כחצי שנה לאחר שבעלה נרצח בפיגוע ירי בדרכו לביתם בחוות גלעד, והיא נשארה עם חמשת ילדיהם היתומים, מספרת יעל שבח בריאיון שיתפרסם מחר (יום ו') במוסף 'דיוקן' של 'מקור ראשון' על הרגע שבו הבינה שחייה השתנו. "בפסח. מישהו שלח לי סרטון מחג סוכות, של רזיאל רוקד עם הילדים, ופתאום נפל לי אסימון. הבנתי שזה כבר לא אותו הדבר אלא חיים אחרים לגמרי. זה לא אותו חג, לא אותה משפחה, לא אותה יעל, לא אותו בית. אני אפילו לא יכולה לדבר על 'להתחיל הכול מהתחלה', כי זה להתחיל מחדש".
לדבריה, "אני לא חוזרת להתחלה, אני פשוט קוטעת משהו שעבד היטב, ועוברת לעשות משהו אחר. וזה גם הקושי הגדול, מכאן מגיע הפחד. כי זה לא משהו שעשיתי בעבר, ורק צריך לעשות אותו שוב. לא. את זה היא עשתה, יעל ההיא. אני מישהי אחרת לגמרי".
שבועות לאחר הירצחו של רזיאל ז"ל, הסדירה הממשלה את היישוב חוות גלעד. יעל מספרת כי למרות הקשיים והגעגוע היא מתכוונת להישאר ביישוב ואף פועלת להרחיב את בית המשפחה. "אני חושבת שהבחירה לעזוב תשמר את הפחד. זה אומר – נבהלתי ואני בורחת. זה גם לא בא בחשבון, כי אני אוהבת מאוד את החווה. כבר שמונה שנים היא הבית שלי, המשפחה שלי.
"האנשים כאן איבדו גם הם בן משפחה לכל דבר ועניין. אני אפילו לא מדברת על המעטפת שנותנים לי. על זה שבחודשיים הראשונים לא הפעלתי מכונת כביסה, כי נכנסו לפה והפעילו בשבילי. על זה שאני רק כותבת בוואטסאפ 'מישהו בחווה ויכול לעזור?' ובתוך רגע 18 איש נמצאים אצלי בבית. אני מדברת על השינוי שהיה פה מאז. אנשים השלימו ביניהם. ויכוחים הפכו להיות לא רלוונטיים. נוצרה פה הרגשה הרבה יותר מחבקת".
שבח משחזרת את הרגעים האחרונים של בעלה המנוח, שטרם מותו, הספיק להתקשר אליה מהרכב. "בשמונה בערב הילדים הקטנים כבר היו במיטות. מרים, השלישית שלי, עזרה לי לארגן את הבורקסים לשיעור שהיה אמור להתקיים פה. התיישבתי על הספה להזין ציונים לתעודה. במחשב. כשראיתי שרזיאל לא מגיע, התקשרתי לשאול איפה הוא נמצא. הטלפון היה על רמקול, והוא אמר 'ירו בי'. הכול יושב אצלי בראש כמו ציורים. זה הרגע שבו הכד נשבר, הרגע של הבום. מעכשיו, הסיטואציה היא אחרת.
הריאיון המלא יתפרסם מחר במוסף דיוקן של מקור ראשון
