ג'ורג' פלמר פוטנאם שהה בביתו בעיירה ריי שבמדינת ניו־יורק, כשקיבל סוף־סוף את המסר המיוחל: "ויולט. להתראות. א.א". מי שחתומה על המסר התמציתי בשתי אותיות גדולות הייתה אמיליה ארהארט, האישה שפוטנאם שלח לעשות היסטוריה. במילת הקוד "ויולט" ביקשה ארהארט לומר: זה קורה, אנחנו ממריאים.
בשעה 9:51 בבוקר, ביום 17 ביוני של שנת 1928, תשעים שנה אחורנית, הצליח מטוס תלת־מנועי מתוצרת פוקר להמריא מנמל טרפאסי שבניו־פאונלנד אחרי שלושה ניסיונות כושלים. יעד הטיסה המקורי היה סאות'המפטון, והעיתוי לא היה מקרי. שנה קודם לכן חצה הטייס האמריקני צ'ארלס לינדברג את האוקיינוס האטלנטי לבדו, בטיסה שנמשכה כ־33 שעות וחצי, וזכה לפופולריות חסרת תקדים. הוא היה איש השנה הראשון אי־פעם של מגזין טיים, ודמותו התנוססה בגאון על השער. "אנחנו" (WE), הספר שכתב בעידודו של המו"ל המצליח פוטנאם ומשחזר את חוויותיו מהטיסה ההיסטורית, היה לרב־מכר. "ספר חשוב לכל אמריקני", נכתב עליו בעיתון באותיות גדולות.
מסע הקידום בן שלושת החודשים שערך לינדברג הפך אותו לאחד האנשים המוכרים בעולם. ארה"ב הייתה שרויה אז בקדחת תעופה. אחרי לינדברג ניסו רבים וטובים לשחזר את האתגר, חלקם גם קיפחו את חייהם למען המטרה.
בלונדון התגוררה באותם ימים איימי גאסט, אמריקנית עשירה ואשתו של חבר פרלמנט בריטי, שרצתה להיות האישה הראשונה שתחצה את האוקיינוס. היא שכרה מטוס, העניקה לו את השם "פרנדשיפ" ("ידידות") כמחווה ליחסים החמימים בין אנגליה לארה"ב – כמו אלה שהשכינה בביתה – ותכננה לזכות בתהילת עולם. אלא שאז הבינה שלא תוכל לצאת למסע הרה סכנה זה. היו שסיפרו שכאשר שמע בנה הסטודנט על תוכניותיה השאפתניות, איים שאם תעלה על המטוס בכוונתו לעזוב את ייל. לזה גברת גאסט כמובן לא הייתה מוכנה. היא פנתה לפוטנאם והטילה עליו משימה לא פשוטה: למצוא לה מחליפה ראויה. באחת הביוגרפיות שנכתבו על ארהארט מסופר שגאסט גם העמידה קריטריונים: על המועמדת להיות טייסת, משכילה, מצודדת ובעלת נימוסים שיהלמו את החברה האנגלית, שבוודאי תקבל את פניה עם הגעתה.
ארהארט, כמעט בת 31, הייתה בחורה גבוהה וצנומה, יפת מראה ורבת־מעש, שכבר שברה שיא עולמי אחד לנשים כשהטיסה מטוס לגובה של 14 אלף רגל. אחר צהריים אחד בחודש אפריל של אותה שנה היא שהתה בבית דניסון, מוסד שסיפק שירותים שונים לאזרחי בוסטון ובעיקר למהגרים שבהם, וארהארט שימשה בו עובדת סוציאלית. לפתע נקראה אל הטלפון, לשיחה הרת גורל שעוד תככב בכל אחד מספרי זיכרונותיה. מבעד לשפופרת נשאלה האם תיאות "לעשות למען התעופה משהו שעלול להיות מסוכן". תחילה הייתה משוכנעת שזו בדיחה. אחרי הכול, רק חמש שנים חלפו מאז שקיבלה את רישיון הטיסה שלה, וכשבע מאז שהחלה ללמוד אצל חלוצת התעופה אניטה סנוק. משהבינה שהדובר לא חומד לצון, שפשפה עיניים אפורות והחלה להאמין שזה קורה.
עשרה ימים אחר כך כבר ישבה ארהארט בריאיון מול יזמי הטיסה ההיסטורית, ובהם פוטנאם, בן זוגה לעתיד הלא רחוק. יש האומרים שהדמיון החיצוני בינה לבין לינדברג – שניהם היו אמריקנים בהירי שיער ועיניים – הוא שהכריע בליהוק למשימה. אפילו הכינוי שדבק בארהארט בהמשך, נקשר בטייס המהולל: ליידי לינדי קראו לה, מתכתבים עם הכינוי שלו – לאקי לינדי. "הדמיון שלה לקולונל לינדברג היה יוצא מן הכלל", כתב אחד העיתונאים מאוחר יותר. אחרים היו עדינים פחות וטענו כי פוטנאם זיהה את הפוטנציאל הכלכלי שטמון בטייסת יפהפייה ואמיצה, ואולי חיפש כבר מהתחלה את בת דמותו של לינדברג.
כך או כך, חודשיים אחרי אותה פגישה חברה ארהארט לטייס וילמר סטולץ ולמכונאי לו גורדון, ועלתה על הפרנדשיפ. תפקידה הרשמי היה בעיקר לשבת במטוס ולהיות לאישה הראשונה שתחצה את האוקיינוס בטיסה. את יכולותיה תְמצה בכתיבת יומן המסע. מאוחר יותר תאמר בריאיון כי "סטולץ עשה הכול, אני הייתי רק מטען, כמו שק תפוחי אדמה" – אבל זה כמובן לא הפריע לעיתונים לקשור לה כתרים. "מטוסה של ארהארט המריא מעל לאוקיינוס האטלנטי", נכתב באותיות גדולות בניו־יורק טיימס ב־18 ביוני, כשהמטוס עוד נע במסלולו. תמונה גדולה ופוטוגנית של ארהארט, עטויה בכובע טייסים, הושמה תחת הכותרת. סטולץ וגורדון נאלצו להסתפק בתמונה משותפת שנדחקה לפנים הכתבה.
האומה האמריקנית עקבה בדריכות אחר כל אות ששיגר צוות המטוס, ולא רק היא. בפריז למשל הופיעו עדכונים שוטפים על "הגרסה הנשית של לינדברג". מיס מריון פרקינס, המעסיקה של ארהארט בבית דניסון, ניצלה את דקת התהילה שלה כדי לספר לעיתונאים איך זכתה להיות היחידה ששותפה בסוד הטיסה. "זה היה ערב אחד בחודש מאי, ממש אחרי ארוחת הערב, כשאמיליה באה אליי וביקשה לדבר איתי ביחידות. ידעתי שהיא הייתה בשדה התעופה באותו היום, אבל לא העליתי בדעתי שהיא תחצה את האוקיינוס", סיפרה בהתרגשות. "היא שאלה אותי אם תוכל להיעדר לכל כך הרבה זמן מהעבודה, ואז השביעה אותי לא לגלות לאף אחד על הטיסה". פרקינס הוסיפה ותיארה את ארהארט כבחורה עליזה, מלאת אנרגיה ולהוטה לכל מטלה חדשה, וכמי שהקפידה לעטות חשאיות בכל הקשור לתחביבה התובעני. "אהבתי את האישיות שלה והביטחון שלה בעצמה, כך שנתתי לה משרה בצוות שלנו בלי לשאול אותה הרבה על ההכשרה שלה", חתמה את דבריה, ומן הסתם רצה להתראיין בכלי תקשורת אחר.
עשרים שעות וארבעים דקות אחרי שיצאו השלושה מקנדה, נחת המטוס בוויילס, אנגליה. "כאשר הגיע המטוס לנמל בארי, ויילס, בירכו השלושה את מזלם: במכלים נותר דלק רק ל־60 דקות נוספות, סערות וערפל התנקשו רוב רובו של זמן הטיסה באווירון המיטלטל", כתב לימים משה דור במעריב על הטיסה הדרמטית. בשובם לארה"ב התקבלו השלושה בתרועות, וקבלות פנים נערכו להם בניו־יורק, בשיקגו, בבוסטון וגם במלפורד, מקום מגוריה של ארהארט. השלושה אפילו הוזמנו לפגישה עם הנשיא קלווין קולידג'.
ארהארט נראתה נבוכה משהו מההמולה סביבה, בעוד פוטנאם עמל בקדחתנות כדי ללבות אותה עוד. מהר מאוד הפכה ליידי לינדי לידוענית בכל העולם, כששני שותפיה לטיסה חוסים בצילה. היא לקחה על עצמה מסע הרצאות מתיש לקידום הטיס, ספרה "20 שעות, 40 דקות" – שפורסם תחת המו"ל פוטנאם כמובן – הפך לשלאגר, ודמותה התנוססה על מוצרים שונים, החל מבגדי ספורט וכלה בסיגריות לאקי סטרייק. התספורת הקצרה שבחרה לעצמה כיאה לטייסת, והחיוך שחשף רווח חינני בשיניים, כיכבו בכל מקום אפשרי. היו לשונות שריננו על הקמפיין האגרסיבי מדי שניהל פוטנאם, אבל בעליהן לא ידעו בהכרח מה מתרחש מאחורי הקלעים. גם אם את אהבת הטיסה ארהארט חבה לאביה ולירידי הטיס שאליהם לקח אותה, אדווין ארהארט היה שתיין שפגע בפרנסת המשפחה, מה שחייב את בתו לממן בעצמה את תחביב התעופה היקר. כעת השתמשה בהכנסות כדי לשפר את הישגיה. כבעלת טור קבוע ב"קוסמופוליטן", ניצלה את הבמה כדי לדבר על נשים בתחום התעופה וחדירתן לתחום שהיה בעבר גברי למהדרין.
ארהארט לא רק רכבה על גלי ההצלחה, אלא גם שכללה את יכולות התעופה שלה והוסיפה לשבור שיאים. כך למשל היה ב־1931, כשהטיסה מטוס בגובה של 18,452 אלף רגל. באותה שנה גם נעתרה, אחרי הפצרות רבות ועיקשות, להצעת הנישואין של פוטנאם. הם התחתנו בבית אמו בקונטיקט, ולא בזבזו זמן מיותר על ירח דבש. גם כך התייחסה ארהארט למוסד הנישואין באופן ליברלי מאוד.
אופרה בשחקים
מיד אחרי חציית האוקיינוס ההיסטורית במטוס הפרנדשיפ, כשכינתה עצמה שק תפוחי אדמה, הוסיפה ארהארט בסייפא כי "אולי יום אחד אנסה זאת לבד". היום הזה הגיע במאי של שנת 1932, כחמש שנים אחר טיסתו של לינדברג. באחד הבקרים, כשישבה עם בעלה וקראה עיתון, שאלה ארהארט לפתע – "האם יהיה אכפת לך שאבצע טיסה טרנס־אטלנטית לבדי?". פוטנאם הסכים לגחמה והם החלו בחשאי לארגן את המבצע. ראשית היה צריך לטפל במטוס חד־מנועי מסוג לוקהיד וגה שארהארט רכשה לעצמה ב־1929, ופגמה שנה אחר כך. שני מכונאים מוסמכים החליפו לכלי הטיס את המנוע, התקינו טנק דלק גדול ואבזרו במכשירים חדשים. כשנשלמו ההכנות, המריאה ארהארט משדה התעופה גרייס שבניו־פאונדלנד, נחושה לעמוד במשימה.
בהתחלה הכול התנהל כמצופה והטיסה התקדמה על מי מנוחות. אלא שאז החלו לנשב רוחות צפוניות חזקות, מד הגובה הפסיק לעבוד, ערפל דחוס מילא את השמיים ואש יצאה מצינור האגזוז. כאן המקום לומר שטייסים רבים מעיזים להעלות בשנים האחרונות את ההשערה שאולי ארהארט, חלוצה ונועזת ככל שתהיה, הייתה טייסת ממוצעת. 14 שעות ו־54 דקות אחרי ההמראה היא נחתה מותשת על כר דשא בצפון אירלנד, לא מודעת כלל להיסטריה התקשורתית סביבה. צלמים ועיתונאים מכל העולם רדפו אחריה. גם בארץ צוין האירוע: בעיתון "דואר היום", תחת הכותרת "חוצת האוקינוס, אשת חיל", נכתב כי "המעופפת אמילה אירהארט, האשה הראשונה אשר עברה את האוקינוס האטלנתי, נתקבלה בניו יורק בכבוד רב". לידיעה הוצמדה תמונת ניצחון של ארהארט ובעלה, עם הכיתוב: "המעופפת עוברת ברחובות ניו־יורק והקהל מריע לכבודה". בארוחת ערב שערך ה"נשיונל ג'יאוגרפיק" ניתנה לה מדליית זהב מהנשיא הרברט הובר בכבודו ובעצמו. הקונגרס האמריקני בחר להעניק לה את "צלב התעופה המצוינת" – הראשון שניתן לאישה אי פעם. על טיסתה זו כתבה ארהארט כי היא מרגישה שהוכיחה כי "נשים יכולות לעשות את רוב הדברים שגברים יכולים. לא הכול", המשיכה, "אבל עבודות שדורשות אינטליגנציה, קואורדינציה, מהירות, קור רוח וכוח רצון".
בשנת 1934 נענתה ארהארט לאתגר סבוך שנשא פרס כספי: טיסה מהונולולו לקליפורניה, כחלק מניסיון שיווקי להעלות את קרנה של הוואי. ארהארט הצטיידה בלוקהיד וגה משוכלל יותר, וזה הועבר איתה להוואי לתחילת המסע. הסערה הפעם לא הגיעה מלמעלה אלא מהתקשורת, שלא תמכה במה שנראה לה כתעלול שיווקי. בטיסה הזו "אין שום דבר להרוויח, אבל הרבה מאוד אפשר להפסיד", טענו מומחי תעופה. ארהארט התעלמה מקולות הרקע, וביום 11 בינואר של שנת 1935 יצאה לכיוון אוקלנד, קליפורניה. הטיסה הייתה רגועה, ובשעות האחרונות ארהארט אפילו התענגה על שידור אופרה. כעבור 17 שעות ושבע דקות כבר נחתה, והפכה לאדם הראשון שטס 2,408 מיילים לבדו.
הנשיא פרנקלין רוזוולט לא התעצל, וכתב לה מכתב ארוך שבו ציין: "הראית שוב לכל הספקנים שתעופה היא מדע שלא מוגבל לגברים דווקא". אגב, חברות יפה נקשרה בין ארהארט לבין הגברת הראשונה, אלינור רוזוולט. ארהארט הבטיחה ללמדה טיס ורעיית הנשיא הצטיידה באישור מתאים, אבל התוכנית לא התממשה.
הצירוף "האישה הראשונה ש־" דבק בארהארט בכל אשר עופפה. בחמש השנים שקדמו לטיסה מהוואי היא שברה שורת שיאי טיסה נשיים, של מרחקים או של מהירות. מפעם לפעם אמרה – "אני שוברת שיא ואז מרצה עליו", כלומר תוצרי הלוואי של הישגיה עזרו לה לממן את הבאים אחריהם. החלום היה אחד: לבצע הקפה מסביב לעולם. "אני חושבת להפסיק לטוס טיסות ארוכות טווח", צוטטה בכתבה נרחבת במעריב, כמו מנבאת בלא יודעין את גורלה. "יש לי הרגשה כי לזכותי נזקפת רק עוד טיסה אחת מסוג זה, ואני מקווה כי זוהי זו".
ארהארט רצתה להקיף את הגלובוס במותנו, קרוב לקו המשווה, כלומר במסלול הכי ארוך שיש – 47 אלף קילומטרים בקירוב. תחילה היה עליה למצוא מטוס הולם למשימה. אוניברסיטת פרדו, שארהארט עבדה בה בייעוץ קריירה לנשים, מימנה לה מטוס לוקהיד חדיש מדגם אלקטרה, המצויד בכל טוב. ארהארט התייחסה אליו כמעבדה ניסויית, ועשתה הכול כדי ללמוד אותו לעומק ולהתכונן לכל תרחיש. השלב הבא היה לבחור את הנווט פרד נונן עתיר הניסיון, שהיה בקיא בנתיבי האוויר של האוקיינוס השקט. הוא היה בחור צעיר שאך נישא, שנודע ביכולותיו המקצועיות, אך גם בחיבתו לשתייה.
חלקו הראשון של המסע היה טיסה מאוקלנד להונולולו. יריית הפתיחה נורתה ביום שבו מציינים את זכרו של פטריק הקדוש, פטרונה של אירלנד, 17 במארס של שנת 1937. הטיסה, בליווי שני טייסים נוספים, עברה ללא כל הפרעה. 15 שעות ו־47 דקות נמשך המסע שארהארט כבר הכירה, ועל הדרך קבעה שיא חדש של זמן טיסה בין שתי הנקודות.
כמה שעות אחרי ההמראה מגיניאה החדשה, שמעה ספינת משמר החופים "איטסקה" את קולה המוכר של ארהארט מבעד לגלי הרדיו: "במכל נשאר דלק לחצי שעה. מן ההכרח שאנחנו נמצאים מעליכם, אך איננו יכולים לראותכם". המטוס כבר היה אז באוויר 19 שעות. עוד כמה מסרים נקלטו ברדיו, אבל הם היו קצרים ובלתי ברורים. הקשר נותק
מזג האוויר הבוגדני אילץ אותם להמתין בהונולולו. כשניסתה ארהארט להמריא להמשך הדרך לאי האולנד שבמרכז האוקיינוס השקט, מרחק כ־3,100 קילומטרים, החל המטוס להסתחרר ולרקוד על מסלול ההמראה במה שנראה כמו תקלה קשה. כשפסק המטוס ממחולו הוא נפל על בטנו, ורק במזל לא נפגע אף אחד ולא פרצה אש. הנזק היה חמור עד כדי כך שהצוות נאלץ לשלוח את כלי הטיס לתיקון בקליפורניה, ולבטל את ניסיון ההקפה הכושל. ב־20 במאי יצאו נונן וארהארט שוב מאוקלנד, הפעם מזרחה לעבר מיאמי, בטיסה שלא סוקרה ולמעשה הוסתרה מעט. רק ב־1 ביוני, כשיצאו ממיאמי לעבר אפריקה, הם הכריזו בפומבי על כוונתם להקיף את העולם. הם המריאו, הפעם לבדם, וחצו את האוקיינוס האטלנטי. כבר בדרך התקשה נונן בניווט, והבחין שהמפות שבידיו אינן מדויקות.
ב־29 ביוני הגיעו השניים לגינאה החדשה, והשלימו כ־35 אלף קילומטרים מהמסע. כל שנותר היה לחצות את האוקיינוס השקט בחזרה הביתה, לזרועות הקהל. בחצות הלילה של 2 ביולי המריא המטוס לכיוון האי האולנד. כמה שעות אחרי היציאה שמעה ספינת משמר החופים "איטסקה", שהוצבה במקום לסיוע, את קולה המוכר של ארהארט מבעד לגלי הרדיו: "במכל נשאר דלק לחצי שעה. מן ההכרח שאנחנו נמצאים מעליכם, אך איננו יכולים לראותכם". המטוס כבר היה אז באוויר 19 שעות. עוד כמה מסרים נקלטו ברדיו, אבל הם היו קצרים ובלתי ברורים. הקשר נותק. דממת אלחוט. כל הניסיונות ליצור קשר נכשלו.
ארה"ב בניצוחו של רוזוולט השקיעה סכומי עתק בחיפושים אחר הגיבורה האמריקנית ושותפה. גם בארץ עקבו באדיקות אחר הדיווחים. בעיתון דבר הופיעה ידיעה בעמודי החדשות: "אניות המלחמה הרבות והאוירונים חגים ותרים אחרי אוירונה. ספינת חופים אחת כבר הצליחה להתקרב למקום המצאה המשוער עד כדי 38 מיל".
פוטנאם סיפר בתקשורת כי המטוס בנוי יפה כדי לצוף זמן רב, אך הימים נקפו ולא נמצאו כל עקבות. ב־15 ביולי דיווח "דבר" כי "62 האווירונים שנשלחו לחפש את ארהארט חזרו אתמול לנושאת המטוסים 'לאכסינגטון' לאחר שלא הצליחו לגלות את עקבותיה של הטייסת ובן לויתה הקפיטן נונאן. נסיון זה הוא כנראה האחרון בשורת החפושים והנסיונות הרבים". מבחינת פוטנאם לא נאמרה המילה האחרונה, והוא השקיע הון בחיפושים עצמאיים, אבל לא נמצא קצה חוט. ארבעה ימים אחרי ההודעה הקודמת עדכן עיתון דבר: "אמיליה ארהארט והקפיטן נונאן יכולים להיחשב למתים, כך מודיעים שלטונות הצי של ארה"ב אחרי שהחיפושים לא העלו כלום". אמריקה הייתה בהלם.
שתי דמויות מטושטשות
היה צריך שיחלפו עוד שנה וחצי עד שתבוא ההכרזה הרשמית שארהארט אינה בין החיים, אבל הספיק יום אחד בלבד כדי שיצוצו שורת תיאוריות וקונספירציות שרוחשות עד ימינו אלה. אחת מהן גרסה כי שני יושבי המטוס נלקחו על ידי היפנים לאיי מרשל, נכלאו ועונו. למה שזה יקרה? כי נונן וארהארט היו בכלל מרגלים שיצאו למשימה חשאית מעל למתקני צבא יפניים.
באחד הימים של יולי לפני כשנה רעשו כותרות העיתונים סביב מה שנראה כתגלית חדשה: תצלום שמצאו חוקרי ערוץ ההיסטוריה בתוך תיק צבאי אמריקני. בתמונה נראות לצד כמה מקומיים שתי דמויות מטושטשות – אישה היושבת כשגבה למצלמה, וגבר צנום עומד. התמונה, טענו החוקרים, מחזקת את ההשערה כי ארהארט ונונן הוחזקו על ידי הצבא היפני, וגרוע מכך – שארה"ב ידעה על מעצרם. מומחה לזיהוי פנים מצא יותר מדמיון בין צורת השיער ומבנה הגוף של הדמות היושבת לאלה של ארהארט, מה גם שהאישה המצולמת לובשת מכנסיים – לא דבר מקובל באותם ימים. ג'וזפין בלנקו אקיאמה, שב־1937 הייתה ילדה בת 12 וגרה באי סייפן שבאוקיינוס השקט, טענה כל השנים בעקשנות כי ראתה את ארהארט בידי היפנים. "כולם דיברו עליה, הם דיברו על אישה טייסת", אמרה לכתב חדשות בשנה שעברה, כשהיא בת 91.
הסקפטים טענו שהתמונה לא ברורה דיה, שארהארט לא יכלה לטוס רחוק כל כך, ושבמטוסה לא היה מספיק דלק. בסרט "אמיליה ארהארט: ההוכחה האבודה", ששודר בערוץ ההיסטוריה, סתרו החוקרים את כל הטענות שהובאו נגדם, והביאו עוד סימוכין. מהר מאד התברר שהתמונה הסנסציונית פורסמה כבר בשנת 1935, כלומר שנתיים לפני היעלמותם. בתגובה מיהרו בערוץ להודיע כי בוטלו כל הקרנות הסרט והוא הורד מכל פלטפורמות הוי־או־די ולוחות השידורים.
כמה דיווחים שהגיעו מילידי האיים גרסו ששני אמריקנים לבנים נקברו במהלך מלחמת העולם השנייה, אבל אף אחת מהטענות הללו לא אוששה. תיאוריה עיקשת אחרת באה מכיוונו של ריצ'רד גילספי, העומד בראש הקבוצה הבינלאומית לחילוץ מטוסים היסטוריים (TIGHAR). גילספי, שעוסק כבר למעלה מרבע מאה בחקר ההיעלמות של מטוס האלקטרה, טוען שארהארט ונונן נחתו בשלום באי הלא מיושב ניקומרורו. הם שהו שם לדידו חמישה לילות לפחות ושיגרו אותות בהולים, אבל עזרה לא הגיעה, והשניים מצאו את מותם באי. קשישה בת למעלה מתשעים טוענת שכנערה שמעה את שידורי הרדיו שגילספי מדבר עליהם, ואף כתבה אותם במחברתה.
והמטוס? גילספי משוכנע שאפשר למצוא אותו תחת המים. הוא הוביל לאזור כמה צוותים, והעלה ממצאים כמו עקב של נעל, חתיכת מתכת, שריד של עצם אדם וחלק של ריצ'רץ', אבל באלה לא הייתה הוכחה ממשית לתיאוריה שלו. לפני ארבע שנים שב גילספי עם צוותו לאי, כשהוא מצויד במכשירי סונאר ורובוטים תת־קרקעיים. הפעם הגיע לתגלית שהוא מאמין כי היא החשובה ביותר עד כה: "מצאנו חריגה במכשירי הסונאר שמצביעה על מתכת בגודל הנכון, בצורה הנכונה ובמקום הנכון כדי להיות הריסות האלקטרה שחיפשנו כל הזמן הזה".
בתמונה (למטה) שנתגלתה בתיק צבאי אמריקני נראות שתי דמויות מטושטשות – אישה היושבת כשגבה למצלמה, וגבר צנום עומד. מומחה לזיהוי פנים מצא יותר מדמיון בין צורת השיער ומבנה הגוף של הדמות היושבת לאלה של ארהארט, מה גם שהאישה המצולמת לובשת מכנסיים – לא דבר מקובל באותם ימים
עוד השערה חסרת ביסוס עלתה בעקבות סרטון מזעזע שהופץ ברשת. נראה בו סרטן קוקוס – פרוק הרגליים היבשתי הגדול בעולם, שחי באוקיינוס השקט – כשהוא טורף עוף גדול. היו מי שחשבו שזו הסיבה שבגינה אין כל זכר לגופה. תיאוריות אחרות מתעקשות כי ארהארט ונונן חזרו בדרך־לא־דרך לארה"ב, והמשיכו לחיות שם. ויש מי שמאמינים כי סוף הסיפור, טרגי ככל שיהיה, פשוט וצפוי – השניים מתו בתאונת המטוס, כנראה לא רחוק מהיעד. דבר אחד ברור, נונן וארהארט נעלמו כאילו בלע אותם האוקיינוס.
היום מלאו 81 שנה לטיסה ההיסטורית. שמו של נונן נעלם במצולות, אבל דמותה של אמיליה ארהארט נוכחת בתרבות יותר מתמיד ושמה מונצח בכל דרך אפשרית. המסתורין כמו רק העצים את העניין בה, והחיפוש אחריה כנראה לא ייפסק לעולם. "וכלום עובדות קרות, נוקשות, סיכלו אי פעם צמיחתה של אגדה?", התפייט דור, "ואולי, מי יודע, אין זו אגדה כל עיקר".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
