הרב אמנון שוגרמן זוכר היטב כיצד הוצע לו לכהן כראש ישיבת הגולן. זה היה בשנת 1977. הוא היה אז אברך בישיבת מרכז הרב, שלאחר יותר מעשור של לימוד בישיבות החליט שהגיע זמנו לצאת לעבוד. לאחר שבחן כמה אפשרויות למשרות רבנות והוראה, החליט הרב שוגרמן לפנות לרב אריה בינה, ראש הישיבה התיכונית נתיב מאיר. ההיכרות בין השניים נוצרה בימיה הראשונים של ישיבת הכותל, לאחר מלחמת ששת הימים. הרב בינה היה מיוזמי הקמת ישיבת ההסדר, והרב שוגרמן הצעיר הגיע לתגבר את קבוצת המייסדים שלה. "הרב בינה אמר לי: אני לא מסכים לתת לך תפקיד בנתיב מאיר, כי אני רוצה שתלך לרמת הגולן לעמוד בראש ישיבת ההסדר שם", מספר הרב שוגרמן. "שמחתי מאוד. הרגשתי שכל התפקידים שבחנתי קודם לא יצאו לפועל רק כדי שאגיע לישיבת הגולן".
הרב שוגרמן, אשתו יעל וילדיהם הקטנים עזבו את ירושלים ועלו לחיספין. ישיבת הגולן הייתה אז קטנה וצעירה, ובחמש שנות קיומה ידעה משברים רבים. ראשיה התחלפו תדיר, תלמידיה היו מועטים, ובעקבות פיגוע קשה שאירע בה, בו נרצחו שלושה תלמידים, היא עברה מהיישוב שהוקמה בו, רמת־מגשימים, לחיספין שהיה אז בראשית ימיו. "הגענו לכלום", נזכרת הרבנית יעל שוגרמן. "לא היו אז עדיין בתים של הישיבה, לא הייתה צרכנייה, לא היו עצים. חמותי ז"ל אמרה לנו שלא נדאג כי בעוד עשרים שנה כבר יהיו פה הרבה עצים". על אף הקשיים הטכניים, רוח החלוציות מילאה אותם. "תחושת השליחות – להיות שותף בחיזוק הישיבה בשנותיה הראשונות, להתחבר לאנשים באזור ולפעול – לא תסולא בפז", אומר הרב שוגרמן. "כשהגעתי לשם אמרתי מיד: זה משוש חיי".
הרב מנוביץ', ראש הישיבה כיום (בתמונה): "רגוע פה ושקט, אין משימות, אין חיכוכים, אין חרדים, אין ערבים, ותלמיד שמגיע לכאן גולה למקום תורה ויכול לשכוח את עם ישראל. משימתנו היא שהתלמידים שלנו ירגישו את ארץ ישראל בכל זאת. לכן נסענו פעמים רבות לחזק את חומש ויישובי השומרון"
בי"ט באדר תחגוג ישיבת הגולן בבניני האומה יובל שנים להקמתה. יותר מאלף תלמידים למדו בישיבה, שהפכה במשך השנים למגדלור רוחני ברמת הגולן, וגם תרמה רבות להתיישבות כשרבים מבוגריה בחרו עם סיום לימודיהם בישיבה להשתקע ביישובי הרמה. עם בוגריה המוכרים של הישיבה נמנים ראשי ישיבות כמו ראש ישיבת ההסדר במודיעין הרב אליעזר שנוולד וראש ישיבת ההסדר באשדוד הרב דוד גבריאלי, מזכ"לי בני עקיבא כמו דני הירשברג, הרב יונה גודמן והרב בני נכטיילר, משפטנים כמו סגן נשיא בית המשפט המחוזי בנצרת השופט אשר קולה והמשנה ליועמ"ש לשעבר עו"ד רז נזרי ואנשי צבא כמו קצין מילואים ראשי לשעבר תא"ל במיל' אריה סינגר וקצין איסוף קרבי ראשי לשעבר תא"ל במיל' מרדכי כהנא.
הרעיון להקמת ישיבת הסדר בגולן עלה זמן קצר לאחר שחרור הרמה במלחמת ששת הימים, אך נדרשו כמה שנים להוציאו אל הפועל. שר הביטחון משה דיין לא התלהב מהקמת ישיבה שתלמידיה אינם משרתים שירות מלא בצה"ל, אך את עמדתו שינתה הפגזה כבדה של הסורים על רמת־מגשימים, שהסבה נזק כבד לרכוש. כשדיין הגיע לביקור ביישוב והציע לסייע בפיתוחו, הוא שאל את התושבים מה בקשתם והופתע כשמנהל המשק, משה גורליק, ביקש שתוקם בו ישיבת הסדר. הממשלה אישרה את הקמת הישיבה, והרב אריה בינה גייס למשימה חיל חלוץ של 12 בחורים, עשרה מהם בוגרי נתיב מאיר. התלמידים הגיעו לגולן בי"ד בטבת תשל"ג, דצמבר 1972, והחלו ללמוד בכמה מבנים נטושים של הצבא הסורי. שני מבנים הוכשרו לפנימייה, אחד לחדר האוכל ואחד לבית המדרש.
בתחילה לא היו לישיבה ראש ישיבה או ר"מים קבועים, והרב בינה דאג לשלוח רבנים ממרכז הארץ ללמד בישיבה לתקופות קצרות. בין הרבנים שכיהנו כראשי הישיבה בשנים ההן, למשך תקופה קצרה, היו הרב ד"ר מרדכי הלפרין, לימים רופא בכיר ומומחה באתיקה רפואית, והרב יגאל אריאל, לימים רב המושב נוב שבגולן. פחות משנה לאחר הקמת הישיבה פרצה מלחמת יום הכיפורים, והישיבה פונתה מתלמידיה. מתחם הישיבה נכבש במהלך אחת ההתקפות הסוריות, ופגזים גרמו נזק רב למבנים. לאחר המלחמה נמצאו חלק מספרי הקודש של הישיבה בתוך נגמ"ש סורי שרוף.
אבל האירוע הטראומטי של ישיבת הגולן אירע דווקא שנתיים לאחר המלחמה. בנובמבר 1975, כסלו תשל"ו, חדרו שלושה מחבלים מסוריה לשטח ישראל ופרצו למגורי הישיבה. הם הרגו שלושה בחורים – מאיר נדלר, מתלמידי הישיבה, ושני אורחים, בן ציון ליבוביץ' ונחום פניגשטיין, תלמידי ישיבת הר עציון. שני תלמידים נוספים נפצעו. בעקבות האסון זורז מעבר הישיבה מרמת־מגשימים למשכן הקבע שלה במרכז האזורי בחיספין, ושם שוכנת הישיבה עד היום. בית המדרש נקרא "היכל השלושה", לזכר שלושת הנרצחים בפיגוע.
הקשר הדרוזי
הרב שוגרמן (76) הגיע לישיבה כשנה וחצי לאחר מכן, כשלמדו בה כשלושים תלמידים. משימתו הראשונה הייתה לייצב את צוות הרבנים. "כשהגעתי הישיבה הייתה קצת סוערת", הוא נזכר. "היו חיכוכים בין התלמידים והצוות, כי התלמידים הרגישו בעלי הבית. התחלתי לגייס צוות ר"מים קבוע לישיבה וקבעתי קריטריון פשוט: אמרתי לכל רב שביקש ללמד אצלנו שאני לא שואל אותו מה הוא כתב אלא מי הרב שלו. כששאלו אותי מדוע זה רלוונטי, הסברתי שאני יכול להסתדר עם הרבה סגנונות, אבל בישיבה יש צוות וכולם צריכים לעבוד כאחד. אדם שחוות דעתו לא מתקבלת – אם יש לו רב, בדרך כלל הוא גם יהיה מוכן לשמוע דעות אחרות. הגישה הזאת באה לידי ביטוי במשך השנים בדיונים הקבועים של הצוות, כמו למשל בדיון השנתי איזו מסכת תילמד בשנה הבאה בישיבה. אף פעם לא באתי לדיון בהחלטה מראש, רק ברצון להתייעץ. גם לא כפיתי את דעתי".
הרב שוגרמן: "כשהגעתי הישיבה הייתה קצת סוערת. היו חיכוכים בין התלמידים והצוות, כי התלמידים הרגישו בעלי הבית. התחלתי לגייס צוות ר"מים קבוע לישיבה, והסברתי שאני יכול להסתדר עם הרבה סגנונות, אבל כולם צריכים לעבוד כאחד"
ישיבת הגולן, הוא אומר, הולכת בדרכו של הרב קוק, אבל אינה אחידה מבחינה סגנונית. ייחודה, לדבריו, הוא הפניית הפנים לחברה הישראלית, וחינוך לשליחות, "למשל בתחום ההתיישבות. הישיבה הייתה ועודנה אחד הגופים הכי מיישבים ברמת הגולן. בוגרים ואברכים שלמדו בישיבה השתקעו ברמת־מגשימים, ביונתן וביישובים נוספים ובוגרי הישיבה מכהנים כרבנים בכמה מיישובי האזור. במאבק על הגולן בשנות התשעים, כמה מהר"מים בישיבה תפסו תפקיד חשוב ונסעו עם קבוצות של תלמידים למבצעי שילוט חוצות. עם זאת, הקפדנו מאוד שהישיבה לא תהפוך לישיבה של עסקנים. היה לנו נציג בוועד יישובי הגולן: הרב אהרון אייזנטל, אחד הר"מים הוותיקים בישיבה, הפך לחלק בלתי נפרד מהוועד".
לרב שוגרמן היה חשוב לפתח קשר לא רק עם תושביה היהודים של רמת הגולן אלא גם עם התושבים הדרוזים. "זה התחיל כבר שנה או שנתיים אחרי שהגענו לגולן", הוא אומר. "באחד הכינוסים של נציגי היישובים ראיתי שהנציגים הדרוזים יושבים מצונפים בעצמם. ניגשתי והצגתי את עצמי, ואמרתי שחשוב לנו הקשר איתם. כך הכרתי את סלים שופי, שכיהן בהמשך כראש מועצת מג'דל־שמס. הוא שירת ביחידה 504, הצטרף למבצעים של סיירת מטכ"ל, וסיפר לי איך הציל את בנימין נתניהו מסופת שלגים באזור החרמון ולימד אותו שאסור להירדם בשלג כי אתה הופך לגוש קרח.
"שופי הכיר לי את השייח' של מג'דל־שמס, השייח' טאהר אבו־סלאח, ואנחנו בקשר חברי עד היום. התחלתי להכיר עוד ועוד אנשים מהעדה הדרוזית, כמו גדעון עבאס מפקיעין, שהיה אלוף־משנה ומפקד חטיבה במלחמת לבנון, והמנהיג הרוחני של העדה מוואפק טריף".
למה הקשר הזה היה חשוב לך כל כך?
"הרגשתי שאנחנו לא יכולים רק להתכנס בישיבה, אלא צריכים להיות עם הפנים לחברה בישראל. התרשמתי שהדרוזים הם בעלי הברית היחידים שיש לנו שאינם יהודים. בכל פעם שחייל דרוזי נהרג, השתדלתי לנסוע לנחם את המשפחה שלו, וגם להביא תלמידים מהישיבה, כדי שיראו ויפנימו את המסר. אגב, לפני כמה שבועות, כשנהרג חייל בדואי ממג"ב במעבר שועפאט, ביקשתי מאחד הבוגרים שלנו להשיג לי את מספר הטלפון של המשפחה. הרגשתי צורך להתקשר אליהם, להשתתף בצערם ולומר להם שאנחנו מעריכים את מסירות הנפש הגדולה".
רוב הדרוזים ברמת הגולן מוכרים כתושבי קבע בישראל ולא כאזרחים: הם אומנם רשאים לקבל אזרחות ישראלית, אך רק מעטים מהם, כ־10 אחוזים, ניצלו את האפשרות. "לצערי נעשו הרבה שגיאות ביחס לדרוזים בגולן", אומר הרב שוגרמן. "היועצים של בגין לא הסבירו לו נכון איך להתנהל מולם. סמי מלכה אמר לי פעם שעשו טעות שלא אמרו להם שאם הם רוצים רישיון נהיגה, עליהם להוציא קודם תעודת זהות".
הרב שוגרמן גם סייע ליישובים הדרוזיים כשפעל לכך שיפתחו בהם סניפים של קופת החולים מכבי. "זה התחיל כשהרופא פרופ' ירון דגן, תושב נטור, רצה לפתוח סניפים של מכבי בגולן. אמרתי שזה מצוין, אבל בחיספין נזעקו שזה ייצור תחרות עם קופת החולים כללית. אני אמרתי שיש תלמידים בישיבה שהם חברי מכבי, ואני לא רוצה שעל כל דבר קטן הם ייאלצו לנסוע רחוק. הפגשתי את פרופ' דגן עם כל הנכבדים שהכרתי מהעדה הדרוזית בגולן, והוא פתח סניפים של מכבי ביישובים שלהם. אצל הדרוזים כמעט בכל בית שני יש רופא שיניים, אז ביקשתי מדגן שגם יעזור להם למצוא עבודה. אגב, אחד האנשים המדהימים שהכרתי היה רופא דרוזי ממושב ראמה, ראש המחלקה הפנימית בבית החולים זיו. כל שבילי רמת הגולן עד דמשק היו נהירים לו".
פרקים ותעודות
הרב שוגרמן ניהל את הישיבה במשך עשורים, והדריך דורות של תלמידים ור"מים. במשך השנים, הוא אומר, השתנו דגשי החינוך בישיבות ההסדר. "כשהתחלתי ללמוד בישיבת כרם ביבנה, נכנסתי למשרד, אמרו לי 'קח מפתח לחדר', וזהו", הוא מספר. "היום זה לא כך. יש גמרא מעניינת במסכת תענית שמדברת על תלמיד שלימודו קשה עליו כברזל, ויש שתי דעות מה יכולה להיות הסיבה לכך. דעה אחת היא שזה כי הוא לא חוזר על תלמודו, ודעה אחרת אומרת שזה כי רבו אינו מסביר לו פנים. אני אומר שאין סתירה בין הדעות, וכל אחת מדגישה משהו אחר, אבל בכל מקרה הרעיון הוא שהרבנים צריכים להסביר פנים לתלמידים. במשך השנים גם הבנתי שכשיש מחזור טוב של תלמידים אפשר שכמה מהם יהיו גם תלמידים קצת פחות טובים. תפקידנו הוא לגדל אנשים.
"אגב, הצעתי בעבר שכמו במסגרות החינוך הפורמלי, גם הישיבה תחלק תעודות: מי שלומד חמש שנים בישיבה וסיים את הלימוד הבסיסי, יקבל תעודת 'צורבא מרבנן', ואם הוא ילמד לרבנות הוא יקבל אישור מהרבנות הראשית, וגם הישיבה תציין את האירוע. באחד הביקורים שלי בארה"ב הייתי אצל אחד מעסקני המזרחי בשיקגו, והוא הראה לי בגאווה את תעודת הסמיכה לרבנות שקיבל מבית המדרש לרבנים בשיקגו. הבנתי כמה זה משמעותי לו. כשאתה נותן לבוגר תעודה על פרק הלימודים שלו, גם אם הוא לא בחר ללכת לרבנות, זה נותן משהו חשוב לדימוי העצמי שלו, ולא משנה אם הוא בחר להיות רופא, עורך דין או מהנדס".
הרב שוגרמן: "אנחנו לא יכולים רק להתכנס בישיבה, אלא צריכים להיות עם הפנים לחברה בישראל. התרשמתי שהדרוזים הם בעלי הברית היחידים שיש לנו שאינם יהודים. בכל פעם שחייל דרוזי נהרג, השתדלתי לנסוע לנחם את המשפחה שלו, וגם להביא תלמידים מהישיבה, כדי שיראו ויפנימו את המסר"
היית משנה משהו בשילוב של פרק הצבא ופרק הישיבה בישיבות ההסדר?
"לצבא לקח זמן למצוא את הנוסחה המתאימה לשילוב בין הפרקים, ולצערי בשנים האחרונות אג'נדות אחרות קצת דחקו את תלמידי ישיבות ההסדר הצידה, ושללו מהם את האפשרות לשרת בכל מקום. מצד שני, נפתחה אפשרות לתלמידים לשרת בסיירות, בהנחה שמאריכים את הפרק הצבאי. בהתחלה, כשהישיבות היו קטנות, הייתה בעיה עם כמות גדולה מדי של תלמידים שהמשיכו למסלול של קצונה, אבל הישיבות גדלו והיום קל יותר להתנהל עם תלמידים שיוצאים למסלולים ארוכים יותר של שירות צבאי".
יש הטוענים שהמכינות הוכיחו שאין הצדקה לשירות הצבאי המקוצר של ישיבות ההסדר. אפשר להסתדר בלעדיהן?
"אני לא חושב שזו הוכחה, כי אם אנשים לא חוזרים לישיבה אחרי השירות הצבאי, נשאר להם פרק זמן יחסית קצר בישיבה, בראשית הדרך שלהם, וזה לא מספיק להמשך החיים. דווקא אחרי השירות הצבאי, כשאנשים מתחילים להתגבש לקראת היציאה לחיים, חסרה להם הדחיפה החשובה הזאת של הלימוד בישיבה".
רבנים ואנשי חינוך רבים צמחו בישיבת הגולן, אבל הרב שוגרמן טוען שהישיבה לא הכווינה את תלמידיה דווקא לחינוך אלא לחיי שליחות באופן כללי. "אמרנו שלכל תחום צריכים ללכת מתוך שליחות. אחד הבוגרים שלנו, ד"ר נחמיה בלומברג, שבר את היד במהלך השירות הצבאי שלו. העבירו אותו לגדוד רפואה, ראו כמה הוא מוכשר והאיצו בו ללכת ללמוד רפואה. הוא הפך לאורתופד בכיר בבית החולים איכילוב, והיום הוא סמנכ"ל בית החולים שערי צדק. כן המלצנו לתלמידים ללמוד במכון הוראה: אמרנו להם שזה לא מחייב שהם יהיו מורים, אבל לימודי ההוראה ייתנו להם כלים להיות שליחים טובים בקהילה, להעביר שיחה או לתת שיעור קבוע. תעודת הוראה גם מאפשרת להתפרנס כשיש לימודים ממושכים באקדמיה".
בין גולן לירושלים
הרב אמנון שוגרמן נולד ב־1947 ברעננה למשפחה של צאצאי חלוצים ואנשי התיישבות. סבו מצד אביו, חיים שוגרמן, היה איש עסקים מצליח באנגליה. בעקבות התקרבותו לרב קוק, ששהה בלונדון בתקופת מלחמת העולם הראשונה, הוא עלה עם משפחתו לישראל, קנה פרדס בבית־דגן וגאל אדמות ברחבי הארץ, בין השאר בהרי חברון במסגרת חברת גאולת הקרקעות "אל ההר". אמו של הרב שוגרמן היא נכדתה של בתיה מקוב, ממייסדי רחובות, שבשנת 1890 הייתה האישה היחידה שהשתתפה בבחירות לוועד המושבה הראשון.
אחרי לימודיו במדרשיית נעם, שהייתה אז בפרדס־חנה, המשיך הרב שוגרמן לישיבת ההסדר כרם ביבנה. מכיוון שהתוכנית בכולל הישיבה הייתה של לימודי רבנות, והוא רצה להמשיך ללמוד גמרא, הוא עזב אחרי כמה שנים והצטרף לחבורה שייסדה את ישיבת הכותל, פחות מחודשיים לאחר שחרורו של הרובע היהודי במלחמת ששת הימים. זמן קצר לאחר מכן נישא ליעל לבית ירון, ומסיבת שבע הברכות שלהם, לדבריו, הייתה הראשונה ברובע היהודי לאחר המלחמה.
משה דיין לא התלהב מהקמת ישיבה שתלמידיה אינם משרתים שירות מלא בצה"ל, אך את עמדתו שינתה הפגזה כבדה של הסורים על רמת־מגשימים. כשדיין הגיע לביקור ביישוב הוא שאל את התושבים מה בקשתם, והופתע כשמנהל המשק, משה גורליק, ביקש שתוקם בו ישיבת הסדר
מישיבת הכותל הוא המשיך לישיבת מרכז הרב. "כשבאתי לשם הביא אותי הרב נתן רענן, שהיה חבר של סבא שלי, אל הרב צבי יהודה, וסיפר לו בהתרגשות שאני הנכד של הרב חיים שוגרמן. זו הייתה סגירת מעגל". במלחמת יום הכיפורים נפל בקרבות ברמת הגולן אחיה היחידי של יעל רעייתו, אשר ירון, תלמיד המחזור הראשון של ישיבת ההסדר הר עציון, והותיר אחריו אישה ובת.
הרב שוגרמן למד קרוב לעשור בישיבת מרכז הרב, ותוך כדי כך למד גם במדרשה הגבוהה לתורה, שהפכה למכון אריאל, ובכולל האידרא של הרב שלמה גורן. כשרצה לקבל סמיכה לרבנות שלח אותו הרב צבי יהודה קוק לרב שלום אייזן בשכונת מאה שערים, מגדולי הפוסקים של אז בציבור החרדי הירושלמי. "באתי לבית ההוראה שלו, וביקשתי רשות לשבת וללמוד. באחד הימים, כשליוויתי את הרב אייזן לביתו, סיפרתי לו שאני לומד גם אצל הרב גורן, ושאם זה לא מוצא חן בעיניו אני יכול לעזוב. הוא חיבק אותי ואמר: לא תעזוב אותי לעולם. במשך שנים המשכתי להתייעץ איתו בשאלות הלכתיות ולשלוח אליו תלמידים. אחרי שעברתי לגולן, כשביקרתי בירושלים הייתי ישן אצלו בבית. זכינו שהוא גם היה הסנדק של בני הצעיר שנולד בגולן".
במעבר לרמת הגולן – שהתקיים כאמור ב־1977 – קיבלה המשפחה עידוד גם מהוריו של הרב שוגרמן וגם מהוריה של אשתו. "זה נראה להם טבעי מאוד", הוא אומר. "הגולן אומנם הרחיק אותנו פיזית מהמשפחה, אבל במשך כל השנים השתדלנו לשמור על קשר ולא להחמיץ שום שמחה משפחתית".
אחרי 35 שנה בראשות הישיבה, בסוף שנת תשע"ב, הודיע הרב שוגרמן על פרישתו מראשות הישיבה ועל מינויו של אחד הר"מים, הרב יואל מנוביץ', לראש הישיבה במקומו. "הרגשתי שהכוחות הם לא אותם הכוחות. כבר לא הייתי במיטבי, צעיר ונמרץ כמו שהגעתי, וגם התקרבתי לגיל פרישה. הגעתי למסקנה שאני צריך להעביר את המושכות. אחרי ההחלטה של עמותת הישיבה למנות את הרב מנוביץ' היה צריך להודיע לתלמידים. אמרתי לרב מנוביץ' שבליל שבת אדבר על כך בשיחה שלי בישיבה. כשעליתי לדבר קראתי את ה'רשות' לחתן תורה שנאמרת בשמחת תורה, ואמרתי שההנהלה החליטה שהרב מנוביץ' יהיה ראש הישיבה הבא, ושאני מעביר לו בשמחה את התפקיד".
לדבריו, הוא וגם הרב מנוביץ' התרגשו מאוד בעת העברת השרביט. "בעולם החרדי יש מלחמות עולם ומאבקי כוח על תפקיד ראשות הישיבה, אבל אצלנו זה עבר חלק ובשמחה. אני באמת מרגיש שהרב מנוביץ' הוא כמו הבן שלי".
התוכנית ללימודי חו"ל
לפני כחודשיים, בחודש טבת, ציינו בישיבת הגולן את יום ייסודה לפני חמישים שנה. הרב שוגרמן ומשפחתו התארחו בישיבה לשבת, ובמוצאי שבת ניצל השייח' טאהר אבו־סלאח את ההזדמנות שהרב שוגרמן נמצא בגולן, והגיע לבקרו. "קראתי לרב מנוביץ', הכרתי ביניהם, וביקשתי ממנו שימשיך את הקשר בין הישיבה ובין העדה הדרוזית. השייח' אמר לרב מנוביץ' שישיבת הגולן היא בשבילם עמוד של אור".
גם לאחר פרישתו מראשות הישיבה המשיך הרב שוגרמן להתגורר בגולן ולמסור שיעורים לתלמידים בישיבה. לפני כשלוש שנים, בימי התפרצות מגפת הקורונה, עזבה המשפחה את רמת הגולן לאחר יותר מארבעים שנה, וכיום הם מתגוררים בירושלים. "אשתי הייתה צריכה להיות קרובה לאמא שלה", אומר הרב שוגרמן. "בדיעבד זה יצא טוב, כי היום אני צריך את השירות הרפואי הצמוד שיש בירושלים". הוא מתכוון לאירוע המוחי שהוא מחלים ממנו אחרי שלקה בו לפני קרוב לשנה.
בגולן נשארו שני הבנים הנשואים של הרב שוגרמן ורעייתו. אחד מהם, הרב עודד, מלמד בישיבת הגולן. שלוש בנותיהם הנשואות מתגוררות בירושלים, עלי וגבעת־שמואל.
לרב יואל מנוביץ' (55), ראש ישיבת הגולן ב־11 השנים האחרונות, יש רק מילים חמות לומר על הרב שוגרמן, שהוריש לו את התפקיד. "הוא העביר לי את התפקיד באצילות, תכונה שמאפיינת אותו באופן כללי", הוא אומר. "הרב משה לסקר, אחד הר"מים הוותיקים אצלנו, אמר לי פעם שהרב שוגרמן המציא את המושג ג'נטלמן. זה נכון. הרב התנהג אליי כל השנים כמו אב לבנו. קיבלתי ישיבה עם רבנים ותיקים ומבוגרים ממני, והקבלה של הצוות אותי כראש הישיבה אינה מובנית מאליה".
הוא בוגר ישיבת מרכז הרב, והגיע לישיבת הגולן כבר לפני 26 שנים כשקיבל בה משרת ר"מ. הוא מדווח על ביקוש יציב ברישום לישיבה, שלומדים בה כיום כמאתיים תלמידים ועוד כשמונים הנמצאים בשירות צבאי. רוב הר"מים בישיבה כיום מונו בשנות כהונתו של הרב מנוביץ', ושלושה מהם בעלי תעודת כושר לדיינות.
לפני כמה שנים נפתחה בישיבה, בשיתוף עם צה"ל, תוכנית סייבר ייחודית: המשתתפים בתוכנית למדו חמישה ימים בישיבה, ובימי שישי הוכשרו לשירות צבאי בתחום. "התוכנית שלחה אנשים למקומות חשובים מאוד", מספר הרב מנוביץ'. "אבל העיקר הוא שכשאני פוגש אותם, אני שמח לגלות שנשאר להם הרבה מתקופת לימודיהם בישיבה. לצערי הצבא סגר את התוכנית לאחר שלוש שנים, כי יש ביקוש גדול לתחום".
תוכנית ייחודית אחרת שפועלת בישיבה בשנתיים האחרונות היא תוכנית "ממריאים", המשלבת תלמידים עם צרכים מיוחדים, רובם על הרצף האוטיסטי. התלמידים משרתים בבוקר בבסיסי צה"ל ברמת הגולן, ובשעות אחר הצהריים והערב הם לומדים בישיבה. "הם חברים של התלמידים, שותפים לחיי הישיבה גם בשבתות ובמועדים, ומרגישים חלק מאיתנו לכל דבר. כשבחור שלומד כאן בתוכנית נוסע לביתו לשבת, הוא יכול לספר בגאווה לשכנים שהוא לומד בישיבת ההסדר בגולן ומשרת בצה"ל. אני משוכנע שהתלמידים שלנו כולם נעשים טובים יותר בזכות התוכנית הזאת".
כמו הרב שוגרמן, גם הרב מנוביץ' מדבר על החינוך של הישיבה לחיי שליחות וחיבור לעם ישראל. "בשנים הראשונות של הישיבה היה פה גם אתגר ביטחוני, אבל כבר הרבה שנים הגולן הוא כמו חו"ל", הוא מודה. "רגוע פה ושקט, אין משימות, אין חיכוכים, אין חרדים, אין ערבים, ותלמיד שמגיע לכאן גולה למקום תורה ויכול לשכוח את עם ישראל. משימתנו היא שהתלמידים שלנו ירגישו את ארץ ישראל בכל זאת. לכן נסענו פעמים רבות לחזק את חומש ויישובי השומרון, וחשוב לנו שירגישו גם את עם ישראל, ואנחנו פועלים גם בתחום הזה".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
