כשיפתח אלוני היה תלמיד בבית הספר, הוא נהג להיעדר בקביעות משיעורי ספרות. "הרגשתי שהמורה מקלקלת את הסיפורים", הוא אומר בחיוך. דרך ארוכה עשה מאז השיעורים ההם ועד לעמדה שבה הוא נמצא היום, כמי שהספרות תופסת את רוב זמנו – אם כסופר ומשורר שקם מדי בוקר בשעה שש ומקדיש שעתיים־שלוש לכתיבה, אם כמו"ל בהוצאת הספרים שהקים, ואם כמייסד אתר "מעבורת", המוקדש לסיפורים קצרים בשלל שפות.
הוא מה שנהוג לכנות "לֵייט בלומר". הקריירה הספרותית שלו החלה לפרוח בגיל מבוגר יחסית; רוב שנותיו עבד כאדריכל, ואת ספרו הראשון פרסם כשהיה בן 54. "לאורך כל השנים הייתה לי יראה גדולה כלפי הספרות", הוא אומר. "חשבתי: מי אני בכלל שאעז לכתוב מילים על דף, לארוז אותן בספר, לעטוף ולשים בחנות? מי יקנה את זה בכלל? פרסום ספר דורש סוג של גרנדיוזיות, כמעט מגלומניה. אבל לאט־לאט, בתהליך שעברתי עם עצמי, התבהר לי שכתיבה היא העיסוק שלי, היא מה שאני עושה ורוצה לעשות, היא הקיום שלי. היכולת להגיד את זה לעצמך היא סוג של ריפוי. היום אני יודע שאם היה לי אומץ, הייתי מתחיל בגיל יותר מוקדם. אני חושב שתמיד היה בתוכי סופר קטן – כך הבטתי בעולם, בעיניים של מישהו שמספר סיפור".
אלוני, אב לארבעה שמתגורר ברמת־השרון, נראה צעיר מ־62 שנותיו. אנחנו נפגשים בבית קפה בירושלים לרגל צאת ספרו השביעי, "טיטאניק בחולות". אני שואל אותו כיצד לסדר את כל הכובעים השונים שהוא חובש וחבש לאורך השנים: סופר, מו"ל, אדריכל, יזם נדל"ן, תרמילאי – ואפילו מסגר, מאבטח וכוורן. "יש בתוכי דיסוננס, ריבוי אישיויות", הוא משיב, "ולאורך השנים, בכל פעם יש אישיות אחת שמקבלת דגש, או יוצאת לאור בצורה דרמטית במיוחד. בשנים האחרונות זו הכתיבה, ההיקסמות מן העולם, ההתפעלות ממנו. עברתי מסע פנימי ארוך, שבו ויתרתי סופית על המחשבה שאוכל להדביק את כל החתיכות של המראה ולראות את עצמי כשלם. הבנתי שזה בלוף, וההבנה הזו שחררה אותי ואפשרה לי לכתוב דווקא מהמקום השבור, החלקי".
ספרו האחרון, וכך גם כמה מקודמיו, מורכב מסיפורים קצרים – ז'אנר שנחשב לתובעני מבחינה אמנותית, וגם לכזה שקשה יותר לשיווק בחנויות הספרים הישראליות. את מעמדה של הסוגה הזו אלוני שואף לבסס. אתר האינטרנט "מעבורת", שאותו הקים ב־2014, מציג כיום 2,000 סיפורים קצרים מ־55 מדינות, וזוכה להצלחה מעוררת השתאות: 200 אלף גולשים נכנסים אליו מדי חודש, כדי לקרוא מניפה רחבה של יצירות ב־40 שפות. מדי יום עולה לאתר סיפור חדש, ובתוך שלושה חודשים הוא מתורגם לאנגלית, ספרדית, גרמנית וערבית. יריד הספרים הבינלאומי בלונדון אף העניק ל"מעבורת" את המקום השני בפרס מצוינות ספרותית בקטגוריית תרגום.
"'מעבורת' מנסה לשבור את הגבולות בין בני אדם", אומר אלוני. "בסופו של דבר, השפה היא זו שיוצרת גבולות בין אנשים, והדרך להתקרב אל הזולת היא הפיכת השפה למובנת. אני מדבר איתך בעברית ואתה מבין אותי, אבל כשאדבר עם מישהו מסין, אנחנו נסתכל זה על זה ולא נצליח ליצור שום דיאלוג. בעיניי, הספרות מצליחה ליצור את הדיאלוג, כי אני לא מכיר כלי טוב יותר ממנה כדי לתפוס ולתאר את מצבו של האדם. בדרך הזו 'מעבורת' מנסה לייצר שפה, קשר, הזדהות".
גם רומאן ארוך יכול ליצור הזדהות וחיבור. למה דווקא סיפורים קצרים?
"יש כאן קודם כול עניין אישי שלי – כל חיי אהבתי מאוד סיפורים קצרים, מה שקשור אולי להיפראקטיביות מסוימת באופי. מעבר לכך, סיפור קצר מצליח לקחת סיטואציה ולהציג אותה כמות שהיא – בלי לפרק אותה, בלי ללכת אחורה אל שורשי הפסיכולוגיה, בלי לבנות דמויות מורכבות. הוא מאפשר לך להתבונן בה, לסובב אותה לכל הכיוונים. צריך לזכור גם שמבחינה היסטורית, סיפורים קצרים היו קיימים הרבה לפני הרומאנים. 'דון קיחוטה', שנחשב לאחד הרומאנים הראשונים, הוא מהמאה ה־17; סיפורים קצרים, לעומת זאת, נמצאים כבר בתנ"ך או בעלילות גלגמש. אני יכול להבין את המשיכה לרומאנים דווקא: היא נובעת מתוך רצון להציג מין יצירה גדולה שתסביר לך את החיים, עם התחלה, אמצע וסוף. הכול מאורגן, יש נוסחה. סיפור קצר לא עושה את זה. הוא לא מתיימר לפתור לך את כל בעיות הקיום, אלא לפתוח דלת בתודעה.
"הסופר הארגנטינאי חוליו קורטסאר, שהיה אולי גדול כותבי הסיפורים הקצרים, אמר פעם שרומאן מסתיים בנקודות, וסיפור קצר מסתיים בנוק־אאוט: או שאתה מחמיץ לגמרי, או שאתה חוטף אגרוף. סיפור קצר אמור להכריח אותך להיכנס לזירה ולקבל נוק־אאוט. אתה חוטף סנוקרת, שוכב על הרצפה חצי מעולף, כל מיני דברים מתרוצצים לך בראש בלי שיש לך שליטה עליהם, ודברים פועלים בתוכך. אתה יוצא ממהלך החיים הרגיל שלך, וגם יכול להביא לתוכו כל מיני מצבים".
הסיפור הקצר גם קשור לקצב החיים שלנו. נדמה שיש היום פחות סבלנות לרומאן של 600 עמודים.
"נכון. הסופר שאנדור מאראי אמר שכאשר מסתכלים על האנושות, רואים שכל מה שקרה במאות השנים האחרונות הוא התקצרות הזמן: אם פעם לקח לך שלושה ימים להגיע לעיירה הסמוכה, היום יש כבישים ומסילות רכבת שמביאים אותך לשם במהירות. העידן הדיגיטלי מדגיש את זה עוד יותר – אם אתה לא עונה לוואטסאפ תוך שעה, בטוחים שנפלת לבור שלא תצא ממנו. אורך הרוח שלנו התקצר מאוד, והסיפור הקצר תואם את האופן שבו אנו רגילים היום לצרוך מסרים.
"אבל הסיפור הקצר מיוחד לא רק כי הוא קצר, אלא משום שהוא לא בהכרח מציג רצף. אנחנו חיים בין סיטואציות, וכל הרעיון של רצף הוא רעיון שאני לא בטוח בו, אני לא משוכנע שהוא נכון. אני חושב שהחוויה של הרבה מאיתנו היום היא של מראה שבורה, של רסיסים, והרצון להדביק אותם באמצעות סיפור אחד ארוך הוא רצון מלאכותי שמאפשר לנו להתחמק מההבנה שהמראה שבורה, וזה בסדר. סיפור קצר טוב גורם לך לצאת ממהלך החיים הרגיל שלך ומהרצון לסדר את העולם. הוא מחדד את ההבנה שקונפליקטים תורמים לאישיות שלך, ושהם לא נפתרים – הם רק מתחלפים. צריך לדעת לחיות בתוך קונפליקט".
אמא יש יותר מאחת
סיפוריו של אלוני עושים שימוש מיוחד בדמיון: כשלעצמו, הוא מאמין שהמציאות והדמיון שלובים זה בזה, ואינם נפרדים כמו שאנו נוטים לחשוב. "הגבול ביניהם לא קיים מבחינתי. הדמיוני הוא חלק מהמציאותי. אחת הבעיות שלנו היום היא הניסיון ליצור דיכוטומיה בין השניים, ולהציב את המציאותי והרציונלי כגולת הכותרת של החיים. אבל רוב הדברים המעניינים נמצאים בכמעט, במעורפל, באזורי הדמדומים.
"ברור לי שיש עולם, שיש מציאות קונקרטית, שיש לפניי שולחן – אבל כל אחד מאיתנו משתמש בדמיון שלו כדי לספר בצורה אחרת את הסיפור שלו על השולחן. או קח למשל את המילה 'אמא': ההברות האלה נושאות משמעות שונה לגמרי לך ולי. לכן העובדות הביולוגיות והכרונולוגיות פחות מעניינות אותי. מה שמעניין הוא לאן הסיפור לוקח אותך ואותי. אני מאמין שזה מה שסופר טוב עושה: הוא לוקח את הדמיוני, עוטף בו את המציאותי, ושולח אותו למרחב.
"סיפור כמו 'שרול ושולמית', למשל, נשען על ביוגרפיה אמיתית שלי, של סבי וסבתי. היא מבטאת את הדור הזה, שהיחסים שלו עם האדמה והגוף היו מבוססים על כוח, על אידיאה מאוד ברורה, שהתבטאה באיזשהו כוח רצון אינסופי שהוא קשה לתפיסה היום. זו לא הייתה התערות אלא מין כיבוש של האדמה. בספר הזה בכלל יש מחזור של סיפורים שמרפרף אל חיים כמו שאני חוויתי אותם, אבל זה רפרוף רחוק, הוא נע בכל הזמנים, ואם מישהו מתחבר לזה – עשיתי משהו".
סיפור אחר, "סופר מריו וחסד הנרמול", מספר על מקום בשם אלגזה, שלכאורה מתחבר לעזה. "כל אחד יכול לקחת אותו למקום אחר", מבהיר אלוני. "יש בסיפור הזה יכולת להרחיק מכאן, לנסוע ליפן ואז לחזור. אבל מעבר לכך, יש כאן גם עיסוק בקונפליקט בסיסי שלנו בישראל: מחנכים אותנו להיות טורסו שיכול להכיל את כל הקשיים ולהיות מצולק, אבל מצד שני אנחנו בני אדם, יש לנו נפש. המפגש בין הנפש לטורסו מרתק בעיניי. מנסים לספר לנו שאם תעמוד במקום, הכול יהיה לך ברור, אבל הקונפליקט מבצבץ תמיד".
הסיפורים שלך נשענים על המציאות הישראלית. אתה לא נשאר רק בדמיון.
"נכון. זו ארץ שיושבת על חבית של סיפורים בוערים, והדרך לגעת במציאות הישראלית ולפתוח אליה דלתות היא לא באמצעות העיתון, אלא באמצעות סיפור. ככל שתרחיק יותר עם הדמיון, כך תוכל לעטוף את המציאות במבטים חדשים שיערערו את המצבים שאתה מכיר.
"הרבה אנשים חושבים שהדמיון מבלבל אותך, אבל החוויה שלי היא שדמיון דווקא עושה סדר, הוא כוח שמאפשר ליצור את ההפך מכאוס. השפה, לעומת זאת, יכולה לבלבל. קח עוד מונח פשוט, 'שלום וביטחון'. אם יהיה משאל עם בשאלה 'האם אתה בעד שלום וביטחון', תשעים אחוז מהאנשים שחיים פה יצביעו בעד. אבל זו אמירה ריקה – ברור שכל העניין הוא מה אתה יוצק לתוך 'שלום וביטחון'. כשאני שואל אנשים, לצורך הדוגמה, אם הם יכולים לדמיין מה זה שלום – הם לא מצליחים. כשאתה לא יכול לדמיין משהו, אתה גם לא יכול להתקרב אליו. כאן באה הספרות, שמאפשרת לנו לצאת מהמציאות הקונקרטית שלנו, ולדמיין. יש אנשים שאומרים לי שהסיפורים שלי אגרסיביים מאוד, אלימים מאוד, אבל אני חושב שהמציאות הרבה יותר אגרסיבית ודורסנית. אין מה להתנחמד אליה. צריך לקחת ולחשוף את המציאות באמת, ברוע שלה, על מנת ליצור את ההפך".
אבל השימוש בדמיון ועזיבת המציאות יכולים לעורר חשש הפוך – שהסיפורים יהפכו להיות אמצעי בריחה, אסקפיזם מוחלט.
"אני לא חושב שיש חשש כזה. בסופו של דבר, הדמיון זקוק למציאות כדי לצמוח, אחרת הוא פנטזיה. אחד הדברים המופלאים בספר הוא שאתה לא מרגיש איך פתאום עברת ממשהו שנראה לך מציאותי לחלוטין, אל מקום אחר לגמרי. אני מנסה להגיע לשם כל בוקר בכתיבה, לקום ולהתבונן. ושם אני לגמרי לבד, אין לי שום מחשבה על הקורא בזמן שאני כותב. זו אולי הסיבה לכך שהכתיבה שלי פרטית מאוד – צריך לרצות לקרוא כדי לחדור אותה – וזו גם הספרות שאני אוהב לקרוא. הרבה ספרים שאני מכיר עסוקים כל הזמן בלהסביר את עצמם לקורא. כשאני ניגש לקרוא סיפור, אני לא צריך שיסבירו לי ששלט הוא שלט ושולחן הוא שולחן. ההסברים האלה גורעים מהחוויה שבה הקורא צריך לקחת חלק במאמץ, ולמצוא את הפרשנויות שלו למה שמתרחש בסיפור.
"סיפור מאפשר גם לפתח תודעה ביקורתית. אני מאמין באמונה שלמה שהקיום שלנו מחייב יכולת של התנגדות, של מסוגלות לחיות בתוך קונפליקט. אתה צריך לפתח מנגנון של ביקורת שבאמצעותו תדע כשמדברים אליך בסיסמאות ובקלישאות. אתה מרגיש את זה, יש לך אינטואיציה לזה. צריך לקרוא הרבה כדי להבין מתי דבר הופך להיות מניפולציה או דמגוגיה".
3 מול 500
אלוני נולד בקיבוץ גבולות שבנגב המערבי, להורים שהיו ממייסדי הקיבוץ. אמו נולדה בארץ, ואביו הגיע לכאן בגיל 17, אחרי שנמלט מאירופה ברכבת ההצלה של ישראל קסטנר. כשיפתח היה בן חמש עזבו רוב חברי גבולות את הקיבוץ, שעמד על סף פירוק, אך הוריו החליטו להישאר במקום בכל מחיר. רק קומץ חברים עשו כמותם, ואלוני גדל "כמעט לבד" בקיבוץ המדברי.
"זו הייתה סביבה שבה שולטת דוקטרינה ברורה מאוד. המרקסיזם היה מעין דת, האמת שאין בלתה. אני מדבר על דור של אנשים שבאו לכאן עם היסטוריה מסוימת, עם צלקות, והאמינו שטריטוריה היא הכרח קיומי לעם היהודי. אני עצמי לא בטוח בזה. ישראל היא הבית שלי ואני לא מתכוון לעזוב אותה, אבל אל מול סימני הקריאה של דור ההורים שלי, אני חש את עצמי כמו ילד, עם סימני שאלה. אני נפעם מול העולם, אני לא מבין אותו, הוא נראה לי כמו קסם".
ההיקסמות הזו קשורה גם לתשוקה של אלוני למסעות. הוא כבר טייל בקוטב הצפוני, במצרים, בנפאל, בטיבט ובמגוון מקומות נידחים, ואף יצר סרטי מסע ששודרו בערוץ 2. זמן קצר לפני שיחתנו הוא חזר מגיחה לסיני. "כל הטיולים והמסעות שלי נובעים מרצון לבחון משהו שנבנה כבר בילדותי, בקיבוץ – הרצון להשתייך. כל אדם רוצה להשתייך למשהו, ואתה מרגיש שייך כשאתה מצליח להתחבר להילה של משהו. טיפוס על האוורסט הוא ניסיון לכבוש איזו הילה, ואותי עניין אותי לבדוק למה אני זקוק לזה".
יש קשר בין הצורך שלך בכתיבה לבין הרצון לטפס על האוורסט? יש דמיון ביניהם?
"בדיוק הפוך. כתיבה, בניגוד לטיפוס, היא מסע פנימה. אבל היא כן עבודה קשה, כלי שמאפשר לך לאמן את שריר הדמיון".
הוא למד אדריכלות ובינוי ערים בטכניון, ואחר כך יצא לאוניברסיטה בברצלונה, ללימודי תואר שני באורבניזם. בהמשך היה מעורב בלא מעט פרויקטים של תכנון שכונות ויישובים בארץ ובעולם, ובמקביל ייסד כתב עת אורבני. לפני שש שנים גייס את פרופ' דן מירון ואת הסופרת לילי פרי, ויחד הקימו את "אפיק" – הוצאת בוטיק של ספרות מקור ישראלית. במסגרתה התפרסמו ספריו של אלוני, לצד ספרים של יצחק לאור, יונתן ברג, נורית זרחי, בני ציפר ועוד.
מה הרעיון מאחורי "אפיק"? מדוע צריך עוד הוצאת ספרים בישראל?
"הרגשתי שאין בארץ מספיק מקום לספרות מקור שמדברת קולות אחרים. לא את האתוסים, לא את הקאנון – מזה יש מספיק. אני לא נגד זה, אבל הרעיון היה לתת במה למי שמנסים לכתוב ממקום אחר, לבחון כיוונים נוספים, שונים, של הבעה ספרותית. הבעיה היא לא שאין כאן יצירה מקורית. נעשים דברים מקוריים מאוד, אבל יש בעיה בחשיפה שלהם. כשאתה כותב ספר מורכב, קצת שונה מהרגיל, ובא להוצאת ספרים סטנדרטית, אומרים לך: 'בחייך, מי יקנה את זה, אי אפשר למכור כאן ספרים כאלה'. התוצאה היא שמי שרוצה שהספר שלו יימכר, כותב באותו סגנון של הסופרים המוכרים והוותיקים, בלי להזכיר שמות. אפיק רוצה לאפשר לסופרים ישראלים לכתוב בקול שלהם, ולא בקול של אחרים".
לאחרונה ביטלה השרה מירי רגב את הסעיפים האחרונים של "חוק הספרים", שאסרו על רשתות הספרים לקדם כותרים של הוצאות הקשורות אליהן. מה חשבת על החוק?
"בהתחלה התנגדתי לחוק הספרים, וטעיתי. ראיתי מה הוא עשה לכל הענף: הוא יצר נורמליזציה בשוק, ואפשר לסופרים שכתבו קצת אחרת למכור. החוק גם החזיר את הכבוד ואת המעמד לספר, כי המחירים היו אחידים ומכובדים (סעיפים שבוטלו כבר לפני כשנתיים, אסרו למכור ספרים חדשים במחירי מבצע – א"ה). במשך שנים אני קורא כל מיני סטטיסטיקות על עולם הספרים, שבודקות בין השאר למה אנשים נכנסים לחנות ספרים. תמיד הסיבה הראשונה היא לקנות מתנה, והסיבה השנייה – בשביל האווירה. עכשיו, אתה לא נותן במתנה ספר שעלה 12 שקלים. אתה רוצה לשתף את המקבל בחוויה מסוימת, אבל צריך שיהיה לחוויה הזו ערך, ושהיא לא תימכר במחיר נמוך כל כך. כאן נכנס התפקיד של הרגולטור – לאפשר גם לספרים קצת אחרים, תובעניים יותר, להימכר. ברור שאם ספר דורש התמודדות, הוא פחות 'מָכיר'.
"למה הרגולטור מתערב בכל מיני דברים? למה באמריקה אסור לסַפָּק תוכן להיות בעל התשתית של הכבלים? למה לספק אנרגיה אסור להיות בעל הצנרת? כדי לאפשר את המגוון. מתנגדי החוק אוהבים להגיד שצריך כאן 'שוק חופשי', ואני תמיד שואל: חופשי ממה? מי שאומר 'אני אתן לכוחות השוק החופשי לפעול' הוא בעל החנות, שהוא במקרה גם בעל הוצאת הספרים. במציאות כזו, אין שום אינטרס למכור ספר שהוא קצת פחות נוח לעיכול".
והמציאות הזו של הרשתות פוגעת בך גם כסופר?
"כן, משום שהספרות שאני כותב רוצָה כאמור לקחת את הקורא אל הזירה, אל מקום שבו הוא צריך להפעיל את שרירי הקריאה שלו ולהתאמץ. אני חושב שזו דרך לערער על תפיסות ועל מוסכמות, להראות את הצד האחר של כל מיני דברים. ברור שפלורליזם, בכל תחום, מעודד חשיבה יצירתית. רק דמיין שבישראל היו שני עיתונים וזהו. חבל לי שבמדינה יצירתית בכל כך הרבה תחומים, דווקא בתחום הזה יש שקיעה מטורפת.
"כשהקמתי את אפיק היה לי ברור שלא נתעשר מזה, אבל חשבתי שנצליח לצוף על פני המים והספרים יכסו את עצמם. האמנתי ואני מאמין שיש בישראל מספיק אנשים שהדברים האלה מעניינים אותם. כאדם, אני חי לפי אינטואיציות. הרבה רציונליסטים חושבים שאינטואיציה היא קללה, אבל אני מאמין שצריך גם לחלום, ואפיק קם מהמקום הזה. מה שקורה בפועל הוא ש־90 אחוז מהספרים לא מכסים את עצמם, בלשון המעטה. חוק הספרים שיפר את המצב בהרבה, אבל עכשיו זה נעלם. אני בטוח שאנשים עדיין רוצים את סוג הספרות הזה, והבעיה היא בהנגשה. כשאני בא לסטימצקי ולצומת ספרים ומתחנן על נפשם של ספרי אפיק, אומרים לי: 'שמע, זה הגודל של שולחן התצוגה. למה שנבזבז את הנדל"ן היקר הזה על ספר שיש לו שלושה קוראים, ולא על ספר שיש לו 500?'"
שאלה טובה. מה אתה עונה?
"אני עונה שגם כשיזם הולך לאדריכל שיתכנן עבורו בניין, הוא מבין שלא הכול נעשה במונחים של רווח והפסד. יש מרחב שאותו יזם נכנס לתוכו, וצריך לתת עליו את הדעת: יש אנשים שהולכים ברחוב, יש סביבה. הרגולטור מתערב שם כי הוא מבין שאם ייתן לשוק החופשי לעבוד, ויופעלו רק שיקולים של רווח והפסד, כל מה שיהיה כאן אלו אינטרסים של יזמים. לכן הוא קובע את המיקום של הבניין בתוך המגרש, והוא מחייב את היזם להקצות כספים לרחוב ולכביש ולצמחייה. כך גם בחנות הספרים – בעיניי זו חובה מוסרית לתת מקום לא רק לבניין של עשר קומות".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
