כשעופר ושיר בן־חיים החליטו לעבור לעיר אובות שבערבה ולהתגורר שם לבדם, אביה של שיר, יורם רסיס־טל, סיפר לה על מה שאירע 48 שנים קודם לכן. האב נמנה אז עם ראשוני המתיישבים בעפרה, ואביו שלו, תושב תל־אביב, אמר עליו שהוא משוגע. "הדברים של אבא הרגיעו אותי", מספרת שיר. "הרגשתי שגם המגורים כאן הם סוג של חלוציות. כשנפלה ההכרעה לעבור לעיר אובות, שמתי לב שהתאריך הוא ט' באייר – יום העלייה לקרקע של עפרה".
חצי שנה חלפה מאז שהזוג בן־חיים עברו עם ששת ילדיהם לעיר אובות, במטרה להקים חווה טיפולית, חינוכית ותיירותית. כרגע המתחם שהם גרים בו משמש בעיקר לאירוח, במובן הכי רחב של המילה. כבר בשביל הכניסה לחווה אני פוגש שני צעירים שהגיעו לכאן זה עתה, בחדר בתוך המבנה הגדול אני נתקל בצעיר נוסף שהתעורר מאוחר, ובמהלך הסיור בחווה מתברר שבאחד המבנים מתגוררים עכשיו בני זוג שהתחתנו לא מזמן. שיר ועופר מספרים על ארוחת שבת שהתקיימה כאן בהשתתפות מאה סועדים, ועל עשרות בני אדם שהתארחו בחווה בחנוכה. ואין ספק שהם יודעים לארח. מהרגע הראשון הם מצליחים להעניק לך תחושה של ביתיות, ומביעים אכזבה אם מתברר שאתה לא נשאר לארוחת בוקר מאוחרת.
בני הזוג בן־חיים הלינו את מטיילי שביל ישראל בתוך הבית שלהם – קרוואן של 42 מ"ר – וכשהביקוש עלה הם הקימו אוהל גדול בחצר. "גילינו שאנשים מרגישים בנוח אצלנו", מספרת שיר. "הכול בלגן, ילדים, טיטולים, וזה עושה לכולם אווירה טובה. עם זאת, הבית היה קטן, וכבר היה קשה לארח בכל שבת עשרות אנשים"
ההזמנה לבקר בחווה הגיעה לאחר שבדצמבר 2022 דיווחתי כאן בעיתון על טקס לציון תחילת העבודות להקמת יישוב קהילתי במקום. מהידיעה היה אפשר להבין שעל אף ההיסטוריה העשירה של עיר אובות, נכון לעכשיו אין נפש חיה שמתגוררת באתר. כעבור זמן קצר קיבלתי מסרון: "נתקלתי בכתבה שלך ואשמח שתדע שאנחנו כאן". השולחת, שיר בן־חיים, הציעה שאבוא לבקר, וכשמדובר בערבה אני מתקשה לסרב להצעות כאלה.
חוות עיר אובות היא המקום המיושב הראשון שיפגשו הנוסעים בכביש הערבה דרומה, לכיוון אילת. בצומת עין־חצבה, מרחק דקות ספורות של נסיעה מצומת הערבה, פונים ימינה ומגיעים בתוך זמן קצר לחווה. לפי התחזית של מאיר צור, ראש מועצת הערבה התיכונה, בקיץ הקרוב כבר יגורו כאן במחנה זמני כחמישים משפחות מהגרעין המשימתי "הראל". בהמשך הן ייכנסו ליישוב הקבע, שאמור לגדול עד כדי 500 בתי אב. אבל למשפחת בן־חיים אין קשר ליישוב העתידי. עופר, שיר וילדיהם מתגוררים בנחלה פרטית השייכת למשפחת פרלמוטר – הדיירים הקודמים של המקום – ואינם אמורים להתפנות גם כשיוקם יישוב הקבע.
החווה כוללת היום בית מגורים גדול, שני מבנים ששימשו את המשטרה הבריטית בתקופת המנדט וכמה מבנים קטנים שהשתייכו לקיבוץ שהיה פה פעם. במרחק כמה מאות מטרים נמצא אתר ההתיישבות הקדום החשוב ביותר בערבה: מצד חצבה, תל ארכיאולוגי המזוהה עם מצודת תמר שבנה המלך שלמה, וגם עם מצודת תמרה מהתקופה הרומית. לפי הספר "מדרך הערבה" (הוצאת המכינה הקדם־צבאית בחצבה, בעריכתו של נתנאל אלינסון), זוהו במצד חצבה תשע תקופות שונות שבהן המקום שימש כמצודה או כנקודת התיישבות.
נחזור לעיר אובות. סיפורו של היישוב מתחיל לאחר מלחמת ששת הימים, אז הגיעו לערבה כמה משפחות חרדיות־ישועיות מארה"ב, שביקשו להקים בארץ ישראל קיבוץ משלהן. אלינסון מעיר בספר שהשם שנבחר, עיר אובות, מבוסס על זיהוי מוטעה של המקום עם אחת מתחנות מסעם של בני ישראל במדבר – "וייסעו מאֹבֹת ויחנו בעיי העברים בגבול מואב" (במדבר ל"ג, מ"ד). לשיטתו, את אובות המקראית יש לחפש דווקא בעבר הירדן המזרחי, בסביבות ואדי חסה.
כשדרי פרלמוטר התלבט מה לעשות בנחלה שבצפון הערבה, הציע עופר לשכור בעצמו את המקום ולהקים חווה שתשמש לאירוח נוער בסיכון. "התחברתי לרעיונות האלה", מספר פרלמוטר. "הבית שלנו היה פתוח לכולם"
העולים החדשים, בהנהגתו של שמחה פרלמוטר, התנחלו בתחילה באתר הארכיאולוגי מואה במרכז הערבה, סמוך למיקומו הנוכחי של המושב צופר. הם הקימו מעין מחנה והתקיימו מפונדק דרכים שהפעילו. שנה לאחר מכן, בעקבות פינוי בסיס של צה"ל בערבה, החליט מפקד פיקוד הדרום שייקה גביש להעביר את המשפחות למתחם הנטוש, כדי שיוכלו ליהנות מהתשתיות שנשארו בו. המתיישבים הקימו שם קיבוץ שהתבסס על חקלאות ועל ייצור צעצועים מעץ. בחלוף השנים התגלעו בעיר אובות בעיות פנימיות, ורוב התושבים עזבו. הנותרים קיבלו סיוע מהעדה החרדית בירושלים, והמקום נעשה חרדי. בשלב מסוים הפכה עיר אובות מקיבוץ למעין חוות בודדים, שהתגוררו בה בני משפחת פרלמוטר וכמה תושבים נוספים. במקביל החל הצביון להשתנות מחרדי לדתי־לאומי.
תשעה ילדים היו לפרלמוטרים. בפיגוע בחדרה ביום הזיכרון של שנת 1994 נהרג הבן ארי, חייל מצטיין בפלוגת ההנדסה של חטיבת הצנחנים, שהיה בדרכו לטקס של חברו ליחידה. שש שנים לאחר מכן נפטר שמחה פרלמוטר. במרוצת הזמן נישאו ילדי המשפחה והתפזרו ברחבי הארץ, ובעיר אובות נשארה להתגורר רק האם רחל, ולצידה משפחה מגרמניה שסייעה בתחזוקת המקום.
אחד מבניה של רחל, דרי, קבע את מקומו לפני עשרים שנה ביישוב ספיר, כ־15 דקות נסיעה דרומה מעיר אובות. ספיר הוא המרכז האזורי של מועצת הערבה התיכונה, ואחד משני יישובים בתחומה שאינם חקלאיים. לפני כתשע שנים הצטרפה למקום קבוצה של חמש משפחות דתיות, שהקפידה אומנם לא להגדיר את עצמה כגרעין, אבל שאפה להביא לערבה ולספיר משפחות דתיות נוספות. ב־2017 הצטרפה אליה גם משפחת בן־חיים. עופר עבד בניהול משקים באזור, בהשגחת כשרות ובתחום הבנייה, ושיר עבדה עם תושבים ותיקים באגף הרווחה של המועצה האזורית.
בני הזוג הפכו גם ל"מלאכי שביל", ואירחו את הצועדים בשביל ישראל שחלפו באזור. בהתחלה הם הלינו מטיילים בתוך הבית שלהם – קרוואן של 42 מטר רבוע שהכיל בסך הכול שני חדרי שינה – וכשהביקוש עלה הם הקימו אוהל גדול בחצר ופתחו אותו חינם לאורך כל ימות השבוע. את האירוח הם מימנו בסיוע תרומות של חקלאים מהאזור ושכנים ליישוב, וכן בסיוע המטיילים עצמם. בשלב מסוים הם שיתפו פעולה עם מיזם "שבת בשביל ישראל" של ארגון רבני צהר, שבמסגרתו משפחות מרחבי הארץ אירחו צועדים לשבתות של תוכן – קבלת שבת מוזיקלית, סעודות משותפות ומפגשי שיח. "גילינו ששנינו אוהבים לארח ושאנשים מרגישים בנוח אצלנו", מספרת שיר. "הכול בלגן, ילדים, צרחות, טיטולים, וזה עושה לכולם אווירה טובה. עם זאת, עופר כל הזמן טפטף ברקע שאנחנו צריכים למצוא מקום גדול יותר. היו לנו המון אורחים, הבית היה קטן, וכבר היה קשה לארח בכל שבת עשרות אנשים".
ילדים, בואו לחלוב
באוגוסט 2021 נפטרה רחל פרלמוטר. בנה דרי הרהר באפשרות לעבור להתגורר בעיר אובות, אבל החליט לא לעשות זאת בעתיד הקרוב. בינתיים הגיעו אליו פניות מאנשים שביקשו לקנות ממנו את הנחלה או להקים בה מיזמים שונים, והוא התלבט אם להיענות לאחת מההצעות. כשסיפר על כך לשכנו עופר בן־חיים, הלה הציע לשכור בעצמו את הנחלה ולהקים בה חווה שתשמש לאירוח נוער בסיכון. "התחברתי מאוד לרעיונות האלה", מספר פרלמוטר. "תמיד אירחנו וקיבלנו אנשים מכל מיני סוגים, ללא הבחנה. הבית שלנו היה פתוח לכולם, ולכן הרגשתי שזה הדבר הנכון. ראיתי ברעיון של עופר שליחות שלו לעשות משהו שקרוב לליבי".
שיר בן־חיים: "שמעתי פירוש יפה למילה 'אובות'. אליעזר העבד אומר לאברהם בספר בראשית, 'אולי לא תאבה האישה ללכת אחרי', במשמעות של 'לא תרצה'. זה אומר שעיר אובות היא בעצם עיר של רצונות, כפר החלומות. זה מה שהייתי רוצה שייווצר כאן"
עופר שיפץ את המבנים לקראת המעבר, ובקיץ 2022, לאחר שמלאה שנת האבל על רחל פרלמוטר, נכנסה משפחת בן־חיים לבית בעיר אובות והחלה לפתח את החווה.
לדיירים החדשים של עיר אובות יש כאמור שישה ילדים. הגדול, בן 14, לומד בישיבה תיכונית בצפון. שלושה ילדים נוסעים מדי בוקר לבית הספר האזורי בספיר, ושתי הבנות הקטנות – הצעירה שבהן בת שנתיים – נוסעות לגן הילדים במושב עידן הסמוך. שיר מודה שהמעבר מיישוב קהילתי לחוות בודדים לא היה קל לילדיה. "בחנוכה היה לנו משבר סביב הנושא הזה, אבל אנחנו מגדירים את קשיי ההתאקלמות כאן ככאבי גדילה. זה כמובן מאתגר גם אותי, כי בספיר הייתה לילדים חברה ופה אני זו שצריכה להפעיל אותם. בשלב מסוים כבר מיצינו את הסיבובים במדבר ואת הכנת העוגיות, והם למדו לחלוב עיזים. לפעמים הילדים נשארים אחרי בית הספר אצל חברים שלהם בספיר, וגם ישנים שם. מבחינתנו נשמח לקלוט כאן עוד משפחות שמתחברות לרעיון".
כרגע הם עסוקים בפיתוח הצד התיירותי של החווה וביצירת מקומות לינה למתארחים, ובהמשך יוסיפו פן חינוכי וטיפולי לצעירים שזקוקים לבית. "אנחנו רוצים לבנות כאן מקום שייקרא 'בית בדרך'", מסבירה שיר. "צעירים מעל גיל 18 שמחפשים את עצמם יוכלו לחיות כאן תקופה מסוימת ולקבל תחושה של בית. מקום שיש בו ילדים ובעלי חיים יכול לרפא, כי הוא מחייב את האדם לתקשר". "לחבר'ה צעירים יותר יש לא מעט מסגרות של תמיכה", מוסיף עופר, "אבל מעל גיל 18 חסרים מקומות שאפשר להיות בהם".
מה תציעו להם בפועל?
שיר: "הם יעברו כאן סדנאות כדי להתנתק ממה שבחוץ ולהתחבר לעצמם. נביא אנשי מקצוע מתחומי הטיפול, יש לנו פה נגרייה וחקלאות אורגנית, ויהיו מסעות במדבר. חשבנו למשל על מסע של חמישה ימים שיהיה לא רק פיזי אלא גם רוחני ונפשי. יש לנו מחשבות גם על תחום הפוסט־טראומה. אין הרבה מענה לאנשים שמתמודדים עם זה".
בינתיים בני הזוג בן־חיים כבר עושים את מה שהם יודעים לעשות היטב – לארח, והרבה. "הגיעה לכאן לשבת קבוצה גדולה של משפחות אמריקניות, כמאה איש, והייתה אווירה מדהימה. הם ישבו ושרו פה כל הלילה. באים גם נערי גבעות מהשומרון וגם שביליסטים – אם כי במעבר מספיר לפה התרחקנו מהתוואי של השביל, ועכשיו הוא לא ממש סמוך אלינו. כרגע מתגורר בחווה גם זוג צעיר מהשומרון. החתונה שלהם הייתה פה, והם עובדים באזור".
בחג חנוכה פיתחו עופר ושיר משחק בריחה שמתרחש בחוות עיר אובות ובאתר הקדום שלידה. באתר אפשר לראות היום מבנים משלוש תקופות מרכזיות – ימי בית ראשון, התקופה הרומית־ביזנטית והתקופה האסלאמית הקדומה – וגם עץ שיזף עתיק, בן מאות שנים. "כמו בכל חנוכה, גם השנה הייתה בכביש הערבה נהירה לאילת. ניסינו לגרום לאנשים לעצור בדרך, אם לא כדי לישון, אז לפחות לפעילות קצרה".
ערבה בלי כיפה
שיר (34) גדלה בעפרה, למדה באולפנה המקומית ואחר כך יצאה לשירות לאומי כמדריכת טיולים בבית ספר שדה גולן וחרמונים בקצרין. בסוף שנת השירות הראשונה הכירה את עופר, שמבוגר ממנה בשלוש שנים, וכעבור חודש וחצי הם התחתנו. הוא מקריית־שמואל שליד חיפה במקור, למד בישיבת "חברותא" ברעננה עד סוף כיתה י', ואז יצא לעבוד בחוות חקלאיות ברחבי הארץ. אחר כך התגייס לצנחנים, ובתום השירות עבד בחוות בקר בעמק יזרעאל.
בשנה הראשונה לנישואיהם הם התגוררו בקצרין, ושיר המשיכה בהדרכת טיולים. משם עברו ליישוב אביגיל בדרום הר חברון, וכעבור שלוש שנים נדדו שוב צפונה, לחוות עמק דותן בצפון השומרון. "היו שם רק ארבע משפחות", מספרת שיר. "עופר היה אמור לעבוד בדיר, אבל בסוף הוא עבד בשיפוצים. היום כבר יש בחווה ההיא כעשרים משפחות. גרנו שם שש שנים, ובשלב מסוים חשבנו להשתקע. אפילו עשינו יציקה לבית. אבל בסופו של דבר הרגשנו צורך פנימי בשינוי. חיפשנו מקום שנוכל לתת בו את המתנות שלנו לעולם. אמרתי לעופר: אם אנחנו עוזבים את עמק דותן, זה או למצפה־רמון או לערבה. וכך הגענו לספיר".
המעבר היה כרוך בהתרחקות נוספת ממשפחות המוצא. עופר, שאביו נפטר לפני כשנתיים, מספר שלאמו לא קל להגיע מקריית־שמואל לערבה, "אבל כשהיא באה לכאן היא נהנית מאוד". שיר מספרת שאמא שלה מתקשה לסבול את החום של הערבה: "לא נראה אותה פה בחודשי הקיץ".
הבחירה שלהם לגור דווקא כאן אינה אופיינית למגזר. אחד הדגלים המרכזיים שמניף הציבור הדתי־לאומי הוא דגל ההתיישבות בכל חלקי ארץ ישראל, אבל גם בעשור השמיני לקיומה של המדינה יש חבל ארץ רחב ידיים שנותר נטול סרוגים כמעט לחלוטין. מדימונה עד אילת, לאורך 180 קילומטרים כמעט, לא תמצאו בית כנסת שמתקיימות בו שלוש תפילות ביום. ההתיישבות באזור דווקא נהנית מצמיחה, גם אם בקצב ערבה, אך זו אינה כוללת כמעט אוכלוסייה דתית. הקבוצה שהתיישבה בספיר לפני תשע שנים מונה כיום 15 משפחות בלבד. הציבור הדתי לא ממהר להדרים.
כשאני שואל את מארחיי איך הם מסבירים את היעדרם של הדתיים־הלאומיים מהאזור, שיר משיבה: "נכון שהם לא באים, אבל זה משתנה לאט־לאט. בבית הספר האזורי בספיר פתחו לאחרונה מסלול עבור הילדים הדתיים ביישוב, ובשבוע שעבר קיימנו ערב של הורי המסלול הדתי, ופתחנו אותו בלימוד משותף עם אנשי הצוות של בית הספר. לחיות יחד בסגנונות שונים זה דבר מאתגר, אבל הקשר שנוצר הוא מדהים ושווה את הכול. זה קצת דומה למה שקורה פה בשבתות, כשכולם יושבים יחד ושרים 'שלום עליכם'".
עופר: "אני באופן אישי לא מבקש לחיות בקהילה דתית. כל המעבר שלנו לערבה היה קצת כדי לברוח מהדתיים. דתיים אלופים בלעשות בלגן", הוא מחייך. "מבחינתי אין בעיה להיטמע בתוך בית ספר חילוני. באנו לפה כדי להתחבר. הייתי שמח שיבואו לעיר אובות גם משפחות חילוניות, אבל בפועל רוב המתעניינים הם דתיים".
שיר: "לאחרונה שמעתי פירוש יפה למילה 'אובות'. אליעזר העבד אומר לאברהם בספר בראשית, 'אולי לא תאבה האישה ללכת אחרי', במשמעות של 'לא תרצה'. זה אומר שעיר אובות היא בעצם עיר של רצונות, כפר החלומות. זה מה שהייתי רוצה שייווצר כאן".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
