אליסון ארוודי צפתה באימה בזמן שנגיף הקורונה המיט חורבן על צפון איטליה בתחילת מרץ 2020. בתי החולים הוכרעו, חולים גדשו את המסדרונות, המשרפות פעלו יומם וליל, ומדור ההספדים של עיתון מקומי התרחב לעשרה עמודים. רק כמה שבועות קודם לכן, כ־40 אלף אוהדי כדורגל מברגמו נסעו למילאנו כדי לצפות בקבוצה שלהם מנצחת במשחק יוקרתי בליגת האלופות. אבל נגיף הקורונה, המופץ בדממה, ודאי היה שם גם הוא. הוא התפרץ כמו "פצצה ביולוגית", כפי שניסח רופא אחד. עד שפקידים מקומיים הטילו סגר, הנגיף השתולל בקרב מארחיו האנושיים.
ארוודי, נציבת הבריאות של שיקגו, אמרה לעצמה: אנחנו הבאים בתור. עלינו לפעול. "מעולם לא הייתי חלק ממשהו שזז כל כך מהר בקנה מידה כזה ובמידת הדחיפות הזו", מספרת ארוודי. "דחסנו לתוך שישה ימים את מה שהיה אמור להימשך אולי שישה חודשים". היא ועמיתיה נאלצו למצוא דרכים להגביל את ההתפשטות בקהילה. אבל עד כמה להרחיק לכת? לסגור את כל המסעדות? היא נזכרת שהתבוננה בקצין הרפואה הראשי שלה ואמרה: "אלוהים אדירים, גם בתי ספר?"
הסגר נתן לרופאים זמן לפתח שיטות לטיפול בחולים לפני שהחיסונים סייעו בהורדת שיעור התמותה. "סביר להניח שאולי היו עוד מיליון מתים או יותר אם לא היינו עושים דבר", טוען האפידמיולוג ויליאם האנג' מהרווארד
הסגר היה מוזר, והיו לו השפעות מרחיקות לכת על הנפש הלאומית. מטייל מסין הביא איתו את המקרה המתועד הראשון של קורונה לארה"ב, כך הודיעו המרכזים לבקרת מחלות ומניעתן (CDC) ב־20 בינואר 2020. במשך שבועות לאחר מכן היו מקרים ספורים בלבד של הדבקה, ללא מקרי מוות. אבל זה היה נגיף חמקני, שיכול לנוע בין אנשים בלי להפגין תסמינים כלשהם.
בוועידה טלפונית בסוף פברואר אמרה ננסי מסונייר מה־CDC שהנגיף ככל הנראה יתפשט בתוך ארה"ב, תרחיש חמור שפקידים נמנעו מלדון בו בפומבי. היא תיארה את הרעיון של פעולות שאינן תרופתיות – עבודה מהבית, סגירת בתי ספר, ביטול התכנסויות המוניות, ניקוי משטחים. "אני מבינה שכל המצב הזה עלול להיראות הזוי ושההפרעה לחיי היומיום עלולה להיות חמורה", אמרה.
עבור אמריקנים רבים, הסימן האמיתי למשבר הגיע ב־11 במרץ, כאשר ליגת ה־NBA השעתה את העונה שלה. באותו יום הכריז ארגון הבריאות העולמי על ההתפרצות כמגפה.
למען האמת, איש לא ידע את היקף ההדבקה אז. שגיאה מוקדמת בפיתוח הבדיקות ב־CDC, וחוסר גמישות בשימוש בבדיקות שפיתחו חברות חיצוניות, הגבילו את המעקב הלאומי. "לא היו לנו עיניים על הנגיף. טסנו עיוורים לחלוטין", אומרת דבורה בירקס, מתאמת כוח המשימה של הבית הלבן.
אבל מודלים שפיתחו מומחים למחלות זיהומיות הראו התפשטות מעריכית. כל אדם שנדבק הפיץ את הנגיף ליותר משני אנשים אחרים, ויצר עקומת מגפה שאיימה להפוך לאנכית. לאפידמיולוגים היה ברור שדרושות פעולות דרמטיות כדי למנוע התפרצות בערים הגדולות באמריקה.
"יכולתי לראות את הגל מגיע", אומרת בירקס. "כל העניין היה, האם נוכל להגביל אותו ל־15 הערים הגדולות שלנו, ואיך הוא יראה אם יתפשט לכל 25 או 30 הערים הגדולות?"
בסופו של דבר הרופאים הבכירים בממשל שכנעו את הנשיא דאז דונלד טראמפ לפרסם צו בריאות ציבור לאומי, הנחיה להישאר בבית שכותרתה "15 ימים להאט את ההתפשטות", החל ב־16 במרץ. כבר אז הרופאים ידעו שזה לא נכון: 15 ימים בלבד של ריחוק חברתי ואמצעי זהירות אחרים לא יספיקו כדי להשתלט על ההדבקה. אבל זה מה שהם חשבו שיוכלו למכור לטראמפ ולעוזריו. "למדתי בבית הלבן שיש גבול למה אפשר לדחוף בבת אחת", מספרת בירקס. "לזכותו ייאמר שהנשיא הקשיב למה שד"ר בירקס ואני אמרנו לו בעניין", אומר אנתוני פאוצ'י, עד לאחרונה מנהל המכון הלאומי למחלות זיהומיות ואלרגיות.
קנה המידה של הפורענות הוויראלית הלך והתברר. בתדרוך ב־31 במרץ לקראת הכרזה על הארכת הסגר בשלושים יום, בירקס סיפקה תחזיות חדשות מזעזעות: 100 אלף עד 240 אלף אנשים ימותו מקורונה בחודשים הקרובים גם אם המדינה תקיים את מאמצי ההפחתה. ללא ההגבלות, מומחים חזו עד 2.2 מיליון מקרי מוות. טראמפ השתכנע.
להנחיות שנקבעו באותם 45 ימים לא היה תוקף חוקי, אבל הן היו תכתיב דרמטי מפסגת הממשל. "אם אתם מבוגרים, הישארו בבית ורחוק מאנשים אחרים"; "הימנעו ממפגשים חברתיים בקבוצות של יותר מ־10 אנשים"; "הימנעו מלגעת בפנים שלכם"; "חטאו פריטים ומשטחים בשימוש תכוף ככל האפשר". לא פלא שכמה אנשים נכנסו לסוג של תנומת חורף, לא יצאו מלבד אל המרפסת, אולי העזו לנופף לעבר שכן שבקושי עומד בטווח שמיעה.
מרכזי הערים התרוקנו. חלק גדול מכוח העבודה הלאומי גילה שהוא "לא חיוני". עשרות מיליוני אנשים החלו לעבוד מהבית. מסעדות עברו למכור במשלוחים בלבד. חלקן פשטו רגל. מכוני כושר וברים נסגרו. כך גם פארקים ומוזיאונים לאומיים, ואפילו גני שעשועים מקומיים. בוושינגטון, פקידים הורו להסיר את חישוקי הכדורסל במגרשים, כדי למנוע מאנשים לשחק בהם באוויר הפתוח.
היו כמה דברים לאהוב (בשקט) בסגרים. רעשי התנועה נעלמו. אנשים התפעלו מקול הציפורים. משברים מוציאים את הטוב שבאנשים, את הרצון לעזור למיואשים יותר. המסר היה: בואו נשמור על הרוח. בספרו על המגפה, "החץ של אפולו", ניקולס כריסטאקיס מתאר רגע אהוב בתקופה המוקדמת הזאת: "נגני תזמורת, כולם מבודדים בבתיהם, הקליטו את עצמם בנפרד מנגנים את קטעיהם בסימפוניה; הסרטונים נערכו יחד כדי להראות כל מוזיקאי מנגן באופן יפהפה. הביצוע של הפילהרמונית של ניו־יורק ל'בולרו' של ראוול גרם לרבים לדמוע". תושבי העיר ניו־יורק, בחיקוי של האיטלקים שנפגעו לפניהם מגל של תחלואה ומוות, הכו על סירים ומחבתות מדי לילה כדי לאותת על הזדהות עם עובדי שירותי הבריאות.
מובן שהיה גם הרבה מה לשנוא בסגר הלאומי ההוא. אולם לזמן מה, רוב לוחמי הקצוות הפוליטיים ירדו למחתרת. הקיטוב החדש היה האנושות מול הקורונה. "לפחות בהתחלה, פחד הוא מגייס גדול", נזכר פרופ' רוברט וכטר, רופא מאוניברסיטת קליפורניה בסן־פרנסיסקו. "אנשים השעו את הפוליטיקה שלהם לזמן מה". זה לא שרד.
לסגר לא היו סימני השפעה מיידיים בבלימת ההדבקה. בגלל פיגור בין הדבקות למקרי מוות, מספר המתים בארה"ב לא הגיע לשיא עד אמצע אפריל. אבל הסגר השפיע בכל זאת. "הגל המקורי מעולם לא כבש את יוסטון, מיאמי, דאלאס, לוס־אנג'לס, סן־פרנסיסקו – רבות מהערים הגדולות ביותר שלנו היו מוגנות בגל הגדול הזה", אומרת בירקס. התוצאה הייתה שחלקים רבים מארה"ב עוד לא נפגעו קשה מהנגיף, ולאנשים שם היה קל לדמיין שזו בעיה של מישהו אחר, או אפילו משבר מומצא, תגובת יתר פרועה של מדינה חונקת.
בינתיים, הכלכלה הייתה בכאוס. מיליוני אנשים היו מחוסרי עבודה, והבורסה צנחה. התגובה למגפה הסתבכה עד מהרה לחלוטין ונעשתה לחלק ממלחמת התרבות המתמשכת בארה"ב. חלק מהקהילות נשארו במקלט, כאילו סופת הוריקן מתקרבת; אחרות התנערו במידה רבה מהמשבר, והתייחסו למגפה כאילו הייתה שמועה רחוקה.
טראמפ שינה כיוון. יועצים כלכליים שכנעו אותו שהתחזיות קשות מדי, כותבת בירקס בספר הזיכרונות שלה מהמגפה, "פלישה דוממת". היא נזכרת שטראמפ אמר יום אחד בתחילת אפריל, "לעולם לא נסגור את המדינה שוב. לעולם לא עוד". כיום, פאוצ'י הוא הנבל העיקרי בעיני מי שזועמים על צעדי הבלימה.
מומחים רבים חוששים שהזעם על מגבלות המגפה פגע אנושות בסמכותם של אנשי בריאות הציבור. ייתכן שלמדינה יהיו פחות כלים להילחם במחלה המדבקת הבאה. "איש לא אוהב צווים כאלה", אומר פאוצ'י. "אבל יש לנו מסורת של קבלת צווים כאשר הם לטובת הכלל או לטובת היחידים. למשל, הדרישה לחסן תלמידים לפני שהם יוצאים לבית הספר". המסורת הזאת אבדה, הוא אומר.
מערכת בריאות הציבור מודה בטעויותיה ובמעידותיה. "כל מה שעשינו היינו יכולים לעשות טוב יותר", אמר פאוצ'י לאחרונה, אך הציג את המאמצים כמהלכים הכרחיים ומוצלחים במצב הפכפך מאוד. ככל הנראה, מספר בלתי נתפס של חיים ניצלו כתוצאה מעיכוב ההתפשטות הטבעית של הנגיף. הסגר נתן לרופאים זמן לפתח שיטות לטיפול בחולים לפני שהחיסונים סייעו בהורדת שיעור התמותה. "סביר לחלוטין להניח שאולי היו עוד מיליון מתים או יותר אם לא היינו עושים דבר", טוען האפידמיולוג ויליאם האנג' מהרווארד.
הצלחה נמדדת מול זיהומים היפותטיים, סבל משוער, מקרי מוות דמיוניים. הכאב של הסגר הלאומי – עסקים שנסגרו, חתונות שנדחו, בידוד ממושך של קשישים, פער לימודי בקרב תלמידי בית הספר – ברור באופן בוטה. מבקרי הגבלות הקורונה טוענים שהתרופה הייתה גרועה מהמחלה. בתגובה, בתי מחוקקים עם רוב רפובליקני במדינות רבות העבירו חוקים המגבילים התערבויות בבריאות הציבור, כמו צווי חיסונים או מסכות.
המגפה לימדה את כולם. היא לימדה עובדי משרד רבים כיצד לתפקד מרחוק. היא לימדה מסעדנים כיצד להפוך מדרכות לחדרי אוכל. היא לימדה את ה־CDC עד כמה חשוב לתקשר בבהירות עם הציבור – ומהן ההשלכות כאשר לא עושים זאת.
