בית הכנסת שהיה אחד מפלאי הרובע היהודי, חוזר לפאר את קו הרקיע הירושלמי

מערב ראש השנה ניצבת לתפארת – מאחורי פיגומים – כיפתו המחודשת של בית הכנסת תפארת ישראל. 150 שנים בדיוק אחרי בניית הכיפה המקורית המרשימה, הושלם סוף־סוף שחזורה. יחד עם מקבילו הליטאי, בית הכנסת החורבה שנחנך בשנית ב־2010, שוב מתחרים מבני דת יהודיים על קו הרקיע של ירושלים העתיקה. בהתאם לצפיפות של הרובע היהודי, היכל התפילה של תפארת ישראל צר למדי – יש בו 140 מקומות ישיבה בלבד. אבל על הגובה לא התפשרו: בית הכנסת מתנשא 28.7 מטרים מעל הרחוב.

חסידי רבי ישראל מרוז'ין, האדמו"ר הציוני־משהו מפלך ווהלין שבמערב אוקראינה שבית הכנסת נקרא על שמו, טרחו להגביה אותו במאה ה־19 עד גובה כיפת בית הכנסת החורבה, מעונם של מתנגדי החסידות ברובע. שני בתי הכנסת הסמוכים כל כך מזכירים את הבדיחה המסופרת על כל מקום שכף רגלו של יהודי דורכת בו. בעת הקמתם, ערב היציאה מחומות העיר העתיקה, היו שניהם מלאי אדם עד להתפקע. יש לשער שגם כאשר ייחנך המקום מחדש הוא לא יסבול מנטישה.

הרב ישראל אריאל, נשיא מכון המקדש, מהצנחנים משחררי ירושלים במלחמת ששת הימים ותושב הרובע כיום, עוד זוכר את הגרסה הקודמת של בית הכנסת. הוא נולד ב־1939 והתגורר עם משפחתו סמוך לשכונת נחלאות בעיר החדשה. מדי שבת היה פוסע עם אביו ואחיו להתפלל בתפארת ישראל. האב, הרב משה שטיגליץ ז"ל, חסיד בויאן שהיא פלג של חסידות רוז'ין – הוטרד אז מדעיכתו האיטית של בית הכנסת המפואר ברובע ומספסליו השוממים. הוא התאמץ לפקוד אותו ואף עבר בו לפני התיבה לא פעם.

הרב ישראל אריאל: "בכותל אי אפשר היה לקרוא בתורה, כי הערבים לא אפשרו להציב בו שולחן, ספסלים, ספר תורה, שופר ושאר תשמישי קדושה. בבקרים היו מתפללים בבתי הכנסת תפארת ישראל והחורבה עד אחרי קריאת התורה, ואז היו יורדים אל הכותל למוסף"

"העיר העתיקה הלכה וננטשה בידי תושביה שעברו לעיר החדשה, והציבור פה הידלדל", נזכר הרב אריאל. "אבל בשבתות ובחגים השתדלו לקיים שם מניין. בכותל אי אפשר היה לקיים קריאה בתורה, כי הערבים לא אפשרו להציב בו שולחן, ספסלים, ספר תורה, שופר ושאר תשמישי קדושה. התפללו בכותל מנחה של ערב שבת, וברגלים השתדלו לקיים שם גם תפילת מוסף. בבקרים היו מתפללים בבתי הכנסת תפארת ישראל והחורבה עד אחרי קריאת התורה, ואז היו יורדים אל הכותל למוסף. הערבים היו מחכים לרגע שהיהודים הגיעו להתפלל בכותל, ומיד באו להציק. הם היו נכנסים עם חמור כדי לקלקל את מעט התפילה שהתאפשרה שם ליהודים. זה היה רחוב צר מאוד, וכשהיו בו ארבעים־חמישים מתפללים וחמור עבר בתוכנו – אני כילד נדחקתי אל הקיר וכמעט נחנקתי".

כיאה למעוז חסידי, חלק בלתי מבוטל מהמורשת של תפארת ישראל הוא ספק־היסטורי, ספק־אגדתי. חוקר ירושלים ד"ר אייל דוידסון מצטט אגדה כזו: לאוזני ניסן ב"ק, חסיד רוז'ין ירושלמי בן המאה ה־19, הגיעו יום אחד ידיעות על כוונת הצאר הרוסי ניקולאי הראשון לקנות חלקת אדמה במזרח הרובע היהודי, לשם בניית כנסייה ומנזר. אלה היו ימים של מסע רכש בירושלים: כל מדינה שמכבדת את עצמה ניסתה לתקוע כאן יתד. ובכן, ב"ק נסע בדחיפות לאדמו"רו ושיתף אותו בהתרחשויות.

האדמו"ר רבי ישראל נאלץ בימים ההם לברוח מפני הצאר, ובתום מסע נדודים חצה את גבולות רוסיה והתיישב בעיירה סדיגורה שבאימפריה האוסטרו־הונגרית – כיום שכונה בעיר צ'רנוביץ האוקראינית. כשהבין שמוסד נוצרי עלול לחצוץ בין הרובע היהודי לכותל המערבי, ציווה הרב ישראל פרידמן מרוז'ין על תלמידו לשוב לעיר הקודש במהרה כדי להקדים את המתחרה הרוסי ולרכוש את המגרש בכל מחיר. סכום נכבד תרם האדמו"ר מכיסו. לפי האגדה, הצאר זעם כששמע שהיהודים הקדימו אותו ברכישת המקום, והכריז "שוב ניצח אותי היהודי ישראל פרידמן". הרוסים נאלצו להסתפק בפרס ניחומים – רכישת מגרש הרוסים שמחוץ לחומות העיר. בכל אופן, לפי מחקרה של פאינה מילשטיין "גבוה מעל גבוה" (הוצאת יד יצחק בן צבי, תשע"ו), סביר שאדריכל מגרש הרוסים, מרטין איוונוביץ' אפינגר, גם תכנן את בית הכנסת, או לכל הפחות ייעץ לניסן ב"ק בעת הקמתו.

ד"ר דוידסון מצטט מכתב ששיגר האדמו"ר מרוז'ין לאביו של ניסן ב"ק ולחסידים נוספים, המפציר בהם למהר ולבנות את בית הכנסת: "לנכון בא לידי שטר הקנייה מקניית מקום בעיר הקודש ירושלים תיבנה ותיכונן במהרה בימינו, לבנות שמה בית הכנסת ושאר דברים הנצרכים לטובת יישוב ירושלים עיר הקודש, והיה לי למשיב נפש כי הצליח ה' מגמת ליבי, כי זה חפצי ורצוני להיות בית הכנסת מיוחד להתפלל שמה כל קהל חסידים מגדולם ועד קטנם ביחד. אולם אני מתרעם על התרשלם בדבר מצווה גדולה כזו, שעדיין לא התחילו בבניינה. לכן באתי במכתב לזרז אתכם, שתכף תראו להתאמץ בבניין בית הכנסת בזריזות. והנני מזרז תושבי אנשי ירושלים באזהרה גדולה כפולה ומכופלת, לבל יישמע בחוצות ירושלים שום מריבה וקטטה חס וחלילה בכולל חסידים, כי אין דעתי נוחה בזה, לכן תראו שיהיה שלווה בארץ ושלום ביניכם".

למעטפה צירף האדמו"ר גם חבילה עבה של שטרות כסף. בפועל החל בית הכנסת להיבנות רק ב־1858, שמונה שנים אחרי מותו של רבי ישראל מרוז'ין, ועד להשלמתו חלפו עוד 15 שנים ארוכות. מדוע התמהמהו כל כך? ובכן, מאותה סיבה שעיכבה גם בעידן הנוכחי את מפעל השיקום ההיסטורי של בית הכנסת: כסף. עשר שנים חלפו עד שהקירות נבנו לכל גובהם, ועדיין חסר כסף לכיפת המבנה המתוכננת.

לא הסיר את הכובע

בסתיו 1869 הביאה חנוכת תעלת סואץ כמה וכמה ראשי מדינות אירופיות למזרח התיכון הכושל והרדום. בדרך לתעלה קפץ אחד ממנהיגי העולם החשובים בעת ההיא, קיסר האימפריה האוסטרו־הונגרית פרנץ יוזף, לבקר את נתיניו בעיר הקודש, וזו נרעשה כולה. נוצרים, מוסלמים ויהודים נמתחו להצדעה. הקיסר, שהיה אהוד למדי, בעיקר על היהודים, לא הכזיב. אחרי ביקור בהר הבית ובכנסיית הקבר הוא הובא גם לרובע היהודי. אנשי כולל ווהלין – יוצאי הפלך שבמערב אוקראינה שעמדו מאחורי הקמת בית הכנסת – היו אף הם נתיניו של פרנץ יוזף. בעידן שאחרי מלחמת קרים, בשעה שהאימפריה העות'מאנית הולכת ושוקעת, כל תושב עיר הקודש ביקש להפוך לאזרח של אחת המעצמות, ובלבד שלא להישאר נטול מעמד מול הפחה ואנשיו חובבי הבקשיש.

לאוזני ניסן ב"ק הגיעו ידיעות על כוונת הצאר ניקולאי לקנות חלקת אדמה ברובע. כשהאדמו"ר רבי ישראל הבין זאת, ציווה על תלמידו לשוב לעיר הקודש במהרה ולהקדים את המתחרה הרוסי. הצאר זעם והכריז "שוב ניצח אותי היהודי ישראל פרידמן"

תמונה שנשתמרה מהביקור ההוא מראה את הקיסר האוסטרו־הונגרי עם פמלייתו וקהל מלוויו היהודים בסמטה הצרה בכניסה לתפארת ישראל. לצידו ניצב ומתועד לדורות ניסן ב"ק, שסירב בדרך כלל בקנאות להצטלם, מחשש "לא תעשה לך פסל וכל תמונה". והנה אגדה נוספת שנקשרה במאורע ההוא: הקיסר התפעל מהבניין הגבוה והבולט על פני סביבתו, אולם תהה מדוע אין לו גג. ב"ק השיב לו בקריצה שבית הכנסת הסיר את כיפתו לכבוד קיסר האימפריה. פרנץ יוזף, שנהנה מההומור היהודי, הכריז מיד על תרומתו האישית להשלמת החסר.

מאמר שפרסמה חוקרת ירושלים תמר הירדני מגלה שסביר שהסיפור היפה הזה לא התרחש במציאות. הנה, בדיווח בעיתון העברי הירושלמי חבצלת, שהוציא לאור המדפיס ישראל ב"ק, אביו של ניסן, נכתב אומנם על ביקורו של הקיסר בו' בכסלו תר"ל (10 בנובמבר 1869), אולם לא מוזכר שם או במקור אחר בן התקופה סיפור "הסרת הכובע" המדובר. לגבי הקיסר נכתב בעיתון רק ש"הלך שמח להבית הכנסת הנקרא בשם תפארת ישראל, הבנוי לתלפיות בהשתדלות מורנו הרב ניסן ב"ק נ"י, ובחבלי חסד משך עיניו על יופי הבניין וחוסנו. ולאות נאמן כי מצא המשתדל חן בעיניו, הושיט לו ידו הרמה ואלף פרנק נתן על הבית הכנסת להראות כי מפליא חסדיו גם על היהודים".

אלף פרנק היו סכום נאה במושגי הימים ההם, אבל כנראה לא היה בכך די להשלמת הכיפה. כך כותב במפורש ישעיהו הלוי הורוויץ בחבצלת ב־8 בספטמבר 1871: "והן זה כשנתיים ימים אחרי הגיעו עם הבניין עד מקום נתינת כיפת הגג אזל הכסף, והיה כל עובר על פני כבוד הבית וראה עמדתו המו מעיו על האי נחלה שפרה, כלילה בהדרה, עומדת בלי מחסה ומסתור מזרם וממטר". הורוויץ גם נוקב בסכום הגבוה שהיה נצרך להשלמת הכיפה, "עוד כחמשת אלפים רובל כסף לכסות ולתת כיפת הגג רצפת אבני גזית".

את יתרת הסכום הדרוש סיפק בנו של רבי ישראל מרוז'ין, האדמו"ר מסדיגורה הרב אברהם יעקב פרידמן. כך העיד ב־1897 העיתונאי הציוני אברהם ליודוויפול בעיתון הצפירה, שיצא לאור בוורשה: "מנהלי העדה, כאשר הגיעה המלאכה עד הטפחות, לא עצרו כוח לכלות את הבניין, ויעמוד הבית עד שנת תרל"ב בלי כיפה. ובן הרב ישראל, בשבתו על כיסא צדיקותו בסדיגורא, שלח ציר מיוחד לירושלים וימלא את ידו לגמור את בניין בית הכנסת הזה על חשבונו".

לפי דברי הירדני במאמר בכתב העת סגולה (גיליון 40, תשע"ג), כ־10 אחוזים מכלל עלות הכיפה נתרמו בידי משפחת שׂשׂוּן, משפחת האצולה היהודית שמוצאה מבגדד. ואכן, כעבור זמן לא רב, בי"ב באב תרל"ב (1872), נחנך מבנה בית הכנסת באירוע חגיגי בהשתתפות דיפלומטים זרים שהעיר שפעה בהם. שם המייסד דבק במקום, והוא כונה לא פעם פשוט "בית הכנסת ניסן ב"ק". ב"ק גם היה הגבאי ראשי בבית הכנסת עד למותו ב־1889. לכבוד חנוכת ההיכל חילקו, בהוראת ב"ק, לחם ובשר ל־400 מיהודי העיר שבין החומות. חלקם נאלצו להביא כיסאות מהבית מחוסר מקומות ישיבה פנויים באולם התפילה.

בתחילה נצבעה הכיפה בירוק, מה שעורר זעם בקרב המוסלמים בעיר, שהצבע הירוק "שייך" להם. בעיתון הלבנון (שיצא אז לאור במיינץ) מכ"ב באלול תרל"ג, 25 בספטמבר 1872, נכתב על כך: "הישמעאלים ישומו וישרוקו ויחרקו שן בקנאתם… ומה עצמו חרונם בראותם הצבע הירוק אשר על כיפת בית הכנסת, כי צבע ירוק קדוש הוא לישמעאלים". בעיתון הצבי הירושלמי משנת 1887 (י"ט באייר תרמ"ז) כתב אליעזר בן־יהודה שהברון רוטשילד שלח כסף לגבאי בית הכנסת כדי לצבוע את כיפתו בלבן ולפייס את המוסלמים: "שמענו כי בעבור השר על פני בית הכנסת תפארת ישראל, וירא כי הכיפה מלמעלה צבוע בצבע ירוק, וביודעו כי רע בעיני המוסלמים כי ישתמשו לא מוסלמים בצבע הזה הקדוש להם, שלח לבקש מהגבאי הרב רבי נסים ב"ק (הכוונה לניסן ב"ק, א"ס) כי יצבעו את הכיפה בצבע אחר לעשות נחת רוח לילידי הארץ, וייעשה הדבר, וכל המוסלמים מברכים את השר בגלל זה". תמונות מסוף המאה ה־19 אכן מראות את הכיפה כשהיא לבנה לתפארת.

סדקים מסוכנים

חסידי רוז'ין, סדיגורא ובויאן באירופה נהגו לקנות מקום ישיבה בתפארת ישראל בשל הסגולה שנקשרה למקום, וזאת אף שכף רגלם לא דרכה בו מעולם ולא היתה עתידה לדרוך. אולם דווקא ההתפתחות המיוחלת של עיר הקודש הייתה בעוכריו של בית הכנסת הזה, כמו שהייתה בעוכריו של שכנו הליטאי. הנהירה לירושלים החדשה שמחוץ לחומות בראשית המאה ה־20 הביאה להידלדלות ניכרת במספר פוקדי בתי הכנסת ברובע. בסוף 1912 נכתב בעיתון הצבי שהמצב בתפארת ישראל סביר עדיין, משום ש"זקני עדת החסידים עודם דרים סביב לו", אולם בבית הכנסת החורבה הנוכחות דלה ביותר. בהמשך גם תפארת ישראל סבל מנטישה הולכת וגוברת. בין השאר זה קרה גם בגלל ניסן ב"ק עצמו, שבנה לחסידים שכונה מחוץ לחומות, בתי ניסן ב"ק שליד שער שכם.

בקיץ 1927 רעדה האדמה בירושלים ברעש עז, ובית הכנסת הישן נסדק באופן מסוכן. כרוז שפורסם בחודשים הבאים קרא לתרום לשיפוצו של תפארת ישראל בטרם יקרוס: "כידוע סבל הרבה בית הכנסת הגדול תפארת ישראל בעיר העתיקה מהרעש שהיה ביום י"א תמוז בשנה העברה. בית הכנסת הגדול והקדוש הזה, אשר הוא עטרת תפארת לכל בית ישראל, עומד עתה בסכנה. כי מרעידת האדמה דאשתקד נחלקו באופן נורא שני חלקי הבית הכנסת צפון ודרום, ממסד עד הטפחות, וגם הכיפה האמצעית. ובניין גדול כזה, שעומד הרוס זה יותר משנה, מובן שמצבו הולך ורופף מיום ליום, ועלול יותר חס ושלום להריסה. המהנדסים מזהירים באזהרה נוראה למהר לתקנו ביפה שעה אחת קודם, כדי לקדם בעד הסכנה הנשקפה חלילה לימות הגשמים".

החסיד חיים ויטמן שוגר בשליחות האדמו"ר מבויאן לארצות הברית, לגיוס כספים מהיר להצלת בית הכנסת. המסע הוכתר בהצלחה ובית הכנסת שופץ, אולם מספר המתפללים בו המשיך להתמעט. "בית הכנסת חורבת ר' יהודה החסיד סגור כל ימות השבוע, ורק לשבת מתאסף שם מניין. וכן בבית הכנסת המפואר תפארת ישראל של החסידים, מייסודו של ר' ניסן ב"ק. מאז הפרעות נחרב שם היישוב לאט־לאט, ואין עומד בפרץ", נכתב אחרי פרעות תרפ"ט. שבע שנים אחר כך, על רקע מאורעות 1936, פרסמו גבאי בית הכנסת מודעה ברחבי העיר ובה תחינה מיהודי העיר החדשה לפקוד את המקום: "בקשה! מבקשים אנו בזה מהקהל הנכבד, ובייחוד למבקרי כותל המערבי, שבשבתות וימים טובים יבואו להתפלל בבית הכנסת תפארת ישראל הנקרא ניסן ב"ק בעיר עתיקה, תפילת שחרית וגם קריאת התורה".

בתחילה נצבעה הכיפה בירוק, מה שעורר זעם בקרב המוסלמים בעיר. בעיתון הלבנון נכתב על כך: "הישמעאלים ישומו וישרוקו ויחרקו שן בקנאתם… ומה עצמו חרונם בראותם הצבע הירוק אשר על כיפת בית הכנסת, כי צבע ירוק קדוש הוא לישמעאלים"

אדם שנקלע לתפילת ראש השנה תש"ב (1941) שם כתב על כך בתסכול בגיליון ז' בתשרי תש"ב של הצופה: "ובבית הכנסת הגדול תפארת ישראל (ניסן ב"ק) השיגו בקושי מניין. פירוש: שניים־שלושה מבוגרים, והשאר נערים. עד כדי כך הגיעה 'תפארת ישראל'. אין מי שידאג להחייאת בית כנסת יפה זה. אין מי שישמור על תפארתו ההולכת וחולפת. היכן הם נכדיו של ר' ניסן ב"ק? היכן הם חסידי רוז'ין?"

כינוס חירום ומגבית חירום שערכו האדמו"רים משושלת רוז'ין בבית הכנסת ב־1943 נשאו תוצאות, בית הכנסת שוקם והמניין בו תוגבר, ונראה שהמקום עולה על דרך המלך. אולם מי שיער שפתיל חייו של המבנה הולך ומתקצר, וכל המאמץ הגדול הזה נועד לשנים מעטות בלבד?

עמדת ניסן ב"ק נפלה

בקרבות האיומים שהתרחשו ברובע היהודי בימי תש"ח, מהכרזת העצמאות בה' באייר ועד י"ט בו, יום כניעת הרובע, התמקדה הלחימה סביב תפארת ישראל, שגובהו הקנה יתרון גדול למתבצרים בו. גגו שימש אתר תצפית למגיני הרובע, והוא עבר מיד ליד בלחימה העזה. כמה וכמה לוחמים נפלו בו. "קצין הגנה אחד שסייר בעמדות שהוצבו בבית הכנסת ניסן ב"ק ראה איך נוצלו ספרי גמרא בני מאתיים שנה לשימוש כמעין שקי חול", מתארים דומיניק לאפייר ולארי קולינס בספרם "ירושלים, ירושלים" (1972). "דלת ישנה שולשלה מן הכיפה להיות מחסה לצלף שיציץ מחלונותיו המסורגים של בית הכנסת אל הרחוב. מרעיד בקרה, מעוטף בשמיכה, רבץ השומר על הדלת כשבידו האחת אקדח ובשנייה ספר הלימוד שלו. למטה ממנו היו בחורי הישיבה חבריו מתעמקים בתלמודם".

יום קרב קשה התנהל במקום למחרת הקמת המדינה. ישראל כהן ברזסקי, בן עשרים, שנולד וגדל בעיר העתיקה ולמד בתלמוד תורה עץ חיים, נותר אז אחרון הלוחמים בעמדת הגג של תפארת ישראל. הוא המשיך לצלוף באויב ועשה בו שמות עד שנפגע בעצמו מכדור בראשו. הוא הועבר פצוע לבית החולים משגב לדך ששכן אז ברחוב הסמוך (ששמו עד היום "משגב לדך"). יום אחר כך מת מפצעיו.

בז' באייר נהרג בעמדה שעל גג בית הכנסת גם יהושע פרנקל, בן 19, אף הוא בן העיר העתיקה שלמד בעץ חיים. הוא מונה למפקד העמדה המסוכנת, וכשניסה לתקן דבר מה שם הרים את ראשו מעל המחסה, ונפגע מירי של צלף ערבי. בשל הסכנה להגיע לעמדה הוצאה גופתו משם רק אחרי ימים אחדים, והובאה לקבורה בקבר אחים בחצר בתי מחסה בעיר העתיקה, יחד עם שאר חללי בית הכנסת והרובע. רק אחרי מלחמת ששת הימים נלקחו עצמותיהם לקבורה מחודשת בהר הזיתים.

כמותם נפל שם בי"א באייר משה מזרחי בן ה־17, יליד הרובע, בוגר תלמוד תורה ספרדי בעיר העתיקה. בימי המלחמה הוא היה מורה בימים ולוחם בלילות. חיילי הליגיון הירדני הצליחו לפרוץ לרחוב הקראים הצר והקצר שבית הכנסת שוכן בו, והניפו את דגלם על כיפת המבנה. מזרחי הנחוש הצליח להגיע לכיפה ולהסיר את דגל האויב, אולם ברדתו משם נפגע מכדור ונהרג.

למחרת, י"ב באייר, נהרג על גג תפארת ישראל יוסף דוב ספרנוביץ, בן 39, יליד העיר העתיקה שחזר להתגורר ברובע שנתיים לפני כן ופקד את הכותל מדי יום. הוא התגייס בתחילה לאצ"ל ולאחר מכן עבר להגנה. במסגרתה השתתף בהדיפת התקפות הלגיון הירדני על הרובע ואף הציל כמה ספרי תורה בתפארת ישראל משרפה. ספרנוביץ נפגע בעורפו מירי צלף. "כדאי למות על קידוש השם", אמר במילותיו האחרונות. הוא הותיר אחריו אישה וחמישה ילדים.

יומיים קודם לכן מת באותה עמדה יוסף זאב מזרחי, נער בן 16 וכבר לוחם באצ"ל שהספיק לשבת בכלא הבריטי במשך תשעה חודשים בגלל פעילותו בארגון. הוא נהרג בפיצוץ רימון יד ירדני שהושלך לגג בית הכנסת.

בסופו של דבר הצליחו חיילי הלגיון לפוצץ את פנים בית הכנסת במטען נפץ במשקל מאה ק"ג. רק קירותיו החיצוניים נותרו על תילם, וכן חלק מכיפת המבנה, שהייתה מרוטשת ומרוסקת. קולות הקרב נדמו. הרובע נותר מעבר לקווי האויב לעוד שנים רבות.

בסופו של דבר הצליחו חיילי הלגיון לפוצץ את פנים בית הכנסת במטען נפץ במשקל מאה ק"ג. רק קירותיו החיצוניים נותרו על תילם, וכן חלק מכיפת המבנה, שהייתה מרוטשת ומרוסקת. קולות הקרב נדמו

תצלום משנת 1949, שנה לאחר הקרבות, מראה שכיפת המבנה קרסה לגמרי בינתיים, אך קירותיו עוד עמדו אז, והתנשאו לגובה ניכר. גם תמונה משנת 1951 מבהירה שהמבנה כולו מלבד הכיפה נותר עדיין על עומדו. בין אם הקירות קרסו מעצמם בהמשך ובין אם הופלו באופן יזום, כשכוחותינו שבו למקום במלחמת ששת הימים נותרו מבית הכנסת רק עיי חורבות ושרידים דלים, שהמרכזי שבהם הוא חלק מכותל הכניסה לבית הכנסת בצידו המערבי.

מדינת ישראל התמהמהה מאוד בבואה לשקם את בתי הכנסת החרבים ברובע היהודי. החורבה נחנכה לבסוף ב־2010, אבל גם בחגיגות היובל לניצחון במלחמת ששת הימים עוד עמד תפארת ישראל בחורבנו כאילו הלגיונרים עוד כאן. הרב אריאל מנמק זאת בתפיסה החילונית ששלטה בעיריית ירושלים לאורך עשורים: לפיה, הוא אומר, דווקא טוב שבתי הכנסת עומדים בחורבנם, מפני שכך – כמוצג היסטורי – נאה להם יותר.

כשהחיים היהודיים בעיר העתיקה התחדשו אחרי מלחמת ששת הימים מיהר אביו של הרב אריאל, משה שטיגליץ, שהלך לעולמו לפני כשלושים שנה, לרכוש בכוונה תחילה בית סמוך לתפארת ישראל. הכול כדי לחדש את בית הכנסת כקדם. "אבי עליו השלום התכתב עם חצי העולם כדי להקים את בית הכנסת מחדש, בין השאר עם שרי השיכון למיניהם", מספר הרב אריאל. "קיימים ברשותנו קלסרים מלאים במכתביו בעניין. הוא נלחם על כך עד נשימתו האחרונה ולא הצליח. אחרי חורבן ימית, כשעברתי גם אני עם משפחתי להתגורר בעיר העתיקה, העניין הזה עבר לטיפולי".

אבל לא כל האחריות על העיכוב הממושך בשיקום בית הכנסת, הוא מודה, נופל על כתפי המדינה. חלק ממנו בהחלט מוטל דווקא על החסידים. ליתר דיוק על חסידויות סדיגורה ובויאן, שהתווכחו ביניהן מי בעל הבית בתפארת ישראל ומי ימשול בכיפה אם ישוקם, וזאת בניגוד גמור לציוויו של האדמו"ר המייסד. "הרבי מסדיגורה באמת שלח לפה הרבה כסף, ובזכותו הבניין המקורי נבנה", מציין הרב אריאל. "מצד שני חסידי בויאן טענו בצדק שהם שהחזיקו את המניין במקום לאורך השנים. שני הצדדים פנו לבית הדין הגדול של הרבנות הראשית, והדיונים לא נגמרו.

"בהזדמנות מסוימת באתי עם יו"ר עמותת עטרת כהנים מתי דן – שגם לו מניות רבות במאמצים לשיקום בית הכנסת – לבית הדין הגדול של הרבנות. אמרנו לשני הצדדים: קיים תורם שהולך לבנות את בית הכנסת (לאחר מכן התרומה בוטלה, והמדינה מימנה את השיקום, א"ס), אז תפסיקו לריב וקודם כול נבנה אותו. הרב דיכובסקי, נשיא בית הדין הגדול, מינה את מתי דן ואותי לוועדת ההיגוי של הקמת בית הכנסת, וקבע שאם לצדדים יהיו תלונות על סדרי התפילה כשייבנה בית הכנסת – ועדת ההיגוי תקיים דיון ותכריע למי שייכות הזכויות. למעשה, זה הצעד שאפשר לגשת בפועל להקמת הבניין".

הרב מספר ששיקום המבנה קיבל עידוד ניכר מהפקת ספר צילומים ושחזורים של תפארת ישראל המקורי, שבלעדיו אי אפשר היה לגשת למלאכת ההקמה. הוא מצביע על מנהל החברה לשיקום ולפיתוח הרובע היהודי הרצל בן־ארי כמי ש"עשה עבודה גדולה בעניין, בלהט גדול. זה בית כנסת שעלותו גבוהה יותר מבית הכנסת החורבה, מכיוון שבמקרה הזה הוא מבנה שעשיר יותר מבחינה אדריכלית בעיטורים ובגילופים".

גורן מבית ראשון

הרצל בן־ארי, במובנים רבים גרסה עכשווית של ניסן ב"ק, מספר שהמאמץ לשחזר במדויק את בית הכנסת המקורי הוא הסיבה להתקדמות האיטית מעט של הבנייה. "בעלי המלאכה שעסקו אז בסוג העבודה הזה, של סיתות וגילוף, אינם קיימים כמעט היום. אנחנו משתדלים להיות הכי מדויקים. זה בית כנסת שהתנשא מעל כל גגות העיר העתיקה. המסר של הבונים היה: 'תראו, חזרנו לארץ ישראל'. כשהחריבו את החורבה ואת תפארת ישראל ב־1948, עבדאללה א־תל, מפקד הלגיון, אמר שכך לא יהיה ליהודים לאן לחזור. והנה חזרנו".

המלאכה נתקלה בקשיי השיקום העומדים בפני כל מפעל בנייה בעיר: "בירושלים, לפני שבונים קודם כול חופרים כדי לוודא שלא הורסים עתיקות. חפרנו פה יותר משנתיים וחצי רק כדי להגיע לסלע האם ולטפל בעתיקות. הוצאנו מפה טונות של אבן וחול".

וכמובן, בירושלים כמו בירושלים, אין אתר פנוי. "מצאו פה גורן מימי בית ראשון", הוא מצביע על הנקודה המדויקת המתאימה לממצא בקומת המרתף, "ולידו מקווה טהרה מתקופת בית שני. למרגלות הקיר הזה נמצאו עשרות מטבעות כסף, בתי נר וכדים, ומשקולת תאומה למשקולת שנמצאה בחפירות 'הבית השרוף' הסמוך, של משפחת הכהנים מבית קתרוס. כל המרחב הזה היה שייך להם.

"כתוב על המשקולת 'נדברי קתרוס'. ד"ר אורן גוטפלד, שחפר כאן ובבית השרוף, הסביר לי שהמילה 'נדברי', ככל הנראה בפרסית עתיקה, מקבילה למילה 'קתרס' בארמית, ופירושן 'אוחז הקנה', כלומר סופר יודע כתוב. לפי המקורות, בני משפחת קתרוס היו ידועים ביכולתם לאחוז ארבעה קולמוסים ולכתוב כך את השם המפורש".

היום הכיפה כבר מחופה באבן; אבל רק לפני ארבע שנים הונחה אבן הפינה לשיקום תפארת ישראל, נזכר בן־ארי בהתרגשות. ד"ר שמחה מנדלבוים, שהלך לעולמו לאחרונה, חגג את בר המצווה שלו בבית הכנסת המקורי, ייעץ בתהליך השחזור, והניח את אבן הפינה לבית הכנסת החדש. בטקס ההוא בירך מנדלבוים "שהחיינו", והחל לבכות – וכל הקהל יחד איתו. ממש כמסופר בתנ"ך על חנוכת הבית השני, שם התערב בכיים של מי שזכרו את הבית הראשון עם צהלות השמחה של מי שנולדו אחרי חורבנו.

בין הממצאים מתקופת בית ראשון ובית שני נמצא בקומת המרתף גם המקווה שבנה ניסן ב"ק לבית הכנסת. כיאה למוסד חסידי, זה היה המקווה המחומם הראשון בירושלים. "במרחק של עשרה מטרים יש לנו ממצאים מהבית הראשון, מהבית השני ומהבית השלישי", בן־ארי מתרגש שוב. הוא מעריך שאפשר לסיים את מלאכת הבנייה סופית בתוך שנה וחצי, אם יימצאו עשרים מיליון השקלים החסרים. "אנשים לא מבינים למה זה לוקח שנים רבות כל כך, אבל צריך להבין שבית הכנסת כלוא בארבע פאותיו בבניינים. להביא לפה מערבל בטון – זה לא כמו בכל אתר בנייה אחר. מכניסים אותו דרך שער האשפות אחרי שעוצרים את התנועה בעזרת המשטרה, והוא מסוגל להגיע רק עד חניון הרובע, המרוחק 400 מטרים מבית הכנסת. בהתחלה היינו מכניסים את הבטון בטרקטורונים, ואחר כך עברנו למשאבה שמזרימה אותו בצינור הנה. אם הבטון קשה מדי – הצינור עלול להתפוצץ וכל הרובע יתלכלך. אם הבטון רך מדי – היציקה לא תחזיק מעמד. כל צעד פה מורכב מאוד. נדרשים ימים שלמים ליציקות פשוטות. ברזלים, בלוקים ואבנים סוחבים אצלנו בעגלות או בטרקטורון או אפילו בידיים. אין אפשרות להציב כאן מנוף".

את סגנון הבנייה והעיטורים של פעם שחזרו בחברה לפיתוח הרובע בעזרת הדמיות מחשב. "כל הקשתות שוחזרו אחת לאחת, כפי שהיו", אומר בן־ארי. "אנחנו רוצים להחזיר עטרה ליושנה, להחזיר את תפארת ישראל לתפארתו. החשיבות המיוחדת של המבנה הזה היא להראות שעם ישראל לא הגיע לכאן ב־1948 או ב־1967, שאנחנו כאן מאז ולתמיד".

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il