"רוסיה שברה את חיי. הצלתי את עצמי וניסיתי לעזור למדינה שלי ככל האפשר"
כשרוסיה הטילה את כל כוחותיה למערכה במטרה לכבוש את קייב, חרקיב ולבוב, ביקשנו ממאיירות אוקראיניות לתאר לנו את תחושותיהן באיור. השבוע חזרנו אליהן כדי לברר איך חייהן – והאיור שהביאו לנו אז – השתנו, שנה אל תוך המלחמה
חזרנו אל המאיירות מאוקראינה כדי לברר איך חייהן – והאיור שהביאו לנו אז – השתנו, שנה אל תוך המלחמה
שער דיוקן 1283
אולנה טולסוקורה
בת 25. אחרי שעזבה את קייב כשהחלו ההפצצות, היא גם יצאה מאוקראינה. אבל המלחמה עדיין מלווה אותה בכל צעד וצעדבציוריה של אולנה השתנה האיזון בין הצבעים, הכתום והכחול; אש ודמעות שלטו בציור הקודם, בתחילת המלחמה, ועכשיו זוהי מלחמה בין חושך לאור. כשפרצו הקרבות עזבה אולנה את קייב המאוימת ועברה לאיוונו־פרנקיבסק, במערב אוקראינה. מאז היא עזבה את מולדתה, ומחו"ל היא משתתפת בתערוכות שעוסקות במלחמה. "אני עדיין מרגישה כאב, כעס ועצב", היא כותבת. "לצד זאת אני מרגישה גם גאווה מדהימה באנשים הבלתי ניתנים לשבירה, שממשיכים להילחם. רוסיה שברה את חיי, והשנה שלי הייתה מלאה בניסיונות לבנות אותם מחדש. מלבד הצלת חיי ניסיתי לעזור למדינה שלי ככל האפשר, לגייס כסף ולדבר על המלחמה באמנות שלי".במהלך השנה שלחה אולנה את יצירותיה לכמה תערוכות שעסקו במלחמה, "בארה"ב, באירופה ואפילו באסיה. לאורך השנה השתתפתי באינספור מיזמי התנדבות באמצעות האמנות שלי. זה המעט שאני יכולה לעשות. נמשיך לפעול עד הניצחון של אוקראינה".מתי תרגישי שנכון לחזור? עד כמה זה מסוכן עכשיו?"אני לא יודעת מה לענות, למען האמת. זו מלחמה בקנה מידה מלא, ומסוכן לחזור. אנשים חזקים ממני יכולים לחיות במולדת, אבל לי זה קשה פסיכולוגית. אין לי תוכניות, אני כרגע רק עובדת. זה הכול. אין לי אפשרויות אחרות".
הטילים לא נעלמו מהציור של אולנה, אבל במרכזו עומד עכשיו כוכב מאיר. "באוקראינה סובלים עכשיו מהפסקות חשמל ממושכות עקב ההפצצות של רוסיה. זה קשה, כי לפעמים האורות כבויים במשך שבועות, או פועלים רק כמה שעות ביום. קשה לחמם בתים.
"אבל האוקראינים לא מתייאשים. הם קונים גנרטורים כדי לשמור על העסקים פתוחים, מבשלים על הכיריים וסועדים לאור נרות. יש לנו תקווה. יש לנו גם אמונה נחרצת שעדיף ככה מאשר עם רוסיה. חשוב לי לדבר על המלחמה. תודה שחזרת לזה. זכרו שהמלחמה עדיין מתרחשת. דברו על אוקראינה. תמכו בה. מה שרוסיה עושה בארצנו הוא רצח עם. אל תשכחו אותנו".
יוליה דנילובה
המלחמה דחתה את החתונה. בינתיים חזרה יוליה עם ארוסה לחרקיב, העיר שלה, ששבה לחיים במהלך השנה שחלפה"היה מתסכל לאבד את החיים שהיו לי לפני המלחמה", אומרת יוליה, שהתפנתה בתחילת המלחמה מעיר מגוריה חרקיב בעקבות ההפגזות הכבדות. "כל דבר שעשיתי בתקופה הזו עשיתי כאילו זה היום האחרון בחיי, אז אני צריכה לנסות ליהנות. ביקרתי חברים ומכרים, עשיתי קמפינג בקרפטים עם אחותי, ביקרתי במוזיאונים לאמנות עם חברים ואכלנו בחוץ בכל בית קפה שעובד".היא הייתה אמורה להינשא בחודש מרץ, אך המלחמה שפרצה בפברואר שינתה את התוכניות; והחתונה ממשיכה להידחות, היא אומרת, כי "אף אחד לא יכול לבוא לחתונה שלנו". הם עברו לכמה חודשים לפולין, וגם גרו באוחטירקה, עיר הולדתו של ארוסה. לבסוף חזרו לחרקיב. "יש כאן פחות הפסקות חשמל מאשר בקייב או בערים המערביות. הדירות כאן זולות, התחבורה חינם, והמקום שאנו חיים בו אינו תחת התקפות. אני רוצה לתמוך בחרקיב, ומשמח אותי לראות את העיר הומה אדם".
באיור שלה חזרה יוליה אל הבלוק המופגז שהציגה באיור הקודם, בעקבות הפצצת הפרוור סלטיבקה. "איירתי את אותו הבית, אבל בתיקון: הפעם עם מתנדבים, חיילים ומזל"טים מסביב. הרעיון הוא להראות את האנשים הרבים שפועלים יחד למען הניצחון", היא מסבירה. "אנחנו חיים במלחמה כבר שנה. זו הייתה שנה גדושת אירועים – גם אירועים שמחים, לא רק רעים. המלחמה שינתה את חיי לחלוטין.
"הרבה אנשים מדהימים מתים בקו החזית. אני גם לא יכולה לדבר עם רוב החברים והקרובים הרוסים שלי: הם רעילים ביותר ומאחלים לי מוות, או שהם מתנהגים כאילו כלום לא קרה. שאר החברים שלי עזבו את חרקיב ואני כאן כמעט לבד. אני מתגעגעת אליהם. ובעקבות המלחמה אני גם מתקרבת לתרבות שלי ולמשפחה שלי. גם חיי האמנות שלי הפכו למשמעותיים יותר".
באיזה אופן?
"לפני המלחמה האמנות שלי הייתה בעיקר לצייר דברים יפים ונחמדים. היום אני מרגישה שהיא חותרת למטרות גדולות יותר: ליידע את העולם במה שקורה במלחמה, לגייס תרומות לצבא ולחקור את התרבות האוקראינית.
"אני אסירת תודה לצבא האוקראיני: בזכותו יש חיים כמעט נורמליים בחרקיב. אני מודה לכל מי שתורם ועוזר לנו, ומודה לפולנים על העזרה בזמן שגרתי שם שלושה חודשים. אני גאה להיות אוקראינית ועכשיו אני יודעת שאין דבר שאנחנו לא יכולים לעשות".
אלכסנדרה גרין
בת 28 מלבוב. על אף ההפצצות והיעדר החשמל, היא משוכנעת: הניצחון קרוב"תודה לך על ההזדמנות להעביר את הכאב שלי לאנשים רחוקים", כותבת לי אלכסנדרה. "המלחמה מתנהלת כבר שנה, וזה כאב שאין לתאר, עם הרבה ייאוש ופחד. עברנו כברת דרך במהלך הפלישה הרוסית. האויב מפציץ ערים, רחובות, בתי חולים, בתי ספר, גני ילדים. רקטות נורות לעבר תחנות הכוח שלנו. המדינה בחושך מוחלט, ללא אור וחום, בשיאו של החורף".אבל, היא ממשיכה: "אנחנו מחזיקים מעמד! נעשינו חזקים עד כדי כך שעכשיו כל העולם מעריץ אותנו. לעולם לא נסלח, ולעולם לא נשכח את מה שקורה כאן".
מה בחרת לאייר הפעם, ואיך האיור קשור לאיור מהשנה שעברה?
"בשנה שעברה איירתי דמות שצפתה בייאוש בביתה עולה בלהבות. היה באיור הרבה פחד ובדידות. הפעם בלב האיור שלי יש דמות נשית שלא מפחדת. היא מכירה את הכוח שלה ויודעת את האמת שלה. היא אמיצה ומוכנה להגן על ילדיה ועל המולדת שלה. היא שונאת את האויב, ויודעת שהניצחון קרוב".
