הרבה יין נשפך במסיבת חג המולד שנערכה עבור החיילים הבריטים בנהריה בשנת 1945, שעה שחנה סנש עמדה מול חופי המושבה. האונייה שנשאה את שמה של הצנחנית המיתולוגית עלתה על שרטון, אך בחסות החשכה ורמת האלכוהול בדם הכלניות, הצליחו 252 עולים להתגנב ארצה. מאחור הם הותירו כלי שיט שוקע, ושלט מתריס שיתגלה רק בשעות היום: "הספינה חנה סנש הורדה בעזרת ארגון ההגנה העברית. תהיה ספינה זו בחוף נהריה אחת המצבות לששת מיליוני אחינו ואחיותינו. תהיה זאת תעודת קלון לממשלה הבריטית".
חדוה דוידוביץ', ניצולת שואה מצ'כוסלובקיה, הייתה בין המעפילים שנמשו באותו לילה לחוף והוסתרו בקיבוצים. היא התגלגלה לקיבוץ הדתי תחיה־חדיד הסמוך לגת־רימון, שם הכירה את יהודה שהם (מרמלשטיין) – בחור מרומניה שהגיע לטורקיה במהלך המלחמה בעזרת תעודות מזויפות, ומשם המשיך ברכבת לפלשתינה. קיבוץ תחיה התפרק עוד לפני קום המדינה, אבל יהודה וחדוה כבר לא היו שם. "ברגע שאמא אמרה שהיא עוזבת, אבא עזב גם", מספר בנם, משה שהם. השניים הגיעו לחיפה כשבכיסם אין אפילו כסף לאוטובוס, וקבעו להינשא באפריל 48'. "אבא השתתף בקרבות בחיפה וברמת־יוחנן כלוחם בגדוד 22 של ההגנה. אמא לא הייתה בטוחה שיהיה לה בכלל חתן". קרב רמת־יוחנן הסתיים ב־16 באפריל, והחתן הגיע משם היישר אל כלתו. "הם הלכו לקנות טבעת באותו יום, והתחתנו. מאוחר יותר חבר לנשק הזמין את אבא לעבוד איתו קצת בחנות כלי העבודה שלו, והוא נשאר שם ארבעים שנה".
שלושה בנים נולדו לזוג שהם – שלמה, משה ושמואל. ראשי התיבות של שמותיהם מונצחים בכותר הספר המגולל את סיפורי המשפחה, "עם בוא השמש". הם נולדו לתוך תקופת הצנע בסביבה ענייה, סמך לוואדי סאליב. הלימודים בבית הספר "יבנה" בעיר דרשו ממשה נסיעה באוטובוס וחציית שני כבישים ראשיים. את שעות הפנאי הוא בילה עם אחיו בבית. "גרנו בקומה רביעית בשכונה לא מי־יודע־מה, ולא הרשו לנו לצאת. אמא נשארה איתנו בבית והכינה בעצמה את כל המשחקים: סוסים, באולינג מאולתר – הכול מחפצים ביתיים". לנכדות, אגב, היא כבר תפרה בובות. עוני? "לא הרגשנו שחסר לנו משהו, גם אם היה לנו קצת פחות מלאחרים. כולם היו עניים אז". לימים, כשזכה בפרס אדיסון "על תרומתו להנחיה רובוטית ולרובוטים רפואיים מיניאטוריים", הוא הזכיר בנאומו את היצירתיות של אמו, שהייתה עבורו מקור השראה.
אז מה עושים כשתקועים בבית כל היום? "הולכים הרבה מכות, ומשחקים שחמט". הישיבה הממושכת בבית הקנתה למשה בן העשר גם רגע תהילה: הוא צפה מהמרפסת בצילומי הסרט "אקסודוס", והונצח ברקע. זה לא הפך אותו לכוכב הוליוודי, אבל הסקרנות התמידית שלו הובילה אותו לקריירה בינלאומית, ולאורך השנים הוא כיכב בלא מעט כתבי־עת מדעיים ובראיונות ברחבי המדיה. "למדתי בבית אלקטרוניקה, וכל הזמן הייתי עסוק בבנייה ובחקירה אובססיבית של דברים", הוא מספר על הכישרון שנבט שם בשכונה, ובבגרותו הפך אותו לפרופסור בפקולטה להנדסת מכונות של הטכניון.
ראוי היה להרחיב פה על אודות מחקריו בתחום הרובוטיקה, ולספר על החברות הרבות שהקים ("מזור רובוטיקה" ו"מיקרובוט מדיקל", לדוגמה), ועל הרובוטים הרפואיים שלו, שמאפשרים ניתוחים מורכבים בעמוד השדרה, בעיניים ובמוח; כדאי היה לתת לאיש החביב והצנוע הזה את הכבוד המגיע לו על שורת הפרסים המקומיים והבינלאומיים שגרף – מפרס קפלן ופרס יגאל אלון ("עבור מעשה מופת חלוצי בסימן חדשנות ומפעל חיים בתעשייה"), ועד תואר עמית באגודה האמריקנית להנדסת מכונות, חברות באקדמיה הלאומית להנדסה של ארה"ב וכאמור פרס תומס אדיסון; או לפחות לציין את חמישים הפטנטים שהוא חתום עליהם, את הספרים שכתב, ואת חברותו בדירקטוריון אלי"ן ובחבר הנאמנים של יד שרה. אבל את כל אלה אנחנו משאירים לבמות אחרות. אנחנו? אנחנו כאן בשביל סיפורי אנו באנו של מאחורי הקלעים.
נדב למד לתואר ראשון בפקולטה שבה הרצה משה – אך אביו נמנע מללמד אותו. "היום אני מצטער על כך. הוא היה בעל ידי זהב ולב ענק, כזה שלא נותן לאחרים להישאר בצד הדרך"
לפני גיוסו לצה"ל הספיק משה לעבוד בבתי המלאכה של הדואר. "עשיתי מה שאמרו, אבל אחרי כמה ימים מישהו מהוועד אמר לי להפסיק לעבוד קשה כל כך, כי זה עשה בלגן לאלה שעבדו בשלבים הבאים". לצבא הוא הגיע בשנת 70', "כשכולנו בשיא האופוריה של מלחמת ששת הימים", וכמו כולם גם הוא רצה להתגייס לצנחנים. כשהבחינו שהוא לוקח מהאפסנאות שני מסטינגים, אחד לבשרי ואחד לחלבי, הבינו שיש להם עסק עם מגויס דתי וניסו לשבץ אותו ברבנות – "השפל הכי גדול בעולם, בזמנו. הרב שם שאל אותי אם אני לא רוצה להיות חוליה בשרשרת הדורות. אבל איך אפשר לחזור הביתה ולומר שאני ברבנות? אז אמרתי שאני לא דתי". ובכל זאת, הדלת לכומתה האדומה ננעלה בפניו. כשהחטיבה נהנית מביקוש שיא, איזה סיכוי יש למי שמרכיב משקפיים? בהתחלה הוא הלך בלי – "מספר חמש וחצי, לא רואה כלום. עשיתי את כל המיונים של הצנחנים בלי משקפיים. במיון הסופי הם מסתכלים על הטפסים וקולטים שאני פרופיל 82. שמעו משקפיים, זרקו אותי החוצה".
כך הגיע לגולני, "לא גליק גדול באותה תקופה". הוא זוכר איך במהלך שירותו כמ"כ, יצא פעם עם מפקד הפלוגה לאתר עריקים. הם הגיעו לקריות באישון לילה, דפקו בדלת ביתו של אחד הפקודים, ומצאו משפחה גדולה ישנה על רצפת הבית. "כשהערנו את החייל שלנו, הוא שאל בחרדה: אם תיקחו אותי עכשיו, מי יפרנס את המשפחה?"
הוא השתחרר בפברואר 73', עבד במשך כמה חודשים, ואז נסע עם חברים לטיול באירופה. "חזרנו בערב ראש השנה, ואחרי שבוע – בום, מלחמה". באותו שלב הוא עדיין לא היה משובץ לאף יחידת מילואים. "הגעתי לצריפין, ושם שאלו אותנו מי יודע להשתמש ב'נשק שלל'. התברר שאין בשבילנו נשק, רק מה שנלקח שלל בששת הימים".
מה עושים עם מילואימניקים שאין להם יחידה מסודרת? משבצים אותם יחד ובונים יחידה חדשה. בהתחלה נשלחו מזרחה, לעצור את הירדנים. משהתברר שאלה לא מצטרפים ללחימה ("ולא בזכותנו"), הועברו משה וחבריו לאוגדה של אריק שרון בחזית הדרום. "ככה מצאתי את עצמי בצד השני של התעלה. הגענו לג'בל עתקה, תל בגובה 800 מטר שיושב מעל העיר סואץ, וכך למעשה נסגר הכיתור של הארמיה השלישית".
המצרים, הוא מדגיש, היו טובים מצה"ל בכל פרמטר. להם היו קלצ'ניקובים, משוריינים חדישים, אמצעים לראיית לילה ויתרון ביתיות. לנו? "לנו היו זחל"מים ממלחמת העולם השנייה, נשק מלא אבק בלי שום חומר לשמן אותו, וכל זה בתנאי מדבר ששונים מהאקלים המוכר לנו". הוא זוכר את אחד הלוחמים מטפס בעלייה הקשה לפסגת התל כשהוא חבוש קסדת שוליים ממלחמת העולם השנייה, למותניו מימייה עשויה פח, ועל חזהו חגורת כדורים בסגנון עתיק. "מישהו שאל אותו אם הוא בטוח שלא התבלבל במלחמה. גם הפקודה לעלות לפסגה הייתה מוזרה. בפעולות מקדימות, פקודה הייתה מלווה במשימות. ופה הייתה הוראה כללית, 'תעלו עד שתיתקלו'. לא יודעים מי ומה. מזל שבצד השני היה לא פחות בלגן".
ארבעה חודשים הם היו על ג'בל עתקה, ועוד חודשיים בנקודות אחרות באזור התעלה. במהלך התקופה ההיא למד משה מה זה מכות מצרים. "היינו בווילה על חוף האגם המר, וכל מיני דברים הלכו לנו על הגוף יום ולילה, לא יודע אם כינים או פרעושים. אנשים היו קמים באמצע הלילה ומרססים את עצמם בדי־די־טי בטירוף. לא יכולנו לישון, לא היו מקלחות, ולא יכולנו להתרחץ בתעלה כי המים שמנוניים. באיזשהו שלב הביאו לנו מקלחת – חמישה ברזים, מים לעשר שניות".
על גדות התעלה הם נהנו ממקלחת ראשונה אחרי תקופה ארוכה, אלא שבדיוק אז דייג מקומי משך אליו מכמורת, "ופתאום בתוך המים התפוצץ מוקש, לא ברור מאיזו תקופה. כל הג'יפה של התעלה עפה עלינו שנייה אחרי המקלחות". לכוחותינו לא היו נפגעים, לפחות לא בהיתקלות המסוימת הזו.
ממצרים שב משה לסמסטר מיוחד שנפתח בטכניון עבור הלוחמים המשוחררים שהמלחמה שיבשה להם את הלו"ז. במשך ארבע שנים הוא למד הנדסה בפקולטה לאווירונאוטיקה, ובאותה תקופה פגש את טובה, סטודנטית לאנגלית וספרות בבר־אילן ("בטכניון לא היו כמעט בנות"). שניהם גדלו בחיפה, שניהם היו בוגרי בני עקיבא, "אבל מסניפים שונים. ומי בכלל מסתכל בגיל ההוא על ילדות שקטנות ממנו בשלוש שנים?"
בעקבות אסון מפולת השלגים אימצה משפחת שהם רעיון שהעלה חבר של נדב: הקמת מערך טלפונים לווייניים שיאפשר תקשורת חירום עם מטיילים בשטח נפאל. "אחרי כל חילוץ שנעשה בעזרת הטלפונים האלה, הרב חזקי ליפשיץ מבית חב"ד בנפאל יוצר איתנו קשר ומספר לנו על כך"
טובה גדלה בשכונה הדתית קריית־אליהו. הוריה, מלכה ומאיר קליין, היו ניצולי שואה – האם שרדה את אושוויץ, האב את מאוטהאוזן. "הם הכירו אחרי המלחמה באיזו חתונה בסלובקיה, ארץ הולדתם. תוך שלושה חודשים הם התחתנו", מספרת טובה. בני הזוג קליין עלו ארצה ב־49' והיו מראשוני קריית־ים, "כשעוד הייתה חול וחול". ב־61' הם יצאו לשליחות בת ארבע שנים בנאפולי שבאיטליה, שהייתה תחנת ביניים עבור עולים מרומניה וממרוקו. כששבו ארצה הם התיישבו בחיפה, ובתם טובה חזרה ל"מסלול דתי רגיל – עירוני ו' לבנות, שירות לאומי במשרד הקליטה, לימודים בבר־אילן".
משה וטובה נישאו ב־77' ועברו להתגורר בחמד. הוא החל לעבוד בתעשייה האווירית, "והרבה יותר מדי שנים אחר כך עוד השתמשו בצבא בדברים שעשינו אז". למה יותר מדי? "ציפיתי שיתקדמו". מחמד הם עברו ליקנעם־עילית ("אז לא היו שם כל אנשי ההיי־טק שיש היום, בזמנו כולם עבדו בסולתם"). משה חזר לטכניון ללימודי תואר שני ושלישי, והתמחה בתחום חדשני ומסקרן: רובוטיקה. שלוש שנים אחרי שהגיעו ליקנעם, הם נתקלו בפרסום פיראטי־משהו על גרעין ששמו ציפורי ב'. "חברים סיפרו לנו על ההתיישבות הזו שעברה כמה גלגולים, והתחלנו להתעניין. בסוף אמרנו: יאללה, למה לא, ניסע לראות".
אז הם באו לראות, ויחד עם חבריהם אִזרחו את ציפורי ב', שהפכה ליישוב הושעיה. "עשר משפחות ראשונות הגיעו הנה בט"ו בשבט 83', ואנחנו הגענו עם עוד ארבע משפחות בקיץ". רוב חברי הגרעין שוכנו בקרוואנים שהועברו אליהם מימית המפונה, "אבל אנחנו זכינו בקרוואן מהניילון. היו לנו תנאים טובים".
מוסדות חינוך לא היו כאן בזמנו, וגם לא כבישים מסודרים. נהג הסעות מנצרת לקח את הילדים במסלול ארוך לגנים בשדה־אילן. באחד הימים הוא הוחלף בידי נהג אחר מהאזור, שלא הספיק להתפלל לפני העבודה – "אז הוא לקח את הילדים למסגד. הם חיכו שיסיים להתפלל, והמשיכו בדרך".
עם סיום הדוקטורט החליט משה לנסוע לפוסט־דוקטורט בארה"ב, והדברים התגלגלו כך שניתנה לו משרה כחבר סגל באוניברסיטת קולומביה שבמנהטן. כשביקשו שם מהמהנדס המדופלם את מספר הטלפון בביתו בארץ, הוא נתקל בבעיה קלה. "מאיפה יש לי טלפון? היה פה קו אחד לכל המשפחות בהושעיה, ותורן הטלפון היה צועק לחברים שיבואו לקבל שיחות. ושם מדובר באנשים מכובדים, מה אגיד להם? איכשהו הסתדרתי".
החיים בהושעיה עלו לו גם ברישום פלילי, שכן צבי הדואר נהג לדלג על המקום ולשמור לעצמו מעטפות ובהן מסמכים חשובים, כמו רישיון הנשק של משה. יום לפני הטיסה לארה"ב, כשביקש להפקיד את נשקו, השוטר בתחנת נצרת הבהיר שהוא מוכרח לעצור אותו בגין החזקת נשק ללא רישיון. "בסוף הוא נתן לי ללכת, אבל את הרישום לקח כמה שנים למחוק".
שלושה בנים היו אז למשה ולטובה: אבידע נולד בחמד, איתמר ביקנעם ונדב בהושעיה. בנם הרביעי, אבשלום, נולד בארה"ב. כדי להתכונן לחיים בעיר הגדולה, לקחו ההורים את ילדיהם לסיור בדיזנגוף. "הם גדלו עד אז בקרוואן שלא נועלים וביישוב ללא מדרכות. היינו צריכים ללמד אותם מה זו מדרכה ומה זה כביש ואיך חוצים בזהירות".
בארה"ב הם התגוררו בניו־ג'רזי, "מעבר לנהר ההדסון. כל יום הייתי עובר את גשר וושינגטון – שמונה מסלולים במפלס עליון, שישה בתחתון – ולא מבין איך בנו אותו, ועוד לפני עידן המחשבים", מספר משה. הוא התלבט אם להופיע במקום העבודה החדש שלו כשכיפה לראשו, או לוותר עליה כפי שעשו אחרים. לבסוף החליט להישאר עם הכיפה, והוא לא מתחרט על כך. הקולגות מצידם הכינו לו מסיבת קבלה מרשימה, ובמהלכה הגישו לו בקבוק יין. הם מיהרו להבהיר שמדובר ביין מבושל – "זה בסדר, מותר לך". הישראלי המבולבל, שעד אז לא נדרש לסוגיית יין נסך, לא הבין מה הם רוצים.
באוניברסיטת קולומביה הקים משה את המעבדה לרובוטיקה. כעבור שלוש שנים, ב־89', חזר עם משפחתו ארצה. מעסיקיו האמריקנים הופתעו, "הם היו בטוחים שאני מקבל פה הרבה כסף אם אני מוותר על המסלול לקביעות". אבל משה וטובה פשוט רצו ילדים ישראלים.
עוד בטרם צאתם לארה"ב השלימה טובה הסבת מקצוע לעבודה סוציאלית, ועבדה עם העולים מאתיופיה שהגיעו במבצע משה – "בעיקר צעירים שעשו ברגל את כל הדרך מאתיופיה לסודן, שם שליחים ישראלים קלטו אותם במחנות פליטים והעלו אותם ארצה בחשאי". המבצע נעצר עוד לפני השלמתו, בעקבות הדלפה לתקשורת. "העלייה נפסקה כשחלק מהעולים משאירים מאחור הורים וסבים. תוסיפו לזה אובדן חיים במדבר ופרדה פתאומית ושרירותית מהמשפחות, וקיבלתם משברים לא פשוטים".
היא הכירה אותם לראשונה ב־84'; שבע שנים אחר כך, כש־14 אלף יהודים הגיעו מאתיופיה ב"מבצע שלמה", משפחת שהם כבר שבה מארה"ב, וטובה גויסה מחדש לסייע לעולים. "הם הובאו לארץ תוך 36 שעות, ברכבת אווירית מדהימה של עשרות מטוסים. ישראל וארה"ב שילמו המון כסף כדי להוציא את היהודים משם בעיתוי ההוא, כשבאתיופיה התחוללה הפיכה".
טובה עבדה עם העולים שהתיישבו בכפר־החורש, סמוך לנצרת. היא הסתייעה במתורגמנים ובמגשרים, "לא רק שפתִיים אלא בעיקר תרבותיים". הפערים נבעו בין השאר מעולם מושגים מטאפורי, שלא יהיה מובן גם למי שלמד את השפה האמהרית. "העולים מאתיופיה משתמשים בהרבה סאב־טקסט, ומי שלא מכיר את הפרשנות עלול לטפל בבעיה הלא נכונה". כך למשל, אחת העובדות הסוציאליות שמעה מבני זוג שנגמרו להם המים והלחם בבית, וחשבה שהמקרר שלהם ריק – כשלמעשה הם דיברו על לב שהתרוקן מאהבה.
פער תרבותי אחר התגלה כשקהילת כפר־החורש הכינה בחגיגיות את בית הכנסת לכבוד ברית מילה של בן העדה – ועוררה את זעמם של הקסים. "כעסו עלינו ש'טימאנו' את בית הכנסת כשהבאנו לשם את היולדת. לא ידענו שאצל היהודים יוצאי אתיופיה, היולדת והנידה יושבות מחוץ למחנה".
מאוחר יותר עבדה טובה ביד שרה וניהלה את פעילות הארגון באזור הצפון. היום היא עוסקת בפסיכותרפיה ומנחה קבוצות. משה מצידו חזר פעם נוספת לטכניון, הפעם כאיש הסגל האקדמי. הוא עמד בראש המעבדה לרובוטיקה מייסודו של פרופ' יורם קורן, מי שהיה המנחה שלו לדוקטורט. היום משה מכהן שם כפרופסור אמריטוס, "שזה אומר שאתה כבר זקן, אז תן לצעירים להחליף אותך".
היישוב הושעיה מונה כ־500 משפחות המתפרסות על פני הספקטרום הדתי כולו. אחד מתושביו המפורסמים הוא אלעזר שטרן, חבר הכנסת ואלוף במיל' ("הוא מביא לנו חומוס בכל יום שישי"). רחובות היישוב נקראים כולם בשמות יישובי גוש קטיף. סמוך לכאן שוכנת העיר הקדומה ציפורי, מקום מושבו של רבי יהודה הנשיא, ובזכות אחד מתושבי הושעיה נמצא התורם שמימן את החפירות הראשונות באתר.
הדרך ליישוב עוברת בנוף גלילי עוצר נשימה. בפארק הושעיה, הצמוד לביתם של משה וטובה, עומדים שולחנות פסיפס עגולים, פרי עבודה משותפת של בני משפחה וחברים. שולחן נוסף יצטרף אליהם בקרוב, וכמו האחרים גם הוא מוקדש לזכרו של נדב שהם, שנהרג בנפאל לפני שמונה שנים. "כל אחד מהבנים בחר כיוון ייחודי משלו", מעיד משה בגאווה אוהבת, "אבל נדב היה באותו תחום בדיוק כמוני. היינו עובדים יחד, בונים יחד ומבינים הכול בלי לומר מילה. סמכתי עליו יותר מעל עצמי". בין השאר בנה נדב אופניים שמוּנעים על ידי מנוע של מכסחת דשא, ומיועדים לשני רוכבים, זה לצד זה. ההמצאה הזו, שדגם שלה עומד בחצר הבית, הולידה נוהל חדש בצבא. "נתַנו אופניים כאלה מתנה לבר מצווה של אחיין שלי, שגר ברמת־גלעד, והחיילים במקום ביקשו מהילד סיבוב. הם דהרו על האופניים בירידה, בלי לדעת איך מפעילים את הבלמים". זה נגמר בפציעות, ביד שבורה, ובפקודה צבאית שאוסרת לרכוב על אופניים מוזרים במהלך משימה.
בעבודתה עם עולי אתיופיה הסתייעה טובה במתורגמנים ובמגשרים. "הם משתמשים בהרבה סאב־טקסט, ומי שלא מכיר את הפרשנות עלול לטפל בבעיה הלא נכונה". כך, למשל, אחת העובדות הסוציאליות שמעה מבני זוג שנגמרו להם המים והלחם בבית, וחשבה שהמקרר שלהם ריק – כשלמעשה הם דיברו על לב שהתרוקן מאהבה
נדב למד לתואר ראשון בפקולטה שבה הרצה משה – אך אביו נמנע מללמד אותו. "היום אני מצטער על כך. הוא היה בעל ידי זהב ולב ענק, כזה שלא נותן לאחרים להישאר בצד הדרך". נדב גם עבד לצידו ב"מזור רובוטיקה", והתחיל לימודי תואר שני. כשמשה נבחר לחבר באקדמיה הלאומית למדעים של ארה"ב, הוא לקח איתו את נדב ואבשלום לטקס המכובד שהתקיים במוצאי ראש השנה תשע"ה, שלהי 2014. "חזרנו לארץ, ונדב המשיך לנפאל דרך רוסיה והודו. הוא קבע עם חברים בבית חב"ד בנפאל, הם תכננו משם מסע של שבועיים לסובב אנאפורנה, ולמחרת הצום הם יצאו". החבורה הגיעה לאחת מפסגות ההימלאיה, בגובה 5,400 מטר, וכשירדו מן ההר התחוללה שם מפולת שלגים. נדב ושלושה ישראלים נוספים – מיכל צ'רקסקי, אגם לוריא ותמר אריאל – מצאו שם את מותם.
חודש אחרי האסון נדרש משה לשבת שבעה פעם נוספת, הפעם על אחיו שמואל, שנפטר בעקבות בעיית לב. "הוא היה נשוי לבת של משה זר, ויחד הם הקימו את רמת־גלעד, על שם אחיה שנרצח לא הרחק משם".
בעקבות אסון מפולת השלגים אימצה משפחת שהם רעיון שהעלה חבר של נדב: הקמת מערך טלפונים לווייניים שיאפשר תקשורת עם מטיילים בשטח נפאל, העברת התרעות וכן בקשות חילוץ. "אחרי כל חילוץ שנעשה בעזרת הטלפונים האלה, הרב חזקי ליפשיץ מבית חב"ד בנפאל יוצר איתנו קשר ומספר לנו על כך". עד היום נצלו מאות אנשים בזכות המיזם הזה.
כאמור, לא נפרט כאן כל הוקרה שהוענקה למשה לאורך השנים, אבל על אנקדוטה מרגשת אחת ראוי להתעכב. בשנת 99' הוענק לו פרס על פיתוח רובוט שמבצע ניתוחים להחלפת מפרק הברך. את הפרס היוקרתי הוא חלק עם פרופ' גרשון גולומב מהאוניברסיטה העברית, שזכה בו על מחקר בתחום אחר. "כשאמי הגיעה לאולם, נדהמתי לראות שבמקום לגשת אליי היא נופלת לזרועות אמו של פרופ' גולומב ופורצת בבכי". לאחר שהשתיים נרגעו מהבכי, הן סיפרו לילדיהן כי חלקו דרגש אחד באושוויץ. "שתיהן עודדו וחיזקו זו את זו במשך כל התקופה ההיא. אחרי שעלו ארצה נותק הקשר ביניהן, עד לאותו רגע מרגש ומפתיע". בעקבות האירוע הזה כתב משה שיר שהוא גם קינה, "כמה": "…כמה גאונים לא יהגו עוד בווילנה / וכמה מהר"לים לא ייצרו עוד בפראג / …וכמה פרסי נובל לא יינתנו / כמה קפקאים בקור קופאים / וכמה איינשטיינים על הדרגשים דחוקים / …כמה עולמות לא עוד ייבראון / ולמה?"
לתגובות:
orlygogo@gmail.com
