עורך הדין מנחם רובינשטיין לא מעורב חלילה בעסקי הפשיעה של לקוחותיו. הוא גם לא תמיד רוחש להם חיבה באופן אישי. ובכל זאת, פה ושם, הוא ידע להשתמש בהיכרות שרקם עם בכירי העולם התחתון, ולרתום אותה לצרכיו. כך עשה למשל בעקבות שיחת טלפון עם בתו מירה, שהתקשרה אליו מלונדון. "זיהיתי עצב בקולה ושאלתי מה קרה", מספר לנו רובינשטיין במשרדו. "היא אמרה שעבדה אצל ישראלי באיזו מסעדה בשכונה יהודית בעיר, והוא נשאר חייב לה כמה מאות ליש"ט, אבל מתחמק מלשלם גם כשהיא מבקשת פעם אחר פעם. היה ברור לי שזהו עבריין קטן. שאלתי אותה מה שמו, עשיתי כמה בירורים, ואז צלצלתי אליה וביקשתי שתלך אליו שוב ותודיע שהיא באה לקחת את הכסף. אם גם הפעם הוא יאמר לה לבוא בעוד שבועיים־שלושה, שתגיד לו כך בדיוק: 'תודה רבה, תהיה בריא, אני לא רוצה יותר את הכסף'. בשפה העבריינית, המשפט הזה הוא הכרזת מלחמה איומה שאין ממנה חזרה.
"במקביל צלצלתי לאיזה בעל דבר שחייב לי לא מעט, ואמרתי לו להיות בכוננות, כי יכול להיות שאצטרך אותו. ידעתי שהבחור עלול לא לשלם, ובמקרה כזה, שא־לוהים ירחם על נשמתו. מירה הלכה אליו וביקשה את הכסף, הוא שוב דחה אותה, ואז היא אמרה לו את המשפט הזה ויצאה מהמסעדה. פתאום נפל לו האסימון. הוא רץ אחריה בבהלה, ביקש ממנה לחזור, הכניס יד למגירה ושילם לה מיד. הקוד התקבל במלואו".
לאורך הקריירה המשפטית רבת השנים שלו הספיק עו"ד רובינשטיין לעבור בכמה תחנות שרוב עמיתיו המלומדים אינם דורכים בהן. הוא ברר בין העבריינים הבכירים במדינה, כשמחוץ למשרדו עומדים אנשים חמושים. הוא יצא למאבקים חזיתיים נגד המשטרה והפרקליטות, ולא חשך את שבט לשונו גם מבתי המשפט. גם היום, אחרי שבחר לנתב את עבודתו לאפיקים רגועים יותר, הוא לא מציע לאף אחד להיות האויב שלו, כי אז רק א־לוהים יוכל לעזור לו. וכששואלים אותו מאיפה מגיע חוסר הפחד הזה, עו"ד רובינשטיין עונה במילה אחת – גולני.
"עולם הפשע קשור בחלקו לעולם הפוליטיקה. אל תהיה נאיבי. כל הבריונים האלה שרואים במערכות בחירות – מאיפה לוקחים אותם בדיוק? אלה לא האהבלים של פעם, שלא ידעו קרוא וכתוב. היום הם קשורים לשלטון המקומי. אם היית יודע מה שאני יודע, לא היית ישן בלילה"
הוא נולד ב־1947, להורים שהשתייכו לדור בוני המדינה. אמו הייתה חברה בקבוצת שילר, הקיבוץ הוותיק הסמוך לרחובות, אביו היה "טיפוס הרפתקן" ששירת כחבלן בצבא האנגלי ונשלח למלחמת האזרחים בספרד. האב גם היה רסטורטור ואמן עץ ידוע, ובין השאר שיפץ את ארמון ורסאי אחרי שרפה שאחזה בו. כאן בארץ הוא לא הצליח למצוא תעסוקה, "כי השלטון לא נתן עבודה למי שלא היה מפא"יניק", אומר בנו. "המדינה הייתה אז דיקטטורית, אבל באופן אפקטיבי. הם ישבו על כל המקצועות ועל השיבר הכלכלי, לא כמו החצי־מקצוענים שאמורים לנהל היום את המדינה".
מנחם הצעיר גדל בתל־אביב, וב־1965 התגייס לצה"ל ונשלח לחטיבת גולני. "שם בפעם הראשונה הכרתי את עם ישראל, מאפיקים עד אופקים. כמי שחי בצפון תל־אביב, לא ראיתי עד אז אוכלוסייה כזו. זה היה החינוך האמיתי שלי, גולני הפכה אותי לבנאדם". הוא מונה למפקד כיתה ולסמל מחלקה, ובמלחמת ששת הימים מצא את עצמו בזחל"ם של מוסא קליין, מפקד גדוד 12. "התחלנו בקרב בג'נין, וכשזה נגמר עלינו לרמת הגולן וחווינו את יום הקרב של תל־פאחר. גיהינום. הזחל שלנו חטף פגז, היה קרב פנים אל פנים בתעלות. עלינו לשם 200 לוחמים, 34 מהם נהרגו – ביניהם המג"ד קליין – ומאה נפצעו. כמעט לא חזרתי".
אחרי השירות הוא למד מסגרוּת ורתכוּת ועבד כשוליה, אך נפילה מגובה 12 מטר באתר הבנייה של ארובת רידינג גרמה לו פציעה קשה. אחר כך שימש כמדריך של נוער עבריין, ושם לדבריו התוודע לראשונה לעולם הפשע. בהמשך עבד בעריכת סרטים אצל אורי זוהר וחיים טופול, ומשם התגלגל לתפקיד פועל במה בתיאטרון שהקים יעקב אגמון.
אחרי מילואים של 47 יום בלבנון, שגם מהם לא חזר כמעט, הוא עלה על אופנועו הכבד ונסע לירושלים, ללמוד משפטים באוניברסיטה העברית. לימודיו נקטעו לחודשים ארוכים בגלל מלחמת יום כיפור: רובינשטיין גויס הפעם לסיירת שריון, והגיע איתה עד התעלה. אחרי קבלת התואר הוא התפרנס במשך תקופה מעבודה כרכז תרבות באוניברסיטה העברית, עד שמישהו בהסתדרות שם עליו עין והציע לו להקים תיאטרון חדש בתל־אביב. כך, ב־1975, חזר רובינשטיין לעיר ילדותו והקים את בית לסין. אבל הרומן המחודש עם התרבות התל־אביבית נמשך שנה אחת בלבד: "ראיתי את הגנבות של ההסתדרות בתקופת אשר ידלין, אפשר לכתוב ספר על מה שפגשתי שם. לא יכולתי לחיות עם זה בשלום, ולכן עזבתי והקמתי משרד הפקות עם שותף. הרמנו את כל חיי הלילה של האזור, ארגנו הופעות ואירועים, אבל הבנתי שגם שם לא ארחיק לכת. באותה תקופה התחתנתי, נולדה לנו ילדה, וחיי הלילה לא היו מתכון טוב במיוחד לחיי משפחה תקינים".
ב־1976 החל פרק חדש בחייו – קריירה משפטית שנמשכת מאז ועד היום. "בהתחלה הייתי עורך דין אזרחי. חברות של אמא שלי היו באות לעשות אצלי צוואה, שתהיה לילד פרנסה. אחר כך התגלגלתי לעבודה עם אנשי העולם התחתון. התחלתי עם עבריינים קטנים בדרג הנמוך של יפו, אבל גם בזה היה קסם. היה כבוד, הייתה מילה. לאט־לאט קיבלתי תיקים גדולים יותר, עבדתי קשה וניצחתי בהם. היה למשל תיק שוד של כמה עבריינים כבדים, שהסתיים בזיכוי. בהמשך הייתי עורך הדין של האחים אלפרון – יעקב, ניסים, זלמן, כל המשפחה ומי שסביבה. עבודה מרתקת, משש בבוקר עד עשר בלילה, במשך עשר שנים. אשתי אירית, שהייתה שחקנית תיאטרון, גידלה את שלושת ילדינו.
"התחלתי להתבסס כלכלית בשנות השמונים והתשעים. למדתי את השפה והקוד העברייניים, ואני דובר ערבית, אז גם עם החלק הישמעאלי של עולם הפשע לא הייתה לי בעיה. זאת הייתה תקופה טובה ומעניינת. הייתי שנוא נפשה של המשטרה, כי מבחינתה הייתי מטרד. הימ"ר שלטה בתל־אביב של אז ללא מצרים, וחלק מהאנשים שלה התחילו לקבל שלמונים. היו שם גורמים שניסו להפליל אותי, ולא הצליחו. כשתפסו אותם, הם הגיעו אליי כלקוחות".
הפסיכופתים הועמדו במקומם
במקביל לייצוג משפחת אלפרון, בנה לעצמו רובינשטיין מעמד של בורר בעולם התחתון. "במשרד הזה שאנחנו יושבים בו התקיימו בוררויות לא פשוטות, כשבחוץ עומדים אנשים חמושים, ואתה צריך לחתוך. לאט־לאט אתה צובר כוח ונהיה איש חזק. אם אתה רוצה לגרום למישהו אי נוחות, אין צורך אפילו להרים טלפון, מספיקה רמיזה".
המשרד שלו שוכן בלב תל־אביב, ברחוב המלך ג'ורג'. לא הרחק מכאן התרחש האסון שגבה את חייה של אחותו היחידה, הציירת רבקה רובינשטיין־כץ. באוגוסט 1982 היא נסעה במכונית יחד עם אריק איינשטיין, אשתו סימה אליהו ומנהלת ההצגות נורית בורנשטיין. אוטובוס שדהר ברחוב פרישמן לא עצר בצומת, והתנגש בהם בעוצמה. רובינשטיין־כץ נפצעה אנושות וכעבור זמן קצר מתה מפצעיה, שלושת הנוסעים האחרים סבלו מפציעות בינוניות עד קשות. הדי התאונה נשמעו לאחר מכן באלבום "שביר" של איינשטיין, שרבים משיריו נכתבו בצל האירוע הטראומטי.
היית נטוע עמוק בסצנת התרבות התל־אביבית, ומעולמם של אמרגן כמו צבי שיסל וזמר כמו אריק איינשטיין עברת לעולם הפשע. איך עושים שינוי חד כזה?
"זה היה קל, כי העבריינים של פעם היו אחרים. אצל האלפרונים, למשל, האבא היה עובד מועצה והאמא עקרת בית. בכל יום שישי היה שם קידוש. זה בית עם תרבות מסוימת, מה שלא קיים היום. התחום הזה היה מרתק, ולכל תיק היו סיפורי צד ואמצע. השתדלתי לעשות רק מה שמעניין אותי, וזה נכון עד היום".
"למדתי את השפה והקוד העברייניים, ואני דובר ערבית, אז גם עם החלק הישמעאלי של עולם הפשע לא הייתה לי בעיה. זו הייתה תקופה טובה ומעניינת. הייתי שנוא נפשה של המשטרה, כי מבחינתה הייתי מטרד. היו שם גורמים שניסו להפליל אותי, ולא הצליחו. כשתפסו אותם, הם הגיעו אליי כלקוחות"
בעולם הפשע יש אולי קסם אפל, אבל עבור פרקליט זאת יכולה להיות גם מלכודת מוות.
"בוא לא נפריז. אני מכיר עורכי דין מאוימים, גם ייצגתי כאלה. עורכי דין שעובדים נכון לא נמצאים בסכנה בדרך כלל. מעולם לא הבטחתי דברים שלא יכולתי לקיים. כשמגיע לידי תיק רצח, אם אני בודק ורואה שגם הודיני לא יצליח לשחרר את הנאשם, לא אקח אותו על עצמי רק בגלל הכסף. אני יודע שאחר כך אמצא את עצמי בסכנה, כי אכזבתי את הלקוח.
"התבקשתי לא מזמן לייצג את יד ימינו של אחד מאנשי הפשע הבכירים בדרום. נסעתי לשם, הציעו לי סכומים ששילשו את עצמם תוך כמה דקות, אבל אמרתי שאקרא קודם את התיק: אם אני יכול לעזור, אקח אותו. אם לא – לא. ובסוף אמרתי לא. אני משתדל לעשות את עבודתי על הצד הטוב ביותר, ולא משקר לאנשים. חוץ מפסיכופת אחד או שניים שהגיעו לכאן והועמדו מיד על מקומם, לא היו לי בעיות".
אתה הרי יודע שראשי משפחות הפשע מטילים אימה על הציבור. כשאתה מזכה אותם בתואנה טכנית כזאת או אחרת, במו ידיך אתה הופך את העולם למסוכן יותר. נכון, לכל אדם מגיע ייצוג משפטי, אבל למה שתרצה לעשות את זה?
"כי אני יכול, וכי אני אוהב את זה, וכי זה מרתק אותי. אני מנסה לעשות את תפקידי על הצד הטוב ביותר, וכמובן רק באופן חוקי. לא כל תיק אני לוקח. לא לקחתי גועל נפש. אתה גם לא מכיר את משפחות הפשע – חלקן עזרו להמון אנשים ותרמו הרבה כסף למטרות טובות. אל תדון אותן כמקשה אחת".
אתה עושה אידיאליזציה לעבודה שלך, כשבפועל היא עוזרת לרוע לנצח.
"אני לא מאמין ברע מוחלט. אני מאמין בבני אדם, את חלקם אני חושב שאפשר לשקם – ושיקמתי הרבה. לא הייתי משקם מקצועי, אבל עזרתי למי שראיתי אצלו פוטנציאל. יש אנשים שחזרו לחברה בזכותי. אני סנגור שאמור לתת הגנה, לא להיות חלק ממערכת הפשיעה ולא ממערכת התביעה".
יש תיקים שלא תיקח מסיבות מוסריות, ולא בגלל סיכויי ההצלחה הנמוכים?
"לא, לא ככה עובד המקצוע. אני לא חייב לחייך ללקוח, וקרה לא פעם שהוצאתי מישהו זכאי ואז הסתובבתי בלי לחייך והלכתי".
הצלחת לזכות אדם שידעת שהוא אשם?
"כן, זה מה שקרה ברוב המקרים. וזו תחושה אדירה, כי ניצחת כמה מערכות – משטרה, פרקליטות ובית משפט".
גם זה מחריד בעיניי. אתה יודע שיש מולך עבריין, ואתה עוזר לו להתחמק מעונש.
"אני מעניק לו הגנה משפטית, ואם המערכת מולי, שהיא חזקה לאין ערוך ממני – לא בהכרח חכמה, אבל חזקה ללא ספק – אם היא לא מסוגלת לעשות את העבודה שלה כמו שצריך, אני זוכה.
"אתן לך דוגמה. לפני כשנתיים התבקשתי לייצג אדם שהואשם באינוס בתו הקטינה. הכי מחריד בעולם, נכון? הוא היה נתון במעצר שלושה חודשים, ואז שכרו את שירותיי. בדקתי את התיק, ראיתי מה שאני צריך לראות, והוכחתי שביום ובשעה שבהם לפי האישומים אירע המקרה, הבת והוא לא היו במקום המדובר. קל מאוד לוודא את זה היום באמצעות איכון הסלולר. הפרקליטות לא עשתה את המוטל עליה, אבל קיוותה שאיש לא ישים לב ויכניסו אותו ל־15 שנות מאסר.
"אני זוכר שבאתי לשופט התורן במחוזי בתל־אביב, והוא אמר לי שבמקרה קשה כל כך, הוא לא יכול לשחרר את הנאשם ממעצר. אמרתי לו: אל תשחרר, דחה את הדיון בשבוע. הלכתי לפרקליטות עם ההוכחות בידי, וכעבור שבועיים התיק נסגר. האיש שוחרר, ומדינת ישראל שילמה יותר ממיליון שקל פיצויים".
הצלחת לזכות אדם שידעת שלמעשה הוא אשם?
"כן, זה מה שקורה ברוב המקרים. וזו תחושה אדירה, כי ניצחת כמה מערכות – משטרה, פרקליטות ובית משפט"
זה מחריד בעיניי. אתה עוזר לעבריין להתחמק מעונש.
"אני מעניק לו הגנה משפטית, ואם המערכת מולי, שהיא חזקה לאין ערוך ממני, לא מסוגלת לעשות את העבודה שלה כמו שצריך, אני זוכה"
מהפרקליטות נמסר בתגובה להאשמות ש"מדובר בתלונה חמורה שהוגשה נגד החשוד בטענה שביצע מספר רב של מעשי אונס ומעשי סדום בבתו, במשך כמה שנים. סמוך לאחר הגשת כתב האישום הובאו לידי הפרקליטות ממצאים חדשים, וזו הורתה על השלמת חקירה, אשר בסופה חזרה בה הפרקליטות מכתב האישום. תלונה שהגיש עו"ד רובינשטיין לנציבות הביקורת על הפרקליטות נדחתה לאחר שנקבע כי לא נפל כל פגם בהתנהלות הפרקליטות בהגשת כתב האישום. במהלך החקירה לא ניתן היה להגיע לממצאים ביחס לטלפון הנייד של הנאשם, לאור סירובו העיקש למסור לחוקרי המשטרה את הקוד לטלפון".
במקרה הזה הוכחת שהוא לא אשם במה שנטען בכתב האישום, וזה בסדר גמור. אני שואל על לקוח שידעת שהוא אשם, ובכל זאת הצלחת לשחרר אותו.
"אתה מבקש מעורך דין פלילי להתנהל לפי מוסר שלא יאפשר לו לייצג בתיק פלילי? יש גבול. ייצגתי עכשיו שלושה אחים שהואשמו באינוס קבוצתי, והוצאתי את כולם זכאים. אתה שואל אותי אם היה או לא היה? חלק היה וחלק לא. אבל זאת העבודה שלי, למצוא את המחדל של המערכת, וככה זה נגמר. מה רצית שאני אעשה?"
נחזור למקרה של האב ההוא: אם היית מגלה שהוא כן עשה את המיוחס לו, אבל היית מוצא פתח לשחרר אותו מסיבה טכנית כלשהי – היית מנצל את זה?
"כן. ייצגתי פעם עבריין כבד, שביקש שאגמור את התיק שלו בשמונה־תשע שנים בפנים. זאת הייתה הצלחה מבחינתו. אני יושב ערב פתיחת המשפט, מסדר את העדויות, ורואה שהעדה הראשונה צריכה לאשר את נושא האזנות הסתר שנעשו בתיק. זה תיק שהמשטרה עבדה עליו שנה, אבל כשאני מסתכל במסמכים, אני רואה שאין אישור שופט להאזנות. כלומר, הכול פסול.
"בתחילת הדיון אמרתי לעדה – 'אל תתחילי להעיד, כי תלכי לבית הסוהר. ביצעתם האזנת סתר בלי צו'. השופט בדק, ראה שצדקתי, וכל הנאשמים הלכו הביתה. מדובר באנשים רעים, חלקם רעים מאוד, אבל מה אני צריך לעשות אם מתברר לי שהראיות נאספו שלא כדין? אני האיש המוסרי שצריך לשפוט את הקליינטים שלי, או האיש שצריך לתת להם את הסיוע המשפטי הטוב ביותר במסגרת החוק? התביעה הלכה עם זה לעליון, וניצחתי אותה גם שם. אם לא הייתי פועל ככה, זו הייתה התרשלות ופשיעה בתפקידי".
אחד מלקוחותיו המפורסמים של רובינשטיין הוא עזרא שיינברג, שהואשם בסדרת עבירות מין בנשות הקהילה שהנהיג. במסגרת הסדר הטיעון נגזרו עליו שבע וחצי שנות מאסר. בינואר השנה הוא כבר יצא לחופשי, לאחר שוועדת השחרורים החליטה לקצר את עונשו. "ההסדר שנחתם איתו לבסוף היה רחוק מרחק רב מההאשמות המקוריות", אומר רובינשטיין. "הוא הואשם בחצאי דברים, ואת זה הציבור לא יודע מספיק. תראה, היו לי שיחות עם הרב שיינברג, הוא יהודי חכם מאוד עם ידע אדיר ויכולת לקלוט את הזולת. ראיינו אותי אחרי שהוא השתחרר ושאלו אם נכון שהוא יגור פה או שם – לדעתי הוא שילם על מעשיו, ומן הראוי להניח לו לחיות את חייו".
"אני לא חושב שברפורמה מתעסקים בדברים הנכונים. המערכת הפלילית איומה, כי היא לא נותנת שירות טוב למי שמשתמש בה או זקוק לה. אנשים יושבים חודשים במעצר לפני שקצין מבחן מתפנה אליהם לתסקיר. זה פשע, והרשויות יודעות את זה"
אתה מאמין שעברייני מין יכולים להשתקם?
"בהחלט".
היית מאפשר לבת שלך להיפגש עם עזרא שיינברג?
"כן, כי אני מכיר את הבנות שלי ויודע מי הן. מה שחשוב הוא שהחומרים שמצאתי חשפו את האמת בפרשה הזו, אמת שהוסתרה בידי הפרקליטות, כי היא רצתה להכניס אותו לכלא ל־18 שנה".
מה האינטרס שלה לעשות את זה?
"מה האינטרס שלה להפליל את רומן זדורוב? זה פרקליטות חולירע! אני מכיר אותה, ונלחמתי בה שנים על גבי שנים. מה היה האינטרס להגיש כתב אישום נגד אב על אונס בתו בלי לבדוק את הדברים הבסיסיים? מישהו העמיד אותם לדין אחרי שהוא שוחרר? מישהו טרח לברר למה הם עשו את זה?
"חלק מהמערכות אצלנו עקומות, כמו המשטרה, וחלקן לא מתפקדות כמו שצריך, למשל הפרקליטות. מדורי התביעות כפופים למשטרה, יש שגיאות ואנשים נטחנים, לפעמים על לא עוול בכפם. אני יושב פה לבד, אין לי תקציבים או צבא של משמשים, אני צריך לתת הגנה לבנאדם, ואני אתן. לא גדלתי איתו, אני לא חבר שלו, ואחרי שהתיק נגמר אנחנו נפרדים לשלום – אלא אם הוא אדם נחמד".
הפשע הידרדר
בשנת 2002 הלכה אירית לעולמה, לאחר שחלתה בסרטן. "נשארתי עם שלושה ילדים – הבן רון, שהיה אז בשירות קרבי וקיבל צל"ש; דפנה, מחזאית ומפיקת הצגות; ומירה, רקדנית שהופיעה בגיל חמש בבלט בולשוי, בעוד האבא המטומטם שלה נמצא במיאמי".
בשנים האחרונות פרש רובינשטיין מייצוג אנשי העולם התחתון. כיום הוא מעדיף לעסוק בתחומים משפטיים אחרים, למשל תיקים של תיאום מחירים, ואת שארית העניין שלו בעולם האפל הוא מנתב לכתיבה. לא מזמן ראה אור ספרו "דמי הגנה", שרובינשטיין מגדיר אותו ככמעט אוטוביוגרפי. גיבור הספר הוא עורך דין פלילי שבמשך למעלה מ־15 שנים מתרוצץ בין בתי מעצר, בתי כלא ואולמות המשפט, עד שמתחוור לו שגם הוא, ככל קודמיו, לא יצליח לשנות דבר במערכת הצדק. הוא מחליט לנטוש את המקצוע ורוכש בית קפה קטן בתל־אביב, אבל כשצמד עבריינים מנסה לסחוט ממנו דמי חסות, הוא חוזר בעל כורחו לעולם שביקש לעזוב.
למה בעצם החלטת להחליף קליינטורה?
"כי הבנתי שהפשע בארץ לא הולך לכיוונים טובים. זה יכול להישמע מצחיק למי שלא מכיר את התחום, אבל בעולם הזה היו בזמני כבוד, חמלה, חשבון ויושרה פנימית. זה לא קיים יותר".
מה גרם לכך?
"מערכת הערכים הכלל־מדינתית שלנו הלכה ושקעה. פעם היה כבוד בין עבריין לשוטר. אם השוטר לא הפר אותו, גם העבריינים בדרך כלל לא הפרו אותו. כל אחד רקד על הבלטה שלו ובגודל שלו, ומי שלא – שילם את המחיר. היה ביפו בית משפט של העולם התחתון ושם נחתכו דברים. היום מילה זו לא מילה, וכבוד זה לא כבוד. אין איזו נקודה אחת שבה הדברים השתנו, אבל יש זיקה בין הידרדרות מערכות המדינה למה שקורה בעולם הפשע. אם בכנסת ישראל יושב היום אריה דרעי, אדם שגנב, המעשים שלו לא מקרינים לאנשים סביבו? הם לא לומדים שמותר לגנוב ומותר לקחת?
"עולם הפשע קשור בחלקו לעולם הפוליטיקה. אל תהיה נאיבי. כל הבריונים האלה שרואים במערכות בחירות – מאיפה לוקחים אותם בדיוק? אלה לא האהבלים של פעם, שלא ידעו קרוא וכתוב. היום הם קשורים לשלטון המקומי, לעיריות. לצערי הרב יש זיקה בין פשע ועבריינות ובין הפוליטיקה, והיום יותר מתמיד. אם היית יודע מה שאני יודע, לא היית ישן בלילה. אני לא יכול לדבר על זה, כי חלקם היו לקוחות שלי. נגמר הכבוד, ההתנהגות מגעילה והדיבור מסריח".
הספר החדש שלך מתמקד בנושא של דמי חסות, פרוטקשן. עד כמה המצב בישראל חמור מהבחינה הזו?
"זו אחת הבעיות הכי חמורות במדינה כיום. יש כפר בצפון הארץ שסוחט את כל העמק, ומולם יש לנו משטרה חסרת אונים, נרפית ובחלקה גם לא נקייה. לא יכול להיות שמנוולים כאלה ייקחו פרוטקשן ממיטב היישוב, אנשים ששירתו בצבא ושהוריהם הקימו את המדינה. איפה אנחנו חיים? צריך לשבור להם את הראש. יש פרוטקשן בצפון, בדרום, והוא זוחל גם למרכז. כרגע זה בלוד וברמלה, אבל יגיע גם לתל־אביב".
אם קבלן ניגש אליך ומספר שעבריינים סוחטים ממנו דמי חסות, מה אתה אומר לו?
"לא לשלם. אורד וינגייט עיצב את תורת הלחימה של היישוב: אנחנו לא מחכים שהאויב יבוא אלינו, אנחנו מגיעים אליהם. אם הייתי חקלאי בראש־פינה ומישהו היה דורש ממני פרוטקשן ושורף לי את המתבן, שא־לוהים ירחם עליו. יותר גרוע מעין תחת עין, אם יהיה צורך. מי אתה בכלל שתאיים עליי?
"הנה סיפור שכולו אמת: בשנות השבעים נפתח מול קולנוע פאר הפאב הראשון בישראל. הבעלים היו שלושה חברים שלי, שאחד מהם, קובי, שירת בצנחנים. הגיע לשם העבריין 'שץ' הידוע לשמצה (גדי פלום – א"ש), וניסה לקחת פרוטקשן. בפעם השנייה שהוא הגיע, חברים של קובי מהפלוגה באו עם רובים וכיוונו אליו לראש. הוא עשה במכנסיים מרוב פחד ויותר לא הגיע לשם".
זה פלנגות, לא פתרון במדינת חוק.
"מה לעשות שהמשטרה חלמאית, לא מתפקדת, ומושחתת בחלקה? מה אתה רוצה שהוא יעשה?"
לסיום, כעורך דין ותיק, מה דעתך על הרפורמה המשפטית המתוכננת?
"אני לא חושב שמתעסקים בדברים הנכונים. אגיד לך במה לדעתי צריך להתמקד: המערכת הפלילית איומה, כי היא לא נותנת שירות טוב למי שמשתמש בה או זקוק לה. אנשים יושבים חודשים במעצר לפני שקצין מבחן מתפנה אליהם לתסקיר. זה פשע, והרשויות יודעות את זה. אני עצמי כתבתי והתרעתי כמה פעמים, אבל המצב הזה נוח לשופטים ולפרקליטות. בתחום האזרחי, אם אני מגיש נגדך תביעה על מיליון שקל, המדינה אומרת: קודם כול שלם לי אגרה של שלושה אחוזים, 30 אלף שקל. עורך דין עולה עוד כמה עשרות אלפים. ואז מגיעים סוף כל סוף לשופט, והוא אומר לעורך הדין – 'אין לי זמן, לכו לגישור או לבוררות'. גם כאן המערכת לא ממלאת את תפקידה, כי היא לא נותנת לי את השירות שאני מבקש. אני לא צריך להגיע לבית משפט כדי ללכת בסוף לבוררות אצל איזה שופט לשעבר ולפרנס אותו במאות אלפי שקלים.
"מה צריך לעשות? קודם כול להעיף חלק מהשופטים, אלה שגבה ליבם והם מתייחסים למתדיינים באופן מזלזל וגאוותני. נתפסת בקלקלתך? זייפת פרוטוקול? החוצה מהמערכת. לא חסרים אנשים טובים ומוכשרים שרוצים להיות שופטים. לגבי הוועדה למינוי שופטים, לדעתי מי שצריך לשבת בה הם רק אנשי מקצוע – פרופסורים למשפט, דקנים וכדומה. או שאדם יכול וצריך להיות שופט, או שלא".
מהפרקליטות נמסר בתגובה: "אנו דוחים מכול וכול את דבריו של עו"ד רובינשטיין, שמשמיץ את מערכת המשפט כולה, ואת פרקליטות המדינה בפרט, על שלל עובדיה המקצועיים והמסורים, העושים מלאכתם נאמנה ופועלים במקצועיות, ביושר וביושרה, כששיקולים מקצועיים בלבד לנגד עיניהם".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
