בביאנלה לאמנות בוונציה ראיתי משפט שהסינים אומרים כקללה: 'שיהיו לך חיים מעניינים'. אז החיים שלי הם כאלה. לאורך השנים נשברתי הרבה, ואני עדיין נשברת ומבקשת – די, רגע אחד, שנייה אחת בנחת. זה קורה במיוחד ברגעי השגרה כשצצים עימותים וחיכוכים, כי באירועים גדולים יותר, שהם פרויקט, אנחנו משימתיים ויודעים מה לעשות".
"אני לא אוהבת את המשפט 'שנזכה להיות רק בצד הנותן', כי לדעת להיות בצד המקבל זו עבודה משמעותית על האגו. אני רק צמחתי מהיכולת לקבל. למדתי שאם חברה מביאה לי ארוחת ערב כשאני חלשה, אני לא אומרת לה 'לא צריך'. אנשים טובים אספו כסף לצורך הנסיעה שלנו לצרפת, ולמדתי פשוט לקבל את זה"
כעבר זמן קצר הרגישה לביאה שמשהו לא תקין אצל התינוק. הוא היה אדיש, לא רצה לאכול ולא הגיב כמעט. ההתנהגות של הפעוט הטרידה מאוד גם את אחד המתמחים הצעירים בבית החולים. אף שמסביב כולם אמרו שאין מה לדאוג, הוא לא ויתר, בדק אותו שוב ושוב, עד ששמע משהו בלב הזעיר. את ממצאיו הוא העביר לפרופ' עזריה ריין, מנהל היחידה הקרדיולוגית לילדים בהדסה עין־כרם. מאותו רגע לקח פרופ' ריין את הנושא לטיפולו וליווה את המשפחה. הוא הכניס את התינוק לטיפול נמרץ, שם התברר כי הרך הנולד סובל ממום מבני משמעותי במסתם המיטרלי שבליבו.
לביאה ומוטי החליטו לקרוא לבנם איתן, כדי להביע את תקוותם לכוח ולחוזק – גם לו וגם לעם ישראל כולו. "במקביל לקושי הפרטי שלנו, גם המדינה עברה תקופה לא קלה", מספרת האם. "בנסיעות מגוש עציון לירושלים נדרשנו ללבוש אפודי מגן. כך התחלנו את המסע שמטרתו הייתה לחזק את ליבו של איתן, כדי להגיע אחרי שנה למצב שיאפשר לנתח אותו ולתקן את המסתם – ניתוח שכמותו לא נעשה אז בארץ.
"למרות המורכבות ניסינו לנהל חיים שגרתיים, ואפילו טיילנו עם איתן כמה שיותר. אבא שלי אמר שנראה לו שבמשך כל חייו הוא טייל פחות ממה שאיתן טייל בתקופה הזו. אחרי שנה טסנו לצרפת כדי שאיתן יעבור שם את הניתוח. בזמנו לא היה קיים מסתם מיטרלי אורגני להשתלה, אלא רק מלאכותי, ואותו השתדלו לא להשתיל לתינוקות כי הגוף שלהם לא מגיב טוב לתרופות שמונעות את דחיית השתל. התקשורת שלנו עם הרופאים הצרפתים לא הייתה קלה, כי הם לא מדברים אנגלית בכלל. למזלנו פרופ' ריין הוא בלגי במקור, והוא שימש כמתווך בינינו לבינם".
הניתוח הצליח לכאורה, אך אחרי 24 שעות פקעו התפרים בתוך הלב, מה שהוביל לאי ספיקה חמורה. נדרשו ימים רבים כדי לייצב את מצבו של איתן, על מנת שאפשר יהיה להכניס אותו לניתוח נוסף, ובינתיים הוריו שהו לצד מיטתו – או לפחות ניסו. "הסבירו לנו מראש שתפיסת החולה־משפחה בצרפת שונה מזו שבישראל. כאן נותנים מקום משמעותי למשפחות בתהליך הריפוי, ושם יש אומנם תנאים מצוינים לחולה, אבל המשפחה לא יכולה להיות איתו כל הזמן, רק בשעות הביקור אחרי הצהריים. אז במהלך הימים טיילנו במוזיאונים ובפארקים – בהתחלה במקומות המפורסמים והידועים, ואחר כך הגענו גם לאזוטריים. זו הייתה החופשה הזוגית הכי טובה שלנו", היא אומרת בחיוך ציני.
וכשאתם עושים את המעבר החד מהאמנות והטבע למציאות של בית החולים, מה קורה?
"זה היה קשה מאוד. היינו מגיעים לבית החולים בשלוש אחרי הצהריים, לפעמים נתנו לנו להיכנס אפילו מוקדם יותר, ובשמונה־תשע בערב כבר היינו צריכים לעזוב אותו. איתן היה אומנם רק בן שנה, אבל הרגשנו שהוא מבין. כשהיינו מגיעים אליו, הראש שלו הופנה הצידה ולא אלינו, ובכל פעם לקח לנו זמן לרכוש את אמונו מחדש. היה קשה לעזוב אותו".
ואז איתן הוכנס לניתוח נוסף, ולא התעורר ממנו. "הרופאים המליצו שננתק אותו ממכונת ההחייאה. התייעצנו עם אבא שלי ועם רופאים ורבנים נוספים, ובעצתם ניתקנו אותו מההנשמה. התחילה סאגה סביב השאלה איך להטיס את גופתו לארץ, עם כל הסידורים הנדרשים, ועוד כשמדובר ביום ראשון וכל משרדי הממשלה בצרפת סגורים. מוטי ואני טסנו כבר באותו יום לארץ, ואחותי נשארה בפריז לטפל בסידורים. היום אני חושבת שזו הייתה חוויה קשה ומעצבת עבורה.
"בסופו של דבר הלוויה התקיימה רק ביום שלישי. מצב של אנינות, שבו קרובי המת פטורים ממצוות, נמשך בדרך כלל רק כמה שעות; תארי לך שאנחנו היינו כך שלושה ימים. בשבעה ישבנו רק שנינו, ואנשים השתדלו בשבילנו ונסעו בכבישים גם כשהמצב הביטחוני היה קשה".
הספירה המקבילה
לביאה מתארת באריכות כיצד אחרים דאגו לעטוף אותם ולסייע בכל דרך. עוד כשלביאה ומוטי שהו בפריז, הם הוקפו באנשים טובים מהקהילה היהודית שסייעו ואירחו אותם בשבתות. כאן בארץ, מעבר לעזרה המוכרת במצבים כגון אלו, היה מי שדאג להניע בשבילם את הרכב, ומישהי דאגה לרוקן את המקרר. החוויה הזו, של קבלה מהאחר ושל מפגש עם האלטרואיזם, עוד תניע אותה להקים את המיזם ההתנדבותי שלה בהמשך.
"ניסינו לחזור לשגרה, אבל זה לא היה פשוט", היא מספרת. "אני משתדלת לא להיות סנטימנטלית, אז מהר מאוד פיניתי את החדר של איתן. שמרתי בגד אחד, ואת כל השאר פיזרתי. את העגלה קיפלתי, שתהיה לילדים הבאים. אני לא רגשית במובן הזה, לא מתחברת לגישות שהופכות את האובדן לאייקון שלא נוגעים בו". מצד שני היא מצאה עצמה שוקעת ומתכנסת בעצמה, לא יוצאת מהמיטה ואדישה לנעשה בבית. "היו ניסיונות סביבי לתת לי כוחות, אבל זה לא צלח. רק אחרי שכמה חברות פנו אליי וביקשו שאלמד אותן אמנות, מצאתי את עצמי מפנה את השולחן במטבח. הן הגיעו אליי כל שבוע ליצור יחד, וכך למעשה התחיל הסטודיו שלי.
"כנראה הייתי בלתי נסבלת בתקופה ההיא, כי יום אחד אחותי התפרצה עליי ואמרה דברים שרק אחות יכולה להגיד – שנמאס לה, שאני לא האדם היחיד בעולם, ושגם אם קרה לי אסון אני צריכה להתאפס ולהפסיק לרחם על עצמי. לקח לי זמן לסלוח לה, אבל אני חושבת שהיא הצילה אותי. אחותי וחברותיי החזירו לי את הכוחות ואת העוצמה, וחזרתי לשגרת עבודה מלאה".
אחרי שנתיים לביאה שוב הייתה בהיריון, הפעם עם תאומים. הבדיקות שעברה העלו ממצאים מדאיגים. "התברר שלאחד מהעוברים יש אותו מום מבני שהיה לאיתן, אבל לא יכולנו לדעת לפני הלידה איך הלב שלו יתפקד, כי בשלב הזה הוא נשען על הלב שלי".
איך עוברים היריון שחרב כזו מרחפת מעליו?
"מצד אחד בדאגה ובחרדות, ומצד שני היינו מעשיים ועברנו בין רופאים. כשיש תאומים השאיפה היא ללדת מאוחר ככל האפשר, כדי שהם יגדלו ברחם כמה שיותר, אבל אני ילדתי בחודש שמיני. הם היו קטנים מאוד והוכנסו לפגייה, ורק אחרי חודש יצאו ממנה".
"יום אחד אחותי התפרצה עליי ואמרה דברים שרק אחות יכולה להגיד – שנמאס לה, שאני לא האדם היחיד בעולם, ושגם אם קרה לי אסון אני צריכה להתאפס ולהפסיק לרחם על עצמי. לקח לי זמן לסלוח לה, אבל אני חושבת שהיא הצילה אותי. היא וחברותיי החזירו לי את הכוחות ואת העוצמה"
התינוק שסבל מהמום בליבו קיבל את השם אורי, ואחיו נקרא צור. "אורי לא נראה טוב, ומצבו היה קשה יותר משל איתן, כי הוא גם היה קטן יותר. בילינו שלושה חודשים בבית חולים, במקביל מוטי גם היה במילואים, ושוב הוקפנו בהמון אנשים טובים. חברים ומשפחה היו שומרים על צור בלובי של בית החולים כדי שאוכל לשאוב חלב לאורי, וכשהייתי מיניקה את צור, מישהו היה מחליף אותי ונשאר עם אורי. סוללה של אנשים התגייסה שוב לטפל בבית שלנו, וזה כשלא היה עדיין גוגל דוקס".
חצי שנה אחרי הלידה הם טסו עם אורי לפריז. "המנתח הפעם היה פרופ' אלן שרף, רופא יהודי־דתי שבינתיים עלה לארץ. ד"ר מתי ארליכמן מבית־אל הצטרף אלינו לטיסה הזו. היו רופאים רבים שהציעו ללוות אותנו, אך הם רצו הון תועפות והוא בא בהתנדבות ומתוך לב רחב. מאוחר יותר התברר לי שנוצר קשר בינו לבין הרב ששהינו אצלו בפריז, וכשאותו רב חלה בסרטן, ד"ר ארליכמן סייע לו רבות".
הניתוח שעבר אורי הוכתר כמוצלח, אבל מיד עם החזרה ארצה הבחינה לביאה שהתינוק לא נראה טוב. "הוא היה שקט מאוד, חייך לרגע ופתאום לא. פגשתי את המשפחה בשדה התעופה, וביקשתי שניסע מיד להדסה. ואז, בכניסה לבית החולים, הייתה לאורי קריסת מערכות. הצוות מיהר לעשות החייאה והצליח לייצב אותו".
אורי שהה בטיפול נמרץ עוד חודש, מפסח ועד יום ירושלים. "גם היום כשמדברים על התקופה הזו, על ספירת הלאומיות והעצמאות, אצלי יש ספירה מקבילה. השהייה בבית החולים הפגישה אותי עם עולם אחר. גיליתי שהאחיות שם לא אוהבות את ל"ג בעומר, כי אז מגיעים ילדים רבים עם כוויות, וביום העצמאות מובאים לבית החולים נערים שיכורים.
"היו איתנו שם משפחות ערביות שהגיעו עם ילדיהן לניתוחים. ההורים לא יכלו לצאת מבית החולים לסידורים כי לא היו להם תעודות זהות ישראליות, אז אנחנו היינו קונים מצרכים עבורם. או ילד קטן שהיה צמוד לסבתא בת שמונים, כי אבא שלו היה מנוע מלהיכנס לישראל. החברים שלנו סייעו גם להם. חבר אחד למשל היה מגיע בכל יום חמישי בלילה ומחלק לכולנו צ'ולנט".
הצוות הרפואי, היא מספרת, עשה ככל יכולתו להציל את חייו של אורי. "הוקפנו ברופאים נפלאים, ביניהם ד"ר שרית שחרור, שהחליטה שהיא נלחמת עליו יום ולילה ולא מוותרת, אף שהכיוון היה ברור. בערב יום ירושלים עוד עשו לו אקו־לב שנראה תקין, אבל כמה שעות אחר כך הוא נפטר מזיהום שלא מצאו את מקורו. אפשר לומר שבשתי הפעמים, הניתוח בגדול הצליח, אבל החולה מת".
אחרי הפסקה קצרה היא מספרת: "עוד כשהיינו בפריז, הספקתי בין לבין לקבוע תור לצביעת השיער. אבל הצרפתים לא מדברים אנגלית ואני לא מדברת צרפתית, וכך יצא שלא הבינו מה ביקשתי. חמצנו אותי והשיער הפך לכתום־תפוזינה, נראיתי כמו מרקר כתום. חודש אחר כך, בלוויה של אורי, הגיעו הרבה אנשים שהתפללו לשלומנו לאורך התקופה – ופתאום הם רואים אותי זוהרת בחושך. עוד חודש וחצי אחרי הלוויה נראיתי ככה".
יש לך יכולת מופלאה לנוע בין כאב לחיוך.
"אנחנו הבנו שיש בחיים הרבה יותר סימני שאלה מסימני קריאה, וצריך ללמוד לחיות איתם. אמונה אמיתית מתקיימת בדיוק במקום של הספק, לא במקום הקל".
"בפריז הגענו למקומות טיפוליים שהיו אסתטיים מאוד, וראינו שזה מגביר את האמון בצוות המטפל. בארץ את פוגשת לא פעם עמותות מדהימות, אבל המקום שבו הן פועלות לא אסתטי, הקירות מתקלפים, יש מדפים שבורים. לא תמיד האנשים שעובדים שם שמים לב לפגמים, אבל אורח לרגע רואה כל פגע, ולפעמים הוא מטיל ספק באיכות הטיפול"
ושוב אתם יושבים שבעה, ושוב החיים שלכם מנוהלים על ידי אחרים.
"מי שמכיר אותי יודע שאף פעם לא ניהלו לי את החיים. דיברתי השבוע עם קבוצת נערות ואמרתי להן שאני לא אוהבת את המשפט 'שנזכה להיות רק בצד הנותן'. כי לדעת להיות בצד המקבל, זו עבודה משמעותית על האגו. צריך להבין מה המקום שלי ומה המגבלות שלי. לתת לאחרים לתת לי, זו מתנה גדולה.
"היום אני ראש ועדת ערבות הדדית בראש־צורים, ואני משתדלת לעזור לאנשים להבין שכאשר הם מקבלים, זה מאפשר להם לשמור על כבודם ועל חייהם. היכולת לקבל היא מכוננת בעיניי, אני רק צמחתי ממנה. זה התחיל מחוסר ברירה, אבל למדתי שאם חברה מביאה לי ארוחת ערב כשאני חלשה, אני לא אומרת לה 'לא צריך'. אנשים טובים אספו כסף לצורך הנסיעה השנייה שלנו לצרפת, וזו חוויה שמאוד ריגשה אותי. עד היום אנחנו לא יודעים מי נתן ואיך, למדתי פשוט לקבל את זה".
מועדון האלומיניום
מאז השכול הכפול שפקד אותם, בני הזוג כהן הולכים לא פעם לנחם הורים שאיבדו את ילדיהם. "אנחנו מספרים להם שאחרי שניתקנו את איתן מהמכונות, מוטי אמר לי: 'עם עצמנו אנחנו נדע להתמודד, עכשיו צריך כוח להתמודד עם אחרים מסביב'. ועוד דבר שנאמר אז: 'הפכנו לנכים. אפשר ללמוד לחיות בלי רגל, אפשר גם לטפס את האוורסט בלי רגל, אבל צריך ללמוד לחיות, כי הרגל לא חוזרת'.
"אנחנו גם קשובים מאוד להורים שלנו, כי הם איבדו שני נכדים ובמידה מסוימת גם ילד: הם רואים אותו אבל ומתמודד, והפתרון כבר לא נמצא בידיים שלהם. הרבה פעמים הם מודרים, וצריך לתת להם את המקום".
היום הם הורים לארבעה – צור (19), נגה (17), מעיין רפאל (13) וטל חיים (10). המום במסתם המיטרלי אובחן גם אצל חלקם, והם במעקב רפואי. "על פי הידוע, אנחנו המשפחה היחידה בכל העולם שהמום הזה חוזר אצלה כממצא בודד, ללא תסמונות נוספות. הדי־אן־איי המשפחתי שלנו נמצא במחשבים ברחבי העולם. גם אחרי 21 שנים, עדיין לא נתגלו מקרים אחרים כמונו".
הם לא עורכים אזכרה שנתית לאורי ולאיתן; מדובר בתינוקות שנפטרו לפני שנים, מסבירה לביאה, הילדים האחרים במשפחה לא הכירו אותם מעולם, ואין כמעט מי שזוכר אותם. במקום זאת הם בחרו לייסד מיזם התנדבותי ולגייס אליו את כל מי שעזר להם בשעת מצוקה. כך נולד פרויקט "אור איתן", על שם אורי ואיתן כהן, שמטרתו לשלב כוחות כדי להפיץ אור גדול.
"לא רצינו לעשות אירוע אחד וגמרנו, אלא לשנות את חייהם של אנשים", מסבירה לביאה. "כשהיינו בפריז הגענו למקומות טיפוליים שהיו אסתטיים מאוד, וראינו שזה מגביר את האמון בצוות המטפל. בארץ את פוגשת לא פעם עמותות מדהימות, אבל המקום שבו הן פועלות לא אסתטי, הקירות מתקלפים, יש מדפים שבורים. לא תמיד האנשים שעובדים שם שמים לב לפגמים, אבל אורח לרגע רואה כל פגע, ולפעמים הוא מטיל ספק באיכות הטיפול.
"במסגרת 'אור איתן' אנחנו מגיעים להוסטלים, למקלטי נשים, לדיור מוגן, לבתי חולים למתמודדי נפש, למרכזי גמילה, לחלופות מאסר, לבתי ילד ועוד, ומבררים שם מהם הצרכים של המקום. בהתאם לכך אנחנו מגייסים קרוב ל־180 מתנדבים, ועושים מייקאובר: ניקיונות, צביעה, מיון ניירת, הרמת קירות גבס ואלומיניום, גינון ורענון. אנחנו מטפלים לא רק באסתטיקה ובפרטים הקטנים, אלא משתדלים גם לפתור בעיות מהותיות. מי שנהנה מכך הם השוהים במקום, בני משפחותיהם שמבקרים אותם וכמובן צוותי העובדים. עד היום ביצענו כ־25 פרויקטים כאלה".
לביאה וחבריה הגיעו למשל לדירה שמשמשת כחלופת מאסר, וראו שהמטבחון שנבנה שם החל להירקב. "התברר שיש בעיות ביוב, וכל אינסטלטור שהם פנו אליו ביקש הרבה מאוד כסף כדי להרים את הרצפה ולטפל בצנרת. אז אנחנו, ביכולות שלנו, הבאנו מטבח חדש והגבהנו אותו על בלוקים, במקום להנמיך את צנרת הביוב. במקום אחר סיפרו לנו שהנערים צריכים להפקיד את הטלפונים שלהם אצל המדריך, אבל יש התנגדות מצידם כי הם לא רוצים שהוא יפשפש במכשירים. אז התקנו קופסה שמחולקת לעשרים תאים סגורים, ובכל אחד מהם יש שקע טעינה. כל נער קיבל מנעול אישי, ונעל את הטלפון שלו בפנים.
"ביקרנו גם בהוסטל משולב לכמה שכבות גיל, והבנו שלנערים הבוגרים שם אין פרטיות, ולפעמים מעיק עליהם שהם נמצאים יחד עם הקטנים. אנחנו זיהינו אזור שיכול להפוך למועדון, ואחד החברים אצלנו, שהוא בעל חברת אלומיניום, הקים שם מחיצות ויצר מרחב נעים ומזמין עבורם. במקום נוסף זיהינו גינת קוצים מוזנחת, ניקינו אותה וגילינו שטח מרוצף. בהמשך הונחו עליו עוד שני קרוואנים לרווחת המוסד. במחלקה סגורה בבית חולים למתמודדי נפש ציירנו ציורים על התקרה, כדי שלמטופלים יהיה נעים בעין בזמן שהם שוכבים שם. אלו דוגמאות מעטות מפעילות של הרבה שנים במקומות שגם כל אחד מאיתנו או מיקירינו, במציאות אחרת, היה יכול להיות בהם".
איך אתם יודעים לאן להגיע?
"אנחנו מבררים אצל בנות שירות לאומי, עובדות סוציאליות ורכזות שירות. היום כבר יש מקומות שפונים אלינו מיוזמתם. אנחנו עורכים סיור מקדים יחד עם כל צוות המוסד, מהמנכ"ל ועד לעובדים הזוטרים, הם מספרים לנו על הצרכים וגם על החלומות שלהם, ואנחנו מנסים לממש.
"אנחנו מבקשים מהם השתתפות בחומר המתכלה, ואנחנו משיגים את החומרים האלה בהנחות גדולות. הגיוס של כוח האדם למשימות הללו פשוט, כי המון אנשים טובים מצטרפים ברגע שהם שומעים על הפרויקט. זה מידבק וכל יד חוברת לזו שלידה. התחילו להתקשר אלינו גם ממכינות שרוצות לעזור, ואני מנחה אותם מה לעשות. יש לנו מחסן גדול של ציוד, ואנחנו נותנים בוסט לאחרים שרוצים לסייע. אנחנו שמחים בעשייה הזו, והילדים שלנו שותפים מלאים בבנייה ובתהליך".
ואתם משלבים בזה גם הנצחה לאורי ולאיתן?
"אין לנו צורך לשים שלט זיכרון עם השמות שלהם, כי הסיפור הוא לא אנחנו, ואותם אנחנו זוכרים גם בלי שלט".
איך משפיע עלייך יום התנדבות כזה?
"הוא נותן לי אמונה בבני האדם וביכולת שלהם להיות טובים ולחולל שינוי בעולם. אני יוצאת מלאת כוחות. בהתחלה לא היה לי נעים מהמתנדבים, חשבתי שאולי הם באים בשבילי, אבל אחר כך ראיתי את הכוח של הטוב. בשנים האחרונות חזרתי אפילו להשתתף בתפילת יום ירושלים, אחרי שבמשך תקופה ארוכה החג הזה היה מחוק מבחינתי".
והגעגוע על הספה יושב
פרויקט "אור איתן" השפיע גם על חייה המקצועיים. סביב הסטודיו שלה, שנקרא "מכל הלב", נוצרה מעין קהילה. לביאה מעודדת את הבאים להביע את עצמם דרך האמנות, לראות בה אפשרות לריפוי. "תפיסת העולם במיזם ובסטודיו זהה", היא מסבירה. "בעזרת האמנות, הצבע, הנראות והעשייה בחומר, אפשר ממש לשנות עולם. לעצמי ולאחרים. הכוח של האמנות זה הכוח של מה שקורה באור איתן. שינוי המראה של מקום משנה מהותית את היחס גם על הפועל וגם על הנפעל. אמנות היא לא קישוט. זו שפה שמשפיעה ומשנה בעצם עשייתה".
גם כמורה לאמנות היא ביקשה לצאת מדל"ת אמותיה ולהשפיע במעגלים רחבים יותר. "התלמידים הם למעשה השופר שלנו, המורים לאמנות, ואני אוהבת את הרגע שבו הקסם עובר לידיים שלהם, אוהבת לראות את הבוגרים שלי הופכים לאמנים – ובכל זאת שאלתי, מה המקום שלנו כמורים בתוך עולם האמנות. הרי בבחירה שלנו בהוראה עזבנו את המיליה האמנותי ואנחנו לא אמנים פעילים – גם אם בעיניי, ההגדרה שלי כאמנית פעילה לא תלויה בהכרח בהצגת עבודות בגלריה".
לביאה, שמשמשת אוצרת אמנות בחינוך הממלכתי־דתי, שוחחה בנושא עם רויטל שטרן, המפקחת על לימודי האמנויות בחמ"ד, והשתיים החליטו להקים קהילת מורים לומדים. "חשבנו איך להחזיר את המורים לשדה העשייה, והתחלנו לדרבן מורים לעסוק ביצירה ולהקים פרויקטים חברתיים בקהילות שלהם, כי לאמנות יש כוח ליצור עוצמה ושינוי. פתחנו גם תערוכה שנתית שמציגה עבודות של מורים".
את מזהה שינוי בהוראת האמנות בחינוך הדתי לאורך השנים?
"במגזר הדתי עדיין קיימת השמרנות, אבל אני תמיד אומרת שאין שום נושא שאי אפשר לדבר עליו. האמנות מאפשרת לעורר שיח, ולאט־לאט אנחנו מגיעות לזה. המורות הצעירות היום מעיזות יותר לדבר על נושאים נפיצים, הן שמות על השולחן דילמות העוסקות בדת וביחסי משפחה, ויש יותר תעוזה בשימוש בחומרים. אחת הסיבות לכך היא כוחה של קבוצת המורות שהקמנו. לולא החברות בקבוצה, הן לא היו מעריכות את העבודות שלהן כאמניות, ולא היו חושבות שזה מספיק ראוי.
"התערוכה האחרונה שלנו, שהוצגה במבואה בהיכל שלמה, הביאה קהל שבדרך כלל לא צורך אמנות ביומיום. באופן כללי עולם האמנות לא מושך המון אנשים, בטח לא במגזר הדתי – מקסימום הולכים למתנ"ס כי אמא תלתה שם ציור – ופתאום עוברים אנשים, רובם סטודנטים להוראה, ואין מישהו שלא מתבונן או קורא".
ונוצר שיח?
"תלינו הסברים בצד העבודות כדי להנגיש אותן, והיו כאלה ששאלו בכל זאת – למה הטקסטים לא מסבירים בדיוק מה יש בעבודה? זה קהל שהקוגניציה שלו עוברת דרך טקסט. בעולם הדתי, כשיש דימוי חזותי, מיד מגיע הסבר. למשל הגבהה של ספר תורה היא אירוע חזותי, ומיד מתלווה אליו הטקסט 'וזאת התורה'. לטקסים הדתיים יש תמיד מלל נלווה שנותן להם ערך, ואנחנו התרגלנו לצרוך את ההסבר המילולי, ובלעדיו אנחנו חוששים שנפספס משהו. זה משחק עדין בין העולמות. בסופו של דבר אני שמחה שאת היצירות האלה רואה קהל מגזרי ולא המיליה האמנותי, כי נוצרת השפעה".
האובדן שחווית מקבל ביטוי בעבודות שלך?
"במשך תקופה ארוכה התעסקתי בלחפש את האור שנופל, לנסות להבחין בו. ציירתי למשל אור על צמחים ופחות את הצמחים עצמם, ומשם התגלגלתי לחפש את האין. שאלתי איך אני מבטאת בתוך עולם של חומר את העולם של אין־חומר. למשוררת רבקה מרים יש שיר נפלא: 'וְהַגַּעְגּוּעַ עַל הַסַּפָּה יוֹשֵׁב, אֲצִילִי וְזָקוּף. וא־לוהינו עַכְשָׁו לַתְּמוּנָה נִכְנָס, אַף שֶׁאֵין לוֹ דְּמוּת גּוּף'. כך הילדים יושבים איתנו אבל אנחנו לא רואים אותם, אז התחלתי לצייר את הילדים שלי על רשתות של חלונות. עשיתי רישומים של מכונת ההנשמה בצרפת, והפכתי אותם לציור על חיתול בד. כך אני מוצאת יופי ואסתטיקה גם בתוך סיטואציה קשה. ציירתי את מוטי נושא את איתן בבית החולים, ולימים זה נראה כאילו צויר בלוויה".
יצירות אחרות משקפות את היותה בת של רב. אביה, הרב ישראל רוזן, עמד שנים רבות בראש מכון "צומת", שייעודו מתן מענה לשאלות של הלכה בחיים המודרניים. בשנות התשעים, עם בוא גל העלייה הגדול ממדינות חבר העמים, הקים הרב רוזן את מנהל הגיור הארצי, ובשנותיו האחרונות היה דיין בבית דין פרטי שגייר אנשים שהמדינה לא יכלה לגייר מסיבות שונות. "הוא היה אדם שלא הפסיק ללמוד, לחקור, להמציא", מתארת בתו. "כל משחק אלקטרוני שקיבלנו בילדות, הוא היה מפרק כדי להבין את מנגנון הפעולה שבו, וזו מטפורה לכל חייו. כל שבת היו לו סיפורים מרתקים על אנשים או מקרים שפגש במהלך השבוע. אבא ידע לחשוב מחוץ לכל הקופסאות, והיה המאמין הגדול ביותר במדינה יהודית מודרנית.
"גדלתי בבית שיש בו ארון ספרים גדוש בסלון, ובאחת היצירות שלי אני מציצה בין הספרים עם השיער הצבעוני שלי. מצד אחד אני בתוך החיים האלה והספרים האלה, ומצד שני אני שואלת מה המקום שלי בתוך כל זה. לאחרים זה נראה מתריס ולי זה טבעי. אני לא עושה עניין מלהיות 'בת של', כי בסיפור משפחתי בריא אפשר לקחת את הדברים שקיבלתי ולהמשיך עם זה הלאה. כך גם לגבי הילדים שלי – מה הם יעשו במה שאני מנחילה להם, זה כבר עניין שלהם".
מה את קיבלת מבית אבא?
"אני חושבת שאת היצירתיות הגדולה שלי ירשתי מאבא שלי, וכך גם את האמונה שאין משהו שאי אפשר לעשות. צריך ללמוד לחיות עם סימני שאלה, אבל אם רוצים לעשות משהו, הכול אפשרי. את יודעת, כל אחד מאיתנו סוחב דברים. התמודדות שבעיני אחד נראית פעוטה, בעיני אחר יכולה להיות דרמטית. כל אחד והסיפור שלו. החוכמה היא לדעת ליהנות מהחיים שלך ביחס לעצמך, ולעשות טוב עם החיים".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
