במערכת הבינלאומית שמאז המאה ה־17 פועלות קואליציות יריבות: קבוצות מדינות שהתאגדו זו נגד זו כדי להשיג הגמוניה: המחנה המערבי נגד המחנה הסובייטי, העולם החופשי נגד ציר הרשע, דמוקרטיות מול אוטוקרטיות. בעבר מדינות רבות נאלצו להיגרר למלחמות הללו, ולהתיישר עם חלוקת המחנות. אך היום יש מדינות רבות שמסרבות להתיישר – ומעדיפות לחפש מקום נוח באמצע. שלוש מדינות כאלה מעדיפות לא לנקוט עמדה בנוגע למלחמת רוסיה־אוקראינה המשתוללת זה שנה, ומבקשות לקטוף את פירות העצמאות שלהן בזירה הבינלאומית.
טורקיה
טורקיה הייתה גשר בין מזרח למערב עוד מימי היוונים. מאז פריצת המלחמה באוקראינה היא מיצבה את עצמה כמתווכת בין המחנות, וסירבה לעמוד לצד אחד מהם באופן בלעדי. היא שלחה חימוש לאוקראינה – אך שמרה על שערים פתוחים לאוליגרכים רוסים שנדחו בכל מקום אחר בעולם. בכך ששמרה על מעמדה הניטרלי היא עזרה לחתימת הסכם יצוא הדגן מאוקראינה, שמנע את החרפת התייקרות המזון באירופה ובעולם המתפתח.
את כל זה הטורקים עושים בעודם חברים בנאט"ו. הם מתווכים בין המערב לרוסיה בשעה שהם מחזיקים בשטחם נשק גרעיני אמריקני, וכשהאיחוד האירופי הוא שותף הסחר החשוב ביותר שלהם. הניגודים הללו מעוררים את השאלה עד מתי טורקיה תוכל לשחק בין המחנות. התלות הכלכלית במערב היא מנוף שוושינגטון ובריסל עדיין לא התחילו למצות נגד אנקרה. טורקיה נתונה כיום תחת עיצומים בהיקף מוגבל, רובם בתגובה להתנהלותה במזרח הים התיכון ובהקשר לרכש מערכות הנ"מ S-400 מרוסיה.
אנקרה אולי סומכת על מיקומה הגיאוגרפי האסטרטגי. היא שולטת בפתח הים השחור, וכל עוד היא חלק מנאט"ו – הים השחור אינו אגם רוסי. מצד שני, החברות בנאט"ו נותנת לטורקיה מטרייה ביטחונית חסרת תחליף מול מוסקבה. היא גם נותנת לטורקיה מעמד מיוחד במחנה המערבי, בדיוק המעמד שטורקיה ממנפת כדי להפוך למתווכת בין הצדדים. טורקיה לא "עושה טובה" בחברות שלה בנאט"ו.
הודו
במהלך המלחמה הקרה נקטה הודו מדיניות אי הזדהות: היא סירבה להצטרף לגוש המערבי או לגוש הסובייטי. בפועל נאלצו ההודים להסתמך על ברית המועצות בתחום החימוש, בעוד ארה"ב מחמשת את פקיסטן; וכך הודו מצאה את עצמה, למרות רצונה, מעורבת בשולי המלחמה הקרה.
כיום הודו אינה עוד מדינה מתפתחת וענייה בשולי הכלכלה העולמית. אוכלוסייתה צפויה לעקוף את סין, מעמד הביניים שלה צומח, מגזר ההייטק שלה תוסס וחשיבותה באוקיינוס ההודי גוברת. היא יכולה להפוך למעצמה גדולה בזכות עצמה. מדינות המערב מבקשות להרחיב ולהעמיק את הקשרים איתה, וארה"ב במיוחד רואה בה שחקן חשוב בבלימה של סין במזרח אסיה. הודו יכולה לשמש עוגן לקואליציה שעוטפת את סין, ממנה ועד יפן, דרך אינדונזיה ואוסטרליה. האמריקנים הגדילו בשנים האחרונות את שיתוף הפעולה האסטרטגי עם הודו, וצפויים להמשיך ולהעמיק אותו.
ובכל זאת, הודו מסרבת לראות במלחמה באוקראינה בעיה שלה. כפי שניסח זאת שר החוץ של הודו: "אירופה צריכה להבין שהבעיות שלה אינן הבעיות של העולם". בתי זיקוק בהודו קפצו על המציאה של נפט רוסי במחירי מבצע, גם אם הדבר עזר לממן את מכונת המלחמה של פוטין. הודו לא כרתה ברית עם רוסיה, או אפילו הפכה לידידתה, אך בזמן שהקיטוב בין המעצמות הגדולות גובר, ההתנהלות ההודית צרמה למערב.
עם זאת, הוא כנראה ישלים עם הכאב. ניו־דלהי נמצאת רק בתחילת עלייתה למרכז הבמה של הפוליטיקה העולמית.
ברזיל
לולה דה־סילבה, נשיא ברזיל, שב לשלטון עשור אחרי שעזר להקים את אחד הגופים החשובים ביותר בסדר החלופי למערב – גוש מדינות ה־BRICS, איגוד של סין, רוסיה, הודו, דרום אפריקה וברזיל. ה־BRICS הוא מועדון לא רשמי, שנועד להגדיל את שיתוף הפעולה הכלכלי והתיאום הדיפלומטי בין החברות בו. עשור אחרי הקמת הקבוצה, רוב חברותיו נוקטות עמדה עצמאית מהמערב או אפילו עוינת למערב.
ברזיל מנותקת גיאוגרפית מרוב העולם. הניתוק הוא יתרון וחסרון. הוא חסך מברזיל את ההתערבות האמריקנית החריפה והאלימה לעיתים שרוב מדינות מרכז אמריקה והקריביים סבלו ממנה. מצד שני, הריחוק הבטיח שברזיל תהיה נתונה להשפעתה של המעצמה הגדולה מצפון, שדאגה להרחיק כל יריב זר שהיה יכול לכרות ברית עם הברזילאים.
נראה שלולה רוצה לשנות זאת. הוא מדבר על יצירת "איחוד מטבע" לדרום אמריקה, בדגם דומה למטבע האירופי, כדי להגדיל את הקשרים הכלכליים ולחזק את השפעתה של ברזיל ביבשת. במלחמה באוקראינה הוא נמנע מלהתערב, והאשים את שני הצדדים ש"אינם מעוניינים בשלום". הוא מנסה לשמור על יחסים תקינים עם ארה"ב, למשוך השקעות מסין ולאפשר לספינות קרב איראניות לעגון בחופי ברזיל. לולה רוצה למצב את ברזיל כמעצמה גדולה חדשה, הניצבת בין המחנות. כמה זמן יוכל לעשות זאת לפני שוושינגטון תחליט להפעיל שוב את כוחה במה שהיא מחשיבה לחצר האחורית שלה?
