"אני מקווה שהאמריקנים לא יגלו", אמר משה דיין בסוף שנות השישים לד"ר אדוארד לוטוואק, אסטרטג והיסטוריון יהודי־אמריקני. זה היה תוך כדי שיחה אחת מרבות שמטרתן לרדת לעומק הכוונות הסובייטיות כלפי מדינות ערב, ודיין, למרבה ההפתעה, הביע שביעות רצון מהטעות העמוקה של ארה"ב בנושא הזה. "באותה עת טענו רבים שהסיבה שברית המועצות משקיעה מאמץ גדול כל כך במזרח התיכון היא הידלדלות מאגרי הנפט שלה, שתחתם היא רוצה להשתלט על תפוקת הנפט של המפרץ הפרסי", כותב לוטוואק בפתח ספרו החדש של ד"ר איתן שמיר, "משה דיין: התפתחותו של אסטרטג" (הוצאת מודן ומשרד הביטחון). "סיפרתי לדיין שחששן של חברות הנפט 'בריטיש פטרוליום' ו'של' הפוך לחלוטין: שברית המועצות עומדת בקרוב להציף את שוק הנפט העולמי בנפט שיופק ממאגרים עצומים שהתגלו בסיביר, ובכך לקצץ את מחיר הנפט בעולם. תשובתו של דיין למידע הזה הייתה כל כך בלתי צפויה, שאני עדיין זוכר עד כמה הופתעתי. הוא אמר משהו בנוסח: 'זאת אשמתנו, ניצחנו יותר מדי', וגם 'אני מקווה שהאמריקנים לא יגלו זאת'. את האמירה הראשונה לא הבנתי עד שנודע לי במועד מאוחר יותר שבמלחמת ששת הימים דיין לא רצה שכוחות צה"ל יגיעו עד לתעלת סואץ, ושהיסס אם בכלל לכבוש את רמת הגולן, ואם כן, עד כמה להתקרב לדמשק. הוא חשש שישראל תעבור בטעות 'קו אדום' סובייטי שיגרור את התערבות ברית המועצות נגדה.
"את דבריו על תקוותו שהאמריקנים לא יגלו שהסובייטים אינם זקוקים לנפט של המפרץ הפרסי, הוא הסביר לי בעצמו. הסברו מעיד על חשיבתו האסטרטגית הרחבה והמפוכחת: מודעותו לקלות שבה הדינמיקה של סכסוך יכולה לפורר התחייבויות מדיניות. במשך כמעט עשרים שנים סירבה ארצות הברית למכור נשק לישראל, וכשהיא סוף־סוף הסכימה היה זה כחלק מהמענה שלה לאיום הסובייטי על שדות הנפט כפי שהיא הבינה אותו. דיין חשש שאם יגלו האמריקנים שהסובייטים לא זקוקים לשדות הנפט הללו, הם ישנו שוב את המדיניות וייאטמו בפני ישראל".
אחת ההחלטות שדיין שינה את דעתו לגביהן הייתה כיבוש הגולן במלחמת ששת הימים. "דיין התנגד. הוא טען שאין כוחות מספיקים, ולכן צפויות אבדות כבדות". למרות זאת, למחרת בבוקר הוא הורה לדדו לצאת לפעולה. ביומנו כתב: "בלילה ובבוקר נשתנו הדברים. נימוקיי שוב לא הייתה להם אחיזה
הסיפור הזה, שמבהיר עד כמה חששו אז בארץ משבריריות התמיכה האמריקנית, פותח גם צוהר אל אופן החשיבה של משה דיין, הרמטכ"ל ושר הביטחון המיתולוגי שהנחיל לישראל ניצחונות מזהירים. דיין הוא אולי הדמות שחוותה את המהפך הגדול ביותר בדעת הקהל הישראלית: ההערצה העצומה אליו לאחר הניצחון במלחמת ששת הימים פינתה את מקומה לכעס, אכזבה ואי אמון לאחר משבר מלחמת יום כיפור. בדרך היו גם פרשיות אהבים, גנבת עתיקות, זלזול בחוק ועדויות על יחס קשה למשפחתו, ואלה הגדילו עוד יותר את הריחוק הציבורי מהאיש בעל הרטייה השחורה שהפכה אותו לסמל עולמי. ובכל זאת, הקריירה הפוליטית שלו המשיכה, וההערכה הבינלאומית אליו כמצביא נותרה יציבה.
"העניין שלי בדיין התחיל בסמינר שהשתתפתי בו בפורטוגל יחד עם קבוצת חוקרים מארצות שונות", מספר שמיר, ראש מרכז בגין־סאדאת למחקרים אסטרטגיים באוניברסיטת בר־אילן. "התבקשנו לבחור דמות מובילה בעינינו בהגות הצבאית ובפרקטיקה, בהקשר של לוחמה נגד טרור, או בשפה המקצועית יותר 'לוחמה נגד חתרנות'. אנשים שם הביאו דוגמאות של דמויות ידועות כמו לורנס איש ערב, ואני ניסיתי למצוא מי בישראל יכול להתאים להגדרה. חשבתי על משה דיין, והתחלתי לקרוא עליו עוד. ראיתי שהתפיסה שלו בהיבט הזה של טרור וגרילה הייתה מעניינת מאוד. הייתה לו פרקטיקה צבאית וגם חוט מחשבה שהלך והתפתח עם השנים, אף שהוא לא כתב הגות מסודרת".
מההתעניינות הראשונית ההיא התפתחו הדברים לכדי מאמר אקדמי, ובעקבותיו הגיעה הצעה לכתיבת ספר. בשנים האחרונות העמיק שמיר בחקר דמותו ופועלו של דיין מהבחינה הצבאית־אסטרטגית. הוא התמקד בחומרים אוטוביוגרפיים שפרסמו אישים שונים שהכירו את דיין מתפקידיהם השונים או משירותם הצבאי, שוחח עם עמיתים ובני משפחה, וכן ראיין "כמה אנשים שהייתי מכנה 'דייניסטים' – אנשים שעבדו לצידו הרבה שנים ונחשבו קרובים אליו, וכמובן אהדו אותו. אני שואל את הביטוי משלמה גזית, ראש אמ"ן שכינה את עצמו דייניסט, וגם אחרים כמו זלמן שובל ואליקים רובינשטיין".
והיום אתה עצמך דייניסט?
"במידה רבה כן. במאזן הכולל בין ביקורת להערכה, דיין הוא בעיניי דמות קונסטרוקטיבית וחשובה שיש מה ללמוד ממנה".
שמיר, בן 58, עומד בראש התוכנית לתואר שני בלימודי צבא וביטחון במחלקה למדעי המדינה בבר־אילן. הוא תושב רעות, אב לשלושה, נשוי לכרמלה שמיר, הקונסולית הכללית של ישראל במינכן. "בעולם דיין נתפס גם היום כגנרל הישראלי החשוב ביותר", הוא קובע. "יש פער עצום בין הדימוי שלו אצלנו לדימוי במקומות אחרים. הוא מוזכר ברשימות מאה הגנרלים החשובים בהיסטוריה, ועשרים הגנרלים החשובים במאה ה־20. דיין הוא הישראלי היחיד ברשימות הללו. אנחנו מחקנו אותו, אבל בעולם הוא עדיין נערץ.
"למען האמת, אנליסטים רציניים שחוקרים מלחמות, לא ממש מבינים למה אנחנו כועסים. לא עליו, ולא על מלחמת יום כיפור. הם אומרים, 'בסדר, הלך לכם קלף בשתי מלחמות קודם לכן. אבל ביום כיפור נלחמתם נגד צבא מודרני עצום, אלפי קני ארטילריה, אלפי טנקים, מאות מטוסים. מה אתם חושבים – שלא ייהרגו אלפי חיילים במלחמה כזאת? בסדר, הייתה פשלה. גם ב־1940 בריטניה גולגלה החוצה מצרפת, וזו הייתה פשלה. אבל הבריטים התגברו וניצחו במלחמה, וכך גם אתם'. תראי גם מה קורה באוקראינה: הם סופגים המון אבדות, אבל שומרים על תחושת ניצחון. אז זה כמובן לא מנחם אף אחד שאיבד מישהו קרוב במלחמת יום כיפור, אבל אנשים שמסתכלים יותר מרחוק רואים את המלחמה ההיא קצת אחרת".
101 בכל הצבא
במהלך כתיבת ספרו, שסוקר את תחנות חייו של דיין מנעוריו בנהלל ועד סוף הקריירה הפוליטית שלו, התעניין שמיר במיוחד בתפיסותיו של גיבורו והתמורות שחלו בהן. "החשיבה שלו עברה התפתחות, מהעולם הטקטי שהיה בו עד לעולם האסטרטגי הרחב", הוא אומר.
במהלך הדיון על צליחת התעלה נכנס ראש המוסד. "הוא אמר שיש ידיעה שהמשמעות שלה היא שהמצרים יצאו עוד מעט להתקפה. דיין הציע שאם המצרים מתכוונים לתקוף – מה אכפת לישראל לומר לאמריקנים שהיא רוצה הפסקת אש? הוא אמר במפורש: 'נעשה תכסיס'. כל חברי הממשלה אישרו"
ב־1937 גויס דיין לשירות בכוח הנוטרים שהופקד על הגנת נהלל. באופן פורמלי היו הנוטרים תחת פיקוד בריטי, אך בפועל היו תחת מרותה של ההגנה. "הבריטים היו זקוקים למדריכים בני המקום, ודיין, שהכיר היטב את העמק וסביבתו, מוּנה לאחד המדריכים", כותב שמיר בספרו. "תפקידה העיקרי של הפלוגה היה למנוע חבלה בצינור הנפט שהוביל מכִּרְכּוּכּ שבצפון עיראק לחיפה. הנפט היה עיראקי, אבל הבעלוּת על החברה הייתה בריטית. לצורך שמירה על הצינור הציבו הבריטים את הגדוד הסקוטי ואת גדוד רובאי יורקשייר. דיין, שגדל כלוחם־חקלאי והשתתף בעימותים עם הערבים, נפגש אז לראשונה עם צבא מקצועי, היררכי וממושמע, שפועל לפי תרגולות ונהלים, ומקיים שגרה של מסדרים ותורנויות.
"דיין לא התרשם במיוחד מהיכולת של הבריטים בהתמודדות עם המחבלים הערבים. לחבריו סיפר שהחיילים הבריטים לא היה מיומנים בשדאוּת, לא היו כשירים למשימות מן הסוג הזה ושהם היו אדישים, רועשים ומסורבלים, ולמעשה הסתפקו בעצם נוכחותם באזור. דיין הפיק לקחים טקטיים מובהקים בנוגע ללוחמה זעירה, לא סדורה, בעיקר על דרך השלילה, מהתנסותו זו עם הבריטים. וכך כתב ביומנו: 'בשמונת חודשי פעולתי עם צבאות הוד מלכותו חזיתי באוזלת ידו של צבא סדיר, הפועל לפי שגרה נגד מחבלים המכירים את השטח, נעים ברגל, מעוּרים ומעורבים באוכלוסיית המקום'.
"דיין נשלח לקורס סמלים של הצבא הבריטי, אך עד מהרה הבין שהחלק הצבאי שכרוך בצחצוחי הנעליים ובתרגילי סדר לא בשבילו. רוחו המרדנית, האינדיווידואליסטית והחופשית לא התאימה לשגרה שכללה בזבוז זמן מן הסוג הזה. עם זאת הוא הבין את הצורך של צבא האימפריה הבריטית ב'בולשיט הזה', כפי שכינה זאת, מכיוון ששום גוף גדול לא יכול להיות מנוהל ללא אחידות, משמעת וסדר. אולם הקורס לא הועיל לו להתמודד עם האתגרים הצבאיים שניצבו בפניו באזור העמק".
מול האתגרים הללו העדיף דיין הצעיר נקיטת יוזמה ופעילות התקפית. הוא כתב חוברת שעסקה בהכרת השטח וניצולו ללחימה זעירה, הצבת מארבים, התגנבות וסיורים. הלקחים שהעלה שם על הכתב השפיעו על ההתנהלות של ארגון ההגנה כולו, והגישה ההתקפית, היצירתית, נותרה מזוהה עם דיין גם שנים אחר כך. "הוא הגיע לצה"ל ב־1952, כסגן רמטכ"ל תחת מרדכי מקלף וכראש אג"ם", כותב שמיר. "המינוי זכה להרמות גבה, אפילו כונה חסר אחריות, כי דיין נחשב לאיש פרוע. צה"ל היה במצב קשה אחרי מלחמת העצמאות, ובמשבר כוח אדם. היום מחקרים מראים שהמשבר היה גדול משחשבנו בעבר, ודיין ניסה להחזיר את רוח הדבקות במשימה והניצחון. שנה אחר כך, כשנכנס לרמטכ"לות, הוא עדיין חיפש את הפתרון".
בספר מצטט שמיר את ההיסטוריון יגיל הנקין שמתאר את המהפך של צה"ל, מצבא "שב־1953 נכשל במחצית מהפעולות שלו", לכזה ש"זכה בניצחון סוחף כל כך מול המצרים ב־1956". לדברי הנקין, זה קרה בזכות השינויים העמוקים שהוביל דיין בצה"ל בשנותיו כרמטכ"ל – הן ברוח, הן בחומר.
שמיר מזכיר כי ב־1953 הוקמה יחידה 101, "יוזמה שלא הייתה של דיין, הוא אפילו התנגד לה כי הוא לא חשב שהפתרון יגיע מהקמת יחידות קטנות. הוא רצה לשנות את כל הצבא. אבל הוא הבין את הפוטנציאל, העריך את אריאל שרון, העריץ את מאיר הר־ציון, והחליט אחרי חמישה חודשים למזג את היחידה בצנחנים. הוא הבין שדרך המיזוג הזה הוא ישפיע על כל צה"ל. הרוח שהתפתחה ב־101 זרמה אל הצבא, וזה הישג כביר שלו. אגב, נקודה מעניינת: בתקופה של פעולות התגמול היה אפשר להיכנס קרקעית לרצועת עזה, אבל ברגע שהשתמשת במטוסים, זה הפך למשבר בינלאומי. היום זה הפוך".
בספר סוקר שמיר לפרטים את תפקודו של דיין במלחמות שהיה שותף לניהולן, ומתאר כיצד לא פעם הוא שינה בתוך זמן קצר מקצה לקצה את דעתו על פעולות וטקטיקות שהוצעו, ועבר מהתנגדות נמרצת לתמיכה נלהבת. "היו שראו בתכונה הזאת חוסר עקביות, ומתחו עליו ביקורת. תגובתו של דיין לביקורת הייתה בעוד אחת מאמרות הכנף הידועות שלו: 'רק חמור אינו משנה את דעתו'. היכולת של דיין להחליט בצורה מסוימת ואז לשנות את החלטתו, לעיתים ב־180 מעלות, חשובה להבנת הדרך הייחודית שבה התפתח ופעל כאסטרטג".
מהפך כזה בעמדותיו התרחש בנושא כיבוש רמת הגולן במלחמת ששת הימים. ב־8 ביוני 1967 כינס ראש הממשלה לוי אשכול את ועדת השרים לענייני ביטחון במטרה לקבל החלטה על פעולה נגד סוריה, והזמין לישיבה גם נציגים מיישובי הצפון, שסבלו קשות מההפגזות הסוריות. שר הביטחון דיין התנגד למהלך. הוא טען שלצה"ל אין די כוחות בחזית הגולן, ולכן כיבוש הרמה יהיה כרוך באבדות כבדות. הוא גם הביע חשש מהתערבות סובייטית וכן מתגובתה של צרפת, ספקית המטוסים של ישראל. דיין היה מוטרד מאוד ממספרם הנמוך של המטוסים שעומדים לרשות חיל האוויר. אם היישובים אינם מסוגלים לסבול את ההפגזות, הציע, יש להזיז אותם למקום אחר.
האמירה הִכתה בתדהמה את כל הנוכחים, והוטחה בפני דיין בשנים הבאות, אך בסיכום הישיבה התקבלה עמדתו והוחלט לדחות את המתקפה על הגולן. "לפי עדותו של אל"ם רפי אפרת, ראש לשכת הרמטכ"ל, דיין אמר לרבין שלא תתבצע פעולה בימים הקרובים", כותב שמיר. "לא מעטים ניסו לשכנע אחרת. דוד אלעזר (דדו), אז אלוף פיקוד הצפון, אמר לדיין בשיחת טלפון שהוא מסוגל לבצע את הפעולה, ואם היא לא תיעשה – זו תהיה בכייה לדורות. עוזי פיינרמן, מזכיר תנועת המושבים, שהיה ידידו ואיש מפלגתו של דיין, הגיע לפגישה בשעה מאוחרת בלילה. כמעט התחנן. אבל דיין התעקש ונצמד לטיעוניו. כשעזב פיינרמן לפנות בוקר, הרושם היה שלא תהיה מתקפה".
"בעיני האויב היה כאן פן אישי: המצרים אמרו שהם באים להתנקם בדיין. בזמן המלחמה הוא הציע לגולדה את התפטרותו, ולדעתי הוא שגה כשאחרי המלחמה לא הניח את המפתחות. אני יכול להבין את ההצדקות שלו, אבל אני חושב שזה היה לא נכון מוסרית וגם טעות פוליטית"
למרות זאת, ב־9 ביוני בשבע בבוקר, כפי שדיין כתב ביומנו, הוא הורה לדדו לצאת לפעולה. "בלילה ובבוקר נשתנו הדברים. נימוקיי – בעיקר לטווח הקצר – שוב לא הייתה להם אחיזה". שמיר מוסיף ש"בעת שפיינרמן המאוכזב עשה את דרכו צפונה חזרה לביתו, הוא לא ידע ששר הביטחון שינה לחלוטין את החלטתו. דיין הצביע על שלושה מרכיבים שהשתנו באותן השעות: המצרים הסכימו להפסקת אש; הסובייטים לא דיברו עוד על כוונתם להתערב, ולא היו סימנים אחרים לכך; ובנוסף התקבלו דיווחים של המודיעין שהחזית הסורית התמוטטה. כל אלה הובילו את דיין לשנות את עמדתו".
קיסינג'ר עוד לא התעורר
שמיר זיהה עוד קווי אופי בהתנהלותו של דיין. "הוא דאג ללו"ז 'מאוורר' כדי להיות כל הזמן בשטח ולהבין את הדברים באופן בלתי מתווך, להרגיש את הדברים", אומר שמיר. "זה הגיע גם לקיצוניות, למשל בפיגוע הטרור במעלות. דיין בתור שר הביטחון, וזה די בלתי נתפס, זחל בעצמו אל המבנה והציץ דרך החלון. היום לשר שמגיע לאירוע כזה לא היו נותנים להתקרב בכלל למקום. אלו דברים שקשורים בתקופה כמובן, אבל אני חושב שקצת אבד אצלנו המגע הישיר עם השטח, וצריך להעריך את הצד הזה אצל דיין".
אסון מעלות היה הפעם האחרונה שדיין שהה קרוב כל כך לזירת פעילות קרבית. ב־15 במאי 1974, כשבועיים וחצי לפני שסיים את תפקידו כשר הביטחון, חוליית מחבלים חדרה ליישוב מעלות והשתלטה על בית הספר במקום. באותה עת ישנה בבית הספר קבוצת תלמידים ומורים מצפת, שהיו בטיול שנתי. כמה מהם הצליחו להימלט, ובידי המחבלים נותרו 85 תלמידים, שתי חובשות ושני מורים. צה"ל החל לנהל משא ומתן עם החוטפים, שדרשו לשחרר מן הכלא עשרים מחבלים ואיימו להרוג את בני הערובה.
"דיין הגיע למקום ודרש פעולה צבאית מיידית. לצלפים היה קו ירי ברור, והמחבלים עדיין לא היו ערים לאפשרות של פעולה כזאת. הם ציפו למשא ומתן, לפחות בהתחלה. הרמטכ"ל מוטה גור סירב, ודיין, שכבר איבד אז ממעמדו, נכנע". שר הביטחון זחל כאמור עד חלונות הבניין והציץ פנימה, והמראה של מחבלים חמושים עומדים מול עשרות תלמידים זעזע אותו. הוא, הצבר שלחם כל חייו, אמר לאחר מכן לעוזרו נפתלי לאו, ניצול שואה, כי הבין לראשונה כיצד מאות ואלפי יהודים צייתו למספר קטן של נאצים חמושים.
בשעות אחר הצהריים אישר הרמטכ"ל לפשוט על המבנה, אבל החוטפים כבר היו מוכנים לכך. הפעולה הסתבכה, ו־22 תלמידים נטבחו – נוסף על ארבעה אזרחים וחייל שנרצחו בידי המחבלים יום קודם לכן. היה זה כישלון מהדהד. "אקורד הסיום הזה היה צורם, אם כי הפעם באופן ברור שלא באשמתו של דיין", מבהיר שמיר.
עוד דרך פעולה שאפיינה את דיין, הוא אומר, הייתה מציאת אנשים מוכשרים שישלימו את היכולות שלו. "הוא שחרר להם חבל ארוך, האציל סמכויות. וגם, מול מצבים מורכבים הוא נהג להתמקד בבעיה אחת גדולה, לא 'להתפזר' עד שהוא מפצח אותה, ורק אז עבר לדבר הגדול הבא. אני חושב שהרבה דברים בהתנהלות שלו היו יכולים לאזן את הגישה הטכנוקרטית־בירוקרטית שאימצנו היום".
במהלך הכתיבה הופתע שמיר לגלות שהיו לדיין כמה תחבולות שלא התגלו במלואן עד היום. "מריאיון שנתן הנרי קיסינג'ר בפברואר 2019 עולה שהוא עדיין אינו מודע לכך שבקשתה של ישראל להפסקת אש במלחמת יום הכיפורים, לא הייתה אלא תכסיס של דיין. קיסינג'ר, שכיהן אז כיועץ הנשיא לביטחון לאומי וכמזכיר המדינה של ארה"ב, משוכנע שישראל עשתה זאת מכיוון שהעריכה שמצבה קשה. מדהים שאחרי חמישים שנה הוא עוד לא שמע את הסיפור המלא ולא התעדכן".
בישיבת הממשלה שהתקיימה ב־12 באוקטובר 1973, שישה ימים לאחר פרוץ המלחמה, השאלה שעמדה על הפרק הייתה אם צה"ל צריך לחכות שהמצרים יעבירו את שתי הדיוויזיות המשוריינות שלהם לצד המזרחי של תעלת סואץ ורק אז לפתוח בהתקפת נגד, או שיש לצלוח מיד את התעלה מערבה, לשטח מצרים. "הרמטכ"ל דדו העריך כי בקצב השחיקה הנוכחי, צה"ל לא יוכל להמשיך הרבה זמן. ולכן, או שיוצאים למהלך צליחה מכריע אך מסוכן מאוד, כי הכוחות המשוריינים המצריים עדיין בצד המצרי של התעלה, או שהולכים לכיוון של הפסקת אש ועצירה במקום שהכוחות נמצאים בו. מבחינת ישראל זה מקום קשה להיות בו, בלי שום הישג".
במהלך הדיון והטיעונים לכאן ולכאן, נכנס לחדר ראש המוסד צבי זמיר. "הוא אמר שיש ידיעה שהמשמעות שלה היא שהמצרים יצאו עוד מעט להתקפה. גולדה אמרה שזמיר גמר את הדיון: 'נחכה שיצלחו, ונכה בהם'. ואז דיין הציע שאם המצרים מתכוונים לתקוף, סימן שהם לא בעניין של הפסקת אש – אז מה אכפת לישראל לומר לאמריקנים שהיא זאת שרוצה הפסקת אש? הוא אמר במילים מפורשות: 'נעשה תכסיס'. כל חברי הממשלה אישרו, וישראל הודיעה לארה"ב שהיא מקבלת את ההצעות להפסקת האש. קיסינג'ר היה בהלם. מבחינתו הוא הבין שמדובר בתבוסה ישראלית. שישראל במצב גרוע, באפיסת כוחות. נכון שהמצב היה לא טוב, אבל זה היה תרגיל, כשהכוונה הישראלית כבר הייתה הפוכה".
"הרוח ה'שובבה' התבטאה אצלו באופן חריף, וכללה את התפיסה שאין שום מוסכמות מקודשות. על הכול אפשר לערער, ואת הכול אפשר לבחון מחדש. זה ערך שנותר במידה מסוימת בצה"ל, והפך אותו לתוסס, חוצפני, מחדֵש ונכון לסיכונים"
מה בעיניך הייתה הטעות הגדולה ביותר של דיין?
"מדברים הרבה על היומיים הראשונים של מלחמת יום כיפור כזמן של איבוד עשתונות, התמוטטות של דיין. אבל ככל שאני הצלחתי לעקוב, ההחלטות שלו היו הגיוניות מאוד גם אז. אפשר להתווכח עליהן, אבל ברוב המקרים הוא נתן תוקף להערכות של מפקדים בשטח וגיבה אותם. הוא כן הבין את עומק הצרה, כשבמטכ"ל עדיין לא הבינו; עדיין היו בתחושה שגם אם עכשיו נסוגים, בעוד רגע נתארגן להתקפה ונהדוף אותם. דיין כבר הבין את גודל ה'ברוֹך', ואמר שאנחנו במלחמה אחרת.
"עם זאת, הטעות הגדולה שלו היא שנכנס למרה שחורה כשהבין שיצטרך לתת את ההסברים. ישנם הוויכוחים הידועים אם דיין אמר או לא אמר ש'הבית השלישי בסכנה'. זה משפט שביטא את התחושה הכוללת, אבל זה היה משגה. כי אנשים נשאו אליו עיניים, סמכו עליו, והוא השליך הצידה את התפקיד המנהיגותי. אנשים שראו את זה נשברו גם הם. זו ללא ספק הייתה אחת מנקודות השפל".
שמיר מתאר בספרו פגישה בין דיין למוטי אשכנזי, הקצין מקו בר־לב שהוביל בהמשך את מחאת המילואימניקים. "דיין קרא לו אחרי המלחמה לשיחה, הוא רצה לראות אם הם יכולים להידבר, אבל זה לא התנהל כל כך טוב. אשכנזי אמר לו: 'אתה יודע, כשישבתי עם החיילים במוצב לא אמרתי להם – אל תדאגו, צה"ל יבוא לחלץ אותנו. אמרתי – אל תדאגו, דיין יבוא לחלץ אותנו'. זו עוצמת האמון שהייתה לחיילים בו, והוא נשבר. גם בעיני האויב היה כאן פן אישי: המצרים אמרו שהם באים להתנקם בדיין.
"ועדת אגרנט קבעה שהמודיעין הטעה את דיין, אבל בסופו של דבר הוא היה שר הביטחון. כבר בזמן המלחמה הוא ביקש להגיש לגולדה את התפטרותו, ולדעתי הוא שגה בכך שאחרי תום הקרבות לא הניח את המפתחות. אני יכול להבין את ההצדקות שלו, אבל אני חושב שזה היה לא נכון מוסרית וגם טעות פוליטית. הציפייה ב־73' הייתה שהדמות הזו של משה דיין תופיע שוב ותציל את המצב, ובמקום זה הוא קרס. זה ממש סיפור טרגי. בששת הימים התייחסו אליו כאל משיח, ואחרי יום כיפור – רוצח, בוגד. הוא הפך להיות האדם הכי מושמץ ושנוא. ב־1975 בגין ראה את דיין יושב במזנון הכנסת לבד, אף אחד לא רצה לשבת לידו, ואמר ש'כך חולפת תהילת עולם'. בהמשך הוא הביא את דיין לממשלה שלו. כי השם של דיין בעולם עדיין היה גדול, ובגין היה צריך את הלגיטימציה הבינלאומית שבאה איתו".
בימין זוכרים עד היום לדיין את ההחמצה הגדולה שלו לאחר שחרור ירושלים, כשהחליט שהאחריות על הר הבית תיוותר בידי הווקף, ותמך באיסור על תפילת יהודים.
"אני חושב שהוא צדק, גם אם חלק מאנשי הימין יכעסו עליי. לדעתי הוא הבין לעומק את הרגישות הדתית של הצד השני והחליט שהציווי העליון מבחינתו הוא לא להפוך את הסכסוך לסכסוך דתי. אנחנו חווים את זה עכשיו במידת מה, אבל דיין ניסה למנוע את זה". שמיר גורס, אגב, שהנחיית דיין "לעזוב את כל הוותיקן הזה" שניתנה למפקד פיקוד המרכז עוזי נרקיס לאחר כיתור העיר העתיקה, לא נבעה מזלזול בקודשי היהדות: נרקיס באותו שלב רצה לפרוץ פנימה, ודיין סבר שיש לתפוס תחילה את דרך יריחו, כדי למנוע אפשרות של התקפת נגד ירדנית.
לדברי שמיר, קשה לתייג את דיין כ"שמאל" או "ימין" לפי התפיסה המקובלת כיום ביחס ליהודה ושומרון. "זה בדיוק מבטא את המורכבות והסתירות הפנימיות שבו. מצד אחד ברור לו שזו ארץ אבות, ארץ התנ"ך, והוא קשור אליה בקשר חזק. הוא העריץ את אלתרמן והיה יכול להצטרף לתנועה למען ארץ ישראל השלמה, מבחינת השקפותיו. מצד שני, הוא כל הזמן ניסה למצוא דרך לאפשר ביטוי לאוכלוסייה הפלסטינית. הוא הבין את הבעיה בעיקר אחרי ביקורו בווייטנאם, שם הוא ראה מקרוב אוכלוסייה שלא רוצה צבא זר שימשול בה ומייצרת מאבק עממי רחב – דבר שהוא חשש שיקרה גם כאן. דיין כל הזמן חיפש פתרון, כי הוא לא היה מוכן לוותר על ארץ ישראל, אבל בעת ובעונה אחת היה חייב למצוא מענה לרצון הלאומי הפלסטיני. המאבק שהתחולל בו זה המאבק שאנחנו חווים היום".
אנחנו מפונקים, וזה טבעי
בספרו של שמיר מתואר אירוע שיכול להזכיר את רצף הפיגועים בחווארה ואת ההתפרעות שם לאחר רצח הלל ויגל יניב. "ב־16 באוגוסט 1968 החרידו קולות נפץ את ירושלים כשהתפוצצו רימוני יד שהטמינו מחבלים פלסטינים בפחי אשפה ציבוריים במרכז העיר. 14 ישראלים נפגעו. מאות ישראלים נסערים עשו את דרכם לעבר הרְבעים הערביים של העיר, ניפצו שמשות ופגעו בכלי רכב ערביים. המשטרה פעלה מיד. היא סילקה את המתפרעים מן האזור הערבי, וחסמה את דרכי הגישה אליו. דיין (אז שר הביטחון – הכ"ח) ביטל מיד את לוח הזמנים המתוכנן שלו וסייר בחברת טדי קולק, ראש עיריית ירושלים, ברבעים הערביים של העיר. לתקשורת אמר כי 'הפיגוע החבלני כאן, בירושלים, היה מעשה של קבוצה קטנה. הצעירים היהודים שהתפרעו ברבעים הערביים של העיר שיתפו פעולה עם הפת"ח".
"דיין יצא בצורה החלטית נגד פעולות כאלה", אומר שמיר. "הייתה לו רגישות גבוהה לאוכלוסייה".
מבחינה אסטרטגית, יש עקרונות שהוא הנחיל לצה"ל וקיימים עד היום?
"כן, בהחלט. הייתה לי שיחה עם הרמטכ"ל לשעבר ח"כ גדי איזנקוט בעניין הזה. אחד הדברים שדיין הנחיל הוא האתוס החזק שהמפקדים צועדים ראשונים. זה נראה מובן מאליו היום, אבל בצה"ל של מלחמת העצמאות זה לא היה מובן מאליו בכלל, בין השאר בעקבות מה שראו בצבאות אחרים.
"דיין יישם את זה באופן הכי קיצוני. לא רק בהליכה בראש, אלא גם בדמות המפקד כמרכז היחידה בכל דבר. בהובלה, בהנחלת המסרים, בדוגמה אישית. בצבא הבריטי והאמריקני יש חלוקת תפקידים, והרבה מוטל על המש"ק המנוסה. מפקד הכיתה או הסמל הוא זה שבמידה רבה מאמן את החיילים, מכיר אותם באופן אישי, והקצין קצת יותר מרוחק. אצל דיין זה לא היה ככה. נאורה ברנח־מטלון, שהייתה מזכירתו כשכיהן כרמטכ"ל, מתארת איך עם כניסתו לתפקיד הוא עבר מהלשכה הגדולה לחדר קטן יותר, עם שמיכה צבאית פרושה על השולחן ובלי מזגן, כי צריך להרגיש כמו החיילים בשטח. כך זה היה בצה"ל עוד הרבה שנים, אבל פחות נשאר היום.
"דבר נוסף הוא הרוח ה'שובבה' שהתבטאה אצלו באופן חריף, וכללה את התפיסה שאין שום מוסכמות מקודשות. על הכול אפשר לערער, ואת הכול אפשר לבחון מחדש. זה ערך שנותר במידה מסוימת בצה"ל, והפך אותו לתוסס, חוצפני, מחדֵש ונכון לסיכונים. כשראש הממשלה בנימין נתניהו ספד לשמעון פרס, הוא אמר ששאל פעם את פרס 'את מי אתה מעריץ מקרב מנהיגי ישראל?'. היה ברור לו שיזכיר את בן־גוריון, אבל פרס דיבר גם על רבין, על בגין ועל משה דיין. 'למשה', הוא אמר, 'כלל לא היה אכפת מה יחשבו עליו. דיין התעלם לגמרי משיקולים של פוליטיקה. הוא היה מה שהוא רצה להיות'".
שמיר עצמו היה אחראי על תפיסת הביטחון הלאומי במשרד לעניינים אסטרטגיים, בעת שמשה יעלון כיהן שם כשר. כשאני שואלת אותו אם למדינת ישראל יש אסטרטגיה שמנחה אותה, הוא משיב בחיוב. "כן. היא לא כתובה לגמרי, אבל יש קווים מנחים ודפוס הגיוני של החלטה ופעולה. לא בכל תחום זה מלוטש, ויש כמובן נושאים שאין בהם הכרעה, בעיקר בהקשר הפלסטיני. אבל גם אי הכרעה, ההחלטה שלא להחליט, היא אסטרטגיה".
מרכז בגין־סאדאת, הוא מציין, בוחן לאחרונה את הלקחים האפשריים ממלחמת רוסיה־אוקראינה, ובהם נושא החוסן הלאומי – "ההשתתפות הרחבה של כל שדרת האוכלוסייה במאבק. זה משהו שהתקיים בישראל ב־1948 ובתקופות אחרות. היום קצת התפנקנו".
התפנקנו, זה המונח?
"כן. וזו ההצלחה של האסטרטגיה שלנו, במובן מסוים. עם כל המלחמות והקשיים והמצוקות, והעובדה שהתחלנו כמדינת פליטים ענייה שמתחננת לתרומות מיהודי אמריקה, אנחנו חיים היום חיי רווחה יחסית לרוב העולם. הדבר הזה בהכרח גורר סוג של שאננות. זה טבעי".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
