חודר יותר ויותר אל הגוף. עוד שכבה ועוד שכבה מתווספות למערך הביגוד, ועדיין קר.
בפאתי קרמאנמרש אנחנו חוברים לבסיס כוחות ההצלה שנפתח מול בניין AFAD (הסוכנות הטורקית לניהול אסונות וחירום). אנחנו מבחינים מיד באוהלי הענק שפרשו כאן כוחות פיקוד העורף ויחידות החילוץ מישראל, וכשאנו מגיעים אליהם מתברר כי הם בעיצומו של טקס סיום, אחרי ימים ארוכים ונטולי שינה של פעילות. 19 נפשות הצילה המשלחת, וההתרגשות כאן רבה. אל הבמה עולה אלוף־משנה גולן ואך, מפקד מבצע "ענפי זית", יחד עם נציג הממשל המקומי בולנט קראצ'אן ונציג AFAD יוסוף עייסה. "אני רוצה לספר לכם היום סיפור לא טבעי", פותח ואך את דבריו. "ביום רביעי בשעה שתיים וחצי בבוקר ראיתי גבר יולד אישה. אחד המחלצים צעק מרוב מאמץ אחרי חמש שעות של עבודה קשה, מסביבו עמדו הרבה אנשים שחיכו בהתרגשות, ואז נשמעה צעקה אחת, וטושט יצאה החוצה. הלידה מחדש של טושט, בעיניים שלי כנציג מדינת ישראל שלבוש מדים, ובשם כל האנשים שהגיע לפה מהבתים שלהם, הנשים שלהם והילדים שלהם, מבטאת את המאמץ שהשקענו בלידה המחודשת של היחסים שלנו כבני אדם שעוזרים זה לזה בשעת צרה".
בכניסה למתחם עוצר אותי חייל טורקי ומצווה עליי להוריד את המצלמה. "אסור לצלם פה", הוא גוער בי, "נו פרס, נו פרס!". ואז הוא מבחין בדגל הכחול־לבן על הווסט שלי ושואל: "רגע, את מישראל?". "כן", אני מאשרת בקול מהוסס. "אז צלמי חופשי", הוא אומר. "בכל מקום שאני הולך, אני רואה ישראלים שבאו לעזור"
בסיום הטקס נעמדים כל חברי המשלחת הישראלית ושרים את התקווה. המנון מדינת ישראל מושמע על אדמת טורקיה, דגל כחול־לבן ודגל אדום עם כוכב וסהר מתנוססים זה לצד זה. כמה מהחיילים מנגבים דמעה. אחר כך מתחילים הקיפולים, ארגזים של ביגוד חם, חרמוניות ושקי שינה מועמסים על כלי הרכב.
רגע לפני שיעזבו אני משוחחת עם אבישי קאפח, אחד מאנשי יחידת החילוץ וההצלה הארצית (יחצ"א). הוא מספר שזכה רק ביום שישי למקלחת, אחרי ימים ארוכים בשטח. "כשהקפיצו אותנו לכאן הצפי היה שאולי נצליח לאתר אדם אחד חי. הסיכויים נראו נמוכים מלכתחילה, ידענו את זה וציפינו למצוא רק גופות. ביממה הראשונה זה באמת מה שהיה. היינו ממש הראשונים להגיע, נסענו מהמטוס ישר לאזור ההרס, ועבדנו 22 שעות בקור לא נורמלי וללא ציוד מספיק. אתה רואה סביבך הרבה גופות, הרבה כאב, שומע צעקות שבר. אנשים יושבים עם הפריטים המועטים שהצליחו לחלץ, בעיקר אלבומי תמונות, ויש המון בכי באוויר. באותו שלב הם עדיין לא עיכלו את מה שקרה. גם האווירה אצלנו הייתה קשה, כי אתה רואה סביבך הרס בקנה מידה תנכ"י.
"אחרי יומיים, מישהו מהצוות שלי עשה סריקה לפי התרגולת, ופתאום הוא שמע קולות. יצאנו לעבוד במאמץ מטורף. יחד איתנו הייתה קבוצת מחלצים טורקים שממש נקשרנו אליהם. עבדנו בכל הכוח, לא ראינו בעיניים. כשאתה שומע קול מאחורי כל ההרס והבטון, זו תחושה שקשה לתאר אותה. ברגע שנפתח חריץ קטן שלחו אותי קדימה, כי אני גם פרמדיק וגם מחלץ. זחלתי פנימה במעבר שהיה אולי בגובה של מטר, האף שלי נפגע שם. הגעתי לחדר שינה מלא רהיטים – כיסאות, שולחנות, מיטות – ופתאום מתחת למיטה אני רואה יד מבצבצת, זזה, עושה לי תנועת שלום. זה היה אחד הרגעים המרגשים ביותר בחיי. קצת הזכיר לי את הלידות של הילדים שלי. פתאום אתה רואה מולך יצור חי", עושה גם הוא את ההשוואה.
"זחלתי לשם ופשוט לחצתי את היד. הרגשתי שיש לה דופק, טמפרטורה. ניסיתי להתחיל לתת טיפול, אבל לא הצלחתי למצוא וריד טוב. פתאום ראיתי יד שנייה מבצבצת. התחלתי לגשש מתחת למיטה, ואז שמתי לב שעל יד אחת יש שרוול אדום ועל השנייה שרוול שחור. הבנתי שיש כאן שתי נשים. קראתי לעוד מחלצים מהצוות, התחלנו לפנות את כל השפוכת והלכלוך, ואז הרמנו את הדיקט ומצאנו אותן. התברר שאלה שתי אחיות, אחת בת 20 והאחרת בת 23".
בשיחה איתו ועם המחלצים האחרים ניתן לחוש את האדרנלין שעדיין זורם בעורקיהם. "אני חוזר מכאן עם הבנה שכל אדם צריך להתכונן גם ברמה האישית לאירוע כזה", אומר לי אחד מהם. "יש לי חברים שהחליטו שמעכשיו הם מפזרים בכל חדר בבית כמה בקבוקי מים וכמה קופסאות של מזון יבש, כדי שאם ייקלעו למצב כזה יוכלו לשרוד". "כל הזמן אומרים שבישראל תהיה מתישהו רעידת אדמה. בלי שהתכוונו, קיבלנו פה את התרגולת הכי טובה לסנריו הזה", שמעתי את אחד המפקדים אומר לחייליו.
מחוץ לאזור ה"ישראלי" אני מבחינה בבחורה צעירה, לבושה וסט של מתנדבת. מספרים לי שהיא הגיעה לפה לאחר שנמלטה ברגע האחרון מהגורל שפקד רבים משכניה וחבריה. קוראים לה אמינה נור פינדק, והיא בת 24. אנחנו משוחחות באמצעות התרגום של גוגל, ולמרות הקושי בתקשורת היא מצליחה להעביר את רגעי האימה. "היינו בבית, הרגשנו שקורה משהו מפחיד מאוד וגדול מאוד, אבל לא ידענו מה נכון לעשות", מספרת אמינה. "אני זוכרת שלקחתי את הדברים שלי והשארתי שם את כל האנשים".
היא עוצרת ופורצת בבכי, ואני מתקרבת ומחבקת אותה. יחד עם גיא גונן אני מנסה לברר מה חסר לה, והתשובה שלה מדהימה אותנו: "לי לא חסר כלום. אמנם אבדו לי כל החלומות, כל העתיד, אבל אני לא צריכה כלום. יש לנו אוכל מהסוכנויות, יש עצים לחימום, אנחנו נהיה בסדר. אבל יש אנשים בעיר שאיבדו את כל המשפחה שלהם, יש ילדים יתומים שמסתובבים ברחוב עם אנשים שלקחו עליהם אחריות. להם צריך לדאוג".
החיים בעגלת קניות
בתוך קרמאנמרש מקדמים את פנינו שברי מבנים והריסות. גם בין הבתים שלא קרסו, יש כאלה שנוטים על צידם, מטים לנפול בכל רגע. באיי התנועה, על כורסאות שנגררו לכאן, מתקבצים אנשים סביב מדורות כדי להתחמם. שניים מהם מציגים עצמם בפנינו כמוחמד ומג'יט, ומציעים לנו צ'אי. כשאנחנו מסרבים בנימוס, הם מתעקשים: "תנו לנו את הזכות להשקות אתכם". מדהים לראות איך גם במצב קשה כל כך, אנשים מבקשים לפתוח את הלב.
הרחובות מלאים במשפחות משוטטות. צעירים יושבים על המדרכות או על המדרגות ולוגמים משקה חם. על אחד הספסלים אני רואה בני משפחה – אב עם תינוקת, אמא ותאומות – ולידם עגלת סופר עמוסה במה שנראה כמו כל רכושם. חוסר האונים בעיניהם מספר שאין להם מושג לאן להוליך את עצמם. משפחות אחרות סידרו לעצמן פינות ישיבה מול חורבות ביתן, והן צופות במנופים הענקיים שמפנים את השברים, מקוות שאולי יצוץ שם איזה חפץ חשוב במיוחד או בעל ערך סנטימנטלי. מתוך אחת הגומחות, ממש באמצע בניין שקרס, יוצא אדם ומסמן לאשתו בפנים מיואשות שלא מצא דבר.
לפתע אנחנו רואים שכוחות החילוץ סוגרים אזור מסוים במחיצות של שמיכות מאולתרות, ומאחוריהן מתגודדים אנשים. "מה קורה שם?", אני שואלת את אחד השוטרים הרבים הפרוסים בשטח, והוא עונה: "מצאנו גופה". אנחנו נסוגים אחורה, מעדיפים לא לראות את המשמעות האמיתית, החשופה, של האסון, שמקיפה אותנו מכל עבר אך סמויה מן העין.
גורי פרימור, לב אחד: "באירועים כאלה יש נטייה להתמקד בפירמידת הצרכים של מאסלו. דואגים מיד לדברים הבסיסיים, אבל אחר כך נוצר לפעמים ואקום. צריך לקחת לרגע את הילדים שמסתובבים ולמצוא מה לעשות איתם כדי שההורים יוכלו לחפש את יקיריהם, להתעסק בבירוקרטיה ואולי אפילו לשים קצת את הראש ולנוח"
מהמראות הקשים של הריסות העיר אנחנו ממשיכים לאצטדיון ענק שבו רוכזו רוב הפליטים. בכניסה למתחם עוצר אותי חייל טורקי ומצווה עליי להוריד את המצלמה. "אסור לצלם פה", הוא גוער בי, "נו פרס, נו פרס!". ואז הוא מבחין בדגל הכחול־לבן על הווסט שלי ושואל: "רגע, את מישראל?". "כן", אני מאשרת בקול מהוסס."אז צלמי חופשי", הוא אומר. "בכל מקום שאני הולך, אני רואה ישראלים שבאו לעזור. הנוכחות שלהם היא הגבוהה ביותר. אם לא הם, אני לא יודע מה היינו עושים".
זה המקום לציין שלפני צאתנו לדרך הזהירו אותנו מפני הסכנות הנשקפות לנו, כישראלים. לארץ הגיעו דיווחים על משלחות חילוץ ישראליות שמקפלות את עצמן ועוזבות, לאחר שחשו מאוימות. כמה כתבים שפגשנו במהלך שהותנו בטורקיה אישרו את הדברים, וארז אשל, יו"ר עמותת לב אחד, לא הפסיק לשלוח לנו הודעות "תשמרו על עצמכם". אבל אנחנו באופן אישי דווקא לא נתקלנו בסיטואציות מדאיגות. רוב הטורקים הסבירו לנו פנים, וניכר שהם מעריכים מאוד את מאמצי הסיוע הישראליים. כבר בנמל התעופה באיסטנבול ניגשו אלינו אזרחים, הושיטו לנו יד ולחשו "ת'נק יו, יזראל".
אנחנו נכנסים לאצטדיון ומוצאים המולה וכאוס. משפחות נוברות במאגרי ביגוד, ילדים מתרוצצים לכל עבר, וההורים מתקשים לשלוט בהם ובתוך כך גם לעמוד בתורים הארוכים לחלוקת המזון והתרופות. שקד מציעה שנקנה קצת ממתקים ונחלק לילדים. אנחנו חוזרים למקום עם קופסאות של שוקולדים, והילדים מצטופפים סביבנו. המלאי מחוסל בתוך דקות ספורות. שניים מהמתנדבים פוצחים במשחק כדורגל עם הילדים, ובין הצדדים מתפתח דיון עיקש על החוקים. רגע של נורמליות חמודה בתוך כל הטירוף.
"באירועים כאלה יש נטייה להתמקד בפירמידת הצרכים של מאסלו", מסביר לי גורי פרימור, ראש המשלחת של לב אחד. "דואגים מיד לדברים הבסיסיים, אבל אחר כך נוצר לפעמים ואקום. ראיתי בסביבה אוהל של יועצים ופסיכולוגים, כך שנראה שהרשויות מודעות גם לזה, אבל בסוף צריך להסתכל מלמעלה, לקחת לרגע את הילדים ולמצוא מה לעשות איתם כדי שההורים יוכלו לחפש את יקיריהם, להתעסק בבירוקרטיה ואולי אפילו לשים קצת את הראש ולנוח".
אנחנו עולים לשיחת זום מול החמ"ל שפתחה העמותה בארץ. "נראה לי שאין כאן מחסור במזון ובמים", מדווח פרימור. "יש גם כמויות גדולות של ציוד רפואי. מה שיכול לעזור זה ציוד נגד קור, מעילים, שקי שינה, ובעיקר דברים לטובת הילדים. אולי אפשר להשמיש פה איזה אוהל ולהכניס אליו ציוד כמו חוברות צביעה, משחקים ומתנדבים שיוכלו לבוא ולהפעיל אותם. כרגע אין מי שמתעסק בזה".
המטופלים התנתקו מהאינפוזיות וברחו
ממחנה הפליטים אנחנו ממשיכים לעבר בית החולים המקומי, שמופעל כעת על ידי המשלחת הצה"לית בשיתוף עם צוות טורקי. בית החולים הזה שרד בצורה טובה יחסית את רעש האדמה. רוב חדריו לא נפגעו, אך הסגל נטש אותו. "אין פה איש צוות אחד שהמשפחה שלו לא נפגעה", מספרת לנו חברה במשלחת הישראלית. "כשהגענו לפה מצאנו הרבה לכלוך ובלגן, כתמי דם על הרצפה. מטופלים ממש ניתקו את עצמם מהאינפוזיות וברחו. היה רק מיון חיצוני מחוץ לבית החולים".
בתוך אזור המיון אני פוגשת את אחמט אלטו, מטופל שהגיע לכאן בעקבות הפרעה בקצב הלב. הוא מספר שמשפחתו הקרובה שרדה, אבל כל בני דודיו נהרגו, והלב שלו לא עמד בצער. "אני מחכה לרגע שבו אוכל לחזור הביתה", אומר אחמט. "הוא אמנם ניזוק קצת, אבל אנחנו נחזור לשם. אין לנו מקום אחר ללכת אליו". "בהתחלה הגיעו אלינו המחולצים, ועכשיו אנחנו מתמודדים עם המעגל השני של השלכות האסון: אנשים שסובלים מבעיות לב, סוכרת שיצאה מאיזון או פצעים שהוזנחו וגרמו סיבוכים", מסביר לי אחד הרופאים.
החשש מרעידת אדמה נוספת מרחף באוויר. למעשה לא מדובר בחשש, אלא במציאות. "אתמול בעשר וחצי בלילה הורו לנו להתפנות מהבניין", מספר נציג החפ"ק של הצבא במקום, "היו רעידות חזקות ופחדו שהכול יתמוטט עלינו". א', הנציג היהודי־טורקי שמתלווה אלינו, עוקב בדריכות אחר העדכונים באתר שמנטר את הרעידות המשניות. "בכל רבע שעה בממוצע יש פה איזו רעידה בעוצמה נמוכה", הוא אומר ומצביע על המספרים.
בקומה השלישית אנחנו מוצאים את הצוות הרפואי הישראלי, שמספר אנשיו מגיע למאות. "כשנחתנו בטורקיה לא ידענו עדיין מה אנחנו הולכים לעשות, אבל באנו חזקים, בהרכב מלא", מספר ד"ר עמי שובלי, מפקד מחלקת הכירורגיה וחדרי הניתוח. "הגענו לשטח בפאתי העיר, והתלבטנו אם לפרוש בית חולים שדה משלנו או לסייע לטורקים. ראינו שהם התחילו להתארגן על עצמם, והם אכן העדיפו שנסייע להם כאן. עזרנו להחיות את המקום – להקים מחדש את מחלקות המיון, הטיפול הנמרץ והאשפוז, וגם לתת שירות כירורגי. מהר מאוד נשלחו לכאן כירורגים טורקים, והתחלנו לעבוד בשיתוף פעולה מתוך כוונה להעביר להם את המקל בהדרגה. צוותים שלנו כרגע מנתחים ביחד איתם".
מה ראיתם פה בימים הראשונים לאחר האסון?
"בהתחלה הגיעו פצועים ומחולצים מההריסות. הם סבלו בעיקר מפציעות מעיכה ומשברים. אתמול, שישה ימים אחרי רעידת האדמה, היה חילוץ הרואי של בחור מבוגר שהרגליים שלו נמחצו תחת הבטון, והוא עבר קטיעה. אתמול הגיע גם ילד כבן שבע שחולץ מההריסות והיה על סף מוות, כמעט ללא סימני חיים. לא ידענו אם הוא חי או גופה. טמפרטורת הגוף שלו הייתה 28 מעלות, והוא היה במצב של היפותרמיה קיצונית. הילד עבר החייאה אינטנסיבית בטיפול נמרץ, ואחרי כמה שעות ראינו אותו מתעורר ומתחיל לשחק, ממש קם לתחייה. הצלנו פה גפיים, החזרנו אנשים לתפקוד, מנענו נכויות. עכשיו מתחילים לראות מקרים שגרתיים – חולים כרוניים, סוכרתיים ובעיות רפואיות אחרות שמטופלות בדרך כלל בקהילה".
אנחנו עדיין שומעים פה ושם על חילוץ של אנשים חיים מתוך הררי הבטון. איך אתה כרופא רואה את זה?
"יש פה מקרים שהם נגד הטבע, וזה מדהים אותנו כל פעם מחדש. אנחנו לא יודעים להסביר את זה, אבל יש כל מיני השערות. אתמול קיימנו כאן דיון אקדמי עם כל הרופאים הבכירים בניסיון להסביר איך אנשים מצליחים לשרוד שעות רבות כל כך, בלי מים ובלי מזון ובטמפרטורות של קיפאון. אחת ההשערות אומרת שבתוך כיסי האוויר שנוצרו יש טמפרטורה גבוהה יותר. אנשים שלנו שזחלו פנימה תיארו שההריסות הגינו על השורדים מפני הסביבה החיצונית. הרעש הראשון אירע כזכור בלילה, אז חלק גדול מהילדים נמצאו באותו זמן בתוך המיטות שלהם, כשהם מכוסים. כנראה היו פה כל מיני גורמים שסייעו, אבל מבחינה פיזיולוגית קשה להסביר את התופעות האלה, ואנחנו לומדים כל הזמן".
ומבחינה נפשית?
"זה כבר סיפור אחר. יש פה ריכוז גדול של ילדים יתומים, ואני הולך כבר כמה ימים עם דמעות בעיניים ומחנק בגרון. אלה ילדים שלא נשאר להם שום דבר בעולם. אתה שומע הרבה בכי, וזו סיטואציה קשה מאוד. חלקם העבירו שעות ליד הורים ללא רוח חיים, טרגדיה אנושית שאי אפשר לתאר. כמעט כולם מלווים באיזשהו מכר, והרשויות הטורקיות מנסות למצוא להם סידור".
מבית החולים אנחנו נוסעים חזרה לבסיס כדי להעמיס על כלי הרכב שלנו ציוד הכרחי – אוהלים, מעילים וכל מה שהצלחנו לגרד מהמשלחות הגדולות ומהמאהלים המתפנים. מחר כל זה יחולק במחנות הפליטים הקטנים יותר שפזורים באזור. בערב, באיזו מסעדה מקומית, הטלוויזיה מדווחת ש־187 שעות אחרי רעש האדמה נשמעו קולות של שני לכודים בתוך בניין, וצוות חילוץ מנסה להגיע אליהם ברגעים אלה. המלצרים והסועדים המקומיים מתגודדים סביב המסך, מרותקים אליו. מחזות כאלה רואים בדרך כלל סביב משחק כדורגל מותח, אבל הפעם אין כאן שום משחק. זו המציאות, והיא עולה על כל דמיון.
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
