גם התרחישים הגרועים ביותר לא צפו את מה שאירע במצרים באותו השבוע. ההידרדרות הביטחונית הייתה מהירה, והאלימות גאתה מאפס למאה. בניגוד להערכות גורמי המודיעין בישראל, שסברו כי בתוך יומיים ישככו המהומות, ההפגנות בכיכר תחריר רק הלכו והסלימו. זעמם של המוחים התמקד בסמלי השלטון, אך לאנשי האבטחה של הסגל הדיפלומטי הישראלי בקהיר היה ברור שבתוך זמן קצר יגיע המון משולהב אל הדיפלומטים הישראלים ולמשפחותיהם. דדי חנוך, קצין הביטחון של הנציגות הישראלית בקהיר, בנה במהירות עם אנשיו תוכנית לפינוי המשפחות, וכבר למחרת הוציא אותה לפועל. זה היה מבצע לא שגרתי שהצריך גם שימוש בכוח, אבל מיד לאחר השלמתו התברר לחנוך שהשלב הבא בהגנה על הישראלים ידרוש פעולה מסוכנת ונועזת עוד יותר.
"נמל התעופה נראה כמו מחנה פליטים", מספר לנו חנוך על האירועים של השבת ההיא בסוף ינואר 2011. "אלפי אנשים התאספו שם בניסיון לברוח, אף שלא היו להם כרטיסי טיסה. אנחנו הגענו ובהרבה אגרסיביות השתלטנו על מתחם בתוך הטרמינל ובאזור השערים. כשהמטוס הגיע והמשפחות טסו לישראל הייתה כבר שעת ערב. נסענו בחזרה לבית השגריר, תוך שאנחנו מפרים את העוצר שהכריזה המועצה הצבאית העליונה של מצרים. בדרך הגענו למחסום צבאי. טנק צודד אלינו את הצריח, וחיילים דרכו לעברנו את כלי הנשק שלהם. יצאתי מהרכב בידיעה שאם אצליח לשכנע את הקצין במקום שאני במעמד גבוה משלו, הוא ייתן לנו לעבור. התחלתי לצרוח עליו שיפתח את המחסום מיד – וזה עבד.
"המשכנו לעבר רובע מעדי, שם שכנו בית השגריר ובתי הדיפלומטים הישראלים. השכונה השקטה והנינוחה שלנו, שרק לפני זמן קצר אשתי ואני הסתובבנו בה עם הילדים והכלב, הפכה לאזור מלחמה. הסתכלתי על המקום ולא הבנתי מה אני רואה. המוני אדם עומדים ברחובות עם גרזינים, שבריות, מוטות ברזל ומקלות, ומחפשים מישהו או משהו לכלות בו את זעמם. אותו מעמד חברתי שהיה רגיל במשך עשרות שנים להיות מושפל על ידי הממשל והמעמד העליון התהפך עכשיו על אדוניו, והיה נחוש להראות שהוא זה ששולט ברחובות. והדרך לעשות זאת הייתה כאוס, ביזה ופגיעה ברכוש. החמושים הקימו מחסומים משל עצמם ומנעו תנועה של כלי רכב".
"היינו כל הזמן תחת מעקב. המצרים האזינו לנו, והאנשים ברחוב הלשינו למודיעין בכל פעם שיצאנו מהבית. כשהלכתי עם אשתי לשוק או למסעדה, תמיד היינו נתקלים בקצין משטרה. הם עשו את זה כדי שנרגיש שאנחנו תחת פיקוח"
כשחנוך ואנשיו הגיעו לבית השגריר, הם נדהמו לראות שכל השוטרים המצרים במעגל האבטחה החיצוני נעלמו. "הם לקחו את הרגליים וברחו. באזור נשארו עדיין כמה דיפלומטים ישראלים שלא התפנו עם המשפחות; הם היו בדירות שלהם ברחבי השכונה, ולכל אחד מהם היה מוצמד מאבטח שלנו. כשחזרנו מנמל התעופה, עוד לפני שהספקתי להתארגן, קיבלתי טלפון מאחד מהם. ניסיתי לשוחח איתו, והוא רק צרח שהם בסכנה. בשלב מסוים המאבטח שלו לקח את הטלפון ולחש לי שהמון מצרי נמצא בבניין שלהם ומתקרב לדירה.
"הוריתי לו שבשום מקרה לא יזדהו כישראלים, ושישתמש בנשק רק במקרה חירום. אמרתי לו גם לאסוף את הכסף המזומן ואת חפצי היוקרה בדירה ולתת לבוזזים את מבוקשם, בתקווה שיסתפקו בזה ולא יחליטו לפגוע בדיפלומט. כשסיימתי את השיחה איתו, הבנתי שאנחנו חייבים להגיע לדיפלומטים האלו ולהוציא אותם מהדירות, שהפכו למקום מסוכן".
איך מחביאים זנב
בימים אלה רואה אור ספרו של חנוך (49), "קב"ט בלב המהפכה". 12 שנים אחרי שעזב את מצרים ונסע למשימתו הבאה הוא חוזר אל קורותיו כאיש ביטחון ישראלי במדינה ערבית־מוסלמית שעוברת טלטלה, ואל הלילה הדרמטי שבו כל מילה שיצאה מפיו הייתה עלולה לחרוץ את גורלם של ישראלים רבים.
את שירותו הצבאי עשה חנוך בחרמ"ש, יחידת חי"ר מסוערבת מובחרת שפעלה ביו"ש וברצועת עזה. אחר כך התגייס לשב"כ ומילא שם מגוון תפקידים במשך 22 שנים. ב־2018 פרש ומאז הוא עוסק בייעוץ ביטחוני ובמתן הדרכות והרצאות בתחום. כיום הוא מתגורר בתל־אביב עם אשתו טלי ושלושת ילדיו.
"ההיכרות הראשונית שלי עם מצרים הייתה כששירתי ביחידה לאבטחת אישים", מספר חנוך. "יצאתי אז לנסיעות של יום־יומיים לשארם א־שייח' או לקהיר, כאשר במרבית הביקורים היו שוטרים מצרים שעמדו איתנו כתף אל כתף". כשנשלח לקורס קציני ביטחון, היה ברור לו שהוא לא רוצה להגיע למצרים. הוא גם הציף את העניין בראיונות המקדימים, והניח שישובץ באחת ממדינות אירופה או בארה"ב, מה גם ששמע את חבריו לקורס מספרים על שאיפתם לצאת לארץ הפירמידות. אבל ככל שהקורס התקרב לסיומו, הבין חנוך שבגלל ניסיונו ביחידה לאבטחת אישים הוא סומן מראש כקב"ט הבא של ישראל בקהיר. הוא סיפר על כך בחשש לאשתו טלי, והופתע מהתגובה הקרה וההחלטית שלה: נלך למצרים לשנתיים, ומשם נמשיך.
"ב־2010 נכנסתי לתפקיד קצין ביטחון שני בקהיר, ושנה לאחר מכן קיבלתי לידיי את המושכות ואת האחריות על ביטחונם של הנציגים הישראלים. בביקורים הקודמים שלי במצרים לא פגשתי בכלל את מצרים עצמה. התחושה שלי, כמבקר זמני, הייתה שזו מדינה בעלת צבא חזק, כלכלה חזקה וחקלאות מפותחת. רק כשהגעתי לשם כ'תושב קבע', הבנתי שזו מדינת עולם שלישי על כל המשתמע מכך. יש בה פערים מטורפים בין מעמד הפועלים ובין השכבות הגבוהות, שחיות בעושר מוחצן ביותר. ועם זאת, כשהסתובבתי ברחובות ראיתי שגם העניים אוהבים את חייהם. אנשים שעובדים כמוכרי פיתות, כשוערי בניינים או כשוטרים, ומרוויחים מאה דולר לחודש – יושבים על המדרכה עם כוס תה וסיגריה, אוכלים טעמיה וקושרי וכיף להם. זו תרבות שונה מאוד ממה שאנו מכירים אצלנו ובעולם המערבי. הרצון להתפתח ולהתקדם למשרות בכירות, שקיים בדי־אן־איי של כל ישראלי, כנראה לא נמצא אצלם. הם נשארים במקצוע הבסיסי שלהם, ללא שום שאיפות מעבר לו".
לא פעם ראה במו עיניו כיצד העשירים המקומיים משפילים את העובדים והפועלים, ובפרט את הבוואבים – שוערי הבניינים, שנדרשו גם לנקות את חדרי המדרגות ולבצע משימות שונות עבור הדיירים. "ראיתי למשל את אחד העשירים צורח על בוואב מסכן וסוטר לו בחוזקה על הלחי, משום שהאיש לא ניקה את מכוניתו כמו שצריך. הבוואב כמובן לא הגיב, רק השפיל מבט כמו ילד שסופג נזיפה. אני השתדלתי לייצר יחסים טובים עם מוחמד, הבוואב בבניין המגורים שלי. הוא חי בפינה קטנה בחדר המדרגות, עם מזרן ומעט חפצים, ללא שירותים או מקלחת. פעם בכמה שבועות הוא היה חוזר לכפר שלו כדי לפגוש את המשפחה, להסתפר ולהתקלח.
"הייתי אומר לו בוקר טוב כשיצאתי לעבודה ולילה טוב כשחזרתי ממנה, שוחחנו, וכשראיתי שהבגדים שלו בלויים – נתתי לו שקית מלאה בגדים, לו ולמשפחתו בכפר. הוא לקח את השקית, אבל להפתעתי נשאר גם אחר כך בלבושו הישן. כששאלתי אותו, הוא סיפר שמכר את הבגדים שקיבל ממני תמורת כסף.
"אני זוכר שיום אחד הוא הביא את הבן שלו לעבודה. פניתי למוחמד ושאלתי אותו בתום לב למה הוא לוקח את הילד לכאן, במקום שילך לבית הספר וילמד מקצוע מכניס ומתקדם יותר. הוא עטה פנים נעלבות ואז השיב לי בגאווה: סבא של סבא שלי היה בוואב, וגם הנכד שלי יהיה בוואב".
השיחה הראשונה שלו עם מוחמד לימדה אותו הרבה על תדמיתם של ישראלים ויהודים בעיני האזרחים המצרים מן השורה. "זו הייתה אחת החוויות שנצרבו בי בתקופת השירות שם. כשדיברתי איתו שמתי לב שהוא כל הזמן מציץ מעבר לגב שלי, כאילו מנסה לראות שם משהו. חשבתי שהוא זיהה בליטה של נשק או מכשיר קשר מתחת לחולצה, עד שלבסוף הוא שאל אותי במבוכה: 'איך אתה מצליח להחביא את הזנב שלך?'.
"התייחסתי לשאלה הזאת בחיוך, אבל כשסיפרתי על כך למחרת לדיפלומט ישראלי בכיר, הוא הסתכל עליי ברצינות ואמר לי שמוחמד לא צחק. 'תצפה בערוץ המצרי הממשלתי ותבין', הוא אמר. בערב צפיתי בסדרה עלילתית, ובשלב מסוים הבנתי שהערפד עם הניבים הבולטים והזנב המחודד שמופיע שם הוא למעשה ישראלי. בהמשך נראו דמויות בלבוש של יהודים חרדים אוכלות להנאתן ילדים פלסטינים.
"המפגינים התחילו לעלות על כלי הרכב שלנו ולדפוק בעוצמה על הדלתות, ומסביב יריות ובלגן. אמרתי לעצמי – מפה כבר לא נצא. כשההמון נסוג, יצאתי כדי לכוון את הכוח לאחור, ופתאום אני מרגיש שמישהו לופת את הזרוע שלי. אדם רעול פנים החזיק אותי ואמר לי באוזן, בערבית, 'אני מכיר אותך. תיכנס לאוטו ואני אעזור לך'"
"אתה רואה את זה ומבין ש־80 אחוז מהאוכלוסייה המצרית – אלה שבקושי סיימו בית ספר יסודי, או לא יודעים אפילו קרוא וכתוב – ניזונים מהחומרים האלה. בעיניהם הישראלי הוא לא רק אויב, הוא אפילו לא אנושי. השנאה כלפי הישראלים שם היא תולדה של שנות מלחמה ארוכות בשילוב עם שיעור גבוה מאוד של אנאלפביתים, שנמשכים לאסלאם הקיצוני. בממשל הקפידו לשמר את היחס הגרוע לישראל גם לאחר הסכם השלום, כי הם ידעו שאם ינסו לשנות את המצב, זה עלול להתנקם בהם ברמה הפוליטית. הנשיא עבד אל־פתאח א־סיסי הוא הראשון שאני רואה אצלו סימנים של מחוות ויחס חם בנקודות מסוימות כלפי ישראל. לפני כן לא ראו את זה".
השומרים עברו צד
שני ילדיהם של בני הזוג חנוך, ככל ילדי הדיפלומטים בקהיר, למדו בבית הספר האמריקני ובגן הבינלאומי. בתקופות של מתיחות ביטחונית, אומר דדי, כל יציאה לרחוב, אפילו לטיול קצר עם כלב הבולדוג שלהם, הצריכה היערכות מיוחדת. "זה היה כמו יציאה לפעילות מבצעית לכל דבר ועניין. הייתי מיידע את צוותי האבטחה, מתלבש בביגוד מלא, ומוכן בכל רגע לשלוף את האקדח".
לדבריו, מרגע שהגיע לקהיר הוא היה דרוך ומתוח, מחפש בכל פינה את הסכנה האורבת לו – ואילו טלי דווקא הייתה נינוחה ונהנתה מהשהות בעיר. "היא דוברת אנגלית כשפת אם והסתובבה בשוק כמו כל תיירת, ואפילו רקמה היכרות עם הרוכלים המקומיים. קשר מיוחד היה לה עם אמיר, הבעלים של חנות ממתקים שהייתה אטרקציה לשגרירים בגלל המוצרים המיובאים מארה"ב. גם כשנודע לו שהיא ישראלית, הוא לא שינה את היחס אליה. אבל יום אחרי שצה"ל עצר את משט המרמרה, טלי סיפרה לי שהפעם אמיר לא אמר לה שלום. הבנתי עד כמה האירועים משפיעים על הלך הרוחות במצרים, והוריתי לה שתנתק מגע".
איך נראו הקשרים של המאבטחים הישראלים עם הרשויות המצריות בשלהי שלטונו של מובארק?
"היחסים עם מקבילינו היו קורקטיים בלבד, שלום קר עד כדי קיפאון. כששירתי בארץ, אבטחתי את חגיגות יום העצמאות של מצרים בבית השגריר המצרי בהרצליה. הגיעו לשם אנשי ממשל ישראלים ומכובדים רבים. לעומת זאת, לחגיגות יום העצמאות של ישראל בשגרירות בקהיר הגיעו רק כמה אנשי עסקים, בוודאי לא אנשי ממשל. מובארק עצמו, בכל שלושים שנות שלטונו, ביקר בישראל רק פעם אחת – בלוויה של יצחק רבין.
"נציגי השלטון שנפגשו עם השגריר שלנו בקהיר היו תמיד מדרגים נמוכים. צוות האבטחה הישראלי היה בעיני המצרים גורם חשוד, והם היו בטוחים שאני למעשה איש מוסד שאוסף עליהם מידע. בניגוד לאנשי ביטחון ישראלים במדינות אחרות, שמקבלים הנחיה לעמוד בקשר עם גורמים מקומיים שיוכלו לסייע להם בעת צרה, אצלנו היה ברור שאי אפשר לבנות על המצרים. היינו באים לפגישה והם היו מייבשים אותנו בכוונה בחוץ, כדי להקטין אותנו ולהבהיר לנו מי הבוס. הם גם היו משקרים לנו, מבשרים שהם שולחים שריוניות או שוטרים כדי לתגבר את האבטחה עלינו, כשלמעשה הם לא שלחו כלום. היו מבטלים לנו ויזות ומעכבים טיסות.
"אנחנו, אנשי הביטחון, היינו כל הזמן תחת מעקב. המצרים האזינו לנו, והאנשים ברחוב הלשינו למודיעין בכל פעם שיצאנו מהבית. כשהלכתי עם אשתי לשוק או למסעדה, תמיד היינו נתקלים שם בקצין משטרה שבירך אותנו לשלום. הם עשו את זה בגלוי, והמטרה הייתה שתרגיש שאתה תחת פיקוח: 'אנחנו יושבים לך על הראש, תיזהר'. היו אנשים שיצרנו איתם קשרים טובים, אבל לרובם לא אמרנו שאנחנו ישראלים, אחרת היינו נתקלים בתגובות זועמות".
חנוך מצידו ידע לנצל את קשריו הטובים עם פשוטי העם כדי להשיג מודיעין נגדי. "בהבנה שלי, הבוואבים, שנמצאים כל הזמן ברחוב, היו מקור מעולה למידע בסיסי חשוב. שאלתי אותם על כל תנועה חשודה או רכב חריג שחנה באזור השגרירות, ומיד קיבלתי הסבר. וכשהגיע הלילה של המהומות, הקשר איתם הפך למציל חיים".
"נשארנו ערים כל הלילה במשמרות, כשהדיפלומטים האזרחים טוענים מחסניות. המחשבה הייתה שבכל רגע אנחנו עומדים לצאת לקרב הגנה על חיינו. אני לא זוכר מצבים כאלה אפילו בצבא: התחושה שאני לבד בארץ זרה, ומדינת ישראל הגדולה והחזקה לא יכולה לסייע לי, לא עוזבת אותי עד היום"
בסוף ינואר 2011 החלו להבות האביב הערבי ללחך את קהיר. המונים יצאו לרחובות והפגינו נגד חוסני מובארק, נשיאם זה שלושים שנה. הטלוויזיה המצרית הרשמית ניסתה להתעלם מהאירועים, אך הרשתות הזרות הראו את המחאה הסוערת של המעמד הנמוך, שתנועת האחים המוסלמים הייתה לו לסעד. הקיצונים נצלו את קולות הדור הצעיר שביקש דמוקרטיה וזכויות אדם, "גנבו להם" את המהפכה, ובנו לה גרסה אלימה הרבה יותר. התיירים והדיפלומטים הזרים, ובהם כאמור גם הנציגים הישראלים, נסו ממצרים מהר ככל האפשר.
חנוך פותח מפת גוגל ומראה לי את שכונת מעדי. 800 מטרים בלבד מפרידים בין בית השגריר לבתי הדיפלומטים – סמוך מאוד לכלא טורה, מבצר שמור ומוגן היטב שנפרץ בכל זאת במהלך האירועים האלימים. האסירים שהוחזקו בו, רובם אנשי האחים המוסלמים, יצאו החוצה והובילו את המהומות. "השומרים של הכלא היו בעצמם אנשי האחים המוסלמים", אומר חנוך. "הם עברו צד, כפי שעשו רבים מהשוטרים".
כלי בידי המדינאים
בעקבות שיחת הטלפון הבהולה מהדיפלומט הנצור החליט חנוך על מבצע חילוץ. "התארגנו במכוניות המשוריינות שלנו, שני רכבי 'סוואנה' גדולים, והתחלנו לנסוע לכיוון הבתים. אחרי מאה מטר נתקלנו במחסום, והבנו שזו תהיה משימה לא קלה". נחוש להגיע אל היעד, הורה חנוך להמשיך להתקדם. "ההמון ראה אותנו והסתער עלינו בצעקות 'אללה הוא אכבר', בקללות ובדפיקות על החלונות. דיברתי בקשר עם שאר הצוות והוריתי להם להחזיק מעמד ולא להגיב, מחשש להסלמה. אחרי כמה דקות המפגינים עזבו אותנו ופנו לכיוון אחר.
"יצאתי החוצה כשאני מחזיק לפניי את תעודת הדיפלומט שלי, ומקפיד לכסות באצבע אחת את המילה 'ישראל'. פניתי ל'שריף' שפיקד על המחסום ואמרתי לו בערבית 'תעזור לי'. הוא היה בהלם. 'מי אתה?', הוא שאל, ועניתי שאני דיפלומט זר, ושהבוס שלי הורה לי להביא את אנשינו מהבתים במעדי לשכונת זמאלק. הוא אמר לי: 'המנהל שלך כנראה חמור, כי עכשיו אף אחד לא זז בכביש'. אמרתי: 'הוא חמור והוא אדם רע, אבל בבקשה תעזור לי לשמור על המשרה שלי'. השריף, שלאורך כל השיחה שלנו החזיק בידו סכין קצבים, הסתובב אל חבריו במחסום והורה להם לפתוח. נכנסתי לרכב, המשכנו בנסיעה, ואחרי מאה מטר – עוד מחסום".
שוב נוכח קצין הביטחון ששכונת מעדי, מהיוקרתיות ביותר בקהיר, שינתה את פניה. המתפרעים העמידו בכל צומת מחסום מאולתר, ולא אפשרו לאיש לעבור. "כמו במחסום הראשון, המשכנו באותו ריטואל לעבור גם את המחסומים שאחריו. הפחד שלי היה שמישהו יזהה אותי כמנהל הביטחון של השגרירות הישראלית. צריך להבין שתפיסת הביטחון שלנו הייתה לשדר עוצמה בכל מצב, ולכן אני והמאבטחים האחרים החצנּו תמיד את הכוח שלנו כדי לייצר הרתעה גלויה. באותו הלילה, בחסות החשכה, כנראה לא זיהו אותנו, אולי כי אף אחד לא תיאר לעצמו שנסתובב במקום כזה במציאות כזאת.
"אחרי המחסום השביעי נכנסנו לכיכר, לתוך הפגנה של מאות אנשים. ההמון התחיל לעלות על כלי הרכב שלנו ולדפוק בעוצמה על הדלתות, ומסביב יריות ובלגן. באותם רגעים אמרתי לעצמי – מפה אנחנו כבר לא נצא, אין שום סיכוי. אחרי דקה שנדמתה כמו נצח, ההמון שוב נסוג. יצאתי החוצה כדי לכוון את הכוח לאחור, ופתאום אני מרגיש שמישהו לופת את הזרוע שלי. ראיתי לידי אדם רעול פנים, שהתקרב ואמר לי באוזן, בערבית, 'אני מכיר אותך'. שאלתי אותו 'מי אתה?', והוא ענה 'זה לא משנה'. חשבתי שמדובר באיש ביטחון שפשט את המדים ומתנהל כעת באופן סמוי. מכיוון שלא היה לי מה להפסיד, סיפרתי לו שאני מנסה לאסוף את הדיפלומטים הישראלים ולהביא אותם לבית השגריר. הוא אמר לי: 'תיכנס לאוטו ואני אעזור לך'. אחר כך הוא קפץ על גג הרכב, הוריד את כל אלה שהיו שם, וצעק לי מלמעלה 'סע' תוך כדי דפיקות על הגג. לאט־לאט פילסנו דרך בין המפגינים וחצינו את ההמון, במחזה שנראה לי כמו יציאת מצרים.
"שלחתי הודעה ליונתן זילפה, מפקד כוח האבטחה בשגרירות, ושמעתי ממנו שהמצב גרוע. התקשרתי מיד בקו חירום למשרד החוץ, וברקע שמעתי את השיחות מול הכוח הנצור, הבנתי שהמפגינים עדיין לא חצו את המכשולים שהצבנו בבניין"
"הגענו לסוף הרחוב. האדם הבלתי מזוהה ירד מהרכב ואמר לי: מפה אנחנו הולכים ברגל. דרשתי לראות את הפנים שלו, כי פחדתי שהוא מתכנן להוביל אותנו לתוך לינץ'. הוא הוריד את המסכה, ואז זיהיתי אותו: זה היה אחד הבוואבים שהייתי איתם בקשר. כמעט מיד הצטרפה אליו עוד חבורה של אנשים שאחזו בידיהם נבוטים. הם סבבו אותנו וליוו אותנו לבתי הצוות הדיפלומטי, ואחר כך בחזרה אל בית השגריר. כך בדיעבד היחס הטוב שלנו כלפי האנשים האלה השתלם והציל את החיים שלנו ושל הדיפלומטים הרבים שחילצנו משם".
ומה לגבי הגורמים המצריים הרשמיים שעבדתם מולם? הם לא ניסו לסייע לכם בשעות הקשות האלה?
"מיום שישי בצהריים הם לא ענו לנו, ניתקו מגע לחלוטין. זה היה כאוס מנוגד לכל הערכת המצב הישראלית. נתפסנו לא מוכנים בארץ זרה, עם אפס עזרה מהגורמים הרשמיים.
"למעשה, כשהמצב הפוליטי במצרים הידרדר לכיוון בערה, קיבלנו כמה סימנים מקדימים בשטח. אני זוכר שיחה עם אחד המאבטחים המצרים ששמרו על השגריר הישראלי, ערב ההפגנות הגדולות שהתקיימו לרגל 'יום השוטר'. שאלתי אותו מה לדעתו יהיה מחר, והוא אמר לי 'אינשאללה, מובארק יסיים את תפקידו'. זה היה משפט חריג שהדליק אצלי נורה אדומה, אבל אני מוכרח לומר שגם אנחנו, כמו הדרגים הגבוהים ביותר בצבא ובמודיעין הישראלי, לא האמנו שמובארק הולך ליפול".
אחרי פינוי הדיפלומטים לבית השגריר קיבל חנוך עדכון מדאיג מהשגרירות: שני שוטרים שאבטחו את המבנה נורו למוות בידי אלמונים נושאי קלצ'ניקובים. "תוך כדי שאנחנו שומעים את הצרחות והיריות באוויר, מהארץ עדכנו אותי שהמצב בקהיר יציב. אני מדווח להם על הירי במבנה השגרירות, ומודיע שיש סכנה ממשית לפגיעה בבית השגריר – וילה מוקפת גדר ברזל, אך לא מאובטחת.
"בשעה 11 בלילה שמענו צרורות ירי שנמשכו דקות ארוכות. הדיפלומטים שכבו על הרצפה, ואנחנו המאבטחים, כעשרים אנשים חמושים, יצאנו החוצה ועמדנו על גג הבניין. הירי המטורף, כך התברר, לא כוון אלינו אלא לעבר תחנת משטרה שהייתה סמוכה לכלא טורה. יותר מעשרים מצרים נהרגו באותו הלילה, האלימות הרצחנית שם הייתה נוראית. נשארנו ערים כל הלילה במשמרות, כשגם הדיפלומטים האזרחים טוענים מחסניות. המחשבה הייתה שבכל רגע אנחנו עומדים לצאת לקרב הגנה על חיינו. אני לא זוכר מצבים כאלה אפילו בצבא: התחושה שאני לבד בארץ זרה, ומדינת ישראל הגדולה והחזקה לא יכולה לסייע לי, לא עוזבת אותי עד היום.
"יצאנו מבית השגריר ונשארנו כמעט חודש בדירות שלנו, שנמצאות בקומות גבוהות. לאורך הזמן הזה ניהלתי מלחמה יומיומית מול אנשי משרד החוץ – אני דרשתי שיחזירו אותנו הביתה, ואילו הם טענו שאם נעזוב עכשיו, לעולם לא תהיה שוב נציגות ישראלית במצרים. במובן מסוים היינו כלי בידי המדינאים. בחודש מאי התקבלה אפילו הוראה להחזיר את משפחות הדיפלומטים למצרים".
כשהילדים לומדים לשחוט
כשלושה שבועות לאחר פרוץ המהומות נאלץ חוסני מובארק להתפטר מתפקידו, והשלטון במצרים עבר לידי הצבא. בינתיים המתיחות ברחובות הלכה וגברה, ופרצי האלימות נותבו לא פעם לעבר הנציגות הישראלית. "ביום הנכבה היה ניסיון פריצה לשגרירות, שלא צלח", מספר חנוך. "החלטנו לבנות תוכנית הגנה לבניין, בין השאר בהבנה שאי אפשר לסמוך על כוחות הביטחון המצריים. החשש שלנו היה שהמונים יעלו על השגרירות וישרפו אותה על יושביה. אימנתי ותדרכתי את המאבטחים, ושוב הוריתי להשתמש בירי חי רק כמוצא אחרון, כי הצבא המצרי לא יסבול מצב שבו מאבטחים ישראלים הורגים אזרחים מצרים. בנינו לשגרירות עומק טקטי באמצעות הצבת מערכת מכשולים, שכללה מסגרות ברזל מרותכות, דלתות כבדות וגדרות תיל במדרגות של המבנה. המכשולים וההכנות המקדימות עזרו, במבחן התוצאה".
הוא פגש אז מקרוב את תוצאות האנרכיה שהשתוללה בקהיר. "עובדות מצריות שלנו היו מגיעות בבכי ומספרות שהטרידו אותן ברחוב. נשים אחרות נעצרו בהפגנות ונגררו לחדרי מדרגות, שם אנשים עשו בהן את זממם. בימי המהפכה נוכחנו לגלות עד כמה המצרים אכזרים. הבנו שהמשטרה והשלטון הצליחו לדכא את האלימות הזאת לאורך השנים רק על ידי השלטת פחד, ולא באמצעות ערכים. וכשהפחד נעלם, הכול התפרץ ולא הפסיק. הם היו קמים בבוקר ומחפשים סיבה להשתלח ולנקום".
האכזריות שאפפה את ימי ההפיכה השתלבה עם האלימות הטבועה לדבריו בתרבות המקומית. "בימי חג הקורבן, למשל, הרחובות היו מוצפים בנהרות של דם, וצווחות של כבשים נשמעו מכל עבר. כל ילד הסתובב עם סכין ביד ושחט בעלי חיים. ירדתי פעם ללובי של הבניין ומצאתי אותו מלא דם, כי הבוואב החליט לשחוט שם כבש. בצד עמד ילד בן שש ופתח את הקרביים של הבהמה המתה. אתה יכול לדמיין ילד ישראלי פותח גווייה של כבש בידיים? הילדים המצרים לא תמיד רוצים לעשות את זה, אבל מכריחים אותם להיות גברים, לשפוך דם. מחנכים אותם לאכזריות. ואז, כשמתחוללים אירועים כמו ההפיכה נגד מובארק, אתה מבין ששחיטת הכבש היא גם הכנה למלחמה. תומכי המשטר ומתנגדיו שחטו אלה את אלה. זה היה פשוט מטורף".
השנאה לישראל הגיעה לרתיחה בקיץ 2011, בעקבות תקרית בגבול בין שתי המדינות. חוליית מחבלים חדרה אז לשטח ישראל ורצחה שמונה בני אדם. כוח צה"ל ניהל מרדף אחרי המפגעים והרג שבעה מהם, אך בחילופי האש נהרגו גם חמישה חיילים מצרים. "הירי לעבר הכוחות המצריים בוצע לאחר שלוחם הימ"מ פסקל אברהמי נהרג מירי מכיוון שטח מצרים", מסביר חנוך. "בעיתוני מצרים כמובן לא ציינו את זה, והסתפקו בכותרת 'ישראל הרגה חמישה חיילים מצרים'. הדיווח הזה הסית את ההמון נגדנו, ונשמעו קריאות נקמה.
"כשכוחות הביטחון המצריים הקימו חומה סביב השגרירות, המפגינים הכריזו על 'הפגנת פטישים': כל מפגין הביא פטיש והחל להכות בקיר הבטון. כך הם ניתצו אותו, בעוד כוחות הביטחון עומדים מן הצד ולא מתערבים. ואז הם החליטו להמשיך הלאה ולפרוץ לתוך השגרירות".
כעבור זמן קצר הצליחו המתפרעים לחדור ללובי הבניין, ובזזו מכל הבא ליד. שישה אנשי ביטחון ישראלים היו אז בתוך השגרירות, ומולם המון זועם שמבקש לשרוף אותם חיים. הלחץ היה אדיר. "היו להם כל הסיבות לפתוח באש, אבל הם שמרו על קור רוח. בשלב מסוים המפגינים הביאו סולם כדי לפרוץ לשגרירות, ואחד מהם התחיל לטפס עליו כשבידו בקבוק תבערה. המאבטח הקרוב אליו, במקום לירות בו, תפס מטף וכיבה את הבקבוק".
אנשי הצוות המצומצם שנשאר בשגרירות נסוגו והתבצרו בחדר מאובטח. דלת פלדה אחת הייתה המכשול אחרון שהפריד בין הפורעים ובין הישראלים הנצורים. בארץ נפתח חמ"ל, וראש השב"כ יורם כהן צפה ממנו במתרחש ונתן הוראות. המצרים בינתיים לא עשו דבר כדי לחלץ את הצוות הישראלי.
חנוך עצמו כבר לא היה אז בקהיר. "כשמשפחות הדיפלומטים הישראלים פונו ממצרים, גם אשתי והילדים טסו ארצה. חודש אחרי פרוץ המהפכה עוד הספקתי לטוס לארץ, להשתתף בלידה של הילד השלישי שלנו, לתת לטלי כיף ומיד לחזור לבלגן המצרי. כעבור כמה חודשים סיימתי את תפקידי כקב"ט במצרים ועברתי עם משפחתי ליעד הבא, לוס־אנג'לס. זה היה שינוי מטורף. מדריכות מתמדת, עצבים וטלפונים כל שנייה, לתחושה של אופוריה ורוגע; מנעליים גבוהות ונשק שלוף – לכפכפים, משקפי שמש וברכות לבביות ברחוב באנגלית.
"ביום הפריצה לשגרירות, חבר שלי התקשר אליי ללוס־אנג'לס ושאל אותי אם אני רואה חדשות. נכנסתי לאינטרנט וראיתי כותרת: 'שגרירות ישראל במצרים עולה באש'. מיד שלחתי הודעה ליונתן זילפה, מפקד הכוח שאבטח אז את השגרירות. שאלתי אותו מה קורה, והוא ענה שהמצב גרוע. התקשרתי מיד בקו חירום לחדר המצב של משרד החוץ, ושאלתי מה מתרחש בשגרירות בקהיר. הם ענו לי בעצב: 'המפגינים בפנים ואין לנו מה לעשות, אין דרך להוציא את המאבטחים כי אין לנו קשר עם המצרים'.
"ברקע שמעתי את השיחות בחמ"ל עם הכוח הנצור. הבנתי שהמפגינים עדיין לא בתוך השגרירות עצמה, והם צריכים עוד לחצות את כל המכשולים שהצבנו שם – אמצעים שבחדר המצב לא היו מודעים לקיומם. הסברתי להם שיש עוד זמן, ואפשר להפעיל לחץ על המצרים להתערב. במשך שעה וחצי הייתי בקו פתוח מולם מארה"ב, מתדרך אותם על המצב בשגרירות ועל מערך ההגנה שהצבנו שם. לבסוף, בעקבות התערבות של האמריקנים, המצרים שלחו את כוחות הקומנדו שלהם. ראש השב"כ תפר מול הגנרל המצרי את החבירה של אנשינו אליהם. לא היה לנו אמון בדיווחים של המצרים עצמם, שכאמור הבטיחו לנו פעמים רבות בעבר שהם שולחים כוחות תגבור, ובפועל לא עשו זאת. רק כשהמאבטחים שלנו חולצו, יכולנו לנשום".
בשנתיים שלאחר מכן עברה מצרים עוד ועוד טלטלות. בבחירות ביוני 2012 ניצח מוחמד מורסי, נציג האחים המוסלמים. כעבור שנה שוב יצאו המצרים לרחובות בהמוניהם, מורסי הודח, ובינואר 2014 נבחר גנרל עבד אל־פתאח א־סיסי לנשיא. נדמה שמאז שבה היציבות לרחובות קהיר, אבל "המצב הכלכלי מייצר שם הרבה מאוד תסכול", הוא אומר. "המטבע התרסק, הכלכלה התרסקה, ואנשים שהיו במעמד נמוך הפכו למעמד שנלחם על החיים שלו ברמה היומיומית. שנית, א־סיסי שולט במצרים בעזרת חוקים נוקשים וכוחות הביטחון. המצרי הפשוט אומר היום – היה לנו כבר יותר טוב בתקופת מובארק, ואולי כל ההפיכה הזאת הייתה לשווא".
ומה לגבי יחסי ישראל־מצרים? אתה צופה שיפור או הידרדרות?
"אני חושב שהם ברורים מאוד לשתי המדינות. אלה יחסים אסטרטגיים, ואני לא רואה מצב שהם יתקלקלו. מצד שני אני לא חושב שנראה התחממות ביחסים, כי א־סיסי מתמודד עם בעיות פנים קשות מאוד. מבחינתו זה לא הזמן להראות התקרבות לישראל, גם אם הדבר יעלה את קרנו בעולם המערבי ואפילו יגדיל את סיכוייו לקבל כספי סיוע. המצב שם לא יציב, המנגנונים לא יציבים".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
