הבית // דירת ארבעה חדרים וחצי בראשון לציון עם מרפסת, בקומה הראשונה. יש גם מחסן שגסטון מאחסן בו את הבשרים שלו.
מנגל // גולת הכותרת של הבית היא המנגל שבמרפסת. גסטון: "אנחנו אוהבים לעשות על האש, ולארח כמו ארגנטינאים אמיתיים".
הבוקר // גסטון ודריה מתעוררים בין שש לשבע בבוקר, ומספיקים לבלות קצת יחד לפני שהוא יוצא לעבודה. שביט ועופרי ממשיכות לישון עד שגסטון יוצא. לפני חופשת הלידה שביט הייתה לוקחת את עופרי לגן ונוסעת לעבודה בתחבורה הציבורית.
גיוס // שביט היא רכזת גיוס באלקטרה כבר שנתיים. "האחריות שלי היא נציגי שירות לקוחות וטכנאי מיזוג, לאלקטרה עצמה ולחברות נוספות שבבעלות החברה. אני מגייסת לא מעט, עכשיו גייסתי לרשת חדשה שלנו סגני מנהלים ומנהלים.
"אני אוהבת לאבחן ולבדוק התאמה, ומרגישה שזה ממש כמו שידוך: אני משדכת בין אדם למקצוע, ובודקת אם הוא מתאים לארגון ולאופי העבודה. אני לומדת להכיר סוגי אישיות שונים, ומנסה להבין אילו כלים יש לכל אחד והאם הם יתאימו לנו".
דרייב // "כמו עוד בעלי מוגבלויות, כשאני מגיעה למקום עבודה חדש אני יודעת שיהיו מבטים והרמות גבה. אנשים אומרים: 'מה היא עושה פה, היא לא רואה'. תמיד יש לי רצון להוכיח שאני יכולה לא פחות מכל אחד אחר ושיש לי דרייב יותר מכל אחד אחר שמגיע לעבודה".
קומדיה // גסטון הוא תסריטאי, קומיקאי וסטנדאפיסט. "אני עובד בדיגיטל של 'כאן', כותב ויוצר מערכונים וסדרות קומיות על בסיס החיים שלי. בתחילת הדרך שלי התעסקתי בעיקר בחומרים של נגישות ובעיוורון, אבל עם הזמן התפתחתי לדברים נוספים".
הוראה // בחמש השנים האחרונות הוא גם מרצה במכללה האקדמית ספיר, ובשנה האחרונה הוא עובד גם כמורה במקיף י"ג בראשון־לציון. "למדתי תואר שני בחינוך עם תעודת הוראה, וככה אני גם יוצר וגם מחנך את דור העתיד".
מהצפון אל המרכז // שביט גדלה במעלות, במשפחה דתית־לאומית. היא הקטנה מארבעה אחים. "אנחנו משפחת מגוונת: אחי הגדול חרדי, אחותי השנייה חילונית, האח השלישי דתי־לאומי – ואני סבבה עם העולם". הוריה התגרשו לפני כעשור. היא למדה באולפנת צביה, "האולפנה היחידה שהייתה במעלות". בכיתה י"א עברה לאולפנית הראל בנהריה, "שהייתה פחות נוקשה בכל מה שקשור לדת וצניעות, והתאימה לי יותר". אחרי שירות לאומי בגן ילדים של חינוך מיוחד היא עברה לירושלים ולמדה במכינת על"ה ללקויי ראייה ועיוורים. "לראשונה הבנתי שאני לא היחידה בעולם, יש עוד הרבה אנשים כמוני והם חיים חיים מלאים ומשגעים. אלה היו שנתיים מהממות". בהמשך למדה מדעי ההתנהגות וניהול משאבי אנוש במכללה למנהל, ובמקביל עבדה ב"דיאלוג בחשכה".
עיניים // בגיל 17 שביט רצתה ללמוד נהיגה. "הלכתי לבדיקת ראייה בשביל מבחן התיאוריה, ולא הצלחתי לקרוא את המספרים הקטנים. שום מספר במשקפיים לא עזר לי". אחרי שרשרת בדיקות היא גילתה שיש לה מחלת עיניים שנקראת רטיניטיס פיגמנטוזה, ניוון של הרשתית. "זה התחיל כעיוורון לילה, והתפשט לעיוורון מוחלט. כל התהליך לקח שמונה שנים".
תהליך // "כשאבחנו אותי ידעתי שהראייה תידרדר עד כדי עיוורון מלא, אבל לא האמנתי. זה היה בלתי נתפס. כמו שכולם יודעים שיום אחד נמות אבל אף אחד לא עושה הכנה למוות, ככה זה כשאומרים לאדם רואה שיום אחד הוא לא יראה. במשך השנים למדתי להתמודד עם ההידרדרות, אבל אף פעם לא חשבתי שיבוא יום שאפסיק לראות".
מהכפר // גסטון נולד בארגנטינה ועלה ארצה בגיל חמש, ב־1995. הוא גדל במושב שדה־אברהם, ויש לו אח גדול אחד, דייגו. "כשהגענו לארץ היינו במרכז קליטה באשדוד ואז ברעננה, ומשם התגלגלנו לאשכול, למושב שדה־אברהם. שם ההורים שלי גרים עד היום, שם גדלתי וכל החברים הכי טובים שלי משם".
כדורגל // עד גיל 16 גסטון שיחק כדורגל במסגרות רשמיות. "גם אני וגם אחי שיחקנו בליגות של ההתאחדות, ואבא שלי היה צריך לבחור לאיזה משחק הוא הולך. אנחנו בית ששרוף על כדורגל. המשחק היה ממש החיים שלי". בגיל הנעורים אובחנה אצלו בעיית ראייה, והוא נאלץ לנטוש את התחום.
משבר // "זה היה משבר גדול מאוד עבורי: בגיל 16 קמתי בוקר אחד וראיתי מטושטש בעין שמאל. הבנתי שמשהו קורה, ובבית החולים גילו שיש לי מחלה תורשתית. למדתי לחיות מחדש. ויתרתי על החלום להיות כדורגלן, אבל במשך שנים ניסיתי להסתיר את המגבלה. רק בהדרגה למדתי לחיות איתה ולא להתבייש. תמיד אהבתי קולנוע במקביל לכדורגל, והחלטתי לא להיפרד גם מהחלום הזה. בגיל 19 התחלתי ללמוד קולנוע בספיר, ומשם הדברים התגלגלו".
ההיכרות // הם נפגשו ב"דיאלוג בחשכה", כשגסטון הגיע להכשרה כדי להפוך למדריך שם. הוא היה בן 24, בדיוק חזר מטיול לדרום אמריקה ושכר דירה בתל־אביב, והיא הייתה בת 27. שביט: "כל החברות שלי כבר היו נשואות, והייתי בלחץ. חנכתי אותו ב'דיאלוג בחשכה', ונוצר קליק מיידי בינינו. יצאנו שנתיים, וכל הזמן היה ממש טוב. כשנפגשנו אני כבר לא ראיתי, אז אני רק יכולה לדמיין איך הוא נראה". גסטון: "שנינו הדרכנו בחושך מוחלט. היינו מספרים על החיים שלנו דרך הצחוק".
התלבטויות // גסטון: "היה לנו הרבה במשותף וגם היה לנו מאוד טוב, אבל כל הזמן הייתה השאלה אם נכון שנתחתן. שנינו עם מוגבלות בראייה, ויותר סביר שכל אחד מאיתנו יתחתן עם מישהו שרואה. אבל הקליק היה ממש חזק. כשהבנות נולדו נוצרו עוד קשיים, אבל אנחנו מתמודדים איתם. נניח, אנחנו לא יכולים לצאת לחופשות עד שהבנות יגדלו, כי טכנית זה מסובך".
הורים // שביט: "אני מנסה לחיות חיים רגילים כאישה עצמאית, עובדת, נשואה ואם לבנות. אף פעם לא נתתי לעצמי לשקוע. את דריה ועופרי לא ראיתי, אני מדמיינת איך הן נראות. בכל מקום שאני מגיעה אומרים לי שהן יפות בצורה קיצונית, אז אני מדמיינת אבל לא באמת יודעת".
בית וחוץ // "כל מה שמחוץ לבית הוא מאתגר. את כל מה שבתוך הבית אני יודעת ומכירה ומזהה, אבל כשאני יוצאת מהבית עם הכלב שלי אני לא יכולה לסחוב במקביל אליו גם עגלת תינוק. כשאני יוצאת עם עופרי לגינה אני כל הזמן מכריחה אותה לענות לי כדי שאדע מה המרחק בינינו".
להשתתפות במדור: dyokan@makorrishon.co.il
