עיר מרכזית בישראל, שעות אחדות אחרי רעידת אדמה שגרמה הרס רב. כוחות חילוץ מאולתרים נעים בין גושי הבטון, קוראים בקול ואז מאזינים בדממה, בניסיון לשמוע אם מישהו עונה להם מתוך החורבות. במרחק מטרים אחדים מהם לכודה אישה שיכולה למשוך את תשומת ליבם בצעקה אחת – אך היא אינה שומעת אותם, ונותרת כלואה תחת שברי ביתה, בתוך אימה חשכה שנפלה עליה. לבסוף, כעבור שעות רבות, פורץ זרם אוויר אל תוך החלל הצר, וקרן אור עוצמתית שוטפת את פניה. האדם שמאחורי הפנס אומר משהו, אך למחולצת אין מושג מה מבקשים ממנה: האם שואלים אותה על פציעות? אולי מבררים אם יש לכודים נוספים באותה דירה? מחלצים נוספים זורמים למקום, ממטירים גם הם שאלות, מנופפים בתחבושות, מביעים דחיפות כשהם מצביעים הנה והנה – אולי מזהירים מהתמוטטות אפשרית? – אבל חוסר האונים של הניצולה מרעידת האדמה רק גובר.
למצבים האלה מנסה ד"ר קרולינה טננבאום־ברוכי לתת מענה. מסמך שחיברה עבור כוחות ההצלה מכיל הדרכה מפורטת למפגש עם כבדי שמיעה בתוך אזורי אסון. למשל, "תן לאנשים הקרובים לאדם עם מוגבלות שמיעה לדווח לו על המתרחש כדי למנוע אי הבנות. אל תשתמש בילדים כמתורגמנים. במקרה של פינוי בלילה, היעזר בפנס או באור של הטלפון הנייד כדי לסמן היכן ללכת. במהלך פינוי, במקרה של חשכה או אור עמום, יש לסמן את הדרך ואת כיוון התנועה באמצעות פנס, באופן שבו אדם עם מוגבלות שמיעה ישים לב לכיוון התנועה ולמכשולים בדרך. יש למסור פנס גם לאדם עם מוגבלות שמיעה, זה יעזור לו לנוע ויוסיף לביטחונו האישי. היה מודע לקשיי התקשורת עם אדם עם מוגבלות שמיעה. לעיתים הוא יתקשה להבין את הנאמר בפעם הראשונה".
"יש משהו באזעקה שמפעיל את האדרנלין. הקולות האלה שעולים ויורדים מייצרים לחץ – והלחץ הזה נחוץ מאוד באותו רגע. כשיש לך אזעקה שמבוססת רק על רטט ועל אור, היא לא מפעילה את האינסטינקטים האלה. לכן כשיש אזעקה, אמא שלי לא נלחצת כמוני. מבחינה פיזית ההתרעה עובדת עליה בצורה אחרת"
לא כל אחד יחשוב על התרחיש הזה, אבל איתרע גורלה של קרולינה להיוולד לשני הורים חירשים, וכשמצב חירום לאומי השיק לשגרת יומה היא לא הייתה יכולה להימנע ממחשבה על ההתמודדות המיוחדת שנדרשת מהאוכלוסייה הזו. "לפני 14 שנה, בימי מבצע עופרת יצוקה, למדתי לתואר שני ברפואת חירום בבאר־שבע. בכל פעם שהייתי צריכה לנסוע מהבית שלי בשהם לאזור הדרום, הייתי מוטרדת מהשאלה אם אשמע את האזעקה. משם בעצם התחיל המחקר שלי. אמרתי לעצמי – אם אני, אישה ששומעת, חוששת שאחמיץ את האזעקה ולא אגיב בזמן, איך חירשים יכולים להסתדר במצבים כאלה? אחרי שאחת המרצות אמרה לי שאני צריכה לחקור משהו שקרוב לליבי, התחלתי לעסוק בנושא הזה – איך אנשים בעלי מוגבלות בשמיעה מתמודדים במצבי חירום".
גם כשאדם שיושב בכיסא גלגלים אמור להגיע למרחב מוגן זה לא פשוט. מה מייחד את הקושי של לקויי השמיעה?
"כשמדובר על אנשים עיוורים או בעלי מגבלות תנועה, לרוב הם יודעים להסתדר בסביבה הפרטית והמוכרת שלהם. עיוור שנמצא בבית שלו, יודע למקם את עצמו במרחב. אדם שמרותק לכיסא גלגלים, הבית שלו בדרך כלל נגיש עבורו. אבל אנשים חירשים קולטים את ההתרעות טוב יותר דווקא כשהם מחוץ לבית. ברחוב הם רואים אנשים רצים, אז הם מבינים שקורה משהו. בתוך הבית הם לא רואים ולא שומעים ולא יודעים. אם הטלוויזיה לא פתוחה, או שהם לא ליד הטלפון הנייד, אין להם דרך לדעת. זה קצת יותר מאתגר".
לכבות, להדליק, ואז להיכנס
לפי הערכות ארגון הבריאות העולמי, כ־430 מיליון בני אדם סובלים מלקות שמיעה כלשהי. בישראל מספרם של כבדי השמיעה נאמר בכ־500 אלף – כשמונה אחוזים מכלל האוכלוסייה – ומתוכם כ־7,000 מוגדרים חירשים. בכ־50 אחוזים מהמקרים של לקויות שמיעה, הגורם לכך הוא גנטי.
אצל טננבאום־ברוכי, החירשות במשפחת המוצא שלה אינה תורשתית: בניגוד להוריה, היא ושלושת אחיה אינם סובלים מלקות שמיעה. כיום היא מתגוררת כאמור בשהם, נשואה לאריאל ואם לשלוש בנות. היא עומדת בראש מסלול מדעי הסיעוד במכללה האקדמית תל־אביב יפו, מומחית לצרכים של אנשים עם מוגבלות שמיעה במצבי שגרה וחירום, וחברה ב"מרכז לחקר המוכנות והמענה למצבי חירום" באוניברסיטת בן־גוריון.
כבת בכורה לשני הורים חירשים, היא לקחה על עצמה כבר מילדות את משימת התיווך בינם ובין העולם ה"רגיל", המשתמש בחוש השמיעה. "הרבה פעמים שואלים אותי איך למדתי לדבר", היא צוחקת. "האמת היא שההורים שלי כן מדברים, אבל בקול אחר. התקשורת ביניהם מבוססת במידה רבה על קריאת שפתיים, וגם אני קצת יודעת לקרוא שפתיים. זו שפת האם שלי, בעצם. בילדותי הייתי צריכה לענות בשבילם לטלפונים ולאינטרקום, להיכנס איתם לכל מיני מקומות. ככה זה, הילדים עוזרים מאוד להורים במצבים כאלה. היום זה שונה, כי אפשר לעשות המון פעולות באינטרנט ויש הרבה יותר מודעות לנושא הנגישות".
אנשים חושבים שאם יגבירו את הקול או ידברו לאט יותר, זה יעזור. בפועל, קשה יותר לקרוא שפתיים כשהאדם שמולך מדבר ממש לאט. צריך לדבר בקצב רגיל – לא מהר מדי ולא לאט מדי. חשוב גם שמי שמנהל את התקשורת עם לקוי שמיעה לא יהיה משופם או מזוקן, כי זה מפריע לראות את השפתיים
הנושא הראשון שבחנה במחקריה היה ההשפעה של אזור המגורים על סיכוייהם של חירשים להגיע בזמן למרחב המוגן "התברר לי שבמהלך עופרת יצוקה, חירשים קיבלו התרעות דרך ביפרים בתצורה של רטט – אבל לפעמים זה קרה באיחור, או שהרטט לא היה מורגש ולא העיר אותם משינה. לאלה מהם שגרו קרוב יחסית לרצועת עזה, שם זמן ההתרעה קצר יותר, לא נותר די זמן להגיע למקום מוגן.
"צריך גם לזכור שכשאתה נכנס לבית של אדם שומע, אפילו אם הוא נמצא עם הגב אליך, הוא ידע שמישהו נכנס ויש לו הכנה לסיטואציה. את יודעת כמה פעמים קרה שהבהלתי בטעות את ההורים שלי? אם אני לא חושבת על זה ונכנסת אליהם הביתה, הם קופצים בבהלה כשאני נוגעת בהם. אז אם זה בלילה, אני מדליקה ומכבה את האור, כדי שיבינו שנכנס מישהו. אין להם התרעה בשמיעה, ולכן גם אם הם מודעים לאזעקה, זה מקשה עליהם להגיב".
מדוע?
"יש משהו באזעקה שמפעיל את האדרנלין. הקולות האלה שעולים ויורדים מייצרים לחץ – והלחץ הזה נחוץ מאוד באותו רגע. כשהאזעקה שמבוססת רק על רטט ועל אור, היא לא מפעילה את האינסטינקטים האלה. לכן כשיש אזעקה, אמא שלי לא נלחצת כמוני. מבחינה פיזית ההתרעה עובדת עליה אחרת.
"בעופרת יצוקה הבנו בשלב מסוים שהפעולה הנכונה בזמן אזעקה היא לא ללכת למקום הבטוח ביותר, אלא למקום הבטוח הקרוב ביותר. אם יש לאדם ממ"ד בקומה למטה, אבל יש רק שלושים שניות להגיע לשם, וסביר להניח שהוא קיבל את ההתרעה באיחור – עדיף שייגש למחסה הקרוב ביותר, אפילו אם זה המעבר בבית".
נושא נוסף שהיא בחנה באותו מחקר היה השירות שנתנה הטלוויזיה ללקויי השמיעה. "התרגום לשפת הסימנים בשידורים היה מצומצם מאוד, ולא תמיד אנשים יכלו להבין. לא כולם ידעו למשל מה הסימן של עופרת יצוקה. כשהראיתי להם אותו, חלקם שאלו אותי מה זה".
"אחד הדברים היפים שקורים כשאת מנסה להנגיש משהו לאוכלוסייה מסוימת הוא שבסופו של דבר הרבה מאוד אוכלוסיות נוספות נהנות מכך. כשמנגישים מדרכות לכיסאות גלגלים, גם אמהות לתינוקות או אנשים מבוגרים נהנים מהן. התרעה בכמה דרכים מקבילות תאפשר ליותר אנשים להיחשף לאזעקה בזמן"
בהמשך חקרה טננבאום־ברוכי את התקשורת בין לקויי שמיעה למטפלים וגופים כמו מגן דוד אדום. "רציתי לברר איך אפשר לייעל את התהליכים מול מטופלים כאלה. לדוגמה, ליצור סרטוני הדרכה בשפת הסימנים. בתקופת הקורונה עשיתי מחקר על הקושי של אנשים בעלי מוגבלות שמיעה להסתדר כשהם לא יכולים לקרוא את שפתי הסובבים אותם, בגלל המסכות. יחד עם החוג לרובוטיקה בבית הספר דרכא זינמן בדימונה גייסתי כסף וחילקנו מסכות שקופות. אני מאמינה שהאקדמיה צריכה להיות עם הפנים לקהילה, ולא להשאיר את הידע בתוך הספריות".
יד במקום מילים
גם את איום רעידות האדמה, טננבאום־ברוכי מכירה באופן אישי. "גדלתי בצ'ילה, שזאת מדינה שהאדמה שלה רועדת פעמים רבות. כילדה יצא לי להיות ברעידת האדמה הכי קשה שהייתה שם, 7.2 בסולם ריכטר. עליתי ארצה בגיל 19 דרך תנועת הנוער בית"ר, אבל עד היום, בכל פעם שאני חונה במפלס תת־קרקעי, אני מתחילה לחשב איך אצא משם במקרה של רעידת אדמה".
לפני כשנה, כחלק מההיערכות להתמודדות עם רעידת אדמה, הוציא פיקוד העורף מכרז לאנשי אקדמיה במטרה ליצור שיתוף פעולה ולחקור את הנושא בהיבט של אוכלוסיות שונות. "הצטרפתי לתוכנית ועשיתי את העבודה בנושא החירשים", מספרת טננבאום־ברוכי. "יש חוקרים שעסקו למשל באוכלוסייה החרדית, אחרים בדקו את נושא חלוקת המים ברעידת אדמה. בסוף 2022 הוצאנו פרסום, וזמן לא רב אחר כך התרחשה רעידת האדמה בטורקיה, ופתאום הכול נעשה מוחשי מאוד".
הניסיון העולמי המצטבר, אומרת טננבאום־ברוכי, מורה שכאשר האוכלוסייה נערכת מראש לרעידות אדמה ולומדת כיצד לפעול באירועים כאלה, שיעור ההרוגים והנפגעים מצטמצם במידה ניכרת. "כל אדם שלכוד בתוך הריסות נמצא במצב קשה, אז תארי לעצמך שאדם נמצא שם ולא יכול לשמוע כשבאים לחפש אותו. גם אם יש לו שתל שמאפשר לשמוע, בשלב כלשהו תיגמר לו הסוללה. בצ'ילה נתנו לאנשים האלו מחזיק מפתחות עם פנס, כדי שיוכלו לסמן ואולי יראו אותם.
"לאחר רעידות אדמה צפויות גם תופעות משניות שעלולות ליצור נזק נוסף. ייתכנו למשל שרפות, גלי צונאמי, דליפות של חומרים מסוכנים, שיטפונות ושיבושים באספקת חשמל, מים, גז וטיפול רפואי. כל אלה משפיעים על כלל האוכלוסייה בתחום האירוע, ובפרט על בעלי מוגבלויות שמתמודדים ביומיום עם אתגרים נוספים".
ואיך אפשר לסייע להם?
"קודם כול, ההדרכות צריכות להיות מונגשות, ולא רק בשפת סימנים אחת. לקויי שמיעה שעלו למשל מרוסיה מכירים את שפת הסימנים ה'מדוברת' שם, והיא שונה מזו של לקויי שמיעה ישראלים. יש כאן אוכלוסייה בדואית, שגם היא משתמשת בשפת סימנים שונה מעט. הרבה פעמים אומרים לי: 'טוב, אבל הם יכולים לקרוא ולכתוב'. זה לא מדויק. גם שפת הסימנים הישראלית היא לא עברית. יש לה דקדוק משלה, וכשלקויי שמיעה כותבים, הרבה פעמים הניסוח דומה לשפת הסימנים.
"בנוסף, יש הרבה מאוד דברים שאפשר ללמד את אנשי כוחות ההצלה שיגיעו אליהם אחרי האסון, וירצו להעניק להם טיפול רפואי או לפנות אותם למקום אחר. צריך לדעת איך לתקשר עם האוכלוסייה הזאת כשמסביב יש הרבה בלגן. בדרך כלל יש כמה אנשי מד"א שמטפלים יחד בפצוע אחד; הבעיה היא שאדם בעל מוגבלות שמיעה לא יכול לקרוא שפתיים כשכמה אנשים מדברים אליו במקביל. העברנו הדרכות למד"א והסברנו שפצוע כזה צריך שיהיה אדם אחד שינהל מולו את התקשורת, כדי שיוכל לעקוב אחרי השפתיים. יש גם הרבה תפיסות מוטעות: אנשים חושבים שאם הם יגבירו את הקול או ידברו לאט, זה יעזור. בפועל, קשה יותר לקרוא שפתיים כשהאדם שמולך מדבר ממש לאט. צריך לדבר בקצב רגיל – לא מהר מדי ולא לאט מדי. חשוב גם שמי שמנהל את התקשורת עם לקוי שמיעה לא יהיה משופם או מזוקן, כי זה מפריע לראות את השפתיים".
הקשיים אינם מסתיימים כשהפצוע מחולץ מאזור אסון ומועבר לחדר מיון. "רופאים שראיינתי אמרו שמבחינה פיזית הם יכולים לטפל בצורה טובה גם בלקויי שמיעה, אבל בכל מה שקשור לפן הנפשי אין להם אפשרות בכלל לגשת למטופל, אם אין בסביבה מישהו שיודע לתקשר איתו. אני תמיד אומרת לסטודנטים שלי שיש כל מיני דרכים להרגיע. אפשר לעשות את זה באמצעות מימיקה, להניח על האדם את היד. הבעיה היא שבמצב של רעידת אדמה לא תמיד יש סבלנות, עם כל הכאוס והלחץ שצריך להתמודד איתם. אם מפונים רוצים לקבל מידע, לא תמיד יהיה מי שיקשיב להם. בסופו של דבר, הבעיה של החירשים היא לא השמיעה, אלא התקשורת. זה כמו שתגיעי ליפן ותצטרכי להתמודד עם העובדה שכל השלטים וההכוונות כתובים רק ביפנית".
ויש גם עניין של תזמון. "כולנו מבינים שרעידת אדמה ביום היא תרחיש שונה מאוד מאשר אותה הרעידה בלילה. אדם שנמצא בעבודה והילדים שלו בבית ספר, ופתאום מתרחשת רעידת אדמה, מה הדבר הראשון שהוא יעשה? הוא יצא לנסיעה ארוכה רק כדי לקחת את הילדים. השעה קריטית לסיטואציה. אצל חירשים, אם אירוע החירום יתרחש בלילה ולא יהיה חשמל, יהיה להם קשה לתקשר, כי הם לא יראו שפתיים".
החירום שהתרגלנו אליו
המודעות הגוברת לצרכים של אוכלוסיית לקויי השמיעה כבר מקבלת ביטוי מעשי. לפני חצי שנה, אומרת טננבאום־ברוכי, נוספה לאפליקציה של פיקוד העורף אפשרות להתרעה מונגשת שכוללת גם אור וגם רטט. "יש להם עכשיו סרטוני הדרכה בשפת הסימנים עם מתורגמנים מקצועיים, ועוד מעט יעלה אתר מונגש. אני חושבת שלא די בפרסומים באתר, צריך גם ללכת פיזית למועדונים של חירשים ולהנגיש להם את כל ההוראות האלה, כי לא כולם יחפשו אותן מעצמם. אני יכולה לומר לך שהלכתי לכל מועדון כזה כדי להעביר את המסרים, ואני מגיעה לכל מקום ולכל כנס בארץ שמזמינים אותי אליו.
"עדיין חסרים דברים, אבל יש מחשבה ועשייה וחיפוש פתרונות. אני מוצאת בכל מקום נכונות ללמוד ולעזור. מד"א, קופות החולים, המשטרה והעיריות – כולם מנסים לערוך שינויים בתחום הזה. הבעיה היא שרעידת אדמה זה מצב חירום שלא מוכר פה. ככל שהמצב מוכר יותר לאוכלוסייה, ככה התגובות יהיו טובות יותר. אזרחים בארצות הברית יודעים איך להתנהג במקרה של הוריקן, מהי שרשרת הפעולות שצריך לעשות במצב כזה. אנחנו יודעים להתמודד עם טילים, כי אנחנו מתורגלים. אנחנו יודעים איך להתנהל במצב של חפץ חשוד. ברעידת אדמה, לעומת זאת, משנים לנו את החירום. אם אשאל אנשים שגרים בבית צמוד קרקע מה עושים במקרה כזה, רבים מהם יגידו שצריך להיכנס לממ"ד. אבל זה לא נכון, צריך לצאת החוצה.
"לאחד המאמרים שפרסמתי קוראים 'אחריות משותפת'. יש איזו אחריות משותפת שצריך לסגל כדי להתמודד עם איום לא מוכר. למשל, פיקוד העורף אומר שצריך להחזיק בקבוקי מים בכמה מקומות בבית למקרה של רעידת אדמה, אבל לא את ולא אני עושות את זה. כך גם לגבי החירשים – אנחנו יכולים לעשות המון דברים כדי לשפר את מצבם בסיטואציה של חירום, אבל אם הם לא עושים את הצעד הראשון, זה עדיין יהיה קשה".
יהיו שישאלו האם משתלם להשקיע משאבים רבים בפיתוח פתרונות שבסופו של דבר נחוצים למספר קטן יחסית של אנשים.
"זה תמיד משתלם. אחד הדברים היפים שקורים כאשר את מנסה להנגיש משהו לאוכלוסייה מסוימת, הוא שבסופו של דבר הרבה מאוד אוכלוסיות נוספות נהנות מכך. כשמנגישים מדרכות לכיסאות גלגלים, גם אמהות לתינוקות או אנשים מבוגרים נהנים מהן. הכתוביות שנוצרו בשביל לקויי שמיעה משרתות גם את מי שסובלים מבעיות קשב ולמידה. ההחלטה לספק התרעה בכמה דרכים מקבילות יוצרת מגוון מקורות שדרכם אפשר להתוודע לאזעקה, וכך יותר אנשים ייחשפו אליה בזמן.
"צריך גם לזכור שאחרי רעידת אדמה, הסיוע הראשוני מגיע קודם כול מהקהילה הקרובה. במשך 24 עד 72 השעות הראשונות לכל הפחות, הקהילה נאלצת לפעול בכוחות עצמה. עד להגעת הסיוע נוצרת 'קהילת אסון'. בזמן הזה תושבים, עוברי אורח מזדמנים ומתנדבים מקומיים הם הפעילים המרכזיים באיתור לכודים, בחילוץ מההריסות ובמתן טיפול רפואי ראשוני. המתנדבים האלה לא עוברים בדרך כלל הדרכות מסודרות, ולכן יש חשיבות מכרעת להכנת אמצעים שיאפשרו לתקשר עם אוכלוסיית לקויי השמיעה, ולהכשרה של צוותי הצלה מקומיים כמו צח"י וכדומה. הצעתי שהסטודנטים שלי במכללה ישתתפו בפיילוט שעוסק בסיוע הראשוני ברעידות אדמה. בסופו של דבר, כמו שאמרתי, הכול נשען על היכולת לתקשר".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
