שולמית קיציס ראתה את כלא שאטה מבחוץ פעמים רבות, אך לא חשבה שתראה אותו גם מבפנים, ובוודאי לא שיערה שהוא יהפוך לחלק מסיפור חייה. לצד הכביש הראשי, במרחק נסיעה של רבע שעה בלבד ממקום מגוריה, ניצבות החומות הגבוהות של הכלא, ובקרנותיהן מגדלי השמירה. מהעבר האחד מתנהלים החיים הנורמליים של העוברים והשבים בכביש, ומהעבר האחר מתקיים עולמם של מי שפשעו וסטו מהדרך. "לא ידעתי מי בדיוק נמצא שם", אומרת קיציס. "בכלל, אף פעם לא חשבתי שזה מקום רלוונטי עבורי".
היא בת 46, אם לארבעה, רב־תחומית בעיסוקיה: דוקטור לחינוך, חברת סגל בחוג לחינוך באקדמיית אלקאסמי בבאקה אל־גרבייה, מרצה בחוג לתיאטרון ובתוכנית ללימודי תרבות באוניברסיטת חיפה, וגם שחקנית ומנחת קבוצות פלייבק. שרשרת האירועים שהכניסה אותה לתוככי כלא שאטה החלה ב־2017, כשעברה ניתוח שגרר אחריו מצב בריאותי לא פשוט, כאבים ממושכים ונדודי שינה. "הרגשתי חסרת כוחות, חסרת יכולת. בחוץ תפקדתי, אבל אלה היו מעין חיים מקבילים, כשלמעשה אני מפורקת לגמרי. הייתי שוכבת במיטה ובוכה במשך שעות. בדיעבד אני יכולה להגיד שחלק מזה נבע מהיעדר תמיכה. למעט שתיים־שלוש חברות קרובות, אף אחד מחוץ לבית לא ידע על מצבי. זו לא פציעה חיצונית שנראית מבחוץ וכולם שמים לב לתחבושת הגדולה".
האסירים באים לחוג בלב פתוח ומתמסרים. בשום מקום אחר בעולם לא תמצאי אנשים שמתמסרים ככה לתהליך. למה? כי הם יודעים שבכל רגע הכול עלול להילקח מהם. אז כשכבר מביאים להם משהו, הם לוקחים אותו בשתי ידיים"
היא המשיכה בעבודתה כמרצה וכמנחה, אבל חשה צורך פנימי לעשות משהו אחר. "הייתה איזו אינטואיציה שהולידה בי את הרצון ללכת לעבוד עם אנשים בכלא, משהו כיוון אותי לשם. עברתי שנה של קושי פיזי ונפשי, הרגשתי מבולבלת, איבדתי את הביטחון ביכולת שלי לתת לאחרים, ודווקא לכן חשבתי שאוכלוסיית האסירים, אנשים שנמצאים במצב ירוד כל כך, תוכל להיתרם ממני. לא ידעתי למה בדיוק אני עושה את זה, אבל לנו הנשים חשוב מאוד להקשיב לבטן שלנו".
אז קיציס פנתה לקצינת החינוך של כלא שאטה, והציעה להעביר חוג תיאטרון לאסירים. אחת לשבוע היא הגיעה לבית הסוהר שמאוכלס באנסים ורוצחים, הן יהודים והן ערבים, שהצד השווה שבהם הוא עונשי המאסר הכבדים שקיבלו. מפגישה לפגישה נרקמו בהדרגה יחסים מורכבים ואנושיים בינה ובינם, והחדר שהחוג התקיים בין קירותיו חווה הרבה רגעים של אנושיות, עדינות והדדיות.
לפני כשנה חוותה קיציס אירוע קשה נוסף שקטע את שגרת חייה: בעודה צועדת במסלול ההליכה הקבוע שלה ביישוב מעלה־גלבוע, התנפל עליה הכלב של השכנים ונשך אותה בכל חלקי גופה. היא פונתה לבית החולים ונזקקה לשיקום ממושך. "זה קרה כשכבר הייתי שקועה ראשי ורובי בכתיבה על החוויה של הכלא. תיעדתי את המפגשים בזמן אמת, בידיעה שבבוא היום אשתמש בהם למחקר, אבל כשהתיישבתי לכתוב החלה התלבטות לגבי הז'אנר הנכון לתיאור החוויה. במאמר אקדמי השפה יבשה ופחות נגישה, זה נשאר בין כותלי האקדמיה, ויש גם עניין אתי: לפני שאת יוצאת לעריכת מחקר מהסוג הזה, את צריכה לעבור כל מיני ועדות אתיקה ואישורים, גם של השב"ס וגם של המוסד שלך. פה מלכתחילה לא חשבתי על מחקר, ולכן לא היו לי האישורים הנדרשים. שברתי את הראש, התייעצתי עם הרבה קולגות איך בכל זאת לכתוב את החוויה באופן שיביא את מה שאני רוצה להעביר, ולבסוף בחרתי בכתיבה ספרותית".
כך יצא לאור "נשוכה" (הוצאת פרדס), ספר שמשלב כתיבה פואטית ואקדמית, נרטיב ומחקר. במקום ניתוח אקדמי יבש, רווי ז'רגון מקצועי, מתארת קיציס את המפגש שלה עם עבריינים ופושעים בשפה מובנת וחיה. "החיים פלשו לתוך הכתיבה. הספר כבר היה כתוב ברובו, ופתאום נכנס עניין הנשיכה, שהוציא אותי להפסקה ולתקופת המתנה, והוא פשוט הפך לסיפור המסגרת".
סיפורה של קיציס ערוך כיומן עבודה. ככל שהוא מתקדם, כך מתברר לקורא שהאסירים לא רק מקבלים מהמספרת תמיכה ואוזן קשבת, אלא גם מצילים אותה־עצמה מהשקיעה הנפשית שהיא שרויה בה. הספר גם רווי אמפתיה כלפיהם, למרות המעשים הקשים שביצעו. "כשאת שומעת את סיפורי החיים של האנשים האלה, את מבינה שהם עולם ומלואו", אומרת קיציס. "הם אבות, בנים, אחים, שכנים, חברים. הם יכולים להיות אנשים חיוביים, אנשים אוהבים. ואת גם מגלה שברוב המקרים, אדם לא קם פתאום ונהיה רוצח. לפעמים יש לנו דימוי מסוים על האחר, ומבחינתנו זה הסיפור היחיד שקיים, אבל בפועל יש הרבה סיפורים. גם על האסירים את יכולה להסתכל מכל מיני נקודות מבט. בכל אדם כזה יש הרבה מאוד חלקים, ואנחנו מסתכלים עליו רק דרך החלק של הפשע. לרוב זה הדבר הכי גרוע שהוא עשה אי פעם, אבל זה הופך להיות הסך־הכול של הבנאדם, ואפילו פוטנציאל העתיד שלו. הרי גם כשהם משתחררים, הם עדיין מסומנים.
הרבה אנשים מצאו אצל אבא שלי הד. זאת האיכות של האדם הפצוע. כשאתה מרגיש מפורק, חצי מת, למי אתה נמשך? כל האנשים השלמים, האנרגטיים, פועלים בניגוד לאינטואיציה שלך. מי שיכולים להגיש עזרה הם דווקא אלה שהחיות שלהם מצומצמת יותר. לכן אבא שלי היה אבן שואבת לכל מי שחוו משבר, אובדן וקושי"
"אני מקווה שהספר מצליח להעביר כמה אני קיבלתי מהאסירים. אלה אנשים גדושים ומלאים, יש להם כל כך הרבה לשתף, והם באים בלב פתוח ומתמסרים. בשום מקום אחר לא תמצאי אנשים שמתמסרים ככה לתהליך. את יודעת למה? כי הם מנותקים כל כך, והם יודעים שבכל רגע הכול עלול להילקח מהם. אז כשכבר מביאים להם משהו, הם לוקחים אותו בשתי ידיים".
פתאום זקוקים לי
השילוב של תיאטרון וכלא אינו המצאה של קיציס. הוא היה קיים כבר ביוון העתיקה ובאימפריה הרומית, "וגם האסירים ברוסיה הסובייטית ובמחנות הריכוז בתקופת השואה היו עושים תיאטרון", היא אומרת. "בארה"ב יש ארגון מפורסם, Shakespeare behind bars, שמעלה מחזות של שייקספיר בעזרת שחקנים־אסירים. לתיאטרון כזה יש גדולה וכוח משלו, כי האסירים משתמשים בחוויותיהם האישיות כדי לדבר את הדמות, ויוצקים לתוך המילים של שייקספיר את הכאב שלהם. יש אפילו דוגמאות לאנשים שלמדו תיאטרון בכלא, והפכו לשחקנים מקצועיים. למשל, הסרט 'קיסר חייב למות' של האחים טביאני צולם בכלא ברומא, ומאז השחקן הראשי סיים לרצות את מאסרו, והיום הוא שחקן לכל דבר. זה מקסים.
"יש תיאטראות אסירים שההצגות שלהם מבוססות בעיקר על חומרי חיים וסיפורים אישיים. בז'אנר של תיאטרון קהילתי זה נקרא 'שאיבת חומרים', ויש איש מקצוע שלוקח את החומרים האלה ומעבד אותם למחזה. אני עשיתי משהו אחר, תיאטרון אימפרוביזציה: שמענו סיפורי חיים, והשחקנים הציגו אותם במקום".
מה נותן סוג כזה של משחק, כשמכניסים אותו לתוך בית הסוהר?
"קודם כול, זה אפשר להם לשתף את האנשים שסביבם. זו לא תרבות שקיימת בכלא בדרך כלל, כי כל אחד נמצא במגננה כלפי האחר. דבר שני, זה אפשר להם להקשיב ולפתח מיומנויות בין־אישיות של אמפתיה – אני יכול לראות אותך, לשמוע את הסיפור שלך, להציג אותך. זה נותן שיקוף".
מלבד החוג היא הקימה גם קבוצת לימוד "בית מדרש", בהשתתפות שישה מאנשי מעלה־גלבוע ושישה תושבים מהכפר הערבי סנדלה. אחת לחודש נפגשה הקבוצה בכלא שאטה, ולמדה יחד עם האסירים טקסטים מהמקורות היהודיים והערביים.
בכל פעם שהנחתה את הסדנה או את בית המדרש, ילדיה שמעו מאביהם את ההודעה המשעשעת "אמא בכלא". אבל זו לא הייתה רק בדיחה, אומרת קיציס: כל כניסה דרשה ממנה לעבור למצב כלא. "מה שמאפיין את הרגעים האלה זה הרעש של דלתות המתכת שנטרקות, וצלצולים, וכריזה, ונביחות של כלבים. בכל כניסה יש הצפה כזאת, המון רעש שנלווה אליה. את עוברת את החומות והתיל, ומבינה שהגעת למקום אחר. ואז, כשנכנסים לספרייה, שזה החדר ששימש את חוג התיאטרון, פתאום יש מובלעת בתוך הכלא. במקום הזה האסירים הרשו לעצמם להשיל את כל המגננות, ושם התפתחה תרבות אחרת, של שיח, של דיבור, של קשר עין. הייתה שם התרככות.
"אפילו שפת הגוף השתנתה. כשאסירים מסתובבים בחצר, אפשר לראות מיד שיש להם קוד של החזקת הגוף: אתה צריך להיות זקוף מאוד, המבט קדימה. הם כל הזמן ערניים ודרוכים, גם בגלל הסוהרים וגם בגלל אסירים אחרים שעלולים לתקוף אותם. אבל שם בספרייה היה פתאום משהו אחר".
יש בקרב האנתרופולוגים נטייה להתאהב בנשוא המחקר, ואז לתאר אותו בצורה לא מאוזנת. אני לא רוצה לייפות את המציאות, היו גם מקרים חריגים של אלימות. למשל, לחצנו ידיים במעגל, ואחד האסירים מחץ לי את היד. הייתי בהלם, חוויתי את זה כבגידה"
התיאטרון של קיציס, שפעל עד התפרצות הקורונה, העשיר את האסירים־השחקנים לא רק במיומנויות משחק. "חוג כזה מעניק כישורי חיים חשובים כמו עבודה בצוות, ניהול זמן ועמידה מול קהל. ועניין נוסף, אולי החשוב ביותר, הוא הקהילה. לאסירים אסור להתכנס, אלא אם מדובר בעניינים דתיים או בקבוצות טיפול. המטרה של הכלא היא להפריד ולבודד כמה שיותר. בקבוצה שלנו הצלחנו ליצור מעין משפחה, אחווה, הישענות זה על זה, ערבות הדדית וסולידריות. אנשים הבינו שיש לנו משימה משותפת שאנחנו צריכים להצליח בה, והם התגייסו אליה. התפיסה שלהם הייתה – זקוקים לי, רוצים אותי וצריכים אותי כדי שהמשימה תתבצע".
בספר את מתארת שבהתחלה זה לא היה בדיוק ככה.
"בהחלט. לוקח זמן לגבש את הקבוצה וליצור את המחויבות. החוגים האלה נמצאים תחת המטרייה של פעילות לא פורמלית, שאסירים לא מחויבים בה. הם מקבלים על חוג כזה חוות דעת שיכולה לתרום להם אם יבקשו שחרור מוקדם וכדומה, אבל תחושת המחויבות מתפתחת רק מהרצון של המשתתף להגיע".
עולה ממך רושם של אישה עדינה. האסירים התייחסו אלייך תמיד בכבוד? לא היו ניסיונות לפגוע בך מילולית או פיזית?
"יש בקרב האנתרופולוגים נטייה שנקראת going native – אתה מתאהב בנשוא המחקר שלך, ואז אתה לא מתאר אותו בצורה מאוזנת. אני לא רוצה לייפות את המציאות, אלא להגיד דברים כהווייתם. היו מקרים, חריגים אומנם, של אלימות. למשל, לחצנו ידיים במעגל, ואחד האסירים מחץ לי את היד. הייתי בהלם. חוויתי את זה כבגידה והרגשתי פגועה מאוד. היה מקרה אחר עם אסיר שהכרתי פחות: עשינו הליכה בחדר, והוא פשוט בא ונגע בי. הם יודעים להיות מתוחכמים – קצינה יושבת איתנו בחדר, ובכל זאת הם מצליחים לעשות דבר כזה בלי שהיא תראה".
בגוף אני לא מבינה
המפגש עם שולי החברה אינו זר לקיציס. בילדותה התגוררה בשכונת שמואל הנביא, סמוך למאה שערים, ואמה מרים פתחה את דלתה לכל נדכאי האזור. "הם היו מגיעים אלינו הביתה, ככה גדלנו. מעצם זה שאת גרה בירושלים, את נחשפת לחלכאים ומסכנים. את רואה אותם גם כשאת נוסעת באוטובוס לבית הספר. אז אפשר לומר שהייתה בי פתיחות לאנשים כאלה, וידעתי לראות אותם. בזמן שהייתי בכלא הרמתי פעם טלפון לאמא שלי ואמרתי: תשמעי, זה שאני ככה איתם, זה בזכותך, זה בגללך".
גם האווירה בסביבת מגוריה, היא אומרת, מעודדת תרומה ונתינה. "בן הזוג שלי צוחק שאנחנו גרים ברחוב הנשמות הטהורות, כי שיעור התושבים שתרמו כליה הוא מטורף. אני לא הייתי תורמת כליה בחיים. אני לא נוגעת יותר בגוף שלי, הוא עבר מספיק".
היא נשואה לד"ר זאב קיציס, חוקר חסידות באוניברסיטת בר־אילן. אביה הוא הרב שג"ר – הרב שמעון גרשון רוזנברג ז"ל, שהקים את ישיבת "שיח יצחק" באפרת ועמד בראשה עד פטירתו ב־2007. בספר הוא מוזכר בנגיעות קטנות, כמעט בלתי מורגשות, ומצטייר כמרוחק מבתו. "היה בינינו קשר של כבוד ויראה", אומרת קיציס. "הערכתי אותו מאוד, רציתי קשר איתו, רציתי ללמוד ממנו. אבל הוא היה דמות שנמצאת כביכול אי שם למעלה, לא נגישה, לא קרובה. לא רק במובן של מגע וחיבוק, אלא אפילו במובן של שיחה. אבא היה דור שני לשורדי שואה, אנשים אמיצים אבל פצועים, והייתה כנראה העברה בין־דורית. הוא עצמו היה איש פצוע, סבל מפוסט־טראומה ממלחמת יום כיפור. הטנק שלו עלה באש, חברים שלו נשרפו שם. החברה הישראלית והצבא לא נתנו מענה טיפולי בשנים ההן, וזה גם לא היה במודעות. אנשים פשוט המשיכו, אבל סבלו מכל הסימפטומים – פלאשבקים, חרדות, ניתוק רגשי. אני חושבת שהשילוב של הרקע המשפחתי והחוויה האישית מסביר את ההתנהגות שלו.
"עם זאת, הרבה אנשים מצאו אצל אבא שלי הד. זאת האיכות של האדם הפצוע. כשאתה מרגיש מפורק, חצי מת, למי אתה נמשך? כל האנשים השלמים, האנרגטיים, פועלים בניגוד לאינטואיציה שלך. מי שיכולים להגיש עזרה הם דווקא אלה שהחיות שלהם מצומצמת יותר. לכן אבא שלי היה אבן שואבת לכל מי שחוו משבר, אובדן וקושי. אני חושבת שגם כאן יש ממשק לקשר שנוצר ביני ובין האסירים".
לאחים שלך, הבנים שאולי למדו איתו תורה, הייתה יותר קרבה אליו?
"טכנית, היה להם יותר זמן אבא. הם היו איתו יותר, הלכו איתו לבית הכנסת ולמקווה, והוא למד איתם יותר. אבל זה לא היה דווקא קשר רגשי קרוב יותר. על אחד האחים זה אפילו הכביד, כי אבא היה מחייב אותו למשל ללמוד משניות כשהסיע אותו לבית הספר. ודווקא לי, שלא קיבלתי את זה, הייתה כמיהה לקשר כזה".
משפחתה לא השתייכה לקהילה חרדית סטנדרטית, וגם לא לציבור הסרוג. "זה היה משהו נזיל, לא מוגדר. היינו על הגבול ובין הרבה עולמות. לאבא היו תפיסות ציוניות, הוא שירת בצבא ולימד בישיבת הכותל, אבל מבחינה פוליטית ומבחינת מוסדות הלימוד לא היינו בציונות הדתית. היום היו מגדירים את זה חרדי־לאומי".
במוסדות החינוך היא לא הצליחה למצוא את מקומה. "למדתי בבית הספר היסודי 'בית חנה' של חב"ד, וקיבלתי שם הרבה דברים. למדתי תניא, ואת ספר תהילים אני יודעת בעל פה עד היום. בסך הכול היה לי טוב שם, אבל לקראת הסוף כבר הרגשתי מחנק, וגם נעשיתי מודעת להבדל בין החב"דניקיות והלא־חב"דניקיות בכיתה. הבנתי שאני אאוטסיידרית, ושאף פעם לא אוכל להשתייך". בתיכון היא למדה בבית שולמית, "בית הספר שאמא שלי הקימה – מוסד חרדי לאומי, מעין בית יעקב שעושים בו בחינות בגרות. אבל גם שם לא הרגשתי בבית. הרוח של המורות לא התאימה למה שאני הייתי, והייתה לי שם תקופה קשה".
מאיזו בחינה?
"היחס לגוף ולנשיות הודחק מאוד. המודל שהמורות נתנו לנו היה משהו שלא רואה את הגוף, לא משוחח עם הצדדים האלה, אפילו מזניח אותם. הרגשתי שם בדידות, לא חלקתי תחומי עניין עם שאר הבנות. היו לי הרבה נטיות רוחניות שלא קיבלו מענה. את העניין של היחס לגוף השלמתי שנים אחר כך, בעבודה עם הפלייבק והתיאטרון והתנועה".
אחרי התיכון בחרה ללמוד במדרשת ברוריה, "שם נסללה הדרך שלי לציונות הדתית. פגשתי בנות מחלקים אחרים של המגזר, ובניגוד לבית שולמית, כולן שם עשו שירות. חלקן אפילו היו בצבא, והרוב השלימו שנתיים של שירות לאומי. אחרי המדרשה הלכתי לשנה אחת בחצור הגלילית".
במסגרת השירות הלאומי היא נגעה בתחום התיאטרון, וכך החלה להתעניין בעולם הזה ואפילו הלכה להיבחן בבית הספר למשחק של ניסן נתיב. "ניסן אמר לי: יש לך כישרון, אבל את צריכה להתבשל. אז לקח לי הרבה שנים להתבשל. בכל פעם מחדש מצאתי את עצמי מתלבטת אם ללכת לצד היצירתי או לצד האינטלקטואלי. הבית שבאתי ממנו משך לכיוון האינטלקטואלי, האקדמי, שנתפס כמסלול הטבעי. למדתי לתואר ראשון, ואחר כך לתואר שני, כשבכל צומת אני אומרת 'הפעם אלך ללמוד טיפול בתנועה, אעשה משהו שקשור לגוף', ושוב מתמקדת באקדמיה".
הרוצה את האב
הדוקטורט של קיציס נשא את הכותרת "אבות רבנים בציונות הדתית בעיני ילדיהם". במחקרה היא ראיינה כ־35 בנים ובנות של רבנים ואישי ציבור מהמגזר הדתי־לאומי, ושוחחה איתם על מערכת היחסים שלהם עם אבותיהם ועל סוגיית המשכת האב. "דמות אב דומיננטית יוצרת שני כוחות מנוגדים שפועלים במשנה תוקף", היא מסבירה. "מצד אחד – קבלת דרכו של האב, הזדהות עמו, תשוקה לכלול בעצמי את תכונותיו ואת המשאבים שלו; ומצד שני כוח הדוחף להיפרדות, לאוטונומיה ולעצמאות. הכוח הזה מוּנע מהפחד להיבלע, שכן חיים בצל דמות דומיננטית גורמים לאי בהירות בנוגע לזהות העצמית: האם זה 'באמת אני' או שאני 'פועל מטעם', נתון להשפעתו של אבא, מבקש לרַצות אותו וכן הלאה".
מה חווית במחקר על ילדי הרבנים, שהסיפור שלהם הוא למעשה גם הסיפור שלך?
"מה שמושך, מסקרן ומרתק אותי יותר מכול הוא המפגש עם אנשים. גם תיאטרון פלייבק זה בעצם לראיין אנשים ולשמוע את הסיפור שלהם. אז רציתי מאוד לשמוע, ונסעתי בכל הארץ כדי לשוחח איתם. היו שביקשו שניפגש בבית של האבא־הרב, וכך קיבלתי הצצה לשם. דרך המסע הזה נחשפתי עוד יותר לציונות הדתית, שכאמור אני לא בשר מבשרה, והכרתי את המנעד הרחב שלה.
"אחד הדברים שעניינו אותי במיוחד הוא 'הדמות האחות'. כלומר, איך נראו החיים של מישהו שיש לו לכאורה תנאי פתיחה ביוגרפיים דומים מאוד, לאן הוא היה מתפתח, מה היו החוויות שלו. לצד זה אני שמה את החוויה שלי, וכך אני מקבלת עשרות השתקפויות והשתברויות של חיים דומים אבל גם שונים מאוד. כתבתי על הנושא הזה בדוקטורט ובספר שיצא בעקבותיו, 'דמות דיוקנו'".
נושא חשוב נוסף במחקר היה האבהות – "איך אב שהוא גם איש ציבור יכול לרקום מערכת יחסים משפחתית. למדתי שאבות־רבנים אימצו לעצמם אסטרטגיות שונות ליצור קשר, אף שהם לא נוכחים בבית. המרואיינים שלי דיברו טובות על האבות שלהם, ותיארו מגוון של דרכים 'לעשות אבהות'. אין דרך אחת לעשות את זה, ונוכחות פיזית מלאה היא לא בהכרח האבהות הנכונה".
בהקשר הזה מוצאת קיציס הקבלה, עם כל ההסתייגויות, בין הרבנים לאסירים שפגשה. "גם מי שנמצאים בכלא עושים אבהות. הם לא פוגשים את הילדים שלהם, אבל כל הזמן הוגים בהם, חושבים ורוקמים תוכניות – איך אני אהפוך את החיים שלהם לטובים יותר. הם אבות, אבל בצורה אחרת".
באחת הסצנות בספרה היא מתארת משחק דמוי "אמת או חובה" ששיחקה קבוצת התיאטרון: מסובבים בקבוק ריק, וכשהוא נעצר – מי שהפקק מצביע לכיוונו צריך להרים פתק ולהשיב על השאלה המופיעה בו. "תורו של אייל", כתבה. "הוא מרים את הפתק האחרון: 'אילו היית מקבל עכשיו חבילה קטנה, ממי היית רוצה שהיא תהיה?'. אייל מדבר לאט. 'אם הייתי מקבל חבילה קטנה', הוא מטעים מילה־מילה, 'הייתי רוצה שהיא תהיה מהבת שלי, לירז. אנחנו בנתק מוחלט. הייתי רוצה שבתוך החבילה יהיה פתק קטן ובו המילים 'אני רוצָה להיפגש'".
להבדיל, אומרת קיציס, גם האבות הרבנים מוצאים נתיבות לילדיהם. "זה יהיה למשל 'אין לי זמן לשבת עם הבן שלי, אז אני לוקח אותו איתי לכל מיני דברים שאני עושה', או 'אני אהיה איתו דרך העיסוק בעניינים של קדושה – לבנות סוכה ביחד, תפילות יום כיפור ביחד'. מעבר לכך, כשאתה בן של רב, אתה יכול להיות כל הזמן עטוף באבא. כשאתה נמצא עם התלמידים שלו, אתה בתוך ההילה של אבא, ודרכה אתה גם קולט וסופג אותו".
גם העיסוק שלה בתיאטרון, היא מספרת, מושפע באופן מסוים מדמותו של אביה. "אבא היה איש עוצמתי, אבל הוא לא ביטא את זה דרך יצירתיות. כלומר, הוא לא ניגן, לא רקד, לא עסק בתנועה וכדומה. הוא כתב יפה מאוד, הייתה לו גם כתיבה פואטית, אבל הוא לא ניתב את העוצמות האלה ליצירה. אני חושבת שהיה שם פוטנציאל. אחרי שהוא נפטר הבנתי – כמו הרבה אנשים שמאבדים אדם יקר – שהחיים הם לא אינסופיים, ואם אתה רוצה לעשות משהו עם עצמך, תעשה את זה עכשיו ואל תדחה עוד. כולנו חווינו ניעור חזק באותה תקופה, וגם אני הבנתי שאני חוצה קו פרשת מים".
וכך, אחרי ששוב ושוב בחרה באקדמיה, הפעם היא הורתה לעצמה לפתח את הצד האחר, זה שנדחק הצידה במהלך השנים. "התחלתי ללכת לתיאטרון חובבים, מעין חוג של פלייבק. זה התחיל בתחביב, הלך ותפס נפח, והיום זה מעין מקצוע. עכשיו אני מחלקת את העשייה שלי בין אקדמיה לפעילות של יצירה ותיאטרון".
