"יום אחד פרצו לבית שלושה ז'לובים מארגון ההגנה, ומאז ידידיה אחי לא נראה בחיים"

עליזה כעסה על ידידיה. לא כשגילתה שהוא נהרג, ולא כשישבה עליו שבעה. הכעס הגיע קצת יותר מאוחר, כשבן־גוריון הכריז בזאת והמוני ישראל יצאו לרקוד ברחובות. "כל כך כעסתי עליו, למה הוא מת? ארבעה חודשים אחרי שנרצח קמה המדינה, ואיך יכולנו לשמוח שקמה המדינה כשאנחנו באבל?", היא מספרת ובוכה. שבעה עשורים וחצי אחרי האירועים ההם, היא עדיין כואבת את האובדן של אחיה ושל חגיגות ה' באייר תש"ח. חודשים ספורים אחר כך, כשהיא בת 13 בלבד, היה זה ידידיה המנוח שחיבר בינה לבין אשר.

אשר פורקוש בן יוסף וברטה, תאום זהה לאורי אהרן, גדל בשכונת בת־גלים בחיפה. משם עברה המשפחה על חמשת ילדיה לשכונת קריית־אליהו ("ליד שוק תלפיות שעוד לא היה קיים"). עם סיום לימודיו בתיכון מקצועי הוא הצטרף לאביו בנגרייה המשפחתית, ששכנה בכרמל ובהמשך בטירה. והוא גם היה חבר באצ"ל, חניך של ידידיה סגל. "עשו לנו אימונים, ידידיה לימד אותנו להשתמש בנשק", משחזר אשר. "יום אחד דפקו על הדלת בדירה שבה הוא הדריך אותנו. שלושה ז'לובים כאלה פרצו פנימה ולקחו אותו באמצע השיעור. לא ידענו מי הבחורים האלה בכלל". הבחורים האלה היו חברי ארגון ההגנה. שבוע אחרי אותו אירוע הם העלימו את ידידיה ומאז הוא לא נראה בחיים.

הוריה של עליזה, יוסף ומלכה סגל, עלו ארצה מרומניה ב־1925. איתם עלו שני בניהם, בניה ושלום. שלום, אגב, הוא אביו של חגי סגל, עורך מקור ראשון. כאן בארץ נולדו ידידיה והתאומות הלא־זהות עליזה וחנה ("גם אני וגם אשר תאומים, אבל משום מה לא זכינו לילדים או לנכדים תאומים"). למעשה, המשפחה הייתה קצת יותר מורחבת מזה. "אבא שלי היה נשוי שלוש פעמים. הכריחו אותו כנראה, לא יודעת", אומרת עליזה מלאת החיוּת, וסוחפת אותנו לשיח ער ומלא רגש, שלא מתקהה אפילו במעט לאורך כל המפגש. אביה, היא יודעת לספר, התגרש מאשתו הראשונה בגיל צעיר. הוא התחתן בשנית, ולאחר שאשתו השנייה נפטרה, נישא לאחותה מלכה שהייתה צעירה ממנו ב־22 שנים. נולדו להם חמישה ילדים. "היא בכלל לא רצתה להתחתן, הייתה רק בת 16, אבל כולם מתו אז במגפה והיא נשארה לבדה". בסך הכול היו ליוסף עשרה ילדים משלוש תקופות נישואיו, "ומכולם נשארנו היום רק אני ואחותי התאומה. היחידות שקשורות גם לדור ההוא וגם לזה".

משפחת סגל בגרסתה המצומצמת יותר התיישבה בכרמל והייתה לאחת מעשר המשפחות שהקימו את המושבה־שכונה אחוזה, באדמות שנקנו עוד כשגרו ברומניה. "שם היה להורים שלי כסף, כי אבא היה מורה מבוקש. כאן מעולם לא היה לנו כסף. למה? כי הוא לא היה מפא"יניק!", היא מרימה את קולה ומניפה בידיה, משגרת קריצה כמו־משועשעת אבל מלווה בעלבון. "אבא הקים את בית הספר 'זיכרון יוסף' שקיים עד היום. הוא היה מורה ומנהל, אבל לא קיבל משכורת, וגם לא רשמו אותו כמורה מן המניין ברישום הארצי". בידיה שמורים מכתבים ששלח לממונים, "ובהם הוא מתחנן ומסביר שיש לו שבע נפשות לפרנס – וכלום. אבל הוא אהב את כולם. וגם אנחנו. לא היה כעס או משהו בבית עד שרצחו את ידידיה. עד הרגע שהשנאה הזו…". היא משתתקת. "שנאה תהומית", משלים אשר.

עליזה: "החבר'ה של מפא"י פרסמו שהם שחררו אותו, ושהוא רץ הביתה דרך הערבים והלך לאיבוד. זה היה שקר. ידידיה גדל בכרמל, הכיר כל שביל. הוא היה הולך לאיבוד? אמא שלי הלכה באחוזה כמו משוגעת במשך ימים. מי שארגנו את השקר הזה לעגו לה. הם רצחו אותו ושיקרו לנו"

עליזה מתארת את אמה כ"אישה חברמנית מאוד", ואת אביה כאדם יפה תואר ומלא כריזמה. הוא לא למד בשום מוסד אקדמי, אבל היה אוטודידקט בעל ידע עצום. "אבא רצה ללמוד הכול. שלום היה הלמדן בבית, ואבא היה מנדנד לו כל הזמן שיסביר מה בדיוק איינשטיין גילה וכך בכל עניין אחר. עד ימיו האחרונים היה שואב ממנו ידע". את בית הספר, שנקרא בין השאר על שם התורם יוסף גצלר, ניהל יוסף סגל עוד לפני שהיה לו מבנה. עליזה מתארת תמונה כמו־תַנָאית של שמונה נערים בגילים שונים יושבים תחת עץ חרוב בודד בשטח ולומדים יחד. "הכול פה היה קירח, לא היה מבנה ולא עץ". בהמשך, כשהכיתות במוסד הצומח לא יכלו להכיל את התלמידים, משפחת סגל נידבה את אחד מחדרי הבית הקטן שלה. "לא הייתה כניסה נפרדת, הילדים פשוט נכנסו מהחלון בקפיצה".

התאומות עליזה וחנה נולדו לתוך חיי עוני וצפיפות. "היינו רזות, קטנות ומכוערות זוועה. לא היה כסף לאוכל אף פעם. הייתי ילדה מסכנה, טיפסתי על עצים ואכלתי צנוברים. המצב בארץ כולה היה קשה מאוד. לא היו תרנגולות לקנות, הכול היה בשושו, שהבריטים לא יתפסו אותנו מביאים תרנגולת מאיזה קיבוץ". האח בניה התנדב לצבא הבריטי ושירת במצרים. שלום למד בריאלי באחוזה, וכך גם ידידיה, ש"היה עצור מאוד, טיפוס מיוחד". והתאומות? "אנחנו היינו האחיות שמעצבנות אותו". האחים אגב למדו בריאלי חינם, "כי אבא שלי היה מנהל מכובד, וכי זה לא היה קשור למפא"י".

ידידיה רק רצה שיהיה מה לאכול בבית, היא מספרת. בתום לימודיו יצא לשנת שירות בכפר הנוער עיינות, "וכשחזר החליט שהוא יודע איך לגדל תרנגולות משלב של אפרוח בן יומו. הוא לא רצה לגנוב תרנגולות כמו אחרים, הוא רצה לגדל בעצמו. אם יש תרנגולים – יש בשר, יש מרק". ובכן, התברר שהשנה בעיינות לא הספיקה כדי ללמוד את כל רזי המקצוע ולנהל עסק גדול של לולנות. "לא היה לו מושג. כל האפרוחים מתו, כולם. כל בוקר מצאנו כמה מתים, זה היה נורא. היה קר זוועה. אנחנו זוכרים את החורפים האלה בחיפה, היינו בצבע בורדו. כפות רגליים וידיים – הכול בוער. היום אין כאן קור כזה, אי אפשר להאמין שזה אותו מקום".

לצורך מימון פרויקט התרנגולות משכן ידידיה את בית המשפחה באחוזה, וכשהעסק נכשל הוא החל לעבוד בבניין כדי לכסות את החובות. "כל הכסף הלך על זה. ידידיה לא אכל כמעט, ונחלש מאוד. הוא בנה ביום, שמר באתר בלילה, והיה חוזר הביתה פעם בשלושה שבועות בקושי. הוא היה כל כך נאמן, לא בזבז רגע".

לדבר אחד ידידיה התפנה בכל זאת: פעילות האצ"ל. ברחוב קריית־ספר פינת שדרות מוריה עומד עדיין המבנה שאליו היו ידידיה וחניכיו נאספים פעם בשבוע, או מתאמנים בשדה ממול. הם היו מתגנבים לדירה בקומה השנייה, שם גם נתפס ידידיה. זה קרה בלילה שבין 11 ל־12 בינואר. "מי שהלשין על הפעילות שמתקיימת במבנה הזה היה פאול קולק, האח של טדי. חברי ההגנה עקבו אחריהם".

מכיוון שביקוריו של ידידיה בביתו היו נדירים ממילא, המשפחה לא חשדה בדבר. "פתאום שמענו שחטפו שלושה בחורים מהאצ"ל. שניים מהם שוחררו, ביניהם משה לוי, שנחטף מדי פעם. הוא זה שסיפר לנו שידידיה חטוף". זמן קצר אחרי כן נפוצה שמועה על גופה שנמצאה ליד הכפר הערבי טירה. "החבר'ה של מפא"י התחילו לפרסם בעיתונות שהם שחררו את ידידיה סגל, ושהוא רץ הביתה דרך הערבים והלך לאיבוד. זה היה שקר גמור. ידידיה גדל בכרמל, הכיר כל שביל. הוא היה הולך שם לאיבוד?", אומרת עליזה.

וזה לא הכול. החטיפה אירעה כאמור בחודש ינואר, בעיצומם של ימים גשומים. "כשבניה אחי חזר מההלוויה, הוא אמר שהפנים של ידידיה היו יפות ולא נפגעו, ושעל הנעליים שלו היה רק סיד, מעבודת הבניין. לא היה בוץ על הנעליים, וגם לא על הגרביים. אם הוא ברח דרך הכפרים, איך זה ייתכן?

"אמא שלי הלכה באחוזה כמו משוגעת במשך ימים. אלה שארגנו את השקר הזה לעגו לה. הם רצחו אותו, ירו בו, ושיקרו לנו", היא אומרת בקול סדוק, מתייחסת להשערה שאנשי ההגנה ירו בגופתו של ידידיה, בניסיון לביים פיגוע טרור. "לקחו את הגופה שלו וזרקו בטירה הערבית, שיחשבו שזה רצח לאומני".

שנתיים אחרי הרצח האשים העיתון "חרות" את פאול קולק, ממפקדי ההגנה בחיפה, באחריות לרצח ידידיה. קולק בתגובה הגיש תביעת דיבה, מה שהוביל למעין משפט ראווה נגד ההגנה דווקא, בניצוחו של עורך הדין שמואל תמיר. במהלך המשפט הודו אנשי ההגנה כי חקרו בעינויים פעילי אצ"ל, אולם טענו שלא רצחו את סגל. ההליך הסתיים בפשרה מחוץ לבית המשפט.

בני המשפחה ישבו שבעה בסלון הבית, האב יוסף ישב לבדו בחדר אחורי. הוא לא הסכים לשמוע מילה רעה על בן־גוריון, לא רצה שדבר יחלל את קדושת הבנייה של המדינה שבדרך. האם קראה "רק לא מלחמת אחים", ביטוי שמזוהה עם מנחם בגין, שהשתמש בו בתקופת הסזון ובקרב אלטלנה

"כל החטופים הוחזקו במבנה מעבר לכביש של רחוב הירקון", אומרת עליזה. "עינו אותם שם. הגוף של ידידיה היה חלש, וכשהזריקו לו חומר לוורידים, הוא מת. ואז שחררו את השאר, אולי כדי לטשטש את הסיפור, והמציאו את השקרים האלה. אבל אחרי מה שקרה, פתאום נעלם החוב על משכון הדירה. אולי ויתרו? לא יודעת.

"שני עורכי דין שקשורים בפרשה הם בני משפחה שלנו מנישואין", היא מעירה. "זה שעמד מאחורי כל הסזון של ההגנה היה כבר נשוי אז לקרובה שלנו, ואחיין שלנו התחתן כעבור שנים עם הבת של עורך הדין שהמציא להגנה את כל השקר הזה".

כעס? האשמה? "אני לא מאשימה אף אחד", מבהירה עליזה. "אני מסנגרת, בעיקר על הקב"ה. אני איתו – עם צדק ובלי צדק. הצדק שלו זה לא הצדק שלנו. הוא מנהל את העולם, לא אנחנו. איך שלא יהיה, ידידיה היה צריך ללכת מהעולם".

"זה מה שהיא אומרת", קוטע אותה אשר. "מה זה לא מאשימים? רצחו אותו וזרקו אותו מאחת הגבעות! השנאה הייתה נוראה". עליזה מחזקת: "לא רק אז, גם היום. להרבה אנשים יש שנאה בילד־אין, ודווקא לנו לא. אצל שלום ובניה זה היה אחרת. כל החיים של שלום השתנו בגלל זה. שיהודים יהרגו את האח שלנו?"

בני המשפחה ישבו שבעה בסלון הבית, האב יוסף ישב לבדו בחדר אחורי. הוא לא הסכים לשמוע מילה רעה על בן־גוריון, לא רצה שדבר יחלל את קדושת הבנייה של המדינה שבדרך. האם קראה "רק לא מלחמת אחים", ביטוי שמזוהה עם מנחם בגין, שהשתמש בו בתקופת הסזון ובקרב אלטלנה.

ארבעה חודשים מאוחר יותר עזבו הבריטים את ארץ ישראל. המדינה קמה, ואז גם הגיע הכעס. על ידידיה דווקא. עליזה לא ידעה את נפשה. "זה היה נורא. רתחתי על ידידיה, כעסתי עליו, למה הוא מת?", היא שואלת ועדיין בוכה. "הרגשתי שהוא לא בסדר. כמה חיכינו שהארץ תהיה בידיים שלנו, והנה זה מתגשם ופתאום – מכה כזו! כולם ברחובות רוקדים ושרים, ואנחנו בוכים בבית שלנו, לא יכולים לשמוח. אנחנו באבל".

זמן קצר אחרי כן אשר ועליזה הכירו. סליחה, לא הכירו – הכירה. "אני הכרתי, רק אני", היא מדגישה ומגלגלת אותנו מצחוק שיהפוך עוד רגע לדמעות. "אני יזמית מלידה, בכל דבר. אני המובילה. ידעתי עוד קודם על התאומים הזהים פורקוש, אבל הם היו קטנים וכל כך מכוערים". אנחנו מוחים והיא מרגיעה: "נו, זה גיל בעייתי. אחר כך הוא נהיה יפיופי, אבל אז לא. הלך עם גרב מגולגלת לגליל ליד הנעל, משהו נורא. הם היו רזים זוועה, הברכיים בלטו להם. אני לא יכולה לשכוח את זה".

באחת השבתות הגיעו חנה ועליזה לסניף של בית"ר ברחוב הס, "ושם ראיתי אותו. בחור בן 16 בערך, שנראה טוב פתאום". אשר חזר אז מקורס מדריכים וקיבל לידיו קבוצת חניכים ראשונה. המדריך הטרי, שזכה לכינוי אוּשי, ביקש מהילדים שיציעו שמות לקבוצה המתגבשת. כשהסתיים הסבב, הציע שם משלו: ידידיה. "ואני יושבת לי בספסל מרוחק, מסתכלת עליו, ופתאום שומעת שהוא מציע את השם של אחי ומספר להם עליו. התחלתי לרעוד בכל הגוף. איך זה קורה? איך יכול להיות שאני פה במקרה, ואני שומעת את זה?"

אשר, עם הברכיים הרזות שלו, הפך לכוכב מקומי ("כי הוא ניגן באקורדיון"). עליזה בת ה־13, שנראתה בקושי בת תשע, ידעה שפער הגילים קריטי למדי. אבל השנים חלפו, אשר עמד להתגייס, והיא הרגישה שהזמן אוזל וההזדמנויות הולכות ומצטמצמות. מה עושים? "ישבתי, כתבתי לו מכתב שאני אוהבת אותו, שלחתי וידעתי שעשיתי את שלי". כעבור ארבעה חודשים, בחופשה הראשונה של אשר מהצבא, אמר לו אחיו הגדול חיים שממתין לו מכתב, והוסיף שהוא מכיר את הילדה החתומה עליו. "חיים היה המדריך שלנו, ולא סבלנו אותו. היה נותן עונשים אכזריים", מספרת עליזה על מי שהפך לגיסה. "הוא אמר לאשר: לי אף ילדה לא כתבה דבר כזה. והיא לא מבקשת כלום, רק שתדע שהיא אוהבת אותך. למה שלא תבדוק?"

אשר השתכנע ויצר קשר. הם החלו לצאת, וכעבור שנה וחצי הוא אמר לעליזה: "אולי נתחתן וזהו?". הם התחתנו וזהו כשלעליזה עוד לא מלאו 18. אשר בנה להם בית שכלל מטבח, מרפסת וחדר אחד – והכול על המרפסת של בית הוריה. "התחתנו מול הבית הזה, בבית הספר שאבא שלי הקים, וכשאנחנו מתחת לחופה אח שלו צועק לנו: 'דפקתי את שני הקרשים האחרונים, שלא ייכנס גשם'".

כסף עדיין לא היה, ואשר הסביר לעליזה שגם ילדים לא יהיו בינתיים. כי כשאין כסף לזוג, אז לילדים? עליזה מצידה ידעה שלקב"ה יש תוכניות משלו, וגם לה. "אנשים באחוזה אהבו את המשפחה וידעו שאנחנו חסרי כול, אז היו עוזרים לנו. הקצב, לדוגמה, השתדל להשאיר לאמא שלי עצם לכבוד שבת, שיהיה". באחד הימים עברה עליזה אצל הקצב הנדיב, שעטף עבור משפחתה את העצם בנייר עיתון, "ובעיתון הזה אני רואה מודעה: רישום לדירה. ואנחנו אין לנו כסף לאוכל, בקושי כמה לירות. אבל אין דבר כזה שהקב"ה לא מאותת לנו, זה רק אנחנו בני האדם טמבלים שלא שמים לב". עליזה קלטה את האיתות, ונרשמה לקניית דירה. חצי ממה שהרוויחה בעבודתה כמסייעת לשכנתה התופרת, נשמר בצד לטובת הדירה. "אשר לא האמין שזה אפשרי, אבל אני לא חיה לפי היגיון נורמלי. אני בנאדם לא הכי נורמלי. למה לא לנסות? יתלו אותי?". על הדרך היא גם זורקת לנו טיפ למציאת זוגיות: "ככה בדיוק נשים מפספסות גברים. רוצות כזה וכזה וכזה. גם לך יש מגרעות, גברת! מצאת שלושה דברים שהם בסדר אצלו? אז זה בסיס טוב. אחר כך תחשבי על השאר".

אנשים באחוזה ידעו שאנחנו חסרי כול, והיו עוזרים לנו. הקצב השתדל להשאיר לאמא שלי עצם לכבוד שבת". באחד הימים לקחה עליזה מהקצב את העצם העטופה בנייר עיתון, "ובעיתון הזה אני רואה מודעה: רישום לדירה. ואנחנו אין לנו כסף לאוכל, בקושי כמה לירות. אבל אין דבר כזה שהקב"ה לא מאותת לנו, זה רק אנחנו בני האדם טמבלים שלא שמים לב"

הדירה שהם נרשמו אליה שכנה באחד משלושת הבתים הראשונים בשכונת רמת־שאול בעיר. בזכות היריון ראשון הם קודמו בתור, ולדירה נכנסו כשהם כבר חובקים את מוטי, בנם הבכור. שנתיים וחצי מאוחר יותר עברו לשכונת מרכז הכרמל, ומאז הם כאן, כבר 63 שנים.

אשר איננו דתי, ועליזה? עליזה יכולה ללמד רבנים איך להעביר שיעור באמונה. בסלון הבית תלוי דיוקן גדול של אברהם אבינו, דיוקן שכן של הגר שפחתו, וציור של יהודי עם כוס קידוש וחלות – כולם יצירותיה של עליזה. "קידוש זה לא בשביל אשר, אז ציירתי את התמונה הזו, וככה כשאני מקדשת בשבת יש מולי גבר שמקדש גם". את המסגרות האובליות של אברהם והגר הכין אשר עבור רעייתו. "תמיד הייתה לנו הדירה הכי מאובזרת", היא מספרת על יתרונות הנישואין לנגר. "אשר יודע לבנות דברים בצורה מוצלחת, ככה שיתאימו בדיוק לחלל שמתחת לכיור או לצד הדלת. הוא עשה את זה הרבה לפני שמכרו פתרונות אחסון כאלה".

הדירה עמוסה בריהוט תוצרת אשר וביצירות אמנות תוצרת עליזה ובתה, הציירת הבינלאומית סיגל צברי ("היום כבר רוב התמונות פה שלה, אני סתם מקשקשת"). נבל גדול מקדם את פני הבאים – אותו בנה הבן – ובחדר צדדי עומד פסנתר. בעבר הבית הזה היה עמוס אורחים באופן קבוע: הילדים של השכנים המסוכסכים, שהרגישו כאן נוח יותר מבביתם שלהם; הגיסה שגרה עם חמותן המשותפת, ומצאה כאן מפלט עם ילדיה מהמריבות הבלתי פוסקות; ועוד כהנה וכהנה דיירי משנה שנשארו בבית משפחת פורקוש לתקופה ממושכת. פה ושם הם אימצו ילדים בלי לחשוב פעמיים, כמו אותה נערה בת 16 שאמה זרקה אותה מחלון הקומה השנייה. "הבית שלנו תמיד היה מלא בילדים, ולא תמיד אלה היו הילדים שלי. גם כשלא היה אצלנו מה לאכול, חברות אהבו לשלוח לפה את הילדים. אז גם אימצנו כמה. אני מרגישה בנוח עם שינויים, בא לי בקלות. לא פוחדת מכלום, אפילו לא מנְחשים".

והיה גם יורם. ילד רווחה שנשלח לאימוץ אצל זוג ניצולי שואה עריריים, ובגיל 14 וחצי הגיע לנגרייה של אשר. "משרד הרווחה אהב לשלוח אליו ילדי מוסדות, כאלה שנזרקו כתינוקות על המדרגות בפולניה והובאו לכאן", אומרת עליזה. "ההורים המאמצים של יורם חיו את השואה כל הזמן, והוא היה מסכן. הגיע הרבה לבתי סוהר, סבל מאוד. אז הביאו אותו לבנאדם כמו אשר הנגר, שיהיה לו משהו ביד להתפרנס. אשר הביא אותו מדי פעם הביתה אחרי העבודה, והוא היה עומד כמו גוילם. לא ידעתי אפילו אם הוא רוצה קפה עם או בלי סוכר. מסתכל על הרצפה ולא עונה".

אחד הביקורים של יורם בביתם היה בט"ו בשבט, יום ההולדת של עליזה. "עשיתי מנהג שבימי הולדת לא עוברים לסדר היום אלא חוגגים ממה שיש, גם אם אין כסף. היינו תולשים כל מיני ענפים ויוצרים הר של ירק, שהבית ייראה חגיגי". במהלך חגיגת יום ההולדת ביקש יורם לגור בנגרייה. הרעיון לא בא בחשבון, שכן החשמל שם נותק בלילות מחשש לשרפה, מה גם שבנגרייה היו דיירים אחרים: עכברים. אבל לזוג המבוגר שאימץ אותו, הנער לא רצה לחזור. "אשר שאל אותי אם יורם יכול להישאר אצלנו, ואמרתי 'בטח'. העברנו לקשישים מדי חודש את הכסף שהוא קיבל מהרווחה, ואנחנו לא קיבלנו כלום בשבילו. לא מיטה ולא ארונית. הכול נשאר אצלם, והוא נשאר אצלנו. מאז יורם אומר שהוא נולד בט"ו בשבט".

בעוד אשר שוהה שעות רבות בנגרייה, עליזה תמיד הייתה בבית, אבל גם אהבה מאוד לעבוד. "באופי שלי אני חרוצה מאוד. עבודה בעיניי זה לעבד את מה שהקב"ה רוצה. בשביל זה הוא הביא אותנו לכאן, לא כדי שנהיה גלמים ולא נעשה כלום. אשר לא רצה שאני אעבוד בחוץ, אז עשיתי בעיקר תיקונים וכל מיני שמונצעס". יום אחד נכנסה לביתם אישה זרה, "לא מתאימה בכלל לארץ. נראית כאילו הקפיצו אותה הנה מאירופה – עם ארנק, נעליים, כובע. אלגנטית כולה. שאלה על אשר, אמרתי שהוא עובד. היא הסתכלה על הציורים שלי והתעניינה". האישה סיפרה שהיא "בחופשה מבית משוגעים בעיר", וציינה שהיא מבינה באופנה. "היא אמרה לי שכולם עושים עכשיו תיקים בשיטת 'בטיק', כלומר צובעים את הבד בעזרת שעווה, והיא לא מבינה למה אני לא עושה עבודות כאלה". האלגנטית בחופשה נתנה לה כתובת לרכישת חומרי גלם, וכך החלה עליזה קריירה חדשה ומצליחה, כשהיא מאמצת את שיטת הצביעה בשעווה לאיור על שמלות. את השמלה הראשונה שיצרה היא שומרת עד היום.

אשר קם להכין לעליזה את "השיקוי שלה", תה עם לימון ודבש, רגע לפני שהוא יוצא לעבודה. כן, בגיל תשעים פלוס הוא עדיין עובד. אחרי שנים כנגר, היום הוא משתף פעולה עם הבנים בחברה לפיתוח מערכות מתקדמות של מיזוג אוויר. לפני כן ייבא ארצה את רעיון ההחלקה על קרח. ב־76' הוא ראה אתר כזה בארה"ב, שאל את עצמו למה אין לנו דבר דומה בארץ, וביקש מהילדים ללמוד את הנושא. "את אתר ההחלקה הראשון פתחנו בקריית־מוצקין", הוא מספר. "הייתה הצלחה כבירה, ואחרי שנתיים־שלוש פתחנו עוד אחד ברמת־גן". האתרים הבאים הוקמו בפולין, בגרמניה ובהונגריה. "זה היה רק הובי, במקביל לנגרייה".

הבן הבכור מוטי, טכנאי מכונות במקצועו, חתום על הפטנט המשפחתי שסביבו קם העסק – שליטה על המים שיש באוויר. "הייתם מאמינים שזה אפשרי?", שואלת עליזה. "את כל הניסיונות עשה פה בבית, עם קומקומים חשמליים שהוא שרף. כל פעם קניתי לו עוד קומקום ועוד אחד ועוד אחד". מוטי גר לידם, אחיו ישראל המכונה טומי גר מעליהם, ודני גר בעתלית ("הוא שר החוץ שלנו בכל החברות שבעזרת השם יביאו רווח"). סיגל צברי הציירת גרה בראשון־לציון, ותמי פיטוסי ברחובות ("הייתה סגן־אלוף בצבא, היום מעבירה שם קורסים"). בחנוכה האחרון חגגו אשר ועליזה איתם ועם צאצאיהם שבעים שנות נישואין.

מה אומרת עליזה על מה שקורה עכשיו במדינה? מה שהיא אומרת תמיד. "כל מה שקורה בעולם, זה רצונו של הקב"ה. הוא לא מסתכל על הרב הגדול שמחליט שככה וככה יהיה, ולא על קבוצה של דתיים ששונאים אחד את השני כי הם חסידים של רבנים שונים. הסגידה הזאת היא נגד היהדות ממש. החיים פה היום מצוינים. מתלוננים על מחירי הדיור? אז לא הייתה פרוטה לאוכל! איך בכל זאת קנינו דירה? אם יש צ'אנס למשהו בחיים, תעזוב הכול באותו רגע ולך על זה. ברגע שאתה עושה, נתת לקב"ה למלא את רצונך. לא עשית, רק חשבת? פספסת. אתה עושה לעצמך חישובים וממציא לך סיפור חיים שמי יודע מה יקרה. למה לדמיין כל כך הרבה דברים לא מוצלחים? תעשה! אשר ברא א־לוהים לעשות!"