"אבא מצא מסתור, ומבחינתי הוא פשוט נעלם. לא סיפרו לי שום דבר"

לו נשאר בחיים, ויקטור היה זוכה באזרחות צרפתית. כל מה שדרשו השלטונות היה תיק נקי במשטרה, הוכחת יכולת פרנסה ומגורים, ושלושה ילדים שנולדו במדינה המתוּיֶרת ביותר בעולם. אחרי שוויקטור היגר מפולין עם פרימידה (פרומה) אהובתו וששת ילדיהם, אכן נולדו לבני הזוג עוד שלושה ילדים מתוקים בפריז, אבל באזרחות צרפתית ויקטור לא זכה. הכיבוש הנאצי דאג שהוא לא יאריך ימים עד לסיום הפרוצדורה. גם רעייתו ואחד מילדיו, שהיה כבר איש משפחה בזכות עצמו, לא שרדו את התופת.

"בגיל תשע כבר לא היה לנו בית", אומרת רז'ין, הבת השביעית לבית טרגרז והראשונה שנולדה עם מבטא צרפתי. אחרי מסע שעבר דרך מקומות מסתור ומוסדות נוער, היא הגיעה ארצה לבדה – וכאן הפכה מרז'ין למלכה ("רז'ין זה רגינה, ורגינה זה מלכה"), הגברת הראשונה של אימפריית קלר, יעידו המגנטים החייכניים המקשטים בצפיפות את דלת הבית. הנה הנכדים, ואלה כבר הנינים, ויש גם חימֵּשָׁה ראשונה. כראוי לצאצאית של סבתא מלכה, לפעוטה קוראים כתר, והיא יפהפייה.

הבית שבו גדלה רז'ין היה מסורתי. "אני לא יודעת אם אכלנו כשר או לא, ואבא עבד בשבת כשהיה צריך, אבל ציינו את החגים". היא זוכרת סוכה מקושטת פירות, ואת הקידוש בסעודות החג. היא גם זוכרת איך ההורים חיפשו שידוך לאחיה ליאו, שהתעוור בילדותו: במהלך משחק כדורגל בחצר בית הספר התנפצו זגוגיות משקפיו, ופצעו את אישוניו ללא תקנה. בדיעבד, העיוורון שלו הציל את חייה של רז'ין. במשך שלוש שנים שהה ליאו במוסד לעיוורים, והמיומנויות שרכש שם בשפה הצרפתית ובסלנג שלה אפשרו לו למלט את אחיו ואחיותיו בימי מלחמת העולם השנייה.

מכונת התפירה הביתית נדמה כשאביה של מלכה נלקח לעבודות כפייה בתיקון כבישים. "הוא לא היה רגיל לעבודה כזו, היה חוזר ברגליים פצועות ואמא הייתה חובשת לו אותן, אבל הוא לא כל כך התלונן. כל עוד הוא יכול לחזור הביתה בכל יום, העבודות האלה לא הפחידו אותו"

ויקטור ופרומה נולדו, גדלו והכירו בפולניה. "לאבא היו חיים יותר טובים משל אמא", אומרת מלכה ומתכוונת למעמד הכלכלי של משפחתו. הוריו של ויקטור תכננו להרחיב את עסקי הטקסי המשפחתיים ("מה פתאום מכוניות? סוסים ועגלות!"), וציפו שהבן היורש יינשא לבחורה עשירה, כיאה למעמדו. "אבל אבא רצה להתחתן עם האישה שאהב, אז ההורים שלו זרקו אותו מהבית. זה היה במודה אז, לזרוק מהבית".

ויקטור ניסה תחילה את מזלו בבלגיה ("הוא בא בלי ניירות, גירשו אותם משם"), ובראשית שנות השלושים הגיע לצרפת עם המשפחה שהקים, ועבד שם כחייט. "שכרנו דירה יפה מאוד בבית רוטשילד במאטרו דומיניל. היו לבניין חמש כניסות, שבע קומות בכל כניסה, ארבע דירות בכל קומה". הדירה שבה התגוררו הייתה גדולה, בת ארבעה חדרים, אבל במקרה שלהם לא מרווחת: בכל זאת, תשעה ילדים נדרשו להידחס בה, כשחדר אחד הוקדש לעבודת התפירה של האב. "למתחם היה שוער שחילק מכתבים ופתח דלתות. לנו הילדים היה אסור לצאת משם בלי פתק מאמא".

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה התגייס ויקטור לצבא הצרפתי, "כי הוא ידע לירות". השאלה איך ידע לירות ומה גרם לו להתגייס העסיקה את מלכה שנים רבות. "הגעתי למסקנה שהוא כנראה שירת בצבא הפולני בעבר. הוא נולד ב־1899, והיה בן 18 בסוף מלחמת העולם הראשונה. ההיגיון הקטן שלי אומר שהוא התגייס כבר בצעירותו, אבל אני לא יודעת". כך או כך, ויקטור שב כעבור זמן קצר מהצבא, כי צרפת נכנעה במהירות. "יש לי תמונה יפהפייה של אבא שלי חייל", אומרת מלכה ברגש ובחיוך גדול שלא סר מפניה לאורך כל השיחה, על חלקיה המשמחים והטראומטיים כאחד. "אני זוכרת שכשחזר מהצבא, הוא לקח אותי ואת אחי הקטן בסירה וחתר. חיפשנו תותים בשטח, והוא קנה בוטנים לתת לקופים בפארק".

כשהגרמנים השתלטו על צרפת נגמרו החגיגות, וגם הלימודים שלה בבית הספר. "ב־42' הוציאו כל מיני גזרות נגד היהודים. עצרו את אלה שבאו מאוסטריה ומפולניה, אבל לא נגעו באזרחים צרפתים". ויקטור נהג עד אז להציג את תוצרתו בחנות מקומית, "אבל אחרי שחזר מהצבא כבר אסור היה ליהודים לעבוד, או לצאת לרחוב אחרי שמונה בערב, או להסתובב בלי טלאי". מכונת התפירה הביתית נדמה כשוויקטור נלקח לעבודות כפייה בתיקון כבישים. "הוא לא היה רגיל לעבודה כזו, היה חוזר עם רגליים פצועות. אני זוכרת את אמא חובשת לו את הרגליים, אבל הוא לא כל כך התלונן. כל עוד הוא יכול לחזור הביתה כל יום, העבודות האלה לא הפחידו אותו".

ויקטור קיבל בעבודה תלושים ללחם וגם ליין ולסיגריות, "אבל הוא לא שתה ולא עישן. את התלושים האלה הוא מכר כדי לקבל עוד לחם". הסידור הזה היה קצר מועד. כשהיהודים שעבדו איתו נעלמו בזה אחר זה, חברים הציעו לוויקטור להפסיק להגיע לשם. "אבא מצא מסתור, ומבחינתי הוא פשוט נעלם. לא סיפרו לי שום דבר, אולי לא הקשבתי". לימים שאל אותה אחד הנכדים שלה, בעת שהכין עבודת שורשים, אם בכתה כשאביה נעלם. היא ענתה שלא. אף אחד לא בכה בבית שלה, לא אמא ולא האחים. "אני זוכרת את ליאו מנגן בפסנתר. הוא נשאר שמח למרות העיוורון. כשטסו בחוץ אווירונים גרמניים, הוא היה סוגר את החלונות ואת הווילונות השחורים, ומנגן בפסנתר שלא נשמע את הפצצות". היא לא הייתה ילדה בכיינית, כאמור, אבל באותו מעמד, כשהנכד שאל, היא בכתה. ועוד איך בכתה.

"אחי ליאו אמר לי: 'רז'ין, תפתחי טוב את האוזניים. לא קוראים לי ליאו, קוראים לי לואי קורניי ואני גר בהוטל דה־גורמה בעיר אקס־לה־בן. אם לא טוב לך במקום שלוקחים אותך אליו, תחזרי לחפש אותי פה'. אבל האנשים היו טובים מאוד, היינו באלפים עם הפרות, הכול ירוק, והיה אוכל"

אל תטעו במלכה. הדמעה אולי לא הייתה מצויה אצלה, אבל הרגש עולה על גדותיו. רגע אחרי שאנחנו מגיעים לביתה היא כבר משלבת זרוע עם ההיא שעל המקלדת ולוקחת אותה למטבח, לבדוק מה תשתה. בעל המגבעת מתרוצץ כדרכו ברחבי הבית – עם או בלי מצלמה – ומסרב בנימוס להתכבד בספל, אבל זה לא יעזור לו. אנחנו מסכמים על הקפה המיוחד של מלכה, וגומעים ממנו בלי לשאול שאלות. רק אז ייפתח המחשב וייכתבו שורות של רדיפה ואובדן והצלה. "אתם יודעים למה אני פה? אתם חייבים לשמוע את זה", היא אומרת בחיוך כאילו מדובר על חוויות מטיול נהדר באירופה. ספק מבקשת להקל על עצמה, ספק עלינו, ואולי עליכם, הקוראים. "בית הספר שלח אותנו לאסוף כסף בשביל החיילים. האחיות שלי, התאומות מרי ודורה, היו אז בכיתה ו', ואני הייתי בכיתה ג'. מרי ואני הלכנו יחד עם שתי שכנות, אחיות בגיל שלנו, ועברנו בין הבתים כדי להתרים. זה היה ב־16 ביוני 42', בשמונה בערב היה עדיין אור גדול, ולא שמנו לב לשעה. שמונה וחמישה, ואנחנו בחוץ. ואני רוצה להדגיש – זה נגד הנהלים".

כשהבינה את מצבה, רז'ין החלה לבכות. היא רצה יחד עם מרי והשכנות, עד שנבלמו על ידי גבר תמיר, "גבוה יותר מברוך", היא אומרת ומצביעה על ההוא עם המגבעת. "איש מרשים. תאמינו לי, אם הייתי בת 18 הייתי מתאהבת בו". הבחור המרשים שאל לאן רצות הילדות היהודיות, והן ענו במקהלה שהן מוכרחות להמשיך כי יש להן שלוש תחנות מטרו לצלוח כדי להגיע הביתה. אבל האיש סירב להניח להן לעבור, והוביל אותן לתחנת המשטרה. "ישבנו שם כל הלילה, ובבוקר באו האחיות הגדולות לאסוף אותנו". האחיות הסבירו לשוטרים שהאבות נמצאים מחוץ לעיר, ומיד עם שובם הם יגיעו לתחנה לחתום כראוי על שחרור הקטינות. "אבל השקר הקטן הזה לא עזר, לא לנו ולא לשכנות. חודש אחר כך הגיעו אלינו ולקחו את האמהות של כולנו. האחות של השכנות הייתה חכמה, היא הסתתרה עם כל האחים הקטנים שלה, אבל אמא שלה לא הסתתרה. היא חשבה, מה יעשו עם אישה מבוגרת? גם אמא שלי אמרה את זה. ולקחו את שתיהן".

אחד מאחיה של מלכה נלקח גם הוא. ליאו הבטיח לו שישמור על אשתו ובנו עד שישוב, אבל האח נשלח לאושוויץ ולא שב. אחות אחת הצטרפה לפרטיזנים, נתפסה, הועברה לאושוויץ ושרדה. שאר האחים הבוגרים הסתתרו כל אחד בדרכו.

והיו גם הקטנים. אלה שכמעט־כמעט זיכו את ההורים באזרחות צרפתית שעשויה להציל חיים. "מישל היה בן שלוש. שמו אותו בבית אבות של רוטשילד, אבל הוא בכה ובכה ובכה, אז העבירו אותו למסתור של אבא שלי. אין לי מושג מי ואיך. אמרו לאבא לשים אותו ב־UJIF, ארגון יהודי־צרפתי בליון, לשם הגרמנים עוד לא הגיעו". אמא? "אמא נשלחה מהעיר באוגוסט 42'. נסעה מטרנסי ולא הגיעה לאף מקום. כתוב שנפטרה ברכבת. גם עם אבא שלי לא ידוע מה קרה. אנחנו רק יודעים שביוני 43' הוא בא לברר איפה שמו את מישל, ואז נתפס, נשלח למחנות ולא חזר".

במשך שנים סחבה מלכה את אשמת מותה של אמה. לולא אותו לילה בתחנת המשטרה, אמרה לעצמה, אולי לא היו מחפשים אותה. "הכלה שלי אמרה לי: 'למה את אומרת שבגללך לקחו אותה? אולי הפוך? למה שלא תגידי שבזכות הלילה ההוא, את הסתתרת וניצלת?'. בשבעה של בעלי, חברה של הכלה אמרה לי: 'אני מבקשת ממך, אל תגידי את זה יותר. לא בגללך לקחו את אמא'. ומאז אני לא בוכה. לקח שבעים שנה עד שיצאתי מזה".

את ההישרדות שלה ושל התאומות היא תולה גם במאמציו של ליאו, ששלט בצרפתית. "המבוגרים נעלמו באותם ימים, וכל המקומות הפכו למוסדות של ילדים שההורים שלהם נתפסו – כאלו שברחו לצרפת וחשבו שיהיה להם יותר בטוח שם. תשעים אחוז מהם לא דיברו צרפתית. ואז באים הגרמנים למוסד שאנחנו נמצאים בו, מחפשים את מי שלא צרפתי, ולוקחים אותנו למוסד אחר. וככה זה קורה שוב ושוב.

בשנה שאחרי המלחמה היא למדה בבית ספר יהודי דתי. "הכרתי שם ילדים ממשפחות שלא קרה להן כלום בשואה. הם הזמינו אותנו לסעודות. אנשים דתיים מאוד, חרדים. לא הבנתי איך זה יכול להיות, איך הם שרדו ולנו לא היו הורים"

"ליאו שמע על זה ובא לקחת אותנו. בפברואר 43' הוא העביר אותנו לעיר אקס־לה־בן. אותי הוא שם בידיים של איזו גברת, והתאומות נשארו איתו. הוא אמר לי: 'רז'ין, תפתחי טוב את האוזניים. לא קוראים לי ליאו, קוראים לי לואי קורניי ואני גר כאן בעיר, בהוטל דה־גורמה. אם לא טוב לך במקום שאליו לוקחים אותך, את חוזרת לחפש אותי פה'. אבל האנשים היו טובים מאוד. לא הלכתי לבית ספר עד סוף המלחמה, אבל היינו באלפים עם הפרות, הכול ירוק, והיה אוכל".

בתום המלחמה היא הגיעה למלון שציין אחיה, אבל לואי קורניי לא היה שם, גם לא ליאו. "נתנו לי כתובת של מקום שיש בו פליטים, ושם מצאתי את התאומות, את גיסתי עם הבן שלה, ואת ליאו ששמר עליהם. אמרתי שאני נשארת איתם, לא חוזרת לפרות באלפים". המשפחה שאימצה אליה את רז'ין בימי המלחמה חיפשה אותה בכל מקום, וכשהנערה נמצאה לבסוף היא חטפה נזיפה הגונה. "יצא לטובה, למדתי איך להתנהג בחיים".

הקהילה היהודית המקומית הקימה בתוך שבוע מסגרת לילדים הפליטים, "והם מצאו תשעים אחוז מהילדים שהיו מוסתרים, ביניהם אחי הקטן, מישל". היא סבורה עד היום שמכל משפחתה, מישל נפגע בצורה הקשה ביותר מטראומת המלחמה. "כשאמא נעלמת לך בגיל צעיר כל כך, זה עושה הרבה מאוד".

"הכלה שלי אמרה לי: 'למה את אומרת שבגללך לקחו אותה? אולי הפוך? למה שלא תגידי שבזכות הלילה ההוא, את הסתתרת וניצלת?'. בשבעה של בעלי, חברה של הכלה אמרה לי: 'אני מבקשת ממך, אל תגידי את זה יותר. לא בגללך לקחו את אמא'. ומאז אני לא בוכה. לקח שבעים שנה עד שיצאתי מזה"

ילדי משפחת טרגרז נשארו באקס־לה־בן במשך כשנה, "שנה שהייתה הבסיס שלי ליהדות. התקופה הזאת גרמה לי להבין שאני שייכת באמת לעם היהודי. שם החלטתי להיות דתייה". אחר כך עברו האחים לפריז והשתלבו במוסדות חינוך של ארגונים יהודיים שונים, אבל עם רז'ין הייתה בעיה. "המוסד היחיד שהתאים לגילי היה של השומר הצעיר, ולא רציתי ללכת לשם. בעלה של אחותי הגדולה היה מהשומר הצעיר, אבל איש טוב. הוא אמר שזה מוסד מעולה ויפה. האמנתי לו, אבל החלטתי שלמוסד לא דתי אני לא הולכת".

ליאו הצליח בינתיים לשכור דירה באותו בניין שהמשפחה התגוררה בו לפני המלחמה. "אחרי עשר שנים הייתה שם מעלית, מי חלם על דבר כזה". היא עצמה גרה במשך שנה עם אחותה דורה, "ואולי בגלל זה אנחנו ביחסים כל כך טובים. גרנו בחדר של משרתות, אבל לא היה אכפת לי. הייתה מיטה, היה מה שצריך". במהלך אותה שנה צעדה מדי שבת במשך שעה וחצי כדי להגיע לסניף בני עקיבא, ולמדה בבית ספר יהודי דתי. "הכרתי שם ילדים ממשפחות שלא קרה להן כלום בשואה. הם הזמינו אותנו לסעודות. אנשים דתיים מאוד, חרדים. לא הבנתי איך זה יכול להיות, איך הם שרדו ולנו לא היו הורים".

במקביל להתחזקות הדתית, מלכה גם החליטה לעלות לארץ. היא הצטרפה להכשרה של הפועל המזרחי "באיזה חור במרכז צרפת", לשם התקבצו יהודים מתפוצות שונות. "היה איום ונורא, לא היה גז ולא מים. הכנו אוכל על אש, כמו במחנות". ואז הגיע שליח מהארץ והוציא אותם משם. "הוא אמר לנו: 'איך נתנו לכם לחיות בצורה כזו?', אבל אני לא התלוננתי. למדתי שם דברים טובים, ואהבתי את המרוקאים והטוניסאים".

כעבור זמן קצר היא החליטה לא להמתין עוד, אלא לעלות ארצה מיד. "לא רציתי שיעבור לי", היא מסבירה. ליאו התחנן בפני אחותו שלא תיסע ארצה בגפה. שתחכה קצת, מישהו מהאחים הרי יעלה בסופו של דבר. לא שהוא התנגד לעלייה, אבל בחורה צעירה לבדה, בלי אף אחד מהמשפחה או לפחות מחבריה בהכשרה? אבל רז'ין התעקשה. מצד שני, קטינה בת 16 לא יכולה לצאת את גבולות צרפת כרצונה, "אז עליתי עם ניירות מזויפים: נעים מאוד, אביז'יד פרלה, בת 21".

היא עלתה ארצה באוקטובר 49' על סיפון האונייה נגבה, ונסעה לקיבוץ הדתי שדה־אליהו. "השליח היה משם, והוא אמר לי להגיע לקיבוץ ולחפש את ארוסתו, היא כבר תעזור לי להתאקלם". בקיבוץ היה גם גרעין דובר צרפתית של בני גילה, כולם עולים מצפון אפריקה, כאלה שלא עברו את המלחמה. "זה לא ייאמן. כולנו בני 16, ואת רואה שאת בוגרת ואלה ילדים".

רז'ין, עכשיו כבר מלכה, נשלחה אחר כבוד לעבוד במכבסה. הייתה רק בעיה קטנה, כלומר גדולה: מכונת הכביסה. "היו במכבסה שתי בנות איטלקיות שלא דיברו עברית. ואני לא מבינה מה עושים. אני קטנה ורזה, ושתיהן ענקיות. הן מראות לי את המכונה, ואני עולה על סולם וצריכה להוציא את הכביסה ולתלות אותה. אחרי רבע שעה סימנו לי לא לעלות יותר. פחדו שאפול פנימה".

נוסף על הגרעין הצרפתי שהו בקיבוץ שדה־אליהו שני גרעינים נוספים: האחד מכפר־הרא"ה והאחר ממקווה־ישראל. "היו שם חבר'ה מרומניה, מצ'כוסלובקיה, מבלגיה. והיו מהארץ. התיידדתי איתם מאוד". כשהגרעין המאוחד של כפר־הרא"ה ומקווה־ישראל עלה להתיישבות בכפר־יעבץ, היא הלכה לשם איתו. "הייתי כנראה חלוצה טובה, כי נתנו לי לעבוד באבטיחים ובגן הירק. יום אחד ישבתי בחדר האוכל וקיבלתי חצי ביצה. ראיתי מרחוק מישהו מוכר, והלכתי להגיד לו שלום. כשחזרתי, החצי־ביצה נעלמה". בתשובה לתמיהתה, הצביעו הנוכחים על חייל משוחרר שישב לצידם: הוא זה שבלע את ארוחת הערב שלה בביס אחד. "הבחור הזה נהיה בעלי", מספרת מלכה. אם כי זה לקח קצת זמן.

יעקב קלר היה חבר גרעין ששב משירותו הצבאי והפך לאחד מעמודי התווך של כפר־יעבץ. יעקב לא חיפש כבוד, אומרת מלכה, הוא פשוט רצה שהיישוב יצליח. הוא שימש כמרכז משק וכמומחה לפלחה, עבד במסגרייה ומילא את תפקיד סדרן העבודה. תורנות בחדר האוכל הייתה העבודה הכי פחות מבוקשת בקרב המתנדבים הצעירים, אבל למלכה זה השתלם בסופו של דבר. "אף אחד לא רצה לעבוד שם בין שש לשמונה. כל מי ששובץ לתורנות הזאת היה צועק 'בִמקום! בִמקום!', שיחליפו לו סידור עבודה. אבל אני לא יכולתי להגיד ליעקב לא. ככה התחלנו להיות חברים. הייתה לו חוברת שירים מבלגיה, ואת רובם הכרתי. זה קשר אותנו יחד". זה, וסיפור חייו.

יעקב נולד בבלגיה למשפחת חסידי בעלז. כשהכיבוש הגרמני הגיע אליהם, נשלחו אחיו ואחותו הבוגרים לעבודות כפייה ולא שבו. יעקב הסתתר עם אמו, ואביו הסתיר את הבת שנותרה. "יעקב היה בלונדיני, נראה כמו גוי, אז הוא עשה את הקניות. ילד בן 11 רץ לקנות לחם וחוזר למסתור. אבא שלו היה בא מדי פעם עם האחות לקחת חפצים ונעלם". כשיעקב שב באחד הימים מקניית הלחם, השכנה הגויה לא אפשרה לו להיכנס לביתו. "היא תפסה לו את היד ואמרה: 'הגרמנים למעלה, אתה לא עולה'. הוא נאבק, רצה ללכת לאמא שלו, אבל השכנה לא נתנה לו. כך היא הצילה אותו. אחרי שנים חיפשנו אותה לתת לה חסידי אומות עולם, ולא מצאנו אותה".

יעקב הצעיר הסתובב כל אותו היום בחוץ, עד שבערב הגיעו אביו ואחותו, ואיתם גם דוד המשפחה. "האבא והאחות הוסתרו בכפר, והדוד שם את יעקב במוסד של כמרים". לקראת סוף המלחמה הגיעו הגרמנים לכפר שבו הסתתר אביו של יעקב. "לא היה לו יותר כוח לברוח, נשבר לו להסתתר. הוא היה באמצע תפילה כשהם באו. עם הטלית לקחו אותו ואת הבת".

מיד בתום המלחמה עלה יעקב ארצה, והצטרף לגרעין מכפר־הרא"ה שהתיישב בשדה־אליהו ובכפר־יעבץ. "שמעתי את הסיפור שלו ואמרתי: צריך לעזור לו, הוא בודד. צריך לתת לו משפחה". הם נישאו בנובמבר 51'. "כל הילדים והנכדים שלנו דתיים ברוך השם, אבל לא חסידי בעלז כמו יעקב".

המתכונת ההתיישבותית ההיא בכפר־יעבץ לא האריכה ימים. "הייתי שם מפסח 50'. אדון יעבץ נתן בזמנו את החלקה שלו להפועל המזרחי ורצה שיתיישבו שם אך ורק דתיים. כל הגרעינים עשו אספת חברים, והרוב רצה שכפר־יעבץ יהיה מעורב, אבל התנועה לא נתנה אישור. אמרו לנו: ילדים טובים ונחמדים, יש לכם שלושה חודשים לעזוב. אז בתחילת 53' עזבנו".

יעקב לא רצה עיר, מלכה לא רצתה קיבוץ, אז הם התפשרו על רמת־גן. איך אומרים? חפש את האישה. "מצאנו דירה קטנטונת, שילמנו דמי מפתח בסך 1,400 לירות כדי להיכנס. זה היה המון כסף. ככה היה אז – דמי מפתח גבוהים ושכירות נמוכה". בנם הבכור נולד ב־58', "אבל היה בלגן בלידה והוא לא חי". הם התברכו בשלושה בנים נוספים, תודה לאל, ועברו איתם דירה פעמיים נוספות. בזו הנוכחית מלכה מתגוררת למעלה מחמישים שנה. "החלום של יעקב היה לעבוד בשביל ארץ ישראל, אבל במה עובדים בעיר? הוא הלך לסוכנות ואמר: 'אני אעשה מים לכל המעברות'. יחד עם שותף הוא בנה את מערך המים בכל המקומות האלה. צנרת והכול. הוא בנה את הנגב, עבד שם יותר מארבעים שנה. ואז עוד 12 שנים בראשון־לציון, ברחובות וברמלה. אחרי המים עבד בחשמל. כל עבודה טובה למען ארץ ישראל".

כשעזבו את הקיבוץ, מלכה עבדה עם קשישים "בשביל כסף". יעקב האידיאליסט התבייש בזה, וחשש שדודתו הקשישה תפגוש אותה. "אמרתי לו: 'למה? אני לא עושה שום רע!'. אחר כך הייתי בבית עם הילדים, וכשהם גדלו קצת, ביקשו ממני לעזור בבית ספר. ליד הגן הלאומי היו בתי ספר של ילדי מעברות. התנדבתי שם, קיבלתי הרבה תודות, ויעקב היה מבסוט שאני הולכת לעבוד לא בשביל כסף".

בעלה הלך לעולמו לפני ארבע שנים. "כשהייתי בת שמונים רצו לעשות לי חגיגה בקדומים, שם הבן שלי גר. עצרנו לקנות לנכדים משהו בדרך, ויעקב החליק בסופר ושבר את האגן. מאז הכול הידרדר עד שהוא נפטר".

אנחנו שואלים את מלכה איך היא רואה את הארץ שלנו היום, והעיניים שלה מתמלאות דמעות. "אתם רוצים שאתחיל לבכות?", היא מחייכת. "באתי בלי כלום, ילדת מלחמה. רואה אמא שמחבקת את הילדים שלה, אבא שמשחק איתם – ולנו אין הורים. גם ליעקב לא היו. אבל כל מה שהיה לי, הייתי מרוצה. היה לי טוב בארץ ישראל. אני מאוד שמחה היום. קוראת הרבה, הולכת. הבית פתוח והילדים והנכדים באים. לא קיבלנו שום דבר על מגש של כסף. נתנו הכול עד הסוף בשביל המדינה. בממשלה הקודמת מישהו אמר שאנחנו צריכים להיות ככל המדינות. כמעט התעלפתי. זה יהיה אסון אם זה יקרה. אם אנחנו לא נהיה מדינה יהודית – לא נהיה".

לתגובות: orlygogo@gmail.com