יממה אחת בלבד נדרשה לאדולף היטלר כדי למחוק ממפת העולם את השם אוסטריה. רוב תושביה של המדינה הלא־גדולה בלב אירופה היו דוברי גרמנית ("גרמנים אתניים"), אך בתום מלחמת העולם הראשונה היא נותרה כיחידה מדינית עצמאית, שריד לאימפריה האוסטרו־הונגרית שפורקה. לאחר עליית הנאצים לשלטון בברלין גברו באוסטריה הקולות שקראו לחבור למדינת הלאום הגרמנית, אך ההנהגה האוסטרית הצליחה למנוע את הסיפוח במשך כמה שנים. לבסוף, לאחר שקנצלר אוסטרי אחד נרצח בידי הנאצים וקנצלר אחר חשש שגורלו יהיה דומה, עלתה המפלגה הנאצית האוסטרית לשלטון בווינה. הקנצלר מטעמה, ארתור זייס־אינקווארט, פנה להיטלר בבקשה ל"עזרה בהשלטת סדר במדינה", והפיהרר הגרמני "נענה לבקשתו".
ב־12 במרץ 1938 פלש הוורמאכט לאוסטריה וכבש אותה ללא התנגדות. כבר למחרת התרחש ה"אנשלוס" – הסיפוח לגרמניה. אוסטריה הפכה ל"אוסטמרק", חלק בלתי נפרד מהרייך השלישי. היטלר, שמוצאו כידוע מאוסטריה, הגיע לווינה כעבור ימים ספורים והתקבל בידי המון מריע. עד מהרה היה האנשלוס לעובדה מוגמרת. אף שהמהלך היה מנוגד לחוזה ורסאי, ההסכם שגרמניה חתמה עליו בתום מלחמת העולם הראשונה, העדיפו המעצמות לא לשבור את הכלים. כך קרה שכיבוש אוסטריה לא עלה לצבא הגרמני אף לא בטיפת דם אחת.
בעוד מרבית האוסטרים חשו התרוממות רוח בשל האיחוד, 180 אלף יהודי המדינה – שהתגוררו כמעט כולם בווינה – הבינו שהאדמה בוערת תחת רגליהם. לאיש בשלב הזה כבר לא היו אשליות, שכן מצבם הקשה של היהודים בגרמניה היה ידוע היטב. ליהודי אוסטריה היה ברור כעת שעליהם לעזוב את ארצם במהירות האפשרית. המעטים שלא הפנימו זאת מיד עם האנשלוס, הבינו את חומרת המצב חצי שנה אחר כך, בעקבות ליל הבדולח שפגע ביהודי אוסטריה ממש כמו ביהודי גרמניה.
תמונות ביקורו של היטלר באוסטריה, המבשרות את סופה העגום של קהילה יהודית ענקית, ותיקה ומפוארת, שמורות כיום ב"ארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי" אשר בירושלים, לצד הארכיון המקורי והמלא של קהילת וינה. מראשית קיומה, עוד בטרם הוכרזה באופן רשמי בשנת 1852, ניהלה הקהילה הזו ארכיון מסודר. הנטייה הבירוקרטית והאדמיניסטרטיבית שאפיינה את הקיסרות ההבסבורגית חלחלה גם ליהודים שחיו בשטחה, ואלו ייצרו ניירת רבה במערכות הקהילה המסועפות, וגם דאגו לשמר אותה. הארכיון שכן במשך השנים בבניין הקהילה היהודית, אולם בשנות מלחמת העולם השנייה התפוררה הקהילה, וההנהגה המצומצמת שנותרה בווינה שאלה את עצמה מה לעשות באוצר שתחת ידיה. לה לא היו הכלים לטפל כראוי בארכיון העצום, ותנאי האחסון הירודים הסבו נזקים קשים למסמכים הישנים.
מתוך תחושת אחריות לשימור קורותיה של יהדות אוסטריה, החליטו אנשי הקהילה להפקיד את הגנזך כמעט בשלמותו בארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי – גוף לאומי שהקים ב־1938 ד"ר יוסף מייזל, במטרה לאסוף תיעוד ארכיוני הקשור ביהודים לתפוצותיהם. במהלך השנים הועברו אליו ארכיונים של אלפי קהילות יהודיות מכל רחבי העולם, ארכיונים של גופים יהודיים על־קהילתיים ובינלאומיים כמו אליאנס ויק"א, ארכיונים פרטיים וכן תיעוד נרחב של חיים יהודיים וקהילות יהודיות ממקורות אחרים. לעיתים "הארכיונים" הללו הם לא יותר מפנקס או שניים ששרדו; במקרים אחרים נשתמרו בשלמותם ארכיונים גדולים שמתעדים את חייה של קהילה לאורך שנים רבות. לפני כעשור הועבר הארכיון לאחריותה של הספרייה הלאומית, ובימים אלה הוא עובר איתה למשכנה החדש.
ארכיון קהילת וינה – שמשתרע על פני חדרים שלמים בארכיון המרכזי – הוא אחד הנרחבים והמרשימים ביותר. הוא הופקד כאן בארבע פעימות, בין 1952 ל־1978. בעשורים האחרונים השתקמה הקהילה, ולפני כ־12 שנה ביקשו ראשיה להשיב לידיהם את החומרים כדי לשלבם בפרויקט הנצחה וחינוך שתכננו להקים. הארכיון המרכזי התנגד לדרישה, ובית המשפט דחה את תביעתה של הקהילה על הסף, שכן חוק הארכיונים הישראלי אוסר על הוצאת חומר מארכיון ציבורי.
במלאת 85 שנה לאנשלוס, צללנו אל הארכיון שמתעד במילים, בתרשימים ובתמונות את חייה של קהילה יהודית גדולה וענפה – וגם את הידרדרותה המהירה לעבר סופה המר. בין אינספור המסמכים מצאתי גם תיעוד אותנטי של פרק גורלי בתולדות משפחת סבתי, אחת מרבבות משפחות יהודיות שחיו בווינה עד שהצורר הנאצי החליט למחוק מעל פני האדמה את הקהילה הזו.
חסל סידור
התיעוד ההיסטורי מורה שהתקיימה בווינה קהילה יהודית כבר במאה ה־12. כמו קהילות רבות אחרות במרכז אירופה, גם קהילת וינה עברה מחזורים של פריחה ונסיגה, ימי שגשוג מחד גיסא ותקופות של גזרות קשות ואף גירוש מאידך גיסא.
הגירוש האחרון של יהודי וינה לפני תקופת השלטון הנאצי התרחש ב־1670, בימי הקיסר ליאופולד הראשון. כעבור כמה עשרות שנים החלו היהודים לשוב אט־אט אל העיר ולבנות לעצמם התארגנות קהילתית, אף שעדיין חלו עליהם מגבלות דרקוניות. מספרם של היהודים שהורשו לשבת בעיר באופן רשמי היה מצומצם, ומרביתם היו במעמד "יהודי חצר". רק הבן הבכור בכל משפחה הורשה להמשיך לגור בעיר לאחר נישואיו, בעוד אחיו נדרשו להגר ממנה. יהודים שרצו להתגורר בווינה ולא קיבלו רישיון קיסרי נאלצו להציג את עצמם בכזב כמשתייכים לאחת ממשפחות יהודי החצר, או לעבוד בבתיהן. רבים אחרים המירו את דתם כדי שיוכלו להישאר בעיר בלי להיות נתונים להגבלות המשפילות. ובכל זאת, מאחר שווינה הייתה מקום מושבם של קיסרי בית הבסבורג, היא הייתה אבן שואבת לבנקאים ולסוחרים יהודים רבים.
בווינה, עם שמות המשפחות שישבו בכל מקום ומקום. צילום: באדיבות הארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי
בשלהי המאה ה־18, לאחר פרסום "כתב הסובלנות" של הקיסר יוזף השני, חל שיפור במצבם של יהודי הקיסרות בכלל ויהודי וינה בפרט. בראשית המאה שלאחר מכן הורשתה הקהילה בעיר להקים לעצמה בניין ובו בית תפילה, בית ספר ומוסדות נוספים. ב־1826 נחנך בית הכנסת הגדול של וינה – בית הכנסת הראשון שפעל בה באופן חוקי מאז הגירוש של 1670.
השינוי הגדול בחייהם של יהודי וינה התרחש בעקבות הכתרתו של הקיסר פרנץ יוזף הראשון, בדצמבר 1848. הקיסר החדש הכיר בקיומה של הקהילה היהודית בבירתו, וב־1852 היא קיבלה מעמד רשמי. במקביל הוסרו המגבלות על ישיבת יהודים בעיר, ותוך שנים ספורות חוותה הקהילה פריחה דמוגרפית עצומה. מכ־1,600 יהודים שחיו בווינה בשנת 1847, זינק מספרם בתוך 35 שנה ל־72 אלף, כעשירית מכלל תושבי העיר. עם הגידול במספר חברי הקהילה התפתח גם המנגנון הקהילתי והתרחב לשלל תחומים – בתי כנסת, בתי קברות, כשרות, מקוואות, חינוך, רווחה ועוד. גם מצבם הכלכלי של היהודים השתפר, וההזדמנויות שנפתחו בפניהם משכו לווינה יהודים רבים ממרכז אירופה וממזרחה.
וינה פינת פלשתינה
הפריחה הכלכלית והארגונית של יהודי הקיסרות האוסטרית הקנתה להם מעמד חשוב בעולם היהודי. וינה הפכה למוקד של דיפלומטיה יהודית, ולא פחות מכך של נדבנות יהודית. השפעתה של הקהילה הזו ניכרה במקומות רבים בעולם, ובפרט ביישוב היהודי בארץ ישראל.
בשנת 1856 הוקם בירושלים "בית הספר למל", בית ספר יהודי מודרני שהיה ראשון מסוגו בעיר. מי שייסדה אותו הייתה בתו של שמעון אדלר פון־למל, אציל יהודי־אוסטרי. המוסד החינוכי פעל אומנם בעיר הקודש שבפלשתינה, אך כחלק ממשטר הקפיטולציות הקולוניאלי שנהג אז הוא דיווח על תוכנית הלימודים ועל פעילותו דווקא למחלקת החינוך של עיריית וינה. גם רבני ירושלים ועסקני הקהילה היהודית האשכנזית שבה – חוגים שמאוד לא אהבו את יוזמות המודרניזציה – רקמו קשרים מועילים עם יהודי וינה.
איגנץ (יצחק־איצק) דייטש מהאגף השמרני יותר של הקהילה האוסטרית אף מונה באופן רשמי ל"גבאי כוללות האשכנזים בירושלים". כתב המינוי הנאה, שנשמר בארכיון הקהילה, פותח בברכה המקובלת לקיסר פרנץ יוזף, ומשם עובר להכרזה כי דייטש הוא הממונה על ריכוז כספי התרומות הנאספים ברחבי האימפריה ההבסבורגית והעברתם לירושלים.
וינה של שלהי המאה ה־19 נעשתה מרכז של קדמה, תרבות ואמנות. פעלו בה סופרים ומשוררים, מוזיקאים ורקדנים, פילוסופים ואנשי מדע. בעיר הוקמו מבנים אייקוניים – בית האופרה המפורסם, המוזיאון לתולדות האמנות, קתדרלות גדולות ומרשימות ועוד מוסדות רבים שסימלו את שנות פריחתה הגדולות.
היה זה גם תור הזהב התרבותי של הקהילה היהודית בווינה: חוזה המדינה בנימין זאב הרצל, אבי הפסיכואנליטיקה זיגמונד פרויד, הסופר והמחזאי ארתור שניצלר והמוזיקאי (המומר) גוסטב מאהלר הם רק דוגמית קטנה, מעט מזעיר של האינטליגנציה היהודית־מודרנית שהתרכזה בשנים ההן בבירת אוסטריה. מקצועות הרפואה ועריכת הדין הפכו בימים ההם ל"יהודיים" במובהק, לצד מסחר ומלאכות זעירות שהיו ונשארו מקור פרנסתם של רבים מבני הקהילה.
רגע השיא הדמוגרפי של וינה היהודית הגיע בימי מלחמת העולם הראשונה. רבבות פליטים זרמו אל העיר, ובהם יהודים רבים מפולין, מגליציה, מ"תחום המושב" באימפריה הרוסית ומאזורי קרבות נוספים. אוכלוסייתה היהודית של בירת אוסטריה הגיעה לכ־250 אלף איש. חלק מהפליטים שבו לבתיהם כעבור שנים ספורות, אך רובם נותרו בווינה וקיבעו את מקומה על מפת הערים היהודיות הגדולות.
ההגירה מאזורי הספר של הקיסרות המתפרקת ומארצות נוספות שינתה גם את הצביון של הקהילה בעיר. בין היהודים שקבעו את מושבם בווינה של אז היו אדמו"רים רבים, כמו למשל רבני בית רוז'ין – האדמו"רים מבויאן, מצ'ורטקוב, מהוסיאטין, מדרוהוביץ' ומקופיטשניץ. הם ואחרים העתיקו את חצרותיהם לעיר ושהו בה במשך חלק ניכר מהתקופה שבין מלחמות העולם.
כעומק ההגירה
זמן קצר לאחר סיפוח אוסטריה לרייך שלח אליה היטלר את אחד מגדולי המומחים שלו לענייני יהודים, אדולף אייכמן שמו. מטרתו של אייכמן הייתה לרוקן את המדינה הפדרלית החדשה מיהודים, בעיקר באמצעות שילוחם למדינות אחרות ברחבי הגלובוס. רצונם של היהודים לצאת, ורצונו של המשטר החדש להיפטר מהם, הביאו להקמת גוף חדש בתוך הקהילה בווינה שנקרא "לשכת ההגירה". כל יהודי שהיה מעוניין לצאת מאוסטריה החל את תהליך ההגירה בפנייה ללשכה והגשת בקשה מסודרת בשני עותקים, כמיטב המסורת הבירוקרטית המקומית.
אחד האוצרות של הגנזך הווינאי הוא מקבץ של רבבות בקשות ההגירה הללו. מכיוון שרובם המוחלט של יהודי העיר הבינו שאין מנוס, מסמכי הלשכה מתעדים כמעט את כל בתי האב היהודיים בווינה בימים ההם, בצירוף פרטים דמוגרפיים רבים. מתוכם מצטיירת ועולה תמונתה המלאה של קהילה יהודית ענקית רגע לפני דעיכתה, כמין שכבה ארכיאולוגית בתל חורבות.
במסגרת שיתוף פעולה עם חברת מיי הריטג' נערך פרויקט ענק של פירוק הארכיון מלשכת ההגירה ל־65 אלף תיקים נפרדים והעלאתם לרשת. כל אחד מהטפסים הללו נסרק, ובאתר האינטרנט של הארכיון (בתוך אתר הספרייה הלאומית) נבנה מפתח דיגיטלי מלא שמאפשר למצוא כל מסמך בעזרת חיפוש פשוט. המאגר המדהים הזה יכול לספק במקרים רבים את החוליה החסרה במחקר גנאלוגי, שכן מעבר למידע על כל תא משפחתי שהגיש בקשת הגירה, רבים מהטפסים כוללים גם פרטים על קרובי משפחה ממדינות אחרות ויחס הקרבה אליהם. גם שאר הפרטים שמכילות הבקשות – כולל הגיל, הכתובת, ארצות המוצא ועוד – עשויים לסלול דרך למסקנות מעניינות. בארכיון ובספרייה מקווים שכעת ייעשה במאגר הזה שימוש על ידי בני משפחה, חוקרים, אנשי חינוך ועוד.
בין היהודים הווינאים שמילאו בקשות הגירה הייתה גם משפחתה של סבתי רבקה גולדברג (לימים צוקרמן). את התיק שלהם מצא עבורי צוות הארכיון, בראשותו של ד"ר יוחאי בן־גדליה. רבים מהפרטים המופיעים בטופס היו ידועים לנו, בני המשפחה, אך לא כולם.
את הבקשה הגיש דוד פישל גולדברג, אביה של סבתי, ב־15 במאי 1938. בטופס מצוין כי המבקש מתגורר ברחוב שונגאסה 13/3 בווינה, תאריך הלידה שלו הוא 30 באפריל 1895, מקום הלידה – העיירה דלאטין שבגליציה. לאוסטריה הוא היגר בנובמבר 1917, כלומר במהלך מלחמת העולם הראשונה, ובעת הגשת הבקשה הוא כבר החזיק אזרחות אוסטרית.
מאחר שמטרת הטופס היא הגירה, מיד לאחר הפרטים הבסיסיים מופיעה שאלת המקצוע, נתון שמשפיע יותר מכול על אפשרויות הקליטה במדינות היעד. אביה של סבתי הצהיר בסעיף הזה כי הוא סוחר (קאופמן בגרמנית) ומורה פרטי לתלמוד. תעודות מקצועיות לא היו לו, וגם את מספר שנות הניסיון הוא לא ציין. לשאלה אם למד מקצוע חדש – כפי שעשו יהודים רבים כדי לפתוח לעצמם אפיקי הגירה נוספים – סבא דוד פישל השיב בשלילה.
הסעיפים הללו בטופסי ההגירה יכולים לסייע בשרטוט פרופיל תעסוקתי מדויק של קהילה יהודית שלמה בעיר אירופית מרכזית – ועבור המחקר ההיסטורי, גם זוהי תרומה מדהימה. ברור שלא כל היהודים הקפידו לדווח אך ורק את האמת: חלקם הצהירו על ניסיון תעסוקתי שלא בהכרח היה בידם, ואחרים, שחששו להיחשב "אובר קווליפייד" במדינות היעד שלהם, שנמכו לעצמם את הרזומה. אך גם בהתחשב בסטיות הקלות הללו, מדובר באוצר ידע עצום.
השאלה הבאה בטופס נוגעת לידיעת שפות. דוד פישל גולדברג מצהיר כי הוא דובר גרמנית, רוסית ועברית. והנה נתון מפליא: איש ממגישי הבקשות לא ציין בסעיף הזה "יידיש", אף שזו השפה שמרבית יהודי וינה דיברו ביניהם באותה תקופה. ככל הנראה יידיש נחשבה בעיניהם לז'רגון גרמני, ולא לשפה של ממש.
בסעיף ההכנסה הודה סבא־רבא דוד פישל שאין לו הכנסות, נכון לאותה עת. אין זו תשובה נדירה: רבים מיהודי וינה איבדו את מטה לחמם מיד אחרי האנשלוס. במקרה הספציפי שלו, גם הסכומים המופיעים בשורה של הכנסות העבר נמוכים למדי.
לשאלה אם מצויים בידיו כל המסמכים הדרושים להגירה – דרכון, ויזה ליעד, ויזות מעבר וכדומה – ראש משפחת גולדברג השיב: כן. למרבה הצער, זו הייתה תשובה לא נכונה. למשפחה לא היו מסמכים מתאימים, ודאי לא כדי להגר ליעד שנרשם בטופס בשלב הראשון, צפון אמריקה (בהמשך השתנה היעד המבוקש לשנגחאי, ולבסוף לאיטליה – ככל הנראה כתחנת ביניים בדרך לארץ ישראל). שאלה נוספת הייתה אם יש לו אמצעים להגירה, כלומר הכסף הדרוש להוצאות המסע ולתשלום הסכום שגבו הנאצים מכל היהודים היוצאים את גבולות הרייך. סבא־רבא השיב בשלילה, והפעם זו הייתה כנראה התשובה הנכונה. האם יש למבקש קרובים בחו"ל? דוד פישל ציין את שמו של קרוב משפחה שהתגורר אז בניו־יורק, ואף ציין את כתובתו המדויקת ברובע קווינס.
בהמשך הטופס מופיעים הפרטים של בני הבית: רעייתו של המבקש, ברטה (ששמה היהודי היה בלהה), הבן הבכור קונרד (קלמן), והתאומים ישראל ורגינה, הלא היא סבתא רבקה. מקצועה של ברטה הוא תופרת, והילדים – תלמידים. ליד שמם של קונרד וישראל סומנו בעיפרון, ככל הנראה בשלב מאוחר יותר, האותיות Pal: בזמן הגשת הטופס הם עוד חיו בבית הוריהם, אך אחר כך עלו, כל אחד בנפרד, לפלשתינה.
גורלם של בני משפחת גולדברג לא מוזכר במסמכים, אך לי הוא ידוע היטב. רגינה הצליחה לעלות ארצה ממש בדקה התשעים, וכאן פגשה את שני אחיה. ההורים דוד פישל וברטה, לעומת זאת, נרצחו במה שנודע כ"פרשת קלאדובו־שאבאץ": הם ומאות יהודים אחרים יצאו מגרמניה ומאוסטריה כדי להגיע לארץ ישראל, אך נתקעו ביוגוסלביה ושם חוסלו בידי הנאצים.
מסמכי הגירה נוספים שראינו בארכיון הם של שניים מהרבנים המפורסמים שגרו בווינה עד לאחר האנשלוס: האדמו"ר מקופיטשניץ, הרב אברהם יהושע השיל, שהצליח להגר בשנת 1939 לארה"ב; והאדמו"ר מצ'ורטקוב, הרב נחום מרדכי פרידמן, שעלה ארצה באותה השנה וקבע את מושבו בתל־אביב.
תפילה בלי ציבור
וינה התרוקנה כמעט לחלוטין מיהודיה. המעטים שנשארו בה היו יהודים נשואים לאוסטרים, בני תערובת מנישואין כאלה, וכן מעט עובדים שהנאצים התירו להם מסיבה כלשהי להישאר בעיר. מקרב אלה, מרביתם היו בעלי תפקיד כלשהו במוסדות הקהילה. למרבה הפלא, הקהילה כארגון המשיכה לפעול לכל אורך שנות המלחמה, גם אם במתכונת מדולדלת מאוד. רוב הפונקציות שמילאה בשנותיה היפות כבר לא היו קיימות, ובתיקי העובדים ניתן למצוא מסמכי פיטורין, לעיתים עשרות מכתבים שנמסרו ביום אחד.
על המשך הפעילות הקהילתית מעידים מסמכים שונים המצויים בארכיון, ובהם גם המודעה המדהימה הזו, שמכריזה על זמני התפילות בחג השבועות תש"ד, 1944. בית הכנסת הגדול של וינה מזמן לא שימש כבית כנסת, אך היהודים המעטים שנותרו בעיר התכנסו בכל זאת לתפילת חג. הלו"ז כולל את שעות התפילות בשני ימי החג, וביום השני מצוינת גם השעה של "מזכיר", כלומר הזכרת נשמות. המודעה מוסיפה ומפרטת את שמות בעלי התפילה והקוראים בתורה בכל אחד מן הימים. קשה להניח שהאווירה בבית הכנסת הייתה חגיגית, אך עצם קיומן של התפילות מעיד על כך שאפילו בחג הזה, לאחר שעלה הכורת על רוב יהדות אירופה, הייתה עדיין בבירת אוסטריה נוכחות יהודית במסגרת קהילתית.
הפשע המאורגן
לשכת ההגירה פעלה תחת פיקוח הדוק של השלטון הנאצי, ולפי דרישתו הפיקה מדי תקופה דו"ח מקיף על פעילותה, בפורמט של תרשים ענק.
1. בשני צידי הדו"ח מצוין טווח התאריכים שהתרשים מתייחס אליו – מ־2 במאי 1938, יום פתיחת הלשכה, ועד 31 ביוני 1941.
2. תיאור המסלול הבירוקרטי והמעשי הסבוך שמבקשי ההגירה נאלצו לעבור כדי לקבל את חפצם – אישור יציאה מאוסטריה.
3. נתונים מספריים על יהודים שעברו הסבה מקצועית, מתוך כוונה להרחיב את אפשרויות ההגירה שלהם. בין המקצועות הנרכשים – בנייה, עבודות מתכת, הלבשה וחקלאות. כל דמות בדיאגרמה מסמלת 500 יהודים. בשורה האחרונה, הגדולה, כל דמות מסמלת 3,000 יהודים. כלל המשתתפים בהכשרות המקצועיות: 22,353 גברים ו־22,801 נשים.
4. במועד יצירת המסמך כבר פחת מספרם בכ־75 אחוז, ל־44,066.
5. רוב יהודי אוסטריה התגוררו בווינה, ומיעוטם במחוזות האחרים במדינה. בין מאי 38' ליוני 41' נמחקה האוכלוסייה הזו כמעט לחלוטין: מספרם של היהודים פחת מ־15 אלף ל־66 בלבד.
6. פירוט נתוני ההגירה לפי היעדים שאליהם יצאו היהודים. למדינות אירופה יצאו בתקופה האמורה 65,324 מהגרים, לצפון אמריקה 31,236, למרכז אמריקה ולדרומה כ־12 אלף יהודים, לאסיה כ־20 אלף, לפלשתינה 8,900, לאפריקה 2,600 ולאוסטרליה 1,771. על פני המפה נרשם בעיפרון גם מספרם של היהודים שהגיעו לכל מדינה: לא לכל מקום שהיהודים יצאו אליו הם הגיעו בשלום.
מפות מאוחרות יותר, הנמצאות גם הן בארכיון, מעידות שהחל במחצית 1941 ההגירה איננה באמת הגירה אלא שילוח למזרח, כלומר למחנות עבודה והשמדה. למשל, 5,000 מיהודי וינה "היגרו" לליצמנשטאט, שמה הנאצי של העיר לודז', ושם הם שוכנו בגטו והועסקו בעבודות כפייה. יהודים אחרים נלקחו לאזורים בפולין שהחל בהם הרג המוני עוד לפני קבלת ההחלטה על הפתרון הסופי.
7. נתוני התמותה (למעלה) והילודה (למטה) בקרב יהודי אוסטריה ב־38 החודשים שהדו"ח מתייחס אליהם. במהלך התקופה הזו נפטרו באוסטריה 8,382 יהודים, ונולדו רק 465. הגרף מראה את הצניחה החדה במספר הלידות מדי חודש, עד כדי נתונים חד־ספרתיים נמוכים.
8. בנקודת ההתחלה חיו בכל רחבי אוסטמרק 180 אלף יהודים.
