"כבר 45 שנה אני נוהג ברכב שאני מקבל מהעבודה", מציין אברהם דובדבני (דובדב) בשעה שהוא מנקה מהשולחן בביתו, לקראת הריאיון, את מסמכי הרכישה של מכוניתו החדשה, הפרטית, והחזרת המכונית הישנה, שבבעלות קרן קיימת לישראל. בשנתיים האחרונות היה דובדב יו"ר קק"ל; אך קק"ל הייתה רק "הקינוח", כלשונו. בימים אלה, בגיל 77, הוא מסיים 55 שנה של פעילות ציבורית ציונית בישראל ובתפוצות. זה גיל שאפשר לצאת בו לפנסיה, אני אומרת־שואלת, והוא עונה נחרצות: "עוד לא".
מבחינתו, "עוד לא" היא גם התשובה לשאלה הגדולה ביותר באשר לקק"ל ושאר המוסדות הלאומיים – ההסתדרות הציונית העולמית, הסוכנות היהודית וקרן היסוד: אפשר לצאת לפנסיה? או כמו שניסח זאת אשכול נבו, שדובדב מצטט בעצמו: "מתי כבר נסיים לבנות את המדינה ונלך לנוח?". עוד לא.
דובדב אומר, דובדב יודע. בשנותיו במוסדות הלאומיים הוא היה גם יו"ר ההסתדרות הציונית העולמית (מ־2010 עד 2020), יו"ר־עמית בקק"ל וראש החטיבה להתיישבות בהסתדרות הציונית. הקרן הקיימת לישראל, הארגון שהוא הוביל במשך שנתיים (ולא חמש כמקובל, בגלל הסכמי רוטציה בין סיעת המזרחי בקונגרס הציוני ובין הליכוד) נוסדה ב־1901, בקונגרס הציוני החמישי בבזל שעל הריין.
"כשאנחנו בונים מאגרי מים ומשקמים נחלים, זה לא מעניין אף אחד. לעומת זאת, אם מישהו קצת סרח או עשה משהו קצת עקום – זה מקבל כותרת ראשית, ולאנשים נכנס לראש שקק"ל היא גוף מושחת וגרוע. זה לא נכון, הכול נעשה בצורה לגיטימית וחוקית. גם בדרכים חוקיות אפשר לעשות טוב לאלה שאתה רוצה ביקרם"
יותר מ־120 שנה חלפו, הרבה מים זרמו בריין, בירדן וגם בירקון, מדינת ישראל הוקמה והתייצבה, ועדיין קק"ל ושאר המוסדות הלאומיים חיים ובועטים. אבל דובדב מתעקש שאין ברירה, מוכרחים להמשיך. "קק"ל אחראית לכל אתגרי הפיתוח שהיו מקבלים מיקום נמוך בסדר העדיפויות אילו הושארו בידי המדינה", הוא אומר. "המדינה הייתה מתעסקת בייעור? היא הייתה משקיעה סכומים אדירים בהכשרת קרקע, בהתיישבות? לא.
"הקרן הקיימת עוזרת לצה"ל לפרוץ דרכים ביטחוניות, ועושה את זה באופן מתוחכם כדי שאלה יהיו דרכי נוף וכולם ירוויחו. קק"ל הקימה 230 מאגרי מים שהגדילו ב־13 אחוזים את כמות המים לחקלאות, כדי לפנות מים שפירים לטובת המדינה. אין ארגון ציוני שעושה דברים גדולים יותר מקק"ל".
אבל קק"ל, אומר דובדב, לא עוסקת רק בעשייה ציונית. לדבריו, האתגר הבא של מחליפתו בתפקיד – יפעת עובדיה־לוסקי, האישה הראשונה שמכהנת כיו"ר קק"ל – הוא ההתמודדות עם משבר האקלים. "הנושא של איכות הסביבה נכנס אלינו מאוחר", הוא אומר. "זה דגל חשוב, חדש לכאורה, שהרמנו בתור הארגון הירוק הכי גדול בארץ. קק"ל מחזיקה את המפתחות המרכזיים במלחמה במשבר האקלים, והיא מובילה במאבק הזה".
מהן המשימות הבסיסיות של הקרן? ובכן, בראש ובראשונה גאולת אדמות הארץ והגנה עליהן – והיא אכן קונה מכל הבא ליד. אבל כשדובדב מבקש לתת דוגמה טרייה לפעילות חשובה של הארגון, הוא מדבר על מעורבות בחינוך. "בקדנציה הקודמת עשו טעות קשה ביותר והחליטו שקק"ל יוצאת מהחינוך הפורמלי, ומטפלת רק בחינוך בלתי פורמלי. למה זאת טעות? כי כולנו גדלנו עם קק"ל ופתאום אין. הקופה הכחולה שהיו מחלקים לבתים, או 5,000 סוגי בולים שהיו שמים בתעודה – אפילו בקק"ל יש כיום אנשים שלא יודעים מה זה. כשנכנסתי לתפקיד, אחת המשימות המרכזיות שלי הייתה לחזור לחינוך הפורמלי, כדי שכל ילד במדינת ישראל יגדל עם קק"ל. שלא יהיה מצב שתתי־אלופים לא יודעים מה זה קק"ל. לחצתי שבתקציב 2023 יהיה סעיף שמכניס את הקרן אל החינוך הפורמלי, בתוכנית משותפת עם משרד החינוך שנועדה לשלב בלימודים את ערכי ארץ ישראל. במשך שבעה חודשים הכנו תוכנית לכל כיתה, אבל הפוליטיקה הרגה את הכסף, ולצערי זה לא יצא אל הפועל".
השתלטות זרה ומכובדת
הצרות בתחום החינוך מעסיקות אותו מאוד. ראש ועדת החינוך בקק"ל, שמונה לאחרונה, הוא חבר הסיעה החרדית הליטאית, ודובדב לא מהסס לתקוף את השיבוץ הזה: "מינו פעיל במפלגה לא ציונית, בלי רקע בחינוך, בלי הבנה בחינוך, וקק"ל לא מעניינת אותו כי הוא לא נמצא שם בשבילה, הוא נמצא שם כדי לראות איך מנצלים את קק"ל למגזר שלו. בשביל זה הוא משתף פעולה עם הרפורמים: הוא עשה איתם עסק, על כל שקל שהוא לוקח מהחינוך הם מקבלים שניים. הוא הפך ליקיר התנועה הרפורמית והקונסרבטיבית. מעולם הרפורמים לא היו מאושרים יותר משיתוף פעולה עם החרדים".
בריתות פוליטיות, ג'ובים ועסקאות תקציב אפלות – בעיני רבים, כל אלה הם כמעט שם נרדף למוסדות הלאומיים, ובמיוחד לקק"ל, הגוף עתיר התקציבים ביותר בקרבם. משכורתו של יו"ר הארגון נאמדת בכ־70 אלף שקל בחודש, ולרשות קק"ל עצמה עומד תקציב שנתי בסך 4 מיליארדי שקלים, שהיו"ר יכול לעשות בהם כמעט ככל העולה על רוחו. "לקק"ל יש כ־2.5 מיליון דונם. בשנה האחרונה הכניסו הקרקעות שלה 6 מיליארד שקל", אומר דובדבני.
ב־2018 חוקקה הכנסת חוק שקובע כי הכנסות קק"ל יחויבו במס; הכסף, כך הוחלט, ייועד למיזמים לאומיים שייקבעו בחוק התקציב השנתי – כלומר, יוכפף לסדר עדיפויות פוליטי. דובדב צופה עוד צעדים דומים שמטרתם להשתלט על כספי קק"ל. "רק אל תעשו את זה בצורה לא מכובדת", הוא אומר. "בונים את המדינה ביחד בכסף הזה. נחליט עליו ביחד".
"לא חדש שהבדואים לא מקבלים את מה שאנחנו עושים. הם מתנכלים לנו, שורפים לנו טנדרים. בשקט חיפשנו פתרונות, ביקשנו להגיע איתם להבנות. ב־2021 קמה ממשלה חדשה, ונציגי הבדואים בתוכה החליטו להציב אולטימטום ולדרוש לעצור את הנטיעות. העובדים התחננו שלא נעצור, אבל בממשלה אמרו לי שאין ברירה"
על תדמיתה של קק"ל כגוף נגוע בשחיתות אומר דובדב כי איך לכך כל בסיס. "זה כמעט בלתי נמנע שידביקו לקרן האשמות, גם אם היא בסדר. כתבתי לרביב דרוקר בתחילת הכהונה שלי: אצלי לא תתפוס שום שחיתות. וכך היה. יש לזה מחיר, כי הדירקטוריון מורכב פוליטית ולכל אחד יש שיקולים משלו ומתחילים להיווצר לחצים, אבל שחיתויות אין, הכול שקוף, אין כסף שחור שעובר מתחת לשולחן. יש גם ועדת ביקורת חיצונית, אין גוף שעובר כל כך הרבה תחנות ביקורת כמו קק"ל. משגעים אותנו, ואפילו מגזימים בזה".
הוא תוקף בחריפות את העיתונות, שיוצרת תדמית שלילית לקק"ל, כך לשיטתו. "תקציב יחסי הציבור של קק"ל הוא בערך כמו תקציב יחסי הציבור של כל משרדי הממשלה ביחד, אבל כשאנחנו בונים מאגרי מים ומשקמים נחלים, זה לא מעניין אף אחד. לעומת זאת, אם מישהו קצת סרח או עשה משהו קצת עקום – זה מקבל כותרת ראשית, ולאנשים נכנס לראש שקק"ל היא גוף מושחת וגרוע. זה לא נכון. אנחנו מקבלים החלטות כמו כל גוף פוליטי, והכול נעשה בצורה לגיטימית וחוקית. גם בדרכים חוקיות אפשר לעשות טוב לאלה שאתה רוצה ביקרם".
לטובת אילו מטרות למשל קק"ל מעבירה כסף?
"קק"ל יכולה לתת כסף למכינות קדם־צבאיות. לגיטימי? כן. חשוב? כן. ציונות? כן. קק"לי? לא, אין לנו שום אחריות על המכינות. אבל אנחנו נותנים להן כסף כדי שיעסקו בערכי קק"ל, בקשר לאדמה ולארץ. מכינות מגישות דו"ח, ואנחנו בודקים אם אפשר לתת להן תמיכה. זה דבר שכל הדירקטורים שותפים בו, כי לכל אחד יש מכינות שאכפת לו מהן – מכינות לרפורמים, לשמאל, מכינות ימניות".
היהודים רק מוכרים, הערבים רק קונים
קק"ל עמדה לפני כשנה בעין הסערה, כשלחץ פוליטי ואיומי אלימות אילצו אותה להפסיק יוזמת נטיעות בנגב. בינואר 2022, לאחר שנטען שקק"ל נוטעת יער על שטח פרטי של שבט אל־אטרש, יצאו מתפרעים בדואים לכבישים, יידו אבנים לעבר מכוניות ואוטובוסים, הבעירו צמיגים בכניסה ליישוב רתמים וחסמו את מסילת הרכבת. יו"ר רע"ם מנסור עבאס, חבר הקואליציה דאז, הגיע לאתר העבודות כדי למחות על קיומן, וקואליציית לפיד־בנט הועמדה בסכנה. דובדב עדיין מאוכזב מהתנהלות המדינה באותם הימים.
"במשך יותר מעשרים שנה, בצורה סדירה ומתוכננת, קק"ל ממפה ונוטעת במקומות שצמודים ליישובים הבדואיים, במטרה למנוע פלישות ולשמור על הקרקעות", מסביר דובדב. "מגבעות גורל רואים יערות שלמים, גדולים ויפים, מנטיעות שנערכו לפני 15 שנה. אנחנו משקיעים מיליונים ברכישת קרקעות, אז את מה ששלנו אנחנו נאבד? קק"ל עובדת בנושא הזה יחד עם רשות מקרקעי ישראל, ויש ועדה ממשלתית שמאשרת כל יציאה לנטיעות ובודקת את השטח מכל הבחינות, כולל המעמד הסטטוטורי".
אז למה הנטיעות הופסקו במקרה הזה?
"לא חדש שהבדואים לא מקבלים את מה שאנחנו עושים. הם מתנכלים לנו, פעם שרפו לנו טנדרים, אבל אנחנו לא הפסקנו. בשקט חיפשנו פתרונות, ביקשנו להגיע איתם להבנות. לא דיברו על זה, לא התעסקו בזה ואף אחד לא ידע על זה. ב־2021 קמה ממשלה חדשה, ובתוכה היו נציגי הבדואים. הם החליטו להציב אולטימטום ולדרוש לעצור את הנטיעות. אני הייתי בשטח, והעובדים, שהיו בסכנת נפשות, התחננו אליי: אל תיתן להם לעצור אותנו. הייתה רצועה של שוטרים שהקיפה את העובדים כל הזמן. בכל פעם שעולים למקום חדש יש ליווי של המשטרה – בימים הראשונים על חשבונה, ואחר כך אנחנו משלמים על השמירה.
"אריק שרון לחץ עליי שנהיה שותפים בפעולת הגירוש, הוא ניסה לשכנע אותי שזה מבצע אדיר. עניתי לו שהחטיבה להתיישבות עוסקת רק בבניית יישובים, לא בהריסת יישובים. בוועדת החקירה הממלכתית אמרו לי, 'חוסר ההסכמה שלך לשתף פעולה הוא פשע, כי היית מונע דברים'. אני מוכן לקבל את התואר 'פושע' על הדבר הזה"
"תפסתי את זאב אלקין, שכיהן כשר השיכון, וצרחתי עליו. הוא אמר לי, 'אני באתי מרוסיה בשביל לעצור נטיעות?', אבל הוא גם אמר 'אין ברירה'. כשהבדואים התחילו לעשות בלגן, וידעו שיש להם כוח, לא עזר לנו כלום. טלפנתי לינקי קוינט, מנכ"ל רשות מקרקעי ישראל, והוא אמר לי: אנחנו איתכם, אבל כבולים".
לפני שבועות אחדים חודשו הנטיעות באזור. "גם אם יהיה בלגן, אנחנו נמשיך", מצהיר דובדב. "זה שלנו, אף אחד לא יגיד לנו מה לעשות".
הפלישה הבדואית לקרקעות, לצד המגמה הגוברת של מכירת קרקעות מיהודים לערבים, מציבות אתגר גדול לקק"ל. "הקרקעות הן הנושא הכי חשוב של קק"ל, על זה היא קמה ובזה היא עדיין מספר אחת", מבהיר דובדב. "בשנה האחרונה קנינו קרקעות בצפון ב־150 מיליון שקל, והיינו מוכנים לקנות יותר. הלוואי שיהיו לנו עוד מוכרים. היום, לא רק שרוב האוכלוסייה בצפון היא לא שלנו, רוב הקרקעות הן לא שלנו. כשרוצים להקים יישוב בגליל, לא מוצאים שטח. הערבים מנגד עושים הכול כדי להתרחב ולתפוס עוד קרקעות. הזרקור מופנה בדרך כלל אל הבדואים בדרום, שמכפילים את שטחיהם שוב ושוב, אבל אצל הערבים בצפון המצב לא יותר טוב".
הם קונים קרקע במחיר נמוך מאוד, ואילו ליהודים מוכרים את הקרקע ביוקר. למה קק"ל לא מוצאת לכך פתרון?
"המדינה צריכה להתעשת. לא יכול להיות שליישוב מי־עמי הסמוך לאום אל־פחם, מקום שמשווע לאנשים, יהודים לא יכולים לבוא בגלל עלויות הקרקע – ואילו השכנים הערבים שלהם לא משלמים גרוש. ככה זה בכל הגליל: ביישוב יהודי משלמים סכום כזה או אחר, והערבים לידו משלמים חמישה אחוזים מזה. זה זועק לשמיים, אבל מפחדים לעשות פעולה בעניין. לפחות תוזילו את הקרקעות ליהודים היכן שזה קריטי, אחרת הערבים ייכנסו. ביישוב קציר יש הרחבה פנטסטית, אבל אף אחד לא רוצה לבוא לשם בגלל המחירים. גם לא רוצים להוציא למכרז, כי בוודאות הערבים ייכנסו פנימה. להם אין בעיה של כסף. כדי לתת מענה ולהוזיל עלויות, קק"ל בוחנת בשנים האחרונות את האפשרות של החלפת קרקעות במקומות אחרים".
שהממשלה תפסיק להפריע
מדפי הספרים בביתו של דובדב ברמת־גן מאוכלסים באוסף ענק של הגדות לפסח. על הקירות תלויות תמונות הנכדים שלו ושל דינה מארבעת ילדיהם. הוא מספר שהנכדים קוראים לו "ירושלמי", כי נולד בירושלים. אחרי לימודים בישיבת נתיב מאיר ובישיבת כפר־חסידים הוא התגייס לצנחנים, ובמלחמת ששת הימים השתתף בקרבות על העיר העתיקה. "הדבר שאני הכי גאה בו הוא שהייתה לי הזכות להיות בין משחררי ירושלים", הוא אומר.
הוא דור שני למוסדות הלאומיים. אביו ברוך, שנהרג בתאונת דרכים בגיל 67, היה מנכ"ל המחלקה לעלייה ולקליטה בסוכנות היהודית. את המחויבות לתרומה לעם ישראל ולמדינה ירש דובדב ממנו. "אבא היה חבר אצ"ל, ואף נעצר בידי הבריטים. אחרי מלחמת העולם השנייה הוא יצא לשליחות לאיטליה, לטפל ביהודים העקורים. זה דרש סיכון עצמי אדיר והיעדרות ממושכת מהבית. הוא נסע קצת אחרי הברית שלי, ובפעם הבאה שראיתי אותו הייתי בן שלוש. לאורך הקריירה בסוכנות הוא הביא ארצה יהודים פי שניים ממה שהעלה משה רבנו".
ההשתלבות של דובדב במוסדות הלאומיים הייתה מעין המשך ישיר לקריירה של אביו. "היה לנו רצף: הוא היה שם עד 67', וב־68' אני התחלתי. המשרד שלי היה במרחק ארבעה חדרים מהמשרד שאבא עבד בו. כשנכנסתי לתפקיד פגשתי אנשים שהיו בבר מצווה שלי. בספר של סיפורים על הסוכנות, בעריכתו של יצחק הרצוג, שהיה יו"ר הסוכנות היהודית, כתבתי שהבניין הזה הוא הרבה יותר ממשרד בשבילי".
מכל התפקידים שמילא לאורך חייו, דובדב מעיד ש־15 שנותיו בתנועת בני עקיבא העולמית הן החשובות לו ביותר. שם בין השאר נוצר קשר בינו ובין הרב חיים דרוקמן ז"ל. "תנועת ההחזרה בתשובה הגדולה ביותר אחרי חב"ד היא בני עקיבא העולמית, אף שלא זו הכוונה שלה. זה קורה בגלל דוגמה אישית אדירה", הוא אומר.
"בשנה האחרונה קנינו קרקעות בצפון ב־150 מיליון שקל, והיינו מוכנים לקנות יותר. הלוואי שיהיו לנו עוד מוכרים. היום, לא רק רוב האוכלוסייה בצפון לא שלנו, רוב הקרקעות לא שלנו. כשרוצים להקים יישוב בגליל, לא מוצאים שטח. הערבים מנגד עושים הכול כדי להתרחב ולתפוס עוד קרקעות"
כוח של ממש הוא קיבל לידיו כשעמד בראש החטיבה להתיישבות בהסתדרות הציונית. "ב־1998 בא אליי ראש החטיבה דאז סלי מרידור, ליכודניק, הודיע לי שבכוונתו להתמודד על גזברות הסוכנות, וביקש ממני להחליף אותו. אמרתי לו, השתגעת? התיק היה שייך לליכוד, ולסיעת 'המזרחי' לא הגיע תפקיד כזה גדול בהסתדרות הציונית. קיבלתי את ראשות החטיבה אף שלא היה לי ידע ולא ניסיון בתחום. היו אומרים לי דברים, לא הייתי מבין על מה מדברים. מפה לשם, הייתי בתפקיד שמונה שנים".
הוא מסכים שכוחה של החטיבה נחלש בשנים האחרונות – "מה זה נחלש, נחלש זה לא מילה. אבל יש לה עדיין תפקיד ממדרגה ראשונה. צריך להשאיר לה את מה שהיא עושה. יש לה כסף והיא מצפצפת על כולם. הדבר האחרון שהקמנו היה היישוב עיר־אובות בערבה, בהשקעה של 6 מיליוני שקלים. קק"ל לקחה על עצמה את עבודות העפר והתשתיות, והחטיבה להתיישבות מביאה את הקרוואנים".
ומה המצב ברמת־טראמפ, יישוב שגם הוא פרויקט של החטיבה להתיישבות?
"יש עכשיו הרשמה ליישוב הקבע. 150 יחידות משווקות, ונרשמו 2,000 מועמדים, אז מקימים שני יישובים נוספים בגולן. עוד לא התחילו לעשות כלום – אבל יש הרשמה. לא ייאמן מה שקורה בגולן, הוא הופך ללהיט. זה מדהים. נתניהו החליט להקים, הממשלה הקודמת השקיעה שם המון כסף, והממשלה הזאת תמשיך את הזינוק".
בממשלה הנוכחית קיבלה השרה אורית סטרוק את האחריות על החטיבה להתיישבות, כחלק מהמשרד למשימות לאומיות. דובדב מתנגד להעברת הסמכויות הזאת: "הקמנו יישובים, הרחבנו יישובים, אין גוף שעושה התיישבות כמו החטיבה להתיישבות. אז עכשיו הקימו משרד שאחראי על ההתיישבות? לא צריך אותו. לוי אשכול כתב פתק להסתדרות הציונית, שתי שורות: אני מבקש שההסתדרות הציונית תטפל בהתיישבות בשטחים החדשים. אתם תעשו את העבודה, ואנחנו (ממשלת ישראל – ע"ג) נממן את זה. כך היה וכך יהיה".
את התשובה לשאלה מדוע גלגלה אותו ההשגחה לחטיבה להתיישבות, הוא קיבל כשנדרש לטפל במגורשי גוש קטיף. "אריק שרון לחץ עליי שנהיה שותפים בפעולת הגירוש, הוא ניסה לשכנע אותי שזה מבצע אדיר", נזכר דובדב. "עניתי לו ככה: 'החטיבה עוסקת רק בבניית יישובים, לא בהריסת יישובים'. שרון כעס עליי מאוד, ובגלל הסירוב שלנו הוא גייס את יונתן בשיא. אבל אנחנו זרוע של הממשלה, כל התקציב בא ממנה, ואחרי שההחלטה עברה בכנסת שרון אמר שאין לנו ברירה. אמרתי לו שוב: אני לא מתעסק בפינוי. אני מוכן לטפל ביום שאחרי, שיהיה להם לאן ללכת כשהם יצאו משם, שיהיה מי שיקבל אותם".
לימים זומן להעיד בוועדת החקירה הממלכתית בנושא טיפולן של הרשויות במפוני גוש קטיף. שם לדבריו הטיחו בו שהוא פושע: "אמרו לי, 'חוסר ההסכמה שלך לשתף פעולה מיד בהתחלה הוא פשע, כי היית מונע דברים'. אני מוכן לקבל את התואר 'פושע' על הדבר הזה".
כדי שיהיו מסוגלים ליישב מחדש את המגורשים, דובדב וחבריו החלו למפות את המצב בגוש קטיף לקראת הפינוי. "גיששנו ביישובים לאן הרוח נושבת. היו כמה שאמרו 'היה לא תהיה'. נכנסתי לנצרים שבועיים לפני הגירוש, ומזכיר היישוב אליהו אוזן זרק אותי משם. גם בכפר־דרום ובעצמונה לא הסכימו לדבר איתנו. אבל היו יישובים אחרים שהסתכלו במבט ריאלי ושיתפו פעולה. החטיבה להתיישבות בנתה בתוך ארבעה חודשים את היישובים החדשים גני־טל וקטיף, ובנתה ביישובים יתד ויבול בשביל החבר'ה של עצמונה ונצרים. תארו לכם שאיזה מפא"יניק היה יושב פה במקומי".
מגורשי גוש קטיף, הוא אומר, הם "אנשים שאין כמותם בעולם. אוזן, שזרק אותי מהמזכירות בנצרים, בא אליי ביום שאחרי ואמר לי: 'לא נשב ונבכה, תגיד לי איפה הנקודה הכי כבדה באלונקה – אנחנו הולכים לשם עכשיו'. שתביני, זאת הפעם השלישית שהוא הקים יישוב מאפס. אלה האנשים. הם הלכו לחולות חלוצה – מקום שמבריאת האדם לא דרכה שם נפש חיה, שאברהם אבינו ברח ממנו שלושים קילומטר, שאהוד ברק רצה לתת אותו בחילופי שטחים – והם אמרו: אנחנו רוצים להתחיל לעבוד.
"עבדתי אז 25 שעות ביממה. לקחנו את הקרוואנים המפורקים מגוש קטיף, והעברנו את כל החבר'ה לשם. הם ישנו על מזרנים, הקמנו אוהל ענק שיהיה חדר אוכל, ואת האוכל הבאנו מקיבוץ סעד. והמטורפים האלו? אחרי שישה חודשים הם כבר מכרו את העגבניות שלהם, מהחולות שלא היה בהם כלום. אין דבר כזה בעולם. חלוצים בכל רמ"ח אבריהם, מאושרים ושמחים".
דרושה מפד"ל
סיעת "המזרחי" בקונגרס הציוני העולמי, שדובדב הוא מנציגיה, היא שלוחה פוליטית של הציונות הדתית – המפד"ל ונגזרותיה. דובדב עצמו משתייך דווקא לחלקים בציבור הדתי שחוששים מהממשלה הנוכחית. "כואב לי שמפלגת הבית היהודי לא הצליחה להיכנס", הוא אומר. "צריך אותם. אני לא נגד האחרים, אבל צריך אותם כדי שיהיה משהו מאוזן, כמו המפד"ל של פעם: גוף מגשר, מחבר, שתמיד הייתה הסכמה סביבו, שתמיד פעל להקמת ממשלות אחדות, להורדת מתחים".
הוא עובר למתקפה על נציגי הציבור הדתי־לאומי בכנסת הנוכחית: "אני חושב שהם מגזימים. ברפורמה המשפטית עצמה – אתם לא יכולים ללכת בקיצוניות גדולה כל כך. בגטו שלכם תעשו מה שאתם רוצים, אבל בעם של 8 מיליון יהודים אתם לא יכולים ללכת לקיצוניות כזו. דבר שני, אל תעשו את זה בבום, זבנג גמרנו. הם צריכים להיות סבלניים, כוחניים פחות, לעסוק יותר בהסברה ופחות בכוח פוליטי".
יש משהו בפוליטיקה שהכעיס אותך במיוחד?
"מכעיס אותי הכול ביחד. אם יש דבר נקודתי אפשר לחיות איתו, אבל כשזה מצטבר זה נעשה נורא. אני לא יכול להגיד שבצלאל סמוטריץ' הוא כתובת לכלל הציבור של 'המזרחי'".
התוצאות מראות שזה מה שהציבור הדתי־לאומי עצמו בחר.
"יש פער בולט בין הדור הוותיק לדור הצעיר. הצעירים מתלהבים מהכוחניות: 'שיקפצו לנו כולם, זה מה שאנחנו רוצים'. הדור הוותיק מכיר מציאות אחרת, והרבה יותר קשה לו עם מה שקורה".
למה בעצם אתה לא השתלבת במערכת הפוליטית הארצית?
"אם הייתי רוצה להשתלב בפוליטיקה לא הייתי בוחר במסלול בבני עקיבא העולמית, אלא בבני עקיבא ישראל. שם המסלול הפוליטי ברור". הוא מונה את חברי הגרעין שלו מהתנועה שהגיעו לרשימת המפד"ל: אברהם שטרן, מזכ"ל בני עקיבא שנבחר לכנסת ב־1996 ונפטר שנה אחר כך; זבולון אורלב, שכיהן בכנסת מ־1999 עד 2013; וניסן סלומינסקי, שהיה ח"כ במשך 14 שנה, עד 2019. "אין סיבה שלא הייתי מגיע לכנסת כמותם", אומר דובדב, "אבל אני רציתי את העשייה הערכית נטו".
מהו בעיניך ההישג הגדול ביותר של הציונות הדתית?
"מצער אותי שהדורות הקודמים לא זכו לראות את הציונות הדתית עומדת בראש הפירמידה של המוסדות הציוניים. המהפך האדיר בחמישים השנים האחרונות – אף אחד לא חשב שהוא יקרה. היינו שוליים במערכת שנשלטה בידי החילונים במשך כל מאה השנים הראשונות, והנה אחרי מאה שנה ישב על כיסאו של הרצל יהודי שומר תורה ומצוות, חובש כיפה סרוגה. לראשונה אנשים מהמגזר הדתי־לאומי תפסו את ההגה, והם מובילים. זו האמירה הכי משמעותית מבחינה אידיאולוגית: הציונות הדתית ניצחה".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
