"בסרטון נראית הסייעת כשהיא סוחבת את הפעוטה ביד אחת והולכת עמה כשהיא תלויה באוויר לעבר מזרן המונח על הרצפה, ומשליכה אותה בחוזקה לעבר הקרקע כשפניה נחבטות במזרן. הסייעת סחבה פעוט נוסף, השכיבה אותו לצד הקורבן, נטלה שמיכה, זרקה אותה על הפעוטות באופן שכיסה את כל גופם, ואז נשכבה עליהם בפלג גופה העליון, תוך שהיא צופה במסך הסלולרי שהיה בידיה. כאשר הפעוטה החלה לזוז הפכה אותה הסייעת פעם נוספת, כיסתה אותה ונשכבה עליה בחוזקה עד שחדלה לנוע".
הציטוטים הללו שנלקחו מתוך ממצאי החקירה, ושנשמעים כמו סרט אימה, מבוססים על תיעוד ממצלמת פעוטון בפתח־תקווה. התיעוד נגבה בידי המשטרה, ושימש בשבוע שעבר את הפרקליטות להגשת כתב אישום נגד אינה סקיבנקו, הסייעת המואשמת שהרגה את הפעוטה יסמין וינטה בת השנה וחודשיים. מותה של יסמין עורר גל של מחאת הורים, גרם לשרשרת של חשיפות נוספות בחשד להתעללות בגנים והיה זרז לניסיון נוסף לקדם את חוק הפיקוח על מעונות היום לפעוטות. ניסיון, שנכון לכתיבת שורות אלו, לא צלח.
בישראל 2017 היו יותר מ־520 אלף פעוטות בגילי לידה עד שלוש, ורק 23 אחוזים מהם (122,704) היו במסגרות המפוקחות בידי משרד הרווחה. כבר עשרות שנים זה המצב הנהוג במדינת ישראל – רוב מוחלט של הילדים הצעירים נמצאים במסגרות פרטיות, ללא תקינה או פיקוח, ולא נעשה אפילו מעקב נתונים שיכול להצביע היכן נמצאים אותם ילדים רכים ובידיו של מי. בתוך הוואקום שיצרה המדינה נחשפים אחת לכמה חודשים מקרי התעללות קשים בפעוטות, ואלו הם מקרי הקיצון שמצביעים על תופעה רחבה הרבה יותר.
"אין שבוע שלא מגיע אלינו לפחות דיווח אחד על פגיעה במסגרות האלו", אומרת ל'מקור ראשון' מנכ"לית המועצה לשלום הילד, עו"ד ורד וינדמן. "המקרים של הזמן האחרון קיצוניים מאוד אבל הם לא יוצאי דופן במסגרות האלה. יש מקומות טובים ונשות מקצוע נפלאות, אבל לא יכול להיות שילדים יהיו במקומות חינוכיים ללא הסדרה. בישראל כל דוכן לממכר מזון צריך מינימום של תקינה אבל בגיל הרך כל אחד יכול לפתוח מסגרת, וזה מגיע עד מקרים שבהם אנשים שהורשעו בהתעללות והשתחררו ממאסר יכולים לפתוח למחרת מקום חדש".
במועצה לשלום הילד נלחמים כבר שנים ארוכות, לצד גופים נוספים כמו 'הקואליציה לחינוך מלידה', בדרישה להסדיר את תחום הגיל הרך שנופל בין כמה משרדי ממשלה. האגף למעונות יום במשרד הרווחה, משרד הבריאות שממונה על מסגרות 'טיפת חלב' ומשרד החינוך על פעוטות בסיכון. רוב ילדי הגיל הרך בעצמם, נדגיש שוב, אינם נמצאים באחריות מיניסטריאלית של שום משרד אף על פי שהם מוגדרים כאוכלוסייה "חסרת ישע".
מחדל היסטורי
חוק חינוך חובה שיזם שר החינוך הראשון זלמן שז"ר בשנת 1949 יושם מגיל חמש. המדינה בנתה גנים, הכשירה גננות ולמעשה הסדירה את כל מסגרות החינוך מהגיל הזה ומעלה. ב־1984 יו"ר ועדת חינוך ח"כ אורה נמיר מתקנת את החוק ומכניסה לחוק ילדים בני ארבע, ואחרי מחאת העגלות של 2011, החילה ועדת טרכטנברג את החוק גם על ילדי גיל שלוש. לעומת זאת, דפי עמדה, ועדות מיוחדות וחוקים שבעזרתם מנסים בשנים האחרונות להסדיר גם את החוק לגילים צעירים יותר נותרו רק בשלב ה"הצהרה" ונחלו כישלון חרוץ.
הכי קרוב שהצליחו המחוקקים להגיע בניסיון לתקן את הלקונה בחוק היה בכנסת ה־18. ח"כ זבולון אורלב הגיש אז הצעת חוק פרטית לפיקוח על מעונות היום, היא שולבה עם הצעת חוק ממשלתית ועברה בקריאה ראשונה יחד עם תקציב משמעותי של מיליארד שקלים. לשם השוואה: היום משרד האוצר מסרב לתקצב את הצעת החוק הקיימת ב־700 מיליון שקלים. אבל לקראת ההצבעות לקריאה שנייה ושלישית בשלהי מושב הכנסת ההוא נפלה הצעת החוק בוויכוח על "פרטים טכניים". יוזמי אותה הצעה, בכנסת ובארגונים, מכים על חטא עד היום.
"החוק הממשלתי והפרטי שלי טורפד בטענות פופוליסטיות", אומר השר לשעבר זבולון אורלב. "זה פשע חמור כלפי ילדים חסרי ישע, ודמם של הילדים בראשם של המטרפדים". אורלב מסרב להרחיב למי הוא מתכוון בדבריו, אך גורם אחר מארגוני הילדים שהיה מעורב באותם ניסיונות מפרט: "אלו היו חברי כנסת שעצרו את החוק רק כי לא רצו שהפיקוח ייעשה באמצעות מיקור חוץ אלא על ידי הממשלה, ואלו היו ארגוני הנשים והלוביסטים שפעלו בשמם שלא רצו פיקוח מחייב".
לדברי אותו בכיר לשעבר שמומחה בגיל הרך, "חוק הפיקוח היה צריך לעבור כבר לפני עשר שנים. הוא נכתב בהשקעה אדירה והיום כבר יכול היה להיות קיים בפועל אם לא היו שמים לו רגליים". באופן מקומם, אחד הגופים הנוספים שהביאו אז להפלת החוק וגם היום פועל להכשלת הנוסח החדש של שר הרווחה חיים כץ, הוא האגף במשרד ראש הממשלה שעוסק בהפחתת רגולציה. החוק ההוא של אורלב, שהשתרע על פני 80 עמודים, טיפל בכל הנושאים אפילו עד לשאלת השער בגן, זאת משום שבאותה תקופה פעוטה יצאה ממעון יום לבדה, כי לא היה שער שנסגר הרמטית, ונדרסה למוות.
"הם לא מבינים שאוכלוסיות חלשות תלויות ברגולציה" מאשים הגורם. "במסכת אבות נכתב 'הווה מתפלל בשלומה של מלכות שאלמלא מוראה איש את רעהו חיים בלעו'. בתיכון, ביסודי ובגנים יש חוק ורגולציה ופתאום בגיל שלוש החליטו שלא צריך רגולציה? עד שימות איזה ילד, זה לא מזיז לאף אחד. זו הקבוצה הכי חלשה באוכלוסייה ואין להם פה. חבל שמשרד החינוך לא אומר מילה בעניין הזה".
גם במקרה הזה, ולא בפעם הראשונה, ישראל מוצאת את עצמה מאחור ביחס למדינות ה־OECD. בזמן שמחקרים ברחבי העולם מביאים את המדינות הסקנדינביות, בריטניה, גרמניה ונוספות להתחיל להסדיר את החינוך לגיל הרך באמצעות חובת רישוי ובעזרת הכשרת מטפלות וסטנדרטים לפתיחת מסגרות, דורכת ישראל במקום וממשיכה להתייחס למסגרות בגילים האלו כאל "בייביסיטר" למען האם העובדת, ללא פיקוח וללא רישוי. חוק הפיקוח על מעונות היום שחוקק בשנת 1965 נאכף רק במקרים חריגים למטרת סגירת מעון מסוכן, ומשרד הרווחה מפקח רק על מעונות שמפעיליו נכנסו להסדר וולונטרי איתו.
לדברי יו"ר האגודה הישראלית למען הילד בגיל הרך, ד"ר תמר ארז, למרות הידע שנאסף על הנזק שגורמות המסגרות הללו לילדים – ללא מחאה רחבה המצב יישאר כמו שהוא. "הידע על הנזק הקשה שנגרם לילדים בסביבה טיפולית לא הולמת ידוע, החשיבות בטיפול בגיל הרך ידועה, וגם העובדה שהשקעה של דולר אחד בגיל הזה מניבה למדינה רווח שנאמד במאות אלפי דולרים בגילאים מבוגרים יותר. אבל המחויבות של מקבלי ההחלטות חסרה".
ההסבר להזנחת התחום נעוצה שוב בקשיי החיים של המשפחות הצעירות בישראל. "ההורים לילדים הצעירים נמצאים בלחצים של תנאי חיים קשים, מצוקת דיור וצורך לעבוד המון המון שעות. לכן הם מעלימים עין ומנסים לא לראות את מה שקורה, עד שזה נחשף ואי־אפשר עוד להתעלם מזה. הרי אותו דבר היה עם התנאים הגרועים של חינוך לילדים בגיל 3־4 בגנים, ורק אחרי ההפגנות השינוי קרה. גם הפעם אם ההורים לא יצאו לרחובות לא יקרה שינוי", פוסקת ד"ר ארז.
תכיפות המקרים, בכמה אזורים בארץ ובמסגרות שונות, מעידה כי הפגיעה בילדים אינה נחלתו של מגזר מסוים או תלויה ברמה סוציואקונומית כמו שטועים לחשוב. "לא חשבנו שזה יכול לקרות לנו, עכשיו אנחנו יודעים שזה יכול לקרות לכל אחד אחר", אמרו עוד ועוד הורים שילדם נפגע בשנים האחרונות, וכל מקרה מזעזע יותר מקודמיו.
בנובמבר 2016 הגיעה לוועדה לזכויות הילד יעל מבאר־שבע וסיפרה: "חיפשנו משפחתון לילדה בת ארבעה חודשים וחצי. ראינו המון מקומות וקיבלנו המלצות, ואז הגענו למשפחתון הזה – שהיה מדהים, מרווח ומטופח. הממ"ד היה ג'ימבורי, המטפלת נראתה חמה, ובמקום היה קיר שלם של המלצות עליה. החלטנו לשים את הילדה שם והבאתי חברה נוספת עם הילדה שלה. עם הזמן התחילו להופיע סימנים מוזרים על הילדה שלנו. היא הייתה מתעוררת בבעתה כל לילה, בצרחות, בעיניים עצומות. רק כשהיא הייתה פוקחת עיניים ורואה אותי, היא הייתה נרגעת".
יעל סיפרה כי הורים אחרים העידו שילדיהם היו חוזרים מותשים מבכי, עם סימנים על הפנים ועם הקאות בלתי פוסקות בזמן האוכל. אז קיבלו ההורים החלטה לשים מכשיר הקלטה במשפחתון, וכשהאזינו לו חשך עולמם. "שמענו קללות נוראיות, צרחות והזנחת הילדים שבוכים. כל היום צרחות וקללות ומכות, עד שהילד נרדם", סיפרה יעל.
באוקטובר 2017 נחקרה מנהלת פעוטון בנתניה בחשד להזנחה ולהתעללות בחסרי ישע. מפקחת משרד הכלכלה שהוזעקה למקום מצאה ילדים קשורים לכיסאות אוכל במשך שעות. ב־2014 תיעדו מצלמות אבטחה בגן ילדים בחולון מטפלות שסוטרות לפעוטות, בועטות בהם ומושכות אותם באלימות ומטיחות אותם במזרנים. אין שנה בלי גילויים חדשים, ובשנים האחרונות – אולי בשל עליית המודעות של ההורים – הופכים תכופים יותר.
בעקבות אותם מקרים, נעשו בכנסת הנוכחית כמה ניסיונות לקדם פיקוח בחקיקה על מסגרות החינוך לגיל הרך. חברי הכנסת יעקב מרגי ויפעת שאשא־ביטון יזמו חוק פיקוח אך הוא לא הצליח לעבור עד כה את ועדת השרים. הצעת חוק אחרת שנתקעה, של חברי הכנסת שאשא־ביטון ואיציק שמולי, מבקשת להציב מצלמות בגני הילדים.
הרבה מעבר לטיטול
השבוע, למרות הלחץ הציבורי בעקבות מותה המזעזע של יסמין, הצעת החוק של השר חיים כץ נדחתה בוועדת השרים לשלושה שבועות, בעיקר בשל לחצים של משרד האוצר. הצעת החוק שהוכנה באגף מעונות היום במשרד הרווחה מבקשת להחיל פיקוח על מסגרות שבהן 12 ילדים ומעלה – לעומת הצעות חוק אחרות שמטפלות גם במסגרות קטנות יותר, היא דורשת הכשרה למטפלות וכן בדיקת עבר פלילי, מתן רישיונות לפתיחת מסגרות, אכיפה ופיקוח ועוד. אך בממשלה מתמהמהים ועסוקים בכיפופי ידיים.
"אם באקלים הציבורי של היום זה לא הצליח לעבור ועדת שרים, מה עוד צריך לקרות?" תוהה עו"ד וינדמן. "זה מתגלגל עשרות שנים. במקום שכל אחד מהשרים יתגאה במה שהוא יכול לעשות בשביל הילדים והחברה בישראל, הם עסוקים בעלבונות הדדיים; במקום לזהות את האינטרס הלאומי ולעשות את זה למען הדורות הבאים, הם עסוקים בכיפופי ידיים. הורים יצטרכו לצאת כדי להיאבק על שלומם של הילדים שלהם, רק לחץ ציבורי יביא לתוצאה המתבקשת".
יערה שילה, רכזת תוכנית מנהלות מעון במכללת אפרתה ומי שיזמה את הקמת 'הקואליציה לחינוך מלידה', סבורה כי "המערכת זקוקה לטיפול שורש. אנחנו חולמים שהמטפלות יאהבו את הילדים ויטפלו בהם במסירות. אבל איך ניתן לדרוש זאת כשמטפלת אחת אמורה לדאוג לשישה תינוקות בו־זמנית? מדובר במצב של סכנת חיים ממשית עבורם, לא רק זה, לפי כל הבדיקות, בפועל יש יותר ילדים מהסטנדרט שנקבע על ידי משרד הרווחה. זה מה שקורה כשאין פיקוח והסדרה של מסגרות החינוך לגיל הרך".
גם ד"ר אורית דרור, ראש החוג לגיל הרך במכללת אורנים וחברת ועדת ההיגוי של 'הקואליציה לחינוך מלידה', מאמינה שהבעיה מתחילה בחוסר מודעות של ההורים – וגם של המדינה – בצורך בחינוך מגיל לידה, ולא רק בטיפול טכני. "הורים ששולחים את ילדיהם למעונות ולמשפחתונים חושבים שמדובר בלהחליף טיטול, לתת מוצץ ולהרדים. הם לא מבינים את הצורך במקצועיות כשמדובר במערכת עם כמה ילדים.
"יש שלושה נושאים קריטיים להתפתחות בגיל לידה עד שלוש: התפתחות השפה, היכולת ליצור קשרים ויכולת הוויסות של הפעוט. הורה עושה את הדברים האלו עם ילדו באופן אינטואיטיבי, אך מטפלת שלא יודעת שזה התפקיד שלה ולא עברה הכשרה, או שהיא נדרשת לטפל בכמה ילדים במקביל, לא תדע לעשות את זה בעבורו", מסבירה ד"ר דרור.
"מצטרפות לזה הנחות יסוד שגויות כמו למשל שאם כולנו יכולים להיות הורים אז כולם יכולים להיות מחנכים, וגם התפיסה שאומרת 'העיקר שלא יעשו נזק'. אבל אין ריק. ילד נמצא במעון 50 שעות בשבוע בממוצע וזה המון זמן". לפי נתוני ה־OECD, ישראל אכן מובילה בטבלת שעות השהייה במעון. בארה"ב הממוצע הוא 31 שעות, בגרמניה 23, בהולנד 19 ובבריטניה 16 שעות בלבד.
"במשך כל אותן שעות אם תינוק בוכה והמטפלת החמה והאוהבת לא מצליחה לגשת אליו כי יש עוד חמישה בוכים, או שהמרחב הפיזי קטן ואין לו לאן לזחול כשהוא מגלה עולם, או אם לא מדברים איתו כי עסוקים בתפעול של המעון – נגרם לפעוט נזק", קובעת דרור. היא לא מתמקדת בתופעות הקיצון האלימות אלא בשגרה במעון עם מטפלות טובות שרק רוצות בטובת הילד, ועדיין מדובר בשגרה מזיקה.
"באגף מעונות יום כבר מבינים היום שזה לא שירותי בייביסיטר, ויש שם אנשים שעושים עבודה נהדרת, אבל לפי סטנדרטים שהיו נכונים לשנות ה־60. בסך הכול המטוטלת נעה ויותר גופים מבינים שכדאי שתהיה הסדרה, ואני לא מדברת רק על הצורך בפיקוח על המחירים, אלא על הכשרה של מחנכות, תקינה של מטפלת אחת לשלושה ילדים, פיקוח על מסגרות של יותר מחמישה ילדים, סטנדרטים של מבנים ותוכנית פדגוגית. היום אנשים פותחים מעונות במחסנים ובמרתפים". גם ד"ר דרור, כמו יתר המרואיינים בכתבה, מנסה להניע את ההורים למאבק. בלעדיו, היא פוסקת, השינוי לא יתרחש.
בחזרה לתקופת האבן
ובינתיים, הממשלה מתנהלת בעצלתיים גם ביישום השינויים שכבר עברו בחקיקה. אחד מהם הוא הקמת המועצה לגיל הרך שאמורה לתכלל את הטיפול בילדים מגיל לידה עד שש שנים. יוזם החוק, פרופ' מנואל טרכטנברג, אמר השבוע ל'מקור ראשון' כי "מאז מחאת העגלות ודו"ח הוועדה שבראשותי אני עוסק כל הזמן בגיל הרך כי ברור לי ששם רק החל השינוי. הקמת מועצת הגיל הרך, שתרכז את כל הסמכויות באשר להתפתחות, בריאות, חינוך ורווחה לילדים עד גיל שש היא קריטית. מצב הפתיחה שלנו הוא בכי רע, התחום הזה נופל בין שלושה משרדים ומטופל ברובו על ידי משרד הרווחה. זו אנומליה. מה בין הילדים האלה למשרד הרווחה? זה רק מראה שהתייחסות המדינה היא לא לטובת הילד אלא כדי לאפשר לאם לצאת לעבוד. ההורים 'מחנים' את הילדים במעון ויוצאים לעבוד".
טרכטנברג נוגע באחת הסוגיות המהותיות והרגישות לעניין הגיל הרך – העובדה שהנושא מטופל במשרדי הרווחה והכלכלה במקום במשרד האמון על הילדים מגיל שלוש, משרד החינוך. עם זאת, חשוב לציין כי בשנה האחרונה תחת משרד הרווחה הורחב היקף בניית המעונות באופן חסר תקדים. "רווחה היא טיפול בחלש, ואנחנו מדברים על טיפול הוליסטי בילדים", אומר טרכטנברג. "העברת המעונות ממשרד הכלכלה לרווחה הייתה צעד פוגעני וציני. צריך לתעל את המאבק של היום לשם ולהעביר את האחריות למשרד החינוך, ואז תהיה לקיחת אחריות רציפה על הילד מגיל לידה ועד 18. הרי מה שקרה בטיול המכינה שנגמר באסון, להבדיל, זה בדיוק זה – תחום שנפל בין שני משרדים".
שני הדברים שצריכים לקרות באופן מיידי לדבריו הם הקמת המועצה, שבה תולות תקוות גם ד"ר ארז וד"ר דרור (בהתאם להתחייבות השר בנט בתחילת השנה), והחלטת ממשלה להעביר את האחריות למשרד החינוך. "צריך לעבור להכשרת כוח אדם, שזה קריטי לשמירה על חיי ילדים. הרי האמרה הידועה היא שכדי להתקבל לעבודה במקומות האלה צריך רק דופק. אחר כך יש להפעיל את הפיקוח ואמצעי בטיחות כמו מצלמות. אני חושש שבסוף תהיה החלטה על התקנת מצלמות הדרגתית ובזה ייגמר העניין עד למחאה הבאה".
עו"ד וינדמן מצטרפת לדרישה ארוכת השנים להכיר בחינוך לגיל הרך ולהעביר את התחום למשרד הרלוונטי. "מדובר במוסד חינוכי, זה לא בייביסיטר ולא אפסנאות, והוא צריך להיות במשרד החינוך. הממשלה צריכה להשקיע בהסדרת התחום עד שתכלה את ימיה. יש הסכמה על מחשבה מודולרית ולעשות את זה בהשקעה כספית הדרגתית, אבל אני מתרשמת שבמקום להתעסק בפתרונות עוסקים בזריקת אחריות. זה מכעיס".
כל המומחים ששוחחנו איתם מסכימים כי הצעדים הנדרשים הם הסדרה, פיקוח, הכשרה, קביעת תקני בטיחות, רישוי, הקמת מועצה לגיל הרך והעברת תחום המעונות למשרד החינוך. כל אלו ימנעו התעללות ארוכת־שנים ויעניקו טיפול ראוי למאות אלפי תינוקות בישראל.
"מוות של תינוק זוכה בכל פעם לתשומת לב תקשורתית וציבורית, אבל כל הזמן יש אינספור ילדים שלא זוכים לטיפול נאות בסביבה פיזית ראויה ועם מטפלות מוכשרות. זה נזק לטווח הארוך", מזהיר טרכטנברג. בדומה לכך, יו"ר הסתדרות הפסיכולוגים בישראל, יורם שליאר, מזהיר בדף עמדה שפרסם בתחילת השבוע בעקבות מותה של יסמין וינטה מפני הפקרת ילדי הגיל הרך.
"גם במקרים שלא הסתיימו בטרגדיה נוראית, להזנחה ולטיפול לקוי בגיל הרך ישנם השלכות ארוכות טווח. מדי פעם עולות לכותרות מקרים מחרידים הקורעים את הלב, אך בין פרשה מסוקרת אחת למשנה יש מאות ואלפי נשות חינוך וטיפול, פעוטות ומשפחות המתמודדים עם ההשלכות של הזנחה מתונה ועקבית, של היעדר כלים ותשתיות, של חוסר בידע מקצועי והיעדר כתובת מקצועית החשובה לטיפול וחינוך של ילדים רכים בשנים". 
