ייתכן שברגע הראשון תתקשו להיזכר היכן נתקלתם בהם, אבל זהו כנראה צמד השמות המוכר ביותר בחברה הדתית לגווניה בארץ ובעולם. יותר מידידיה וסיון רהב־מאיר, יותר מכל רב ורבנית. המילים "נדבת אהרן וזיוה שלומוף" מעטרות אינספור תשמישי קדושה הפזורים באלפי בתי כנסת, ישיבות ומקומות קדושים אחרים ברחבי תבל. תמצאו אותן בעיקר על שלטי "מודים דרבנן" בקיר המזרח, ואם תפקחו עיניים תראו שגם סידורים, תנ"כים וספרי תהילים נושאים את ההקדשה הזו.
אבל בניגוד לשמות שלהם, שמתנוססים מול מיליוני זוגות עיניים, בני הזוג שלומוף עצמם מקפידים על פרופיל נמוך. רק כעת, כשאהרן נושק לגיל תשעים ורעייתו זיוה עומדת לחגוג שמונים, הם ניאותים להיחשף.
לשבירת השתיקה הזאת מתלווה גם בשורה שעולם בתי הכנסת יצטרך להתמודד איתה: משפחת שלומוף מפסיקה את מיזם תרומות תשמישי הקדושה שלה. מה שעוד קיים במלאי יחולק, ולאחר מכן – להערכת אהרן שלומוף מדובר בטווח של שנה וחצי לערך – לא ייוצרו מהדורות חדשות. "אני עייף", הוא מודה, "הייתי רוצה מאוד להמשיך, אבל פיזית קשה לי, ואני חייב להתפנות לפרויקט הבא שנמצא על הפרק".
כן, אם חשבתי שבגיל תשעים הוא ירצה פשוט לנוח מכל עיסוקיו, הרי זו טעות. הבעיה שלו היא עומס. כרגע הוא עמל על ספר היסטוריה יהודית שמתחיל בבריאת העולם ומסתיים בימינו אלה ממש. "תשאל אותי, ובצדק, מי צריך עוד ספר היסטוריה יהודית כשיש עשרות ומאות כאלה? כדי להוציא ספר צריך חידושים שלא היו בספרים הקודמים, ושספק אם ייכתבו בספרים הבאים. וזה מה שאני עושה – אני מביא תאריכים ברמת דיוק גבוהה. לא השנה שהדברים התרחשו בה, אלא היום המדויק. זה קשה מאוד. הייתי בספריות, התכתבתי עם רבנים, בספרים שאני נעזר בהם יש לפעמים כמה וכמה דעות על תאריך קרות המאורעות, וכולן מבוססות על מקורות מהימנים. אבל אני לא אוהב שמעגלים מספרים בכל הקשור להיסטוריה יהודית. 'לפני 3,000 שנה' זה לא מספיק טוב".
שיחה ארוכה עם אהרן שלומוף – זיוה מסכימה להצטרף לחלק קטן ממנה – דומה לשיעור היסטוריה מזורז, שמוגש מזווית אישית. את יצחק רבין ושמעון פרס, הרבי מלובביץ' ובובי קנדי, הרב שלמה גורן, זבולון המר ורבים נוספים – את כולם פגש שלומוף באופן אישי, ומכל אחד מהם יש לו זיכרון או סיפור. גם בגילו המתקדם הוא צלול לחלוטין, ומשרטט בדבריו דיוקן מפורט של דור הולך ונעלם.
הוא נולד בספטמבר 1933 בבגדד. הוריו עברו לשם מירושלים שנים אחדות קודם לכן, כדי לסייע לעסקי העורות של בני משפחה שהתגוררו בדרום־אפריקה. עיראק הייתה אז מרכז עולמי של ייצוא עורות, והסחורה הייתה נשלחת ממנה לגרמניה ולאנגליה, ומשם ממשיכה למפעל המשפחתי ביוהנסבורג. כשאהרן היה בן חמישה חודשים חזרה המשפחה לירושלים, לשכונת הבוכרים שייסד הסבא־רבא שלמה מוסאיוף בסוף המאה ה־19. "גם היום אני נהנה לשמוע שבית הכנסת מוסאיוף שהקימה משפחתי פעיל כל העת ובוקעים ממנו קולות תורה ותפילה 24 שעות ביממה", מספר שלומוף. "צברתי בשכונה הרבה חוויות. הייתי חבר ב'ברית החשמונאים', תנועת נוער דתית של הלח"י. היה לנו סניף בשכונה ועשינו תרגולים כמו־צבאיים, התגרינו בבריטים והצקנו להם בלי סוף".
במלחמת השחרור מצאו את עצמם תושבי השכונה חשופים לירי הירדנים. "פעמיים לפחות ניצלתי מאש האויב ליד בית הספר לשוטרים. רק אחרי שתפרנו מסכים משקים ותלינו אותם בקצה השכונה יכולנו לצאת לרחוב בלי שהם יראו אותנו".
הכתבה המלאה תתפרסם מחר (ו') במגזין דיוקן של מקור ראשון
