אסטרטגים אמריקנים האמינו בתחילת המלחמה הקרה שדרוש מאגר גרעיני בהיקף שמסוגל להבטיח את השמדת האויב; רק כך, החשש מהשמדה גרעינית ירתיע אותו מלתקוף אותי. רבים מכירים את הרעיון בכינוי הקליט ״השמדה הדדית מובטחת״ (באנגלית הוא קליט עוד יותר: ראשי התיבות של Mutual Assured Destruction הם MAD, "טירוף"). אופנהיימר, מאבות פצצת הגרעין האמריקנית, הסביר את הרעיון באמצעות הדימוי של שני עקרבים בבקבוק: במקרה כזה שני העקרבים נרתעים זה מזה, ואינם מנסים לעקוץ זה את זה, משום ששניהם יודעים שאם יתקרבו אל האחר כדי לעקוץ, הם יהיו חשופים בעצמם לעקיצה קטלנית.
הוגים מאוחרים יותר, כמו וולשטטר ושלינג, הראו שהדימוי הנכון יותר הוא דו־קרב אקדחים במערב הפרוע. כולנו מכירים את הסצנה מהמערבונים: שני אנשים נעמדים במרכז העיירה זה מול זה, מתכוננים לשלוף את אקדחיהם ולירות זה בזה. הראשון שישלוף ינצח.
הטעות בדימוי העקרב היא שהוא מתעלם מכך שיש שני סוגים של התקפה גרעינית. מדינה יכולה לבחור בין התקפה "נגד כוח" (counterforce), שמטרתה השמדת הכוח הצבאי של היריב, ובין התקפה "נגד ערך" (countervalue), שמטרתה להשמיד את האוכלוסייה האזרחית של היריב. בחשיבה האסטרטגית על השמדה הדדית לא היה הבדל; אבל ההבדל קיים.
שלינג, לדוגמה, תיאר תרחיש. בהתקפת פתע, ברית המועצות משמידה את הכוח הגרעיני של ארה״ב – כולו או רובו. ארה״ב תיוותר אז עם שתי אפשרויות גרועות: הראשונה היא לפתוח במתקפה "נגד כוח" משלה, בהנחה שנשאר לה עוד כוח גרעיני שיכול לתקוף. גם אם כן, הכוח הזה יצטרך לעבור דרך מערכי ההגנה של הסובייטים, שיהיו בכוננות מרבית, ולפגוע בכוחות האויב, שיהיו גם הם בכוננות גבוהה. כל מי שיוכל יצא מבסיס האם שלו (צוללות, מפציצים, משגרי טילים ניידים), והמתקפה עלולה להיכשל.
האפשרות השנייה היא לצאת למתקפה "נגד ערך", ולהשמיד את מרכזי האוכלוסייה והתעשייה של ברית המועצות. אבל לאחר שתעשה זאת, לארה״ב לא יהיה דבר שיעצור את ברית המועצות מלהשמיד את מרכזי האוכלוסייה שלה; מתקפה נגד ערך תהיה התאבדות.
האפשרות האחרונה, היחידה שאינה גרועה, היא לשמור על הכוחות הגרעיניים הנותרים כדי להרתיע ממתקפות נוספות, במיוחד מתקפות נגד ערך. החיסרון הוא שהצד השני ייהנה מ"עודף גרעיני", מה שיאפשר לו לקדם את תחומי העניין שלו במקומות אחרים בעולם. לדוגמה, בתרחיש של מתקפת פתע סובייטית, ברית המועצות הייתה יכולה לפלוש למערב אירופה ללא חשש ממתקפה גרעינית אמריקנית.
הניתוח של שלינג הראה שההחלטה הרציונלית של כל צד היא להקדים ולתקוף מתקפת מנע ברגע שיש חשש למתקפת פתע של האויב. כלומר, אם אני נמצא במשבר מול היריב, ההחלטה הרציונלית היא להסלים כמה שיותר מהר למתקפת פתע גרעינית. זה בדיוק דימוי הדו־קרב של שלינג: אם אתם כבר עומדים זה מול זה ברחוב הנטוש בעיירה במערב הפרוע, מי ששולף ראשון – מנצח.
הבעיה היא שהעולם לא יכול לחיות בשלום עם מצב שבו ההחלטה הרציונלית היא להסלים למלחמה גרעינית. כדי לנסות לצמצם את הסיכון למתקפת פתע, וכך גם את התמריץ למתקפת מנע, שתי המעצמות עבדו על הסכמי בקרת נשק לאורך המלחמה הקרה. מטרתם של ההסכמים היא להקטין את האי ודאות בנוגע למצב כוחות הגרעין של היריב, ולהקטין את החשש ממתקפת פתע. כך גם במצב של משבר, לא יהיה תמריץ להסלמה מהירה. ייתכן שבשנים הקרובות ישראל וגם איראן יצטרכו לחשוב על משחקי מלחמה כאלה, והעולם אולי יצטרך למצוא מנגנונים שיאפשרו לשתיהן להתמודד עם כוח גדול, אחריות גדולה ופחד קיומי.
