שלום, ורדפהו: הצצה אל בתי המשפט שלא מענישים

"זה יום גדול, רמי", פנתה השופטת נירה דיסקין לנאשם, לקראת הכרעת הדין. "הבאת את המשפחה?". בסנדלי קרוקס בלויים, במכנסי טרנינג שחורים ובחולצת טי של חברת הניקיון שהוא עובד בה, רמי ניצב בפני השופטת וענה שלא, המשפחה נמצאת בעבודה. "שמישהו יצלם אותך, שתוכל להראות להם", חייכה אליו השופטת דיסקין. התובעת המשטרתית הצטרפה אליה: "עשית קפיצת דרך יפהפייה. כתב האישום כבר ממש לא רלוונטי, אני מתרגשת ומאחלת לך המון הצלחה".

פרקליטו של רמי, עו"ד איתי שוחט מהסנגוריה הציבורית, המשיך באותו קו: "מרגע שזרקו אותו למי השיקום, רמי שחה בשיא המהירות. כל יד שהושיטו לו הוא לקח, ועשה דברים מופלאים. הוא הגיע לבית המשפט בלי לדעת קרוא וכתוב, והיום אני מסתמס איתו בוואטסאפ. הדבר הכי חשוב שנעשה כאן, בבית המשפט הזה, הוא שרמי בחר להמשיך עם העונש לכאורה שקיבל, ולהתנדב בבית האבות למרות שסיים את הליך השיקום. אתה עובד בשתי עבודות, מפרנס את הילדים, ואני גאה בך".

"נעבור להחלטה ולטקס הסיום", הודיעה השופטת, והישירה מבט אל רמי הנרגש. "טקס סיום של נאשם בבית משפט קהילתי הוא גולת הכותרת והתכלית שלשמה הוקם בית המשפט. תהליך השיקום לא קל, אך הוא נושא פירות", המשיכה. "בכל פעם התחושה היא שהגענו לשיא שאי אפשר לשבור, ואז אנו נוכחים שהשיאים ממשיכים להמריא. הנאשם עשה תהליך חיובי ביותר בכל התחומים הדורשים טיפול. הטיפול הרגשי נשא פירות, גם בתחום הכלכלי. התרשמתי לראות את המסירות הרבה שלו לילדיו ואת החום הרב השופע ממנו כלפיהם. הדברים מרגשים ביותר ונוגעים ללב. לכל מי שליווה את רמי, אין לי אלא להשתמש באמור בתפילת 'מי שבירך' על 'עוסקים בצורכי ציבור באמונה'. רמי, אני מזמינה אותך לקבל את התעודה".

כך נראה "טקס סיום" – לא "גזר דין", חס וחלילה – בבית המשפט הקהילתי ברמלה. שנתיים לפני כן היה רמי על המסלול הבטוח לבית הסוהר. בכל לילה הוא היה מגיע לבית כנסת אחר ברחבי הארץ, ומזדקק לקופת הצדקה – לא כמקבל, אלא כלוקח. כבר כילד למשפחה קשת יום בלוד, לא הצליח רמי להסתגל למערכת של בית הספר. לקוי למידה, יש לשער, שלא זכה לאבחון ולטיפול. גם בגיל 33 לא ידע לקרוא ולכתוב. אחרי שהתחתן והתגרש מצא את עצמו בחובות גדולים, והתקשה לפרנס את ארבעת ילדיו. עבודת יומו לא הספיקה להישרדותו הכלכלית, והוא הסתייע בקופות הצדקה שרוקן. בבית הכנסת ברחוב חשוון במודיעין הוא גנב את הקופה האחרונה שלו, ואז נתפס בידי המשטרה. בכתב האישום שהוגש נגדו נכתב שרמי "התפרץ למקום המשמש לתפילה בכוונה לבצע גנבה שלא בתום לב, ועקר כספת מתוך בימת הקודש".

אבל במקום להיכנס להליך פלילי רגיל – שבו נציגי המדינה יעשו הכול כדי לשלוח אותו אל מאחורי הסורגים, ובסיום מאבקם עם הסנגוריה הציבורית תסכים איתם השופטת ותגזור עונש מאסר בפועל – הצטרף רמי למסלול שונה לחלוטין. בסיומו הגיע רמי – כזכור, נאשם בפלילים – לרגע שבו יושבי האולם נעמדו לכבודו ופתחו במחיאות כפיים. היו שקראו "כל הכבוד", היו שקמו והפריעו את דרכו אל השופטת בחיבוק חם. דיסקין עצמה נעמדה ולחצה את ידו, ומיד הצטרפו נציגי ההגנה, התביעה, מערכת הרווחה ומערכת המבחן לצילום משותף. כשמאחוריו שנתיים של הליך שיקום רב־תחומי, נגזרו על רמי, בהתאם להסדר טיעון, 60 שעות עבודות שירות, חצי שנה של פיקוח קצין מבחן שימשיך לסייע לו, וארבעה חודשי מאסר על תנאי אם ישוב לפרוץ ולגנוב בשלוש השנים הקרובות. ניתן הדין.

שיבוש מהלכי משפט

הטקס המוזר הזה הפך לאפשרי בעקבות פעילותה של ד"ר דניאלה ביניש, מייסדת פרויקט בתי המשפט הקהילתיים בארץ ומובילת צוות ההיגוי שלו מטעם ג'וינט ישראל אשלים. למיזם שותפים גם הנהלת בתי המשפט, משטרת ישראל, משרד המשפטים, הסנגוריה הציבורית, משרד הרווחה ועוד. בית המשפט הקהילתי הראשון בארץ הוקם ב־2014 בבאר־שבע, כמודל ש"רוכב" על כוח האדם הקיים במערכת המשפט הרגילה. ברמלה הוקם בית משפט בספטמבר 2015 – שניהם מתוך הסכמה על תוכנית פיילוט מצומצמת, שמאפשרת לתת לנאשמים הזדמנות לעבור הליך שיקום בבית משפט קהילתי, במקום הליך פלילי רגיל. הוועדה לבחינת מדיניות הענישה והטיפול בעבריינים במדינת ישראל, שהוקמה עוד ב־2011, בחנה במהלך עבודתה את הפרויקט, וב־2015 המליצה לאמץ אותו ולהרחיב את הפיילוט. המלצותיה אומצו בידי הממשלה, ובהמשך קם בית משפט קהילתי בתל־אביב. בשנה הקרובה אמור לקום אחד נוסף בנצרת.

מי שיציץ לתוך דיון של בית המשפט הקהילתי רק לדקה או שתיים, יתקשה להבחין בהבדל בינו ובין מקבילו הפלילי המוכר. הדיון נערך באולם רגיל בבית משפט השלום, וכמו בכל הליך פלילי גם כאן מעורבים תביעה והגנה, שופט ושירות מבחן. אבל מי שייכנס, יתיישב על הספסלים וישהה עוד כמה דקות באולם, יגלה את הפערים המשמעותיים. מטרתו של בית המשפט הזה אינה לנהל דיוני הוכחות, להרשיע, להעלות טיעונים לעונש ולגזור דין, אלא להביא את הנאשם לתהליך שיקום ארוך ואינטנסיבי, ובעיקר מוצלח.

המסלול מתחיל בבית משפט השלום: לאחר הגשת כתב אישום בעבירות פליליות קלות יחסית בתחומי האלימות, הרכוש, הסמים והמשפחה, יכולים הסנגור, השופט ואפילו התביעה להציע לנאשם להגיש את עצמו כמועמד להליך של בית משפט קהילתי. אם נציגי ההגנה והתביעה מגיעים להסכמה, יעבור הנאשם לבדיקת שירות המבחן, שיסקור את נסיבות חייו ויעריך את סיכויי השיקום. לאחר המלצת שירות המבחן יכריע שופט השלום אם להעביר את הנאשם להליך המקביל בבית המשפט הקהילתי.

בכל בית משפט כזה עובד צוות קבוע של סנגורים, תובעים, קציני מבחן ושופטים, שנבחרו והוכשרו בקפידה לתפקיד הייחודי. מסלול השיקום מתחיל כשהנאשם מתייצב יחד עם הסנגור בשירות המבחן. קצין מבחן ועובדת סוציאלית יבנו יחד איתו תוכנית שיקום רחבה, הכוללת טיפול נפשי־אישיותי. הוא יישלח למפגשים עם פסיכולוג ועובדת סוציאלית, ובמקרי הצורך – גם לטיפול זוגי או גמילה מסמים. בנוסף יזכה הנאשם לסיוע תעסוקתי וכלכלי: רכישת מקצוע, קורסים בניהול כלכלי, מציאת דירה, עזרה עם הילדים ועוד. הסנגור יעמוד לצד הנאשם לכל אורך ההליך, ויסייע לו למצות את זכויותיו ברשויות הרווחה ובביטוח הלאומי.

פעם בשבועיים, פחות או יותר, יתייצב הנאשם בפני שופט בית המשפט הקהילתי כדי לדווח על התקדמותו. השופט עשוי להעניק לו עידוד אקטיבי – כפי שעשתה דיסקין, כשהשתמשה בהחלטות משפטיות כמעין פרס על הוכחת התקדמות. "אתה מתמיד בתהליך הטיפול, ואני רוצה לתת לכך ביטוי", פנתה השופטת באחד הדיונים אל עבדאללה, נאשם בעבירות אלימות. "אני מורה למשטרה להשיב לך את המכשיר הנייד שלך, שנתפס כחלק מהראיות. אל תיקח את זה כמובן מאליו, אני רוצה שתמשיך ותשתף פעולה ולכן אני מחזירה לך אותו. זה לא קורה בכל הליך".

אלעזר, נאשם בעבירות סמים שהגיע לשלב החמישי והאחרון בהליך השיקום, קיבל מהשופטת מחמאות על עמידה בתוכנית ועל התנהלות אחראית. "כביטוי לתקווה שתלויה בך", אמרה דיסקין בחיוך, "ונוכח ההתנהלות הראויה בהליך השיקום, העובדת הסוציאלית של בית המשפט הקהילתי תעניק לך שי: ארוחת בוקר זוגית". נציגת ארגון הג'וינט, שמימן את המחווה, העניקה לאלעזר מעטפה ובה השובר, לקול מחיאות כפיים.

הליך השיקום עשוי כמובן להיתקל גם בקשיים. במקרה כזה, כל הגורמים המעורבים עורכים סיעור מוחות בשאלה כיצד אפשר לסייע לנאשם להתגבר ולהמשיך. אם הדבר אינו צולח והנאשם מחמיץ את ההזדמנויות שניתנו לו, הוא יצא מהתוכנית וישוב אל ההליך הפלילי הרגיל. לעומת זאת, אם המאמצים עולים היטב וכלל הגורמים מאשרים כי הנאשם סיים בהצלחה את הליך השיקום, הוא יזכה לגזר דין מקל מאוד במסגרת הסדר טיעון.

"מה שהמדינה עושה כיום נגד פשיעה, לא עוזר. הסנקציות והענישה לא עובדות, הכלים לא אפקטיביים", אומרת ד"ר ביניש. "בעולם, ובשנים האחרונות גם במדינת ישראל, מבינים שקשה להתמודד עם עבריינות חוזרת. למעלה מ־40 אחוזים מהאסירים נעצרים שוב לאחר שהם משתחררים מהכלא. בפשיעת נוער מדובר על 75 אחוזים. אלה נתונים מטורפים, וחברתית אנחנו לא יכולים להשלים איתם".

לדברי ביניש, מערכות המשפט והאכיפה מודעות לחוסר האפקטיביות של פעילותן. "יש תסכול גדול מכך שהכלים הפליליים הקלאסיים לא עובדים, או עובדים רק בחצי מהמקרים. כולם שואלים למה זה קורה ומה אפשר לעשות אחרת". מדובר גם בבזבוז עצום של כספים: "עלות החזקתו של אסיר בישראל היא כ־3 מיליוני שקלים בשנה. אנחנו מוציאים המון כסף על משהו שפעמים רבות לא עובד. מה תרמה ההשקעה הזאת? הכלכלה היא לא מניע עיקרי, אבל היא היבט חשוב".

אולי הענישה פשוט לא חריפה מספיק?
"כל המחקרים בעשור האחרון מראים שענישה אינה אפקטיבית. יש הרבה הסברים לכך, אבל העובדה היא שאנשים שנענשו בחומרה לא מפחדים לחזור ולפשוע, גם כשהם יודעים מה המחיר שמצפה להם. מערכת המשפט מקיימת שעות רבות של דיונים בשאלה אם לגזור שנתיים מאסר או ארבע שנים, בעוד המחקרים מראים שההשפעה של זה זניחה. גם מי שחושב שהמטרה היא הרחקה מהחברה, צריך לדעת שלרוב מדובר על הרחקה לשנים מעטות מאוד. 80 אחוזים מהמורשעים נשפטים לתקופת מאסר של שנתיים ומטה. כמובן, הענישה צריכה להיות תואמת לעבירה. אי אפשר לאסור אדם למשך עשור בגלל פריצה לחנות".

 

ד"ר דניאלה ביניש: (למעלה) "העובדה היא שאנשים שנענשו בחומרה לא מפחדים לחזור ולפשוע גם כשהם יודעים מה העונש שמצפה להם. מערכת המשפט מקיימת שעות רבות של דיונים בשאלה אם לגזור שנתיים או ארבע שנים, בעוד המחקרים מראים שזה זניח"

בית דין לא יעזור

ביניש (42) היא בתם הבכורה של נשיאת בית המשפט העליון בדימוס השופטת דורית ביניש ועורך הדין יחזקאל ביניש. אחרי שירות צבאי בחיל המודיעין היא למדה משפטים באוניברסיטה העברית, התמחתה אצל המשנה לפרקליטת המדינה, ועבדה במחלקה הפלילית בפרקליטות. בהמשך יצאה ללימודים באוניברסיטת פנסילבניה, שם כתבה דוקטורט שכותרתו "בתי משפט כפותרי בעיות". לאחר ששבה לארץ הצטרפה לג'וינט אשלים כמנהלת תוכנית "משפט וקהילה", ובמסגרת זו הובילה את המהלך להקמת בתי המשפט הקהילתיים.

"מתוך הבנה שהענישה לא עובדת, העולם התחיל לחזור אל הקרימינולוגיה", אומרת ביניש, שהיא גם ראש החטיבה למשפט פלילי וקרימינולוגיה במרכז האקדמי למשפט ועסקים. "חזרנו לברר מי הם העבריינים, מאיזו אוכלוסייה הם מגיעים, מה מניע אותם. רוב העבריינים־החוזרים סובלים מבעיות חברתיות, כלכליות ואישיות לא פתורות, שמובילות אותם בין השאר לפנות לעבריינות. אם יש לאדם לקות שבגללה הוא מבצע עבירות, ענישה לא תמנע ממנו את השיבה אל הפשע. כמוהו גם אדם שפושע כי הוא סובל מעוני, או כדי להשיג מנת סם. אם כלאנו אותו במשך ארבע שנים, בזמן הזה הוא אכן לא ביצע עבירות בחוץ, אבל בינתיים הבעיה שלו נשארה ובדרך כלל החמירה".

כלומר, המערכת לא מטפלת בשורש העבריינות.
"בדיוק. המערכת לא מגיעה לבעיות השורש, שהן פחות במישור האכיפה ויותר במישור הרווחה והניכור החברתי. שירות בתי הסוהר משקיע הרבה בשיקום עבריינים, אך מרביתם מרצים פחות משנה של מאסר, וזו תקופת זמן שאינה מספיקה לשיקום. אנחנו גם יודעים עד כמה הסביבה של הכלא – שבה יש עוד עבריינים במרחב סגור – מביאה לעבריינות חוזרת".

את שוללת את התפיסה של "שברת – תשלם", של ענישה למטרת הרתעה.
"אני לא חושבת שאדם לא צריך להיענש. השאלה היא איזו ענישה, ובעיקר מה נלווה אליה. ענישה על מנת להכאיב או להרע אינה לגיטימית. אנחנו לא בעולם של 'עין תחת עין'. אבל אנחנו חברה ששמה את האוכלוסייה הענייה בכלא, וזה לא ראוי".

לא, אנחנו שמים עבריינים בכלא.
"ורובם הפכו לכאלה כתוצאה מעוני. כשניתן תשובה לעוני, נפתור את העבריינות. מעמד סוציו־אקונומי נמוך לא מתבטא רק במחסור במשאבים, אלא גם במחסור בנגישות. אם הילד שלי סובל מלקות למידה, אני יודעת אל מי לגשת, ורופא המשפחה מתייחס אליי יפה, מסייע לי. כל זה כי אני במעמד חברתי גבוה. אבל יש הורים שאין להם ידע, תמיכה ומשאבים. הם חווים הדרה, ויש בפניהם חסמים. יכולה להיות אם דואגת, טובה וקשובה, ועדיין – היא עובדת בשלוש משרות, חוזרת בחצות, ואין לה זמן לשיחה עם המורה באמצע היום. ילד שלא מצליח ללמוד בגלל לקות למידה, ואמא שלו עסוקה בפרנסה – איך הוא יגדל? אם הוא יבצע עבירות, כל הכלים המשפטיים לא יעזרו לו. הוא צריך כלים אחרים, שעולם המשפט לבדו לא מספק. מנגד, גם העולם החברתי, הסוציאלי והחינוכי לא יכול לטפל לבדו. עובדה שהגענו עד הלום.

"אין ילד בן 15 שקם בבוקר ורוצה להיות עבריין. יש נער במצוקה שסובל, שלא מצליח להתמודד. רוב העבריינים לא מתכננים להיות כאלה וגם לא מתכננים את העבירות שלהם. זה לא השוד מהסרט 'אושן 11'. אלה עבירות מהתפרצות רגשית של אלימות וזעם, מאיבוד שליטה, מכעסים או התרסה ותחושת חוסר שייכות. אם אנחנו מבינים את זה אנחנו צריכים לטפל בזה".

מיקוד אחר

בית המשפט הקהילתי הראשון בארצות הברית הוקם בשנת 1993, בשכונת טיימס סקוור בניו־יורק. הוא מכונה "בית המשפט הקהילתי מידטאון", וכיום הוא שוכן ברחוב 54 מערב, בשכונת הל'ס קיטצ'ן. אחד מנידוניו המפורסמים היה שחקן הקולנוע היהודי (לשעבר) שיה לה־באף, שנעצר בעקבות התפרעות בשכרות, כשנכח בקהל בהצגה "קברט". במסגרת תהליך השיקום התחייב השחקן לטפל באלכוהוליזם שלו ולהצטרף לתוכנית גמילה.

כיום פועלים בארה"ב כשלושים בתי משפט קהילתיים. בהשראת המערכת האמריקנית הוקמו מסגרות כאלה במדינות אחרות, ובהן אוסטרליה, בריטניה וקנדה. בישראל הפרויקט עדיין נחשב לניסיוני, והוא צעיר מכדי להציג מסקנות מוחלטות. עד היום נכנסו לאולמות בתי המשפט הקהילתיים בארץ 450 נאשמים: 282 מהם עדיין נמצאים בהליך השיקום, 73 סיימו אותו בהצלחה, ו־95 נשרו ושבו אל המערכת הפלילית הרגילה.

"עולם המשפט הפלילי הוא כמו טניס: אתה כסנגור בצד אחד של המגרש, התביעה בצד השני. בבית המשפט הקהילתי, לעומת זאת, אנחנו עובדים כצוות", מסביר עו"ד שוחט. "בית משפט רגיל יכול למשל לשלוח נרקומן לתסקיר מבחן ובדיקת שתן. אם הוא לא עמד בתנאים, הצעד הראשון של התביעה יהיה להתנפל על התסקיר כמוצאת שלל רב, והסנגור יצטרך להתגונן. בבית המשפט הקהילתי הדברים לא באים בהפתעה. מדי בוקר מקיימים פגישה של כלל הגורמים בראשות השופטת, ומשוחחים על כל התיקים. שם אני מיידע את התביעה בכל דבר, הכול צריך לצוף. כשאנשים נמצאים בהליך, הנטייה היא לא לזרוק אותם אלא להרים אותם.

"אני מייצג למשל בחור שסובל מהתמכרויות, ושכבר ישב בכלא על מגוון עבירות. הוא נכנס להליך בבית המשפט הקהילתי, ושילבנו אותו בקהילה תומכת. כשראינו שהוא מתקדם, הסרנו לאט־לאט את התנאים המגבילים – אבל הוא חזר לביתו ושוב השתמש בהרואין. בישיבת הבוקר קצין המבחן אמר: 'הוא אמנם צרך את הסם, אבל סיפר לי מיד, לפני שעלינו עליו'. התביעה אמרה: 'בסדר, זה לא מקובל עלינו, אבל בואו נייצר מדרג. נגיד לו לחזור להיות נקי, ואם יישאר נקי – שימשיך בשיקום. אם לא, נראה מה לעשות'. אני אמרתי: 'בואו נגיד לו שנקבע דיון בעוד שבועיים, ועד אז הוא ימסור שתי בדיקות נקיות'. בהליך רגיל המדינה הייתה מבקשת לגזור את עונשו, ואני הייתי דורש לדחות את הדיון וטוען שזו נפילה קטנה וחד־פעמית; בהליך הקהילתי כולנו בעצם אמרנו את אותם הדברים. זה ההבדל: לא חובטים זה בזה, אלא מאוגדים יחד. הנאשם אפילו מרגיש שהשופט בא לקראתו, ושהתביעה אומרת עליו מילים חמות".

פקד סיון אטיה, תובעת משטרתית בכירה בשלוחת דן, מייצגת את התביעה בבית המשפט הקהילתי במחוז תל־אביב. "בדרך כלל, תובע מקבל החלטות שנסמכות על הראיות, בלי להכיר את הנאשמים שעומדים מאחורי כתב האישום", היא אומרת. "גם כשאני מקבלת חומר חקירה, אני מפעילה שיקולים משפטיים ללא מעורבות רגשית. אבל לא כך בתפקיד שלי בבתי המשפט הקהילתיים. אני נמצאת בתמונה מרגע שמגבשים עמדה אם להכניס את הנאשם למסלול הזה, ואז אני מלווה אותו בהליך ארוך, ונחשפת כמעט לכל עולמו. אני מכירה אותו לפרטי פרטים, רואה את השינוי הגדול שהוא עובר, ולא יכולה שלא לפתח אמפתיה. אני רוצה להיות מעורבת, אני מתעניינת, כי חשוב לי שישתקם".

ובמקרים כאלה את מאבדת את נקודת המבט שלך כתובעת?
"לא, זו פשוט עבודת תביעה שונה. בישיבת הבוקר אני מעלה את כל הלבטים והטענות, ולעיתים מתפתח דיון סוער, שבו אני עומדת על האינטרס של התביעה ומפקחת על ההליך. אבל השאיפה היא להגיע למתווה מוסכם, ולרוב זה קורה, גם אם לא תמיד. הנאשם אינו חשוף לדיון הזה, כי אנחנו מבינים שזה יזיק לו. אנחנו מעוניינים לשדר לו שכולנו רוצים בטובתו. נאשמים שומעים בדרך כלל מהתביעה עמדות נוקשות, שמדגישות את החסרונות שלהם וממנפות את הנפילות שלהם. כאן פתאום הם שומעים מנציג המדינה מילות חיזוק. אני ממש רואה איך זה מקדם, מעודד ונוטע בהם מוטיבציה להמשיך בדרך השיקום.

"להיות תובע קהילתי זה להרחיב את נקודת המבט שלך לזווית השיקומית. אני מבינה שהאינטרס הציבורי הוא שהנאשם יעבור שיקום, ושכך החברה תצא נשכרת יותר מאשר אם ילך לכלא. ועדיין, התפקיד שלי הוא לעמוד על המשמר ולהבטיח שהאינטרס הציבורי לא יינזק. בחלק מהתיקים יש מתלוננים שנפגעו, וחשוב לשמור על המקום שלהם ולהגן עליהם. לא אסכים להקל בתנאים של מישהו שעלול לפגוע בקורבן".

ולפעמים את גם נאלצת לומר "עד כאן" ולעצור את התהליך.
"נכון, ואלו המקרים שהכי כואבים לי. נאלצתי ממש בצער להוציא מהתוכנית בחור צעיר בן 25, שכבר בגיל 12 התחיל להשתמש בסמים קשים. הוא עבר התעללות בידי אב חורג, יש לו רקע קשה של הזנחה רגשית, סיפור חיים עצוב. הבחור הזה נכנס לתוכנית בהסכמתנו, וטופל בתחליף סם לקראת התנקות. לדיון הראשון הוא הגיע עם הילד שלו, תינוק קטן, ואמר באולם כמה הוא רוצה לעשות את השינוי בשבילו. הוא היה ממש חדור מוטיבציה להיות אבא טוב. בדיון השני כבר התחילה הידרדרות, והוא חזר להשתמש בסמים. במשך כמה חודשים ניסינו לשלב אותו במסגרות טיפוליות, והוא פשוט לא הצליח להתמיד בהן. הוא היה מגיע לדיון בבית המשפט ובכל פעם מחדש אומר לנו בדמעות: 'אני רוצה, אבל לא מצליח'. האמנתי לו, רציתי לתת לו הזדמנות לנסות שוב, אבל בשלב מסוים כבר לא יכולתי להסכים לזה.

"כשהוא עבר להליך הפלילי הרגיל, ניצבתי בעמדת התובעת והצגתי טיעונים לעונש. לבסוף הוא נידון למאסר בפועל. היה לי ממש קשה לטעון נגדו. נחשפתי לחיים שלו, אני יודעת איך הנסיבות הובילו אותו לאן שהובילו, וכמה הוא באמת ניסה להתמודד. כעת אני מכניסה אותו לכלא, ומאחוריו נותר תינוק. הסיפור הזה ליווה אותי הרבה זמן. אני עדיין חושבת שאותו בחור צריך לחזור לבית המשפט הקהילתי, כשהוא יהיה בשל יותר".

גם תפקידם של הסנגורים בבית המשפט הקהילתי חורג מהמתחם המשפטי המסורתי והמוכר. "אם לנאשם יש חוב כספי, אני עוזר לו לסגור אותו. אם יש זכויות מהביטוח הלאומי, אני דואג שהוא יקבל אותן", אומר שוחט. "רוב העבודה היא מאחורי הקלעים – בביקורי בית, בשיחות עם נאשמים יום־יום. אתה משמש לא רק כסנגור אלא כמעין אח גדול. אפשר לומר שגם המשפחה שלי מגויסת למשימה. אני הולך לבית המשפט הקהילתי עם הבנות שלי באופן קבוע. בחלק נכבד מהמקרים שבטיפולי, הן נפגשות עם ילדי הנאשמים ונוצרות חברויות. אני כמובן לא חושף בפניהן את הרקע של המשפחה, אלא אומר שאלו חברים של אבא מהעבודה".

מה קורה כשהנאשם מתנגד למה שנראה בעיניך כמסלול יעיל לשיקום, ומעדיף אפיק אחר? אתה מיישר קו עם עמדתו, או מושך לכיוון עמדת בית המשפט?
"לא אפעל בניגוד לרצונו של הנאשם. אייצג אותו ואסביר מדוע אנחנו מתנגדים. אבל בשיחות בינינו, אני אנסה להביא בפניו את התמונה בכללותה. הרבה פעמים נאשם מגיע עם תפיסה מסוימת, וכאשר הוא פוגש את בית המשפט הקהילתי, הוא מגלה אמון ומרכך את עמדותיו".

להישען על מקל הליכה

אירנה, בת 35, הגיעה לבית המשפט הקהילתי לאחר ששוטרים שערכו אצלה חיפוש גילו כמות גדולה של סם. היא מספרת כי בגיל 16 עלתה לארץ מהקור הסיבירי כשהיא מלווה באמה בלבד, ונותקה לחלוטין מסביבתה המוכרת. "ארבעה חודשים אחרי שהגענו לישראל כבר התחלתי להשתמש בסמים קשים. הכרתי חברה שהביאה לי סמים חינם במשך חצי שנה. כשהיא הפסיקה לתת לי, התחילו אצלי קריזים. הייתי דוקרת, נותנת מכות. בגיל 19 הורשעתי בחמישה מקרי תקיפה ואיומים, ונכנסתי לכלא לשנה. כשהשתחררתי הייתי צריכה כסף, והתחלתי לעבוד בזנות בבאר־שבע. ככה במשך 12 שנה. בזמן הזה נולד לי ילד. הוא לא חי איתי אלא עם אמא שלי, בנתיבות. כשהוא היה בן שמונה היא סיפרה לו לראשונה שבעצם אני אמא שלו. לפני כן הוא לא ידע. כיום הוא בן 12, ואני בכלל לא מכירה אותו. אני לא בקשר איתו, לא בקשר עם המשפחה. הייתי רוצה להיות יותר עם הילד שלי, אני אוהבת אותו, אבל כרגע זה מה שיש".

בדיעבד, אירנה מודה לשוטרים שהובילו אותה אל שערי בית משפט השלום בבאר־שבע. "כשילד עושה צעד ראשון, אמא שלו מחזיקה לו את היד ולא עוזבת עד שהוא מרגיש בטוח. רק אז היא לאט־לאט משחררת, שינסה לצעוד בעצמו. כך אני הרגשתי בבית המשפט, כמו ילדה שבפעם הראשונה בחיים היה לה על מי להישען. הרגשתי שיש כאן מקל הליכה, ואני יכולה להרפות, לצבור ביטחון ולנסות לצעוד.

"כשקיבלתי את תעודת הסיום, השופטת ירדה אליי מהדוכן שלה ונתנה לי חיבוק. אין לי מילים לומר מה הרגשתי באותו רגע. היית צריך לראות איך הסתובבתי בכל באר־שבע והראיתי לכולם את התעודה שלי. היום היא תלויה על הקיר היכן שאני גרה. אם לפני שלוש שנים מישהו היה אומר לי שאני מאוהבת בשופטת ובקצינת המבחן, הייתי דוקרת אותו. היום אני אומרת לכל החברים שלי שאני אוהבת את השופטת, ומי שיש לו בעיה – שיקפוץ. כן, אני אוהבת את השופטת ואת קצינת המבחן, ואני מרגישה שגם הן אוהבות אותי".

איך זה בא לידי ביטוי?
"למשל, כשאני נכנסת לאולם של השופטת – גם אם היא עסוקה בדיון אחר, היא מיד מחייכת ושואלת מה נשמע. זה לא רק היא, אפילו התובעת אוהבת אותי. התהליך שלי היה קשה, עם הרבה עליות וירידות. פעם אחת נפלתי שוב והשתמשתי בסמים. כשעמדתי בבית המשפט, התובעת הסתכלה לי בעיניים ואמרה: 'המנהל שלי רוצה לסגור את התיק, להעביר אותך מהקהילתי. תקשיבי לי טוב, אירנה, אני לא מוותרת עלייך. אני מתכוונת להילחם עלייך'. שתבין, זו מי שהכניסה אותי לכלא בפעם הראשונה. אמרתי לעצמי: אפילו התובעת דואגת לי, נלחמת בשבילי.

"אתה יודע מה זה לעמוד מול שופטת ולהרגיש שמסתכלים אליי בגובה העיניים? שלא חושבים 'הנה הנרקומנית הזאת', אלא מתייחסים אל הבנאדם שאני, אל האופי שלי? הרגשתי שפתאום יש לי כוח. שמחתי בכל פעם שהייתי צריכה להתייצב בבית המשפט. לפגוש את הסנגורית, את התובעת, את השופטת. סמכתי עליהן, והייתי מספרת להן בעצמי כשנפלתי. עשיתי דרך ארוכה, והן צעדו איתי יד ביד ולא שחררו עד שיכולתי להתחיל לצעוד בעצמי".

היום אירנה בהחלט צועדת בעצמה. כבר שנתיים היא לא עובדת בזנות, וגם מהסמים נגמלה. "אפילו אם לא יהיה לי כסף לאוכל, אני לא מתכוונת לחזור לשם", היא אומרת. מצד שני, היא לא הצליחה לסיים קורס של הכשרה תעסוקתית. "נכנסתי לדיכאון והרגשתי שלא אוכל להתמיד. לא רציתי שהביטוח הלאומי ישלם ואני לא אעשה כלום, אז ביקשתי מהעובדת הסוציאלית להקפיא את הקורס. היא אמרה לי: 'תנוחי, ברגע שתרגישי שאת יכולה – אנחנו נממן לך'".

לקורס הזה אירנה נרשמה לאחר שבית המשפט שלח אותה לאבחון תעסוקתי. "לא ידעתי שאני טובה במשהו, ושם ממש החמיאו לי. אני רוצה לעסוק באלקטרוניקה, ללמוד להלחים באופן מקצועי. אני טובה בזה. אני מתקנת טלפונים בבית. יש לי הרבה חלקים ואני מתקנת לחברים".

כחלק מתהליך השיקום הצטרפה אירנה למיזם מיוחד: להקה שהוקמה בבית המשפט הקהילתי בבאר־שבע. "השתתפתי ושרתי כבר בשש הופעות. כל חברי הלהקה הם מבית המשפט. שרנו שיר של ריטה – 'יום אחד זה יקרה, בלי שנרגיש, משהו ישתנה, משהו יירגע בנו, משהו ייגע בנו, ולא יהיה ממה לחשוש'. הופענו בדימונה, ואחרי ההופעה ראש העיר ניגש אליי באופן אישי ואמר לי כל הכבוד וכמה ששרנו יפה. זה ריגש אותי. אנחנו מגיעים גם לבתי אבות, משחקים עם הקשישים ושרים להם.

"כל החיים חשבתי מה נלקח ממני, כמה פספסתי שאין לי משפחה. היום בלהקה אני מרגישה שסוף־סוף יש לי משפחה שאוהבת אותי, גם אם זה לא קשר דם. זה גרם לי להפסיק לכעוס על המשפחה שלי. אם הם לא רוצים אותי, זה בסדר, אני מבינה. מה שיש לי עכשיו היה שווה את כל הקשיים, את כל מה שעברתי. הדרך עוד ארוכה, אני יודעת, אבל היום אני אישה אחרת, ואני גאה בעצמי".

אני שואל את ביניש מה היעד שאליו שואפת המערכת של בתי המשפט הקהילתיים. "החלום הוא שנוכל לעזור לכמה שיותר", היא אומרת. "המציאות הכי ורודה מבחינתי היא שלא יהיה בארץ אדם אחד שמתאים להגיע לבית משפט קהילתי, ולא מקבל את ההזדמנות".

היא מספרת על אם שעברה תהליך שיקום, ולטקס הסיום בבית המשפט הגיעה גם הבת שלה, בת 11. "הילדה נעמדה שם ואמרה בפני כולם שהיא מבקשת להודות למדינת ישראל ולבית המשפט. היא אמרה: 'אמא הרביצה לי כי היה לה קשה. תודה שהחזרתם לי אותה. אמא שלי חזקה, אני שמחה בה'. היית צריך לראות את האמא עומדת שם גאה. אני מספרת את זה כדי להגיד: לא צריך לסמן מטרות רחוקות, מספיק שבתי המשפט הקהילתיים יעזרו ככה לעוד ילדה ואמא. מבחינתי, דיינו".

שיקום העבריין תורם לקהילה: השופטת אסתר חיות, נשיאת בית המשפט העליון

תופעת העבריינות החוזרת, הרצידיביזם, היא מהתופעות החברתיות השליליות והמאתגרות ביותר בתחום אכיפת הדין הפלילי. התופעה מוכרת במיוחד בסוגים של פשיעה קלה ובינונית, ומתבטאת בחזרתם של עבריינים למעגל הפשיעה לאחר שסיימו לרצות את עונשם, בלי שהענישה הפלילית מרתיעה אותם.

בתי המשפט הקהילתיים הוקמו במטרה לצמצם את התופעה הזו. המודל הקהילתי מתמקד בתהליכי השיקום של העבריין, תוך תיאום ושיתוף פעולה בין כל הגורמים המעורבים בהליך המשפטי, ובליווי של שירותי הרווחה ברשות המקומית ושל גורמי הקהילה. המודל, שפותח בארצות הברית והוטמע במדינות נוספות, מסייע לצמצם את מצבי המצוקה והמשבר שהם גורמים מרכזיים להתנהגות העבריינית, מתוך תפיסה שמציאת פתרון הוליסטי לבעיות העבריין תוביל בסופו של יום לשילובו כאזרח נורמטיבי בקהילה, ותמנע ממנו להפוך לעבריין חוזר. שיקום העבריין והוצאתו ממעגל הפשיעה, יש בהם כדי לתרום לא רק לשיפור חייו וחיי משפחתו: הם תורמים תרומה חשובה גם לשיפור איכות החיים בקהילה שהוא משתייך לה.

מערכת בתי המשפט רואה חשיבות עליונה בקידום פרויקט בתי המשפט הקהילתיים ומקצה לכך משאבים רבים. היא תמשיך לעשות כן עד להשלמת פריסתם של בתי המשפט הקהילתיים בכל רחבי הארץ.