רחובות תל־אביב עוד לא ראו מחזה כזה: אישה ג'ינג'ית, לא צעירה אבל גם לא מבוגרת, רצה דרך כל שוק הכרמל כמו ילדה ששמעה את הצלצול וצריכה להגיע מיד לכיתה שמרוחקת ממנה קילומטר. ואיך שהיא רצה. ריצת האמוק של נויה מנדל לעבר מכוניתה אחרי קנייה מוצלחת, אם כי בלי מעיל בצורת דרקון עליו ויתרה, הצחיקה אותי לאורך כל הנסיעה שלי חזרה לירושלים.
מאוחר יותר היא תספר לי שהצליחה להגיע בזמן להופעה שלה, שהתקיימה הפעם במסעדה – לא בלי הרפתקאות והפתעות נוספות, כמובן. "את לא יודעת מה קרה. נתקלתי בשולחן של בית קפה בדרך לאוטו, והגעתי להופעה מדממת. אני עולה לבמה ורואה מולי 130 נשים יושבות לשולחנות ארוכים של ליל הסדר. חלק מהן ראו אותי דרך דלתות הזזה מזכוכית. עכשיו תביני, התנאים במופע חשובים מאוד. צריך לשבת בצורה מתאימה, אחרת זה קטסטרופה. אמרתי למפיקה שאני לא הולכת להתרסק פה".
ובכל זאת היא הצליחה לעשות את העבודה ולגרום לאותן נשים להתגלגל מצחוק, גם בנסיבות הלא נוחות שנכפו עליה. "השיטה שלי היא קודם כול לייצר חברות עם הקהל. לדבר בגובה העיניים. וגם כמובן, לצחוק על הסיטואציה. לפעמים זה באמת מעל הטבע. מחר יש לי הופעה לשבעים שופטים ממחוז דרום, ואחר כך הופעה לחברה קדישא. את יודעת מה זה להופיע מול אנשים רציניים כאלה?"
אני בזירה של הרשתות, אבל היא קשה מאוד. בדור שגדלתי בו היה מקובל לסגור את הדלת ולא לספר מה קורה בפנים. היום הגישה היא – 'תראו מה אני אוכל, תראו מה אני לובש, תראו את החדר שלי'. הייתי צריכה לעשות סוויץ' בראש"
נויה מנדל, מי שהוכתרה כ"סטנדאפיסטית הדתייה הראשונה" וכבר לפני שלושים שנה רצה מבמה לבמה, סוגרת גם את השבוע הזה עם תשע הופעות ובלי קול. "אני לא יודעת איך זה קורה", היא אומרת. "אני לא משווקת את ההופעות שלי, ואף פעם לא התקשרתי למקום כלשהו וביקשתי שייקחו אותי להופיע, אבל יש לי 'השם הפקות'. ליד המיטה שלי יש סטיקר כזה. וגם בתקופות שבהן אין הופעות, יש עבודה סביב הנגלה הבאה של ההופעות".
לפני כחודש היא השיקה גם קורס סטנד־אפ ראשון מסוגו, ובין לבין היא מייצרת סרטונים לערוץ היוטיוב שלה ולרשתות הצעירות יותר, אינסטגרם וטיקטוק. "אני בזירה הזו, אבל היא קשה מאוד. בדור שבו אני גדלתי, היה מקובל לסגור את הדלת ולא לספר מה קורה בפנים. היום הגישה היא – 'תראו מה אני אוכל, תראו מה אני לובש, תראו את החדר שלי'. הייתי צריכה לעשות סוויץ' בראש, וזה לא פשוט. אני אומרת לעצמי: את מי זה מעניין שקמתי בבוקר? מצד שני, כל הזמן אומרים 'זה מעניין, תעלי', אז אני חיה עם זה יותר בשלום".
את חושבת שהסרטונים של מצחיקני הרשת למיניהם ידחקו וייתרו בסופו של דבר את המקצוע שלך? האם אנשים ימשיכו לקנות כרטיסים להופעות, גם כשהמכשיר שבכיסם יכול לספק להם אינספור שעות של תוכן בידורי?
"החוויה הבימתית לא דומה בכלל למה שאנחנו מקבלים ברשתות החברתיות. רק בן־אדם שיושב אצלי מעל חצי שעה בהופעה, מתחבר לחוויה ולהצחקה שאני מייצרת. רק הוא יכול להגיד: הבחורה הזו מטורפת. אם אומרים לך 'אתה חייב לראות אותה', ואתה מחפש סרטון ביוטיוב, יכול להיות שתגיד 'אוקיי, זה נחמד', אבל זה לא מגרד את המציאות. ויש כאלה שמצחיקים מאוד ברשתות, וכשאתה הולך לראות אותם על במה, זה לא זה.
"במה זה מקום שאין בו חציצה, הוא מציב לקהל מראה, ויש לזה עוצמות שקשה לשחזר דרך סרטון. כשאת יושבת בבית על כוס קפה, מעבירה אצבע ביוטיוב ונקלעת לסטנד־אפ, את לא כל כולך בעניין. את מרפרפת. ככה זה כשמשנים מדיום. אם קראת ספר ואחר כך ראית סרט שעשו ממנו, ממה נהנית יותר? להצחיק בני אדם שנמצאים מול הפנים שלי, זה משהו שנמצא אצלי במהות, בהוויה הכי עמוקה שלי. כששואלים אותי למה בחרתי להיות סטנדאפיסטית, אני אומרת שלא בחרתי, זה בחר אותי".
הקשר הבלתי אמצעי שנוצר בינה לבין הקהל, היא אומרת, מותיר חותם כלשהו בשני הצדדים. "בזמן ההופעה שלי, משהו מהמתיחות היומיומית של הצופים יורד. הרי הקטעים האלה מגיעים מהחיים. לקחת את הקונפליקט והמתיחות שקיימים בין בני משפחה למשל, ופתאום לצחוק עליהם – זה משמעותי מאוד. אני מתארת למשל איך הבעל נדבק לכיסא מכניסת שבת עד מוצאי שבת. הרבה זוגות סיפרו לי שמאז שראו את הקטע הזה ביוטיוב, הבעל כבר לא נדבק. יש הרבה דברים במציאות שלנו שאנו חווים רק בינינו, ולא יודעים שכולם בעצם נמצאים באותו שלב בסולם".
המופע "בידור כהלכה", הביא את נויה ונורית לתוכניות של דודו טופז ודן שילון ולשער "7 ימים", אבל התקופה ההיא נגמרה די מהר. "הרגשנו שהיינו מבחינתם סתם גימיק – כי אנחנו הרי דתיות ומקומנו בבית הכנסת"
אז הצחוק באמת יפה לבריאות?
"מאוד. הוא מוציא אנדורפינים, משחרר הרבה מועקות ומצוקות, מחבר בין בני אדם ומייצר חוויה. הרבה פעמים אנחנו ההורים מוצאים עצמנו קצת בתפקיד רס"רים, ולא כך זה צריך להיות. כשאמא צוחקת עם הילדים שלה, זה בית שמח. אם ילד רואה סרטון ביוטיוב וצוחק עם עצמו, אמא שלו יכולה לגשת אליו ולומר – אני גם רוצה לצחוק. ואז הוא מראה לה, והם צוחקים ביחד, וזה מקרב ומגבש את מערכת היחסים.
"כשהילדים שלי היו קטנים, הייתי מקריאה להם מתוך ספר שנקרא '309 בדיחות ילדים'. חלק מהבדיחות האלה הם זוכרים עד היום. כשאת מספרת בדיחה לילד, את מפתחת אצלו אינטליגנציה רגשית, הוא לומד איך לפענח פאנץ'. הרי מה זה בדיחה? זה מבנה: אחת, שתיים, שלוש, צחוק. יש כאן שלבים שהילד צריך גם לפענח, וגם לצחוק מהם".
האב, הבת, ורוח רוח
כשם שמצווה שלא לכתוב דבר שאינו נשמע, כך מצווה שלא להעלות על הכתב דבר שמצחיק על הבמה. הקול של נויה, המימיקה בפנים, ההשהיות הנכונות ושתילת הפאנצ'ים – כולם יחד לא רק מעלים אצל השומע חיוך מאוזן לאוזן, אלא גם גורמים להתכווצויות בסרעפת. באחד הקטעים הכי חזקים בהופעות שלה, היא מתארת איך האישה הולכת לישון עם ייסורי מצפון ורשימה של כל מה שלא הספיקה לעשות, ואילו הגבר שלצידה – "אחת, שתיים, שלוש, ומתחילות הנחירות". מה כבר מצחיק בנחירות? המוזיקליות שנויה מצמידה להן, ואופן הצגת הסיטואציה. "איזו יכולת, אילו אפקטים, איך זה משתלב באקוסטיקה של החלל", היא מתארת. "ואז מגיעה הנחירה ההיא שהוא לוקח ברברס, וכולם בלחץ – אולי הוא לא יחזור". קטע מחיי היומיום שאי אפשר אחר כך לחוות אותו כבעבר.
בקטע נוסף שמככב בהופעותיה היא מתארת זוג דתי צעיר שנוסע להורים, ומוצא את עצמו ברכב כששבת כבר נכנסת. "לפחות תכבה את הרדיו, זה הכי לא נעים: קול ישראל מירושלים, שבת שלום". או הסיפורים על קבוצת הוואטסאפ הכיתתית: "אמא אחת שולחת הודעה ב־11 בלילה: 'מישהי יודעת מה החומר למחר, למבחן במדעים?'. אני לא ידעתי שיש מחר מבחן במדעים. אמא אחרת העבירה תמונות של עמודים עם החומר. הילד ישן, אני ישבתי ולמדתי למבחן במדעים".
מנדל קומיקאית מאז שהיא זוכרת את עצמה. היא נולדה וגדלה במושב גנות, ילדת הסנדביץ' של משפחת שוסטר, מוקפת ארבעה אחים ואחיות. וכמובן ג'ינג'ית ("אני לא צובעת"). לדבריה, היא תמיד ידעה לזהות את מה שמצחיק בעולם סביבה, ולכן כשהייתה בכיתה ו' החליט אביה לתת לה מתנה מיוחדת. "ערב אחד, לפני השינה, הוא אמר לי: 'נויקה, אני רוצה ללמד אותך מערכון, ואת תציגי אותו לחברים שלך. גם אני עשיתי אותו כשהייתי קטן'", היא משחזרת כשאנחנו הולכות ומשוחחות ברחוב שינקין. "הוא לימד אותי קטע על מורה שנותנת לתלמידים שלה להקריא את השיר 'רוח רוח רוח, מהעץ נפל תפוח', וכל תלמיד מקריא את זה באופן שמתאים לו. יש ילד שבוכה כי נדבק לו מסטיק למכנסיים, ויש ילדה שמוציאה לשון, ויש ילד פולני שאני זוכרת איך אבא שלי ניקד בחיריק את המילים לקטע שלו".
זה היה המערכון הראשון שלה, והיא רצה איתו בהצלחה וחרכה את במות רמת־גן, עיר לימודיה. "בכיתה ט' ביצעתי את הקטע הזה בתחרות כישרונות צעירים בתיכון הרא"ה. הזוכים במקומות הראשונים נשלחו לתחרות העירונית, שבה השתתפו בליך, אוהל שם וכל אלה. הלכתי גם לשם, אני ורוח־רוח, וזכיתי במקום הראשון. ואז העירייה התחילה להזמין אותי להופיע בתשלום בכנסים של עובדים וכדומה.
"מיום שהתחלתי להופיע בכיתה, עליתי לבמה בכל מקום שהגעתי אליו. בני גילי זוכרים את זה. בסמינריון בני עקיבא למשל, כשהיה רגע של שקט, היית שומעת את כולם צועקים 'נו־יה לבמה, נו־יה לבמה'. ואני עם רוח רוח! בהרצאות שאני מעבירה אני תמיד אומרת שהדבר הכי חזק בסיפור שלי זה אבא שלי. כהורים, יש לנו אחריות לייעוד ולשליחות של הילדים, אנחנו צריכים לזהות את הייחודיות של כל אחד מהם. אבא שיודע שהילדה שלו מצחיקה, מי יעזור לה אם לא הוא?"
כשהייתה בכיתה י' עברה המשפחה לגבעת־שמואל, "ואז לא היה שם כלום, הייתה משפחת אלפרון. לא היה לי איך להגיע משם לתיכון, אז הוצאתי רישיון לאופנוע ונסעתי כל יום לתיכון על טוסטוס, ילדה בת 16. תמיד הייתי מחוץ לתלם. ובינתיים בכל פזמונסניף ושבת ארגון – אני מופיעה, תמיד על הבמה. 'נו־יה לבמה', תחשבי, החברה צעקה לי את השליחות שלי. זה מטורף בעיניי.
"ידעתי שיש לי יכולת להצחיק מאוד את האנשים שמולי, אבל בשליטה. כשאני על הבמה ורוצה להצחיק מישהו – זה יקרה. אני יודעת בדיוק את העבודה, יודעת מה מצחיק, קולטת את מי שמולי, יודעת גם לא ללחוץ או להלחיץ או להצחיק בכוח. האינטראקציה הזו משתכללת עם השנים. כשיש לך שליחות וייעוד, כשאת מקבלת מתנה ופיקדון לחיים – בורא עולם נותן לך גם את אופן ההכנה. אוקיי, להצחיק אנשים? בואי נראה מה את צריכה בשביל זה. יש רשימה שלמה. צריך רגישות גבוהה מאוד – לקהל, לאנשים ולסיטואציות בחיים. צריך אינטואיציות, לזהות מצבים שהרבה אנשים נפגשים איתם אבל לא מדברים עליהם, ואיכשהו לתרגם את זה לקטע. צריך בשביל זה ביטחון, הרבה אמונה, וחוש הומור כמובן".
אחרי התיכון היא הלכה לגרעין נח"ל של בני עקיבא, ויצאה ממנו לקומונה בנווה־שאנן בחיפה ("גם לשם הבאתי את הטוסטוס"). בתום השירות הצבאי החלה ללמוד בחוג לתיאטרון חברתי בתל־אביב, ושם פגשה את מי שתהיה שותפתה לבמה במשך כמה שנים טובות, נורית הדר (היום הדר גלרון). "אחרי השנה הראשונה בלימודים פניתי ליונה גודמן, שהיה אז רכז הדרכה ארצי של בני עקיבא, ומכיוון שהייתי קומונרית ומקורבת אמרתי: 'אולי אתם רוצים שנבוא לסמינריונים של מדריכים ונציג מערכונים על כל מיני דילמות וקונפליקטים?'. בני עקיבא הרימו את הכפפה, ובנינו מופע שיועד למדריכים. זה היה המופע הראשון שלנו. במהלך הקיץ היו בערך עשרה סמינריונים, והופענו בכולם".
"ידעתי שיש לייכולת להצחיק את האנשים שמולי, אבל בשליטה. אני יודעת בדיוק את העבודה, יודעת מה מצחיק, יודעת גם לא ללחוץ או להלחיץ או להצחיק בכוח. האינטראקציה הזו משתכללת עם השנים"
הכימיה בין נויה ונורית הייתה טובה עד כדי כך שהן לא היו צריכות לכתוב מערכונים שלמים, אלא רק התחלה, אמצע וסוף. "העלינו סיטואציות שמדריכים מזדהים איתן – אם זו מדריכה שמתלוננת על המדריך שלא עוזר מספיק, ואם זו מדריכה שמספרת לחניכים שלה בפעולה ש'העץ היה מאושר' ואז מגלה להם שהיא לא מאושרת".
אחרי סמינריוני ההדרכה הן התחילו לבנות מופעים לחודש ארגון של בני עקיבא. "מה הנושא? 'את אחיי אנוכי מבקש'? אז אנחנו בונות מופע שמתקשר לזה, ומציעות אותו לכל הקומונריות בארץ. חודש ימים היינו רצות מסניף לסניף".
באחת ההופעות של נויה ונורית, אחרי שכבר צברו ותק של שנה, ראה אותן חנן גולדבלט והחליט לשתף איתן פעולה ("זה היה לפני הימים הלא טובים שלו"). יחד איתו הן כתבו ב־1993 את המופע המצליח "בידור כהלכה", שהביא אותן לתוכניות הטלוויזיה הפופולריות של דודו טופז ודן שילון. אפילו שער במוסף "7 ימים" הן קיבלו, אבל התקופה ההיא נגמרה די מהר. "הרגשנו שהיינו מבחינתם סתם גימיק – כי אנחנו הרי דתיות ומקומנו בבית הכנסת. אז ראו אותנו, כתבו, ומיד מיצו ונגמר הסיפור. זה תסכל אותנו מאוד. יש פה שתי נשים מצחיקות, למה לא לוקחים אותנו לתוכניות? לא גדלתי בבית דוסי, תמיד חייתי בשני העולמות, ולכן לא הבנתי למה אני לא יכולה להיכנס למיינסטרים של הטלוויזיה. רציתי להגיע לתוכניות בידור, לסדרות, הלכתי לאודישנים – ולא קיבלו אותי בשום מקום".
מותר כבר לצחוק
המופע שלהן רץ עוד תקופה ארוכה, והגיע גם לקיבוצים חילוניים. "בתקופה ההיא עשינו יותר מערכונים, קטעים בסגנון יצפאן וסוויסה או אסי וגורי, ופחות סטנד־אפ". מקץ שלוש שנים הרגישו צמד הדוסיות שהזוגיות הבימתית מוצתה. נויה יצאה לסיבובי הופעות עצמאיים והרגישה שהיא בונה אינטראקציה מוצלחת עם הקהל. "באותם ימים הסטנד־אפ התחיל לתפוס, אז הופעתי במועדונים של חילונים – ואני כבר נשואה, עם כיסוי ראש, שמלות, רוב הזמן בהריון. נסעתי פעמיים בשבוע לתל־אביב עם בעלי, ובדרך היינו משרבטים רעיונות. הופעתי בצוותא 2, במועדון דומינו גרוס, לצד רבים שהיו אז בתחילת דרכם. אדיר מילר, עדי אשכנזי, אורי חזקיה – את כולם אני מכירה היטב מהתקופה ההיא.
"במשך שנתיים היינו מגיעים לשם עם דף ועט, ועושים מרתון הומור שבו כל אחד נותן עשר דקות, מעין ניסוי חומרים. זה היה הפורמט. בשלב מסוים עמירם גרוס, הבוס של המועדון, ציוות חבר'ה לתוכניות טלוויזיה, ולי לא נשאר", היא אומרת בסרקזם ביקורתי. "וזה לא כי ההופעות האלה התקיימו בשישי בערב. ואני ממשיכה באותם ימים להגיע למועדוני הסטנד־אפ, גם אם אני לא נראית כמו הקהל שם. עולה על הבמה ולא רואה בעיניים. אני בשליחות. אני מצחיקה, ואם פה אנחנו מתאמנים וזה בית הספר שלי, אני אבוא פעמיים בשבוע, חינם. זה היה סיזיפי מאוד. היום אני מבינה שהייתי נטע זר. מה ששבר את הקרח בין הדוסית על הבמה לבין הקהל החילוני היה הומור עצמי. אני מדברת איתך על שנת 98', שנאו אותנו. כולנו הרגשנו את זה. המופע עם נורית יצא לאוויר העולם ב־1995, רבין נרצח – שונאים אותנו. ב־2005, פינוי גוש קטיף – שונאים אותנו. זאת אומרת, השיא שלי היה בתקופה מאוד מוצלחת למגזר שלנו".
הבדיחות שהצילו אותה בכל פעם מחדש עסקו בחצאית שלא נפתחת, או בדתיים ומקומות המפגש שלהם, כלומר הפגנות עם שלטי "לא ניתן". "כשמסתיימות עשר הדקות שלך במרתון, את מזמינה בדרך כלל את האמן הבא. פעם אחת הופיעה לפניי עדי אשכנזי, שהיו לה גסויות מטורפות. בסוף הקטע שלה היא אמרה: 'תודה רבה, אני הייתי עדי אשכנזי, ועכשיו אני רוצה להזמין את נויה מנדל, שדרך אגב כותבת לי את כל החומרים'. ואנחנו מאחורי הקלעים, עשרה סטנדאפיסטים שכבר שנה וחצי מופיעים יחד, שמענו את זה ונקרענו מצחוק. דוסית במועדון כזה, זה לא משהו שאת רואה. לא היו עוד כמוני בזמני.
"במגזר היה יובש גדול מאוד, לא היה מצע להתפתח עליו. לקח זמן עד שנוצר מצע כזה. לציבור הדתי לא היו הרגלי צפייה במופעי בידור, ובגדול, לא היה מצחיק. אם הייתי היום בחורה צעירה שגדלה עם סלולרי ביד ועם כל הרשתות והחשיפה, מן הסתם זה היה אחרת".
את רואה בעצמך פורצת דרך?
"בוודאי, לא רק לנשים אלא גם לגברים דתיים. התחלתי משהו שלא היה לפני כן. אני פורצת דרך גם מבחינת התודעה של הקהל הדתי – שאפשר ללכת לראות הופעה מצחיקה, אפשר סתם לצחוק הערב. היום יש במגזר יותר מקום לצחוק גם אם אין בו מסר. צחוק לשם הצחוק, כיף לשם הכיף".
איזו דרך סללת לאמנים אחרים? מה הם יכולים לקבל ממך?
"את הביטחון, את הידיעה שיכולת ההצחקה היא משאב שאפשר לעשות ממנו מקצוע. סללתי גם הרבה אמונה. אנחנו מדברות על בדרנים דתיים, אבל אין אותנו בהמונינו. הציבור שלנו גם ביקורתי מאוד, פחות מפרגן מהציבור הכללי. אם רוצים לפרגן, אומרים משהו כמו 'טוב, אין מה לעשות, נויה ממש מצחיקה'. מה זה 'טוב, אין מה לעשות'?"
יש דברים שהיום היית צוחקת עליהם, ובעבר לא?
"מהזווית הזו לא השתנה כלום. אני אדם די שמרן, ומבחינתי לוותר על בדיחות לא ראויות זו לא הקרבה. כל סטנדאפיסט מביא לבמה את עצמו, את האישיות שלו, ואם במציאות של חיי אין גסויות או הומור נמוך ופוגעני, אני גם לא אביא את זה לבמה".
במגזר כבר צמחו כמה כוכבים שעושים גם סטנד־אפ גס ובוטה יותר, מה שעזר להם לפרוץ החוצה. אולי זה דווקא תהליך התבגרות?
"אין ספק שמילה גסה זו פרנסה. בוטות תגרום לכך שידברו עלייך, לטוב ולרע. אבל ידברו. אם את עומדת מאחורי מה שאת עושה, את תגידי 'זה לא מזיז לי'. אני לא יכולה, מצטערת. כבר קרה שלפני הופעה בגבעת־שמואל או במודיעין אמרו לי 'את יכולה להגיד הכול, אל תצנזרי'. ואני אומרת לעצמי בלב: מה הם כבר חושבים שאני הולכת להגיד?"
וכל זה לא משאיר אותך אולי קצת מאחור, עם בדיחות נישתיות מאוד?
"יש לי כלים להצחקה, ואני לא צריכה להקריב בשביל זה את תמימותי או את שמרנותי. הקהל שלי הוא חבר שלי, הוא בא בשביל הכיף. ברור לי שזה עלול להשאיר אותי מאחור, אבל דור הולך ודור בא, בעיקר במגזר שלנו. בהופעות אני צוחקת שפעם היית או דתי או לא דתי, ותו לא. היום יש דתל"ש ודתלייט ודתלייק, ובאיזשהו מקום יש יותר קבלה. האם בגלל זה אפשר להעז יותר? אני לא בטוחה".
את חושבת שצריך לשמר את השמרנות ההומוריסטית?
"מהניסיון שלי ומהזווית שלי, אני לא מוצאת סיבה 'להתלכלך'. אני לא מבינה למה עדיין שואלים אותי איך חילונים מבינים את ההומור שלי. הגיע הזמן לשים סוף לשאלה הזו. אני מעלה חומרים שלא קשורים בהכרח לדת, ומתאימה את ההופעות לקהל. מול קהל דתי אני יכולה כמובן לעשות קטעים שקשורים אליו, ויש לי לא מעט. אבל אם אני מופיעה בקיבוץ חילוני בצפון, אני בכלל לא משתמשת בקטעים מגזריים, אלא בכאלה שקשורים לחיים".
אבל בסופו של דבר, התיוג שלך הוא מגזרי.
"זה ביאס אותי במשך הרבה שנים. הציבור החילוני הרחב לא יודע איך לאכול אותי. דוס יכול להצליח אצלם בשירה, לא בבידור. אגב, אני מורידה את הכובע בפני זמרים כאלה, ומתרגשת עד דמעות כשאני רואה את ההצלחה של חנן בן־ארי וישי ריבו. זה מראה שיש משהו באקלים ובאנרגיה שהשתנה בדור הצעיר, ובעיניי זה מהפך מטורף. המגזר שלנו מעז הרבה יותר, ובהרבה תחומים. פעם הרגשנו שאנחנו מקבלים רק פירורים, היום אנחנו לאט־לאט מגיעים לצנטרום. אבל בבידור, זה עוד לא שם. חנוך דאום מצליח, והוא באמת מצחיק מאוד, אבל הוא הגיע לבמה אחרי שהתפרסם כעיתונאי וכפובליציסט. גם רביטל ויטלזון־יעקבס מצליחה. היא לא מגיעה לבמה בתור הדתייה, אלא כאמא שיש לה הרבה מה להגיד, ואמהות בכל מקום מכירות את ההתמודדויות האלה ומזדהות.
"אני תמיד רציתי להצליח במגזר החילוני, אבל הרגשתי שמשייכים אותי מגזרית, ולא הצלחתי לצאת משם. היום אני מתייחסת לזה בשלוות נפש, ומעריכה את מה שיש. היכולת לבוא לקהל זר ומנוכר, ואחרי כמה דקות הם איתי, הם שלי, צוחקים בלי הפסקה, זה לא מובן מאליו. כשאני בשנות התשעים התחלתי על תקן דתייה, לא עשיתי את זה מתוך חשיבה שיווקית. זה מה שהיינו, נורית ואני, שתי דתיות. אם זה שירת אותי או לא – היום אני אומרת לעצמי, את מופיעה שלושים שנה ללא הפסקה. אני כבר לא שופטת את עצמי על איך עשיתי ואיפה טעיתי. כל השאלות האלה התפוגגו מבחינתי".
14 ילדים זה סטנדרטי
בשנת 2012, אחרי 17 שנות נישואין, נויה התגרשה. "אחרי שהכרתי את האקס שלי הוא נכנס מהר מאוד לתפקיד האמרגן, תפקיד שעד אז היה חסר לי. אני בכל נפשי ומאודי בתחום שלי, ואהבתי מאוד את הרעיון שהוא עוזר לי לקדם את זה, לסגור הופעות וכדומה. זה עבד הרבה שנים, אבל כמו שאומרים, כאשר עבדנו אבדנו".
באותה תקופה היא העלתה הצגה שנקראה "אני בחופש, תסתדרו לבד". "זו הצגה על אישה שבורחת לבית מלון. אני נכנסת בפיג'מה ואומרת לפקידת הקבלה: שלום, אני רוצה חדר, אני לבד, תפנקו אותי כמו מלכת אנגליה. זו הייתה הצגה טובה מאוד. עשיתי אותה בדיוק אחרי הגירושין, וזה היה מרפא ממש. הוצאתי שם את כל הכאב שלי".
בהופעות שלך היום את צוחקת על גירושין?
"בטח. אני אומרת שהיום זה לא סיפור להתגרש, יש אפליקציה. כמו גט טקסי – גט גט. אני גם מספרת שחיכיתי עם הגירושין עד שהילדים יגדלו, וזה באמת הוכיח את עצמו: חצי שנה אחרי שהתגרשנו, הבן שלי הרים יום אחד את הראש מהטלפון שלו ושאל: אמא, איפה אבא?", היא צוחקת.
ארבעה ילדים יש לה ("את כולם ילדתי בתקופות שאין הופעות, הרי ללדת בפורים זה לא כלכלי במיוחד"). הקטן לומד בשיעור א' במכינה בעלי, שלושת אחיו הגדולים כבר נשואים – כולם התחתנו במהלך הקורונה. כשאני שואלת אם הם הולכים בדרכה, היא משיבה: "הם רציניים יותר. אבל גם אני רצינית מאוד בעבודה שלי. בתחום שלנו אתה צריך להוכיח את עצמך כל הזמן. כשאתה מתחיל הופעה, הקהל מקדיש את השניות הראשונות כדי לבדוק אותך: נכון, אומרים שהוא מצחיק, אבל נראה אם הפעם הוא יצחיק".
בין תקופות ההופעות, היא התחילה גם להעביר קורס סטנד־אפ. "אתה צריך במה וזמן־במה כדי למצוא את האישיות הסטנדאפיסטית שלך – מה מצחיק אצלך, מה מצחיק קהל. צריך לפתח שפה, צריך ראייה קומית על המציאות. בעקבות הפניות הרבות שקיבלתי החלטתי להרים את הכפפה, ולפני חודש פתחתי קורס, שבשלב הזה מיועד לנשים בלבד. המטרה שלי היא לעזור לנשים נוספות להיפתח לתחום, ושיהיה היצע של סטנדאפיסטיות בציבור שלנו.
"אנחנו 12 נשים דתיות, מתוכן שש חרדיות. כשאנחנו עובדות על חומרים, כל אחת מחפשת אצלה את הנקודה הקומית. אחת הנשים החרדיות סיפרה שהיא הילדה ה־11 מתוך 14 במשפחה, אחרת אמרה שהיא ה־12 מתוך 16. אנחנו הדתיות היינו בהלם, אבל החרדיות אמרו שזה לא משהו שיכול להצחיק את הקהל שלהן, כי גם הוא חי בתוך אותו סיפור בדיוק, וזה לא נחשב למשהו מיוחד. אבל אני אומרת שבסטנד־אפ כל דבר הוא חומר, השאלה היא מה את עושה עם הנתון, ואיך את מוצאת בדיחות שידברו דווקא אל הקהל שחי בעצמו בתוך מציאות דומה".
צחוק יפה גם לפרנסה?
"כשאתה במסלול, בייעוד שלך, יש לך שפע. התחום שלי קשה ומאתגר, אבל אני לא סובלת, אני מתמודדת. ויש המון עם מה להתמודד. אני אדם שמדבר, אני אדבר עם עציץ, עם עמוד חשמל, ויש לי הרבה סיפורים טובים. בשבילי לעמוד על במה זה כיף, כי וואלה, יושבים מולי אנשים שחייבים עכשיו לשמוע מה קרה לי. זו האנרגיה שאני באה איתה לבמה. כשאת מאמינה לעצמך, הקהל איתך. אם תסבלי או תהיי בלחץ, גם הוא ירגיש ככה. הוא תמונת מראה של האמן על הבמה. אם כיף לך, כיף לקהל".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
