כשההשפעה הנאצית בעיראק הלכה וגברה, רוכזו יהודי גומזרט עם כל היהודים בעיר מוסול, "ושם באו להרוג אותנו. סידרו אותנו ברחוב, ירו באוויר וצעקו לנו: 'כלבים, ממזרים! אנחנו נהרוג אתכם!'. הייתי בן 12, רעדתי כולי מפחד. שש שעות היינו ככה. אבל אז הם קיבלו פקודה להפסיק. נגמרה המלחמה וממשלת עיראק גירשה אותם".
אליה ומשפחתו נשארו במוסול גם בשנים הבאות. ישראל? שום קשר. "מי שהיה פותח רדיו ישראלי, אוי ואבוי לו. היה נכנס לכלא לפחות לעשר שנים. אבל פתאום יום אחד אמרו ברדיו הממשלתי שמי שרוצה, יכול לעלות לפלסטין. לא האמנו למה ששמענו. התברר שאמריקה שילמה על כל ראש חמישה דולרים. קנו אותנו כדי לשחרר אותנו".
אליה: "מי שהיה פותח רדיו ישראלי, אוי ואבוי לו. היה נכנס לכלא לפחות לעשר שנים. אבל פתאום יום אחד אמרו ברדיו הממשלתי שמי שרוצה, יכול לעלות לפלסטין. לא האמנו למה ששמענו. התברר שאמריקה שילמה על כל ראש חמישה דולרים. קנו אותנו כדי לשחרר אותנו"
משפחת משה – ההורים חסו ושרה וארבעת ילדיהם – הגיעה ארצה בחול המועד פסח תשי"א, 1951. "יום טוב ראשון עשינו שם, אבל יום טוב שני של גלויות ביטלנו, כי אמרו לכולם לעשות קניות לקראת העלייה. למחרת בתשע בבוקר היינו בשדה התעופה של בגדד. היה שם מטוס ישן וגדול, ארבעה מנועים. היה קשה להעלות אליו כל כך הרבה אנשים, לקח המון זמן. באחת בלילה הגענו ללוד. ירדנו, נישקנו את האדמה, רקדנו שעה. כל שדה התעופה באו להסתכל עלינו".
בסופו של דבר מישהו הורה לעצור את הריקודים, והוביל אותם אחר כבוד לעמדת הריסוס. "לחלק היו כינים בעיראק, אז פיזרו לנו די־די־טי על הראש. רשמו אותנו, נתנו לנו אוכל ולקחו אותנו לבית־ליד".
אחרי חודש בבית־ליד הועברו העולים לתל־עדשים, קרוב לנצרת. "שלושה חודשים היינו באוהלים. היום העולים באים, מקבלים בית וכסף ולימודים. אצלנו אם לא עבדת, לא אכלת. אותי שלחו לשתול עצים. לקחו את הזקנים שלנו, אמרו להם: 'בדרך לבית־שאן יש בריכת דגים, תבנו שם מושב'. אמרו בסדר. לקחו אותם לפרדס של קיבוץ שלוחות, נתנו להם רימונים ואמרו להם: 'זה הפרדס שלכם. יש בריכת מים שעוברת בתעלה מפה לשדה־אליהו, המים גם שלכם'". והיה תמריץ נוסף להתיישבות: פטור משירות סדיר. בערך. "באו מהסוכנות ואמרו שאם נלך למושב פה, לא נצטרך לעשות צבא רגיל, רק מילואים. ההורים שמחו. לא ידענו שזה גבול פה. מאז עשיתי שלושה חודשים מילואים בשנה, היינו שומרים באזור הגבול ובצמח וכל הסביבה".
בשטח הפרוץ שעל גבול ירדן המתינו לעולים 150 צריפים, אחד לכל משפחה. "ככה בנו פה שלושה מושבים – רחוב, שדה־תרומות ורוויה. כולם כורדים. חלק עזבו אחרי חודש־חודשיים, כי הוועד לא היה טוב, אז ב־1957 באו מרוקאים".
המושב רחוב הוקם בסוף 1951 על ידי ארגון המושבים של הפועל המזרחי. הוא נוסד על אדמות הכפר הנטוש פרוונה, קילומטרים בודדים דרומית לבית־שאן. שמו של המושב, המעורר מגוון בדיחות הומלסים מתבקשות, משמר את שמה של עיר קדומה ששכנה במקום. עד מלחמת ששת הימים הגבול הירדני היה קרוב ומאיים במיוחד, וכביש 90 טרם נמתח עד לכאן. "לא היה פה כלום, בקושי כמה אבנים במקום מדרכה". עם החום המהביל של עמק בית־שאן – מקום שהגמרא רואה בו פתח גן עדן, אבל הנופשים בחודשי הקיץ נוטים למצוא בו רמז לגיהנום – העולים דווקא הסתדרו מצוין. "זה דומה למה שהיינו רגילים בעיראק", אומר אליה, "לא הייתה בעיה".
האזור סבל ממחסור במשקעים וניזון בעיקר מתעלות מים, "אבל איך שבאנו לפה, נהיה חורף. ארבעה ימי גשם, יום ולילה לא הפסיק. היו צריכים להביא לנו אוכל בהליקופטר למעברה. כל הקיבוצים אמרו 'הבאתם לנו ברכה'. ואנחנו תמימים, לא יודעים כלום. אנחנו מבקשים מא־לוהים שייתן הכול, והוא נותן".
החלוצים מעיראק נדרשו לעקור עצים ולבנות לעצמם בתים בשטח. "ממשלה ענייה, שלוש שנים בסך הכול שהמדינה קיימת", מסנגר אליה. "עקרנו הכול בידיים, לא היה שופל, לא כלום. סולל בונה לימדו אותנו איך לבנות בתים, ואנחנו הכורדים רואים ולומדים. אני ועוד חמישה חבר'ה בנינו את הרפתות פה, שתי רפתות ביום". הוא מצביע לעבר השטח הנשקף מהחלון: "רואים את זה? אני הייתי על מכונה, אחד מביא לי חצץ, וככה בונים. שמים בדליים ושופכים שם. גם הבתים – הכול בידיים".
קרוא וכתוב הוא לא למד מעולם. "בכפר בעיראק לא היה בית ספר, ובמוסול היה במרחק חצי שעה מהבית. אמא שלי באה והוציאה אותי משם, אמרה שאני צריך לעבוד. הייתי קונה סיגריות ודברים כאלה ומוכר אותם. וכשבאנו לארץ, כמו שאמרתי, אם לא עבדת לא אכלת. אז עבדנו קשה, ולא למדתי".
כשסיימו את בניית המושב, הוטל על העולים לחפור בורות עבור צינורות המים שנמתחו מהגלבוע ("מקבלים לירה על כל שמונים מטר אורך, שמונה מטר עומק"). אחר כך נשלחו לעבודות חקלאיות. כמי שהיה בן 17 בזמן העלייה ארצה, אליה אומר בצער שבעיראק היה לו טוב יותר. "כולנו היינו שם חקלאים עצמאים, כאן עבדנו בקיבוצים. האמת, לא תגמלו. התנהגו כאילו אנחנו עבדים שלהם. היו מעבידים אותנו, לא נותנים לנו ליישר את הגב או לעצור לפני שנסיים מאה מטר של שטח חקלאי". באחד מימי העבודה בקיבוץ שלוחות הם נדרשו לסחוב שקי חיטה, "62 קילו בשק". אליה ושני חברים נשאו את השקים בחומו של קיץ לוהט. "גמרנו לסדר הכול, אנחנו מזיעים, כל הגוף מים. והבנאדם אומר לנו: 'נשארה לכם עוד חצי שעה. או שתמשיכו לעבוד או שנוריד לכם מהמשכורת'. אמרתי לו: 'אתם טיפשים, לא רוצה כסף שלכם'. אנחנו מזיעים ככה, והוא מבקש עוד? מי עושה דבר כזה? הלכנו ולא חזרנו. על היום הזה לא שילמו לנו בכלל".
***
את שורגול לבית אפרים הוא הכיר בשידוך. "כמו בכורדיסטן", היא אומרת. "שידוך מדודה שלי. אמרה 'אנשים טובים, שידוך טוב'. באו כמה זקנים לבית, אבא שלי אמר כן. ראיתי את אליה, אמרתי לא רוצה. אבל לא שאלו אותי. החזרתי את כל הבדים שקיבלתי בשביל לתפור לעצמי שמלות, אבל אבא שלי אמר: 'תמותי בשביל האדמה, תחיי בשבילם'. וזהו. האבא נותן את המילה שלו, ואין לך מה לדבר".
היא נולדה בכפר קאהול כשמלחמת העולם השנייה כבר השתוללה באירופה וגלשה מזרחה. "כשהייתי בת עשר לקחו אותנו לעיר ארביל, ואחרי חודש נסענו ברכבת לבגדד. היו שמועות שמבריחים את היהודים לישראל, אבל נשארנו שם עוד חודשיים. אחר כך הגענו לשדה התעופה. היה שם אוהל גדול, וכל משפחה תפסה לעצמה פינה. לפנות בוקר המטוס בא". גם היא עלתה ב־51', אבל לא יחד עם אליה. אחרי שלב הריסוס בדי־די־טי הובלה משפחת אפרים לשער עלייה, שם הם הסתדרו הודות לבן דוד ש"ידע עברית מלימוד תורה ואמר לנו מה לבקש בתור לאוכל".
שורגול: "אני לא מאשימה אף אחד. לא היה למדינה, וגם לא דרשנו. התביישנו ללכת לרווחה לבקש. אבל כן, לפעמים היה כואב. כשהבכור שלי התחתן, אחי קנה לו סלון מג'נין. חזרתי הביתה ובכיתי כל הדרך. מצער בכיתי. הבכור מתחתן ולוקחים סלון משם?"
משער עלייה הועברה המשפחה למעברת מנסי בעמק יזרעאל. "העמיסו אותנו כמו כבשים", משחזרת שורגול. "במנסי לא היה אוכל, לא היה שום דבר. לא היו ביצים, רק אבקת ביצים. מוסיפים מים ועושים מזה חביתות". ההורים אברהם ורחל שלחו את ילדיהם ללקט חיטה, וכך אפו לחם בעצמם. בנוסף נדרשו שורגול ואחיה לסייע בפרנסת המשפחה. "שלחו אותנו לעבוד בתענכים. גם אנחנו הכנו תשתיות לצינורות המים. בגיל 11 אני והחברות שלי חפרנו באדמה. לא אשמת ההורים. לא היה כלום, היו חייבים שנלך לעבוד".
בהמשך עבדו הנערות בעבודות פיזיות נוספות. "היינו יורדות ברגל לכפר־יחזקאל, מעשבות מהבוקר עד הערב סביב הסלק־סוכר והסלק־פרות, וחוזרות שוב ברגל. אבא היה פועל בניין בגבעת־עוז, ליד כלא מגידו. הם היו צובעים, והחברות ואני הולכות אחריהם ומנקות את הלכלוך של הצביעה. גם לשם הלכנו ברגל. מה אפשר היה לעשות?"
אחרי נישואיה לאליה הם נשארו לגור אצל הוריה למעלה משנה ("זה לא כמו עכשיו שלא רוצים את החמות, אז היה ככה. גרים ביחד"). כשבנם הבכור נולד הם עברו למושב רחוב. "לא הייתה פה מכונת כביסה ולא גז. את האוכל לשני ילדים בישלתי על פתילייה. גם מקרר לא היה, רק שק עם קרח. קונים עוף אחד לשבת, משתמשים בהכול, אוכלים מעיים ורגליים. מה לעשות".
הם עבדו בחקלאות בשטח שלהם במושב, כששורגול קופצת מדי פעם הביתה, מדליקה פרימוס, מרתיחה חיתולים, מכבסת, תולה וחוזרת לעבוד בחלקה. איפה היו התינוקות? "איתנו, מה זאת אומרת? לוקחים לעבודה שמיכה ודייסה. עבדנו עם פלטפורמה, והתינוק היה מתחת לעגלה. עד שמסיימים לרסס את כל העגבניות או לקטוף אותן, התינוק איתנו שם. עבדנו קשה קשה קשה". כשהתינוקות גדלו, היו קושרים אותם על גב ההורים, וכך יוצאים לקטיף. "אני עם העגבניות שלי, ואליה עם הדלועים שלו. בלילות כל אחד עובד בחוץ עם מנורה, ממיין ארגזים ומכין אותם לסוחרים שבאים בבוקר". את הילדים הם שלחו להתחנך בפנימיות שבכפר־בתיה ובהדסים. "לא הסכמתי שיעזרו לי. אמרתי, אני אעבוד כמו חמור והם שילמדו", אומר אליה.
"בבית הזה שבנינו כבר ראו את השמש דרך הקירות מרוב חורים", מספרת שורגול. "יום אחד אבא שלי בא, אמרתי לו: 'יש שישה ילדים קטנים, יהיה בסדר?'. אבא אמר: 'יהיה בסדר, את תראי שתוכלו לסיים את הבנייה'". ואבא צדק? צדק ועוד איך, כי שיחי העגבניות המבורכים הנפיקו יבול אינסופי. "600 ארגזי עגבניות הייתי מסדרת מצד לצד. 600 ארגזים ביום! היו לי 15 פועלים. הצלחנו לסיים את הבית". אביה חלם לקנות ספר תורה, ולשם כך החליט לשתול חלקת דלועים. "כל דלעת נעשתה ענקית. הוא מכר את הסחורה וקנה ספר תורה. עשה חגיגה גדולה, ועוד נשאר עם המון דלועים. הייתה לנו אמונה בכל דבר. זה לא כמו עכשיו. פעם מה שהיית עושה, היה מצליח".
בנוסף לברכות שהתקבלו אז ביתר קלות, הם גם ידעו לשמור על החפצים שלא יתבלו. לא הייתה ברירה אחרת, אומרת שורגול. "אם קונים חליפה חדשה והולכים איתה נגיד לקופת חולים – כשחוזרים מורידים מהר ומקפלים ושומרים לפעם הבאה. לא היה ארון מתפוצץ מבגדים. אני לא מאשימה אף אחד. לא היה למדינה, וגם לא דרשנו. התביישנו ללכת לרווחה לבקש. אבל כן, לפעמים היה כואב. כשהבכור שלי התחתן, אחי קנה לו סלון מג'נין. חזרתי הביתה ובכיתי כל הדרך. מצער בכיתי. הבכור מתחתן ולוקחים סלון משם? אבל לא היה לנו".
***
העבודה הקשה בחלקות כללה גם זיבול ידני. "לא הייתה לנו 'מפזרת' – מכונה כזו שמפזרת את הזבל בין השורות", מסביר אליה. "לשכן שלנו הייתה, אבל אחיו אמר לו: אל תיתן לאליה, הוא שובר כל דבר. אז שורגול ואני עברנו שורה־שורה, היא מסיעה את הטרקטור ואני יושב בעגלה ומפזר זבל בידיים". את חלקת השומָר הוא נהג להשקות בלילות כשהוא יחף. "פעם אני מסדר את הממטרה, ומרגיש משהו דוקר אותי. חשבתי קוץ, עד שזה נעשה כחול. הרופא אמר שזה היה נחש, אבל הייתי בסדר". וטוב שכך, כי בעבודה כמו שלהם לא היו הנחות, בטח לא כששורגול מנהלת את העניינים. "פעם זרענו עגבניות, עישבנו את השטח, כל אחד בשורה אחרת", היא מספרת. "פתאום אליה אומר שנחש הכיש אותו. אמרתי לו: אין תירוצים, תמשיך לעבוד. לא הולכים לפני שמסיימים". ה"תירוץ" התברר כנחש אמיתי לגמרי, אבל זה לא מה שיעצור את שורגול או את רצף העבודה. "הרגתי את הנחש עם אבן בראש ושמתי אותו בשקית ניילון. נחשים הם חברים שלי. הייתי רואה אחד בשטח, מסתכלת עליו באדישות, אומרת לו: 'אל תפריע לי, אני עובדת'. פעם נתקלתי בנחש ביום כיפור. מה, אני אהרוג נחש בכיפור? אמרתי לו 'לך', הלך".
במהלך מלחמת ששת הימים, בהיותם יישוב חזיתי, נדרשו התושבים לחפור תעלות לצד הבתים. "החיילים ישנו פה אצלנו, עזרו לנו לקחת את הילדים להסתתר כשהיו הפגזות". אליה הצטרף לשמירות, ובשעות הערב הודיע לחיילים שהוא לא סוגר את הדלת, ומי שרוצה מוזמן לבוא ולהתקלח אצלם בבית. "עד היום שניים מהם בקשר איתנו".
באחד מימי הקיץ הלוהטים נדרשו אליה וחבריו לסחוב שקי חיטה. "גמרנו לסדר הכול, אנחנו מזיעים, כל הגוף מים. והבנאדם אומר לנו: 'נשארה לכם עוד חצי שעה. או שתמשיכו לעבוד או שנוריד לכם מהמשכורת'. אמרתי לו: 'אתם טיפשים, לא רוצה כסף שלכם'. מי עושה דבר כזה? הלכנו ולא חזרנו. על היום הזה לא שילמו לנו בכלל"
והייתה עוד תוצאה לשמירות המשותפות. "שמונה שנים היינו פה בלי חשמל", אומר אליה. "שמרתי פעם עם אחד החיילים, באתי לפה, הכנתי לו כוס תה. הוא לא סיפר לי שהוא חשמלאי. כל הרמזורים הראשונים בארץ? הוא עשה. לקח אותי לקנות חוטים וביום אחד סידר את כל החשמל כאן".
עד לפני שלוש שנים עוד עסקו בני הזוג בחקלאות. "המשכנו לעבוד רק כדי להפעיל את הגוף, היו לנו חלקות של במיה ולוביה. ואז הפסקנו, וחבל", אומרת שורגול. "הלוואי שהייתי ממשיכה. כשאני נוסעת בדרכים ורואה חקלאים עובדים, אני אומרת לעצמי: אולי אני ארד לעזור? אני מקנאה בהם. חקלאות זה בריאות, תענוג".
ניחוחות מרק קובה עולים מהמטבח, ושורגול מתעקשת להגיש לנו מרק בשרי חם וטרי שהכינה במיוחד בשבילנו. 11 בבוקר, אנחנו מסתייגים בנימוס, קצת כבד עלינו מרק קובה בשעה כזו. צלם הבית מציע לקחת קופסה לדרך. שורגול לא מתרשמת: "תאכלו!", היא מתעקשת. "מה קופסה לקחת? אני לא יכולה עם האשכנזים האלה. פעם הבאה אל תביאי אשכנזים לפה", היא שולחת קריצה לכיוון הנכדה ששידכה בינינו ובינם. אז האיש עם המצלמה לוקח מרק בקופסה, והפחות אשכנזייה מבינינו פותחת שולחן ואוכלת חופשי צלחת אחרי צלחת. 11 בבוקר או לא, מדובר בטעם גן עדן.
רק אחד הילדים המשיך את המסורת החקלאית, בבקעות. השאר מפוזרים באשקלון ובחיפה, בירושלים ופה קרוב, בתל־תאומים. שורגול ואליה מרוצים בסך הכול מהמדינה. פעם היה קשה מאוד, היום הרבה יותר קל, הם מזכירים. ובכל זאת, גם פחות נעים. "כל בוקר אני קם ואומר: א־לוהים, תשמור על מדינת ישראל", מספר אליה. "אנשים לא כל כך טובים. בכנסת הורגים אחד את השני, בגלל זה לפעמים לא בא הגשם. זה כמו שאם אישה ובעל רבים, אין ברכה בבית. ככה גם עם המדינה".
שורגול מוחה: "זה לא ככה, כולם טובים. אני חושבת שכשהיהודים היו יחד, א־לוהים נתן צ'יק־צ'ק, המדינה קמה על הרגליים. באמת היום יש הכול, אבל אתם צריכים לזכור שבנו פה את המדינה, וזה לא בא בקלות כמו עכשיו. בציפורניים ממש בנינו. לא היה פה כלום. תדעו את זה, בזכות האנשים קמה המדינה".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
