"כשאבא שלי רצה לעלות לארץ, הרופאה שאלה אותו מה יש לו לחפש שם. והנה, תראו אותנו"

עד היטלר היה טוב, היא אומרת. וחשוב לה להגיד את זה. כי באמת היה טוב. הם חיו אומנם בין גויים, היו מיעוט מזהיר בבית הספר, אבל הקהילה הייתה חזקה. עוטפת. הם גרו בדרזדן, עיר מרכזית בסקסוניה, גרמניה, "שנחשבה אז עיר יפהפייה", אומרת רחל. אבל אל תטעו, הם לא היו יקים. משה וחנה לרר וארבעת ילדיהם היו אוסט־יודן, יהודים מהמזרח. הם השתייכו לקהילת מהגרים מפולניה, יהודים שהגיעו לגרמניה עם פאות ושטריימל, "ועם הזמן ויתרו על אלה, אבל לא על הדת".

מה הקהילה נתנה? הכול. גם בֵּייס מִדרש וגם פעילות נוער של הבונד. "היו לנו מדים מאורגנים כמו לנוער היטלר, כולל נעליים וז'קט, חולצה כחולה ועניבה לבנה, עם סמל בשרוול לפי קבוצות". לאזרחים הגרמנים, היא מספרת, היה "וינטר־הילפ־ורק" – פרויקט סיוע לעניים שחילק בימות החורף בגדים ופחם לחימום. אז הקהילה הקימה את הגרסה היהודית, "יידיש וינטר־הילפ־ורק".

מגיל חמש הלכה רחל פעמיים בשבוע אחרי הלימודים לתלמוד תורה, ופעמיים בשבוע לבכ"ד – ארגון הספורט היהודי בר כוכבא, סניף דרזדן. בראשון למדה חומש, דינים וקריאה בעברית עוד לפני כיתה א', בשני התמקצעה בספורט. "למדנו בתלמוד תורה את כל הספרים חוץ מוויקרא. היה לנו מורה אהוב ביותר, הרב ד"ר קניגסהפר. דווקא יקה". ובבר כוכבא? "הייתי חזקה במקבילות והייתי בקבוצות השלכת כידון וכדור־יד. ריצה לא. היו לי רגליים קצרות".

גם עם הגויים לא היו בעיות מיוחדות למיטב זיכרונה, וזיכרון יש לה. הם העמידו לרשות צעירי הקהילה אולם התעמלות עם כל המכשירים, והתלמידים היהודים הלכו אומנם לבית הספר גם בשבת, אך המורים נמנעו מלקרוא להם ללוח. "היינו מגיעות עם שמלה 'שאבעסדיג', וסנדוויץ' חלה במקום לחם. אחי הקטן היה מביא לי את התיק לבית הספר, כי אני כבר הייתי אחרי גיל מצוות, והיה אסור לי לטלטל בשבת. היינו כאלה דוסים!", היא צוחקת ומסכמת: "מודרנים ודוסים".

בקיץ שהו במשך חודש בקייטנה בהרי שווייצריה הסקסונית. "הייתה שם עיירה ששמה רוכוויץ', מקום יפה בין יערות, עם בית אבות יהודי. גדלו שם שיחי פטל בלי סוף. אנחנו העירוניים היינו אנמיים מאוד, אז שלחו אותנו לשם. לא יודעת איפה היו הזקנים בקיץ, אולי המקום נסגר, אבל למשך חודש זה היה בית ילדים. זה אי אפשר להאמין. חיינו את חיינו כאילו אין גויים מסביב".

אפשר לומר שהיינו עניים, היא אומרת מהורהרת. אביה היה "אברך משי, מבחורי הישיבה שלא מלכלכים את הידיים". נו, הוא היה בן יחיד לסבתא אלקה, שהבהירה שהבן שלה לא ייגע בכלום, היא המפרנסת. ואוי, איך שהיא פרנסה. סבתא אלקה סחרה בטקסטיל, "והיהודייה השמנה הזו, שלא ידעה מילה בגרמנית, נסעה עם מזוודות כבדות ברכבת ממקום למקום ומכרה סחורה, לא יודעת באיזו שפה. היא גם הייתה מסתובבת בשוק, מתמקחת עם כולם. הייתי מביאה את החברות שלי, שיראו אותה. עד היום היא אישה נערצת בעיניי. ועם כל כמה שהייתה סוחרת, בשבת ישבה עם המשקפיים וקראה 'צאינה וראינה', ובכתה בכל המקומות הנכונים".

הסבתא גרה ברחוב שלהם, אך מכיוון שלא ממש סמכה על הכשרות בבית כלתה, לא תמיד אכלה בביתם. "הייתה לה פאה על ראש קירח. אבא שלי היה מגלח אותה, ומביא לה בכל פעם פאה חדשה בהתאם לגיל שלה. קיבלתי את הבגדים שלה ירושה, מהם הכינו לי בגדים כשעליתי לארץ". מה הם ידעו על ארץ ישראל? "דיברו בגעגועים על ירושלים והמכבים. המושג מדינה לא היה. היו פנקסים עם בולים של תרומה לקרן תורה ועבודה".

לקראת הנסיעה ברכבת דרך פולניה דיווחו הוריה לקרובי משפחתם שרחל צפויה לעבור שם, והם ציידו אותה בעוף מעושן. "היטלר אסר את השחיטה הכשרה בגרמניה", מספרת רחל. "עשינו שחיטה שחורה, היית צריך לקנות עוף חי. אבל בפולין עוד היה מותר לשחוט"

ואז, ב־1933, היטלר מונה לקנצלר גרמניה. הילדים היו בטוחים שהוא לא יישאר בתפקיד עוד הרבה זמן. הם טעו. "הוא היה קוסם. קשה לתאר את השינוי בכיתה מרגע שעלה לשלטון. פתאום חברות לא רוצות לשבת לידי. היו ילדות שהלכו לנוער היטלר. היו להם מפקדים ודגלים ומדים יפים ושירים חדשים, שירים אנטישמיים בגלוי, כמו 'כשדם היהודים משפריץ מהסכין, נעשה לנו טוב'. הם התחילו לצעוד, צועקים טקסטים ששייכים לפשיזם".

רחל הפסיקה ללכת לבית הספר, וחברתה לוטא ליביק דאגה להעתיק עבורה את כל החומר הנלמד. "היא היחידה שדאגה לי. היא והמורה לציור, וולטר למקה. תמיד כשהיה צריך להביא פוחלץ מהמעבדה, היה שולח אותי. תפקיד של כבוד". והיה עוד מורה זכור לטוב, שקרא לה הצידה במסדרון הגדול של בית הספר, והציע שלא תצא לטיול השנתי. "הוא אמר: 'בכיתה יש לנו שליטה על הילדות, באווירה החופשית ביער אנחנו לא יכולים להיות אחראים'. כציונית גאה אמרתי לו שאנחנו לא זקוקים לטיולים האלה, יש לנו מספיק בתנועה. הוא טפח לי על השכם ואמר: 'אני שומע שאת רוצה לנסוע לפלשתינה. הייתי שם במלחמה. זה מדבר, אין לך מה ללכת לשם'".

אבל רחל הלכה. המדריך בתנועה סיפר להן על ארגון עליית הנוער ("רֶחָה פְרַיֶאר ייסדה אותו, תקראו עליה באינטרנט", היא אומרת על כלת פרס ישראל לשנת 1981, ומסמנת לעבר הסלולרי החכם שלה. "הנרייטה סאלד באה אחריה"). הוא סיפר גם על בית צעירות מזרחי בירושלים, ועל כפר הנוער הדתי בכפר־חסידים. כל אחד מהארגונים הללו קיבל מהבריטים מספר סרטיפיקטים מוגבל, והמדריך נדרש לבחור שלוש בנות שמתאימות לעלייה בגפן. "הלכתי עם שתי חברות למחנה הכנה בברלין. היינו שם במשך ארבעה שבועות, תחת עינם הפקוחה של מדריך, מדריכה ורופא. היינו חכמות ובריאות. 'רופאה מטעם' בדקה אותנו והתרשמה מהירכיים החזקות והספורטיביות שלנו. פסלו שם על כל דבר. משקפיים? בעיה. גם פלטפוס".

המועמדות לעלייה שבו הביתה לקראת חג הפסח, ובמהלך הקיץ קיבלו רחל ושתי חברותיה תשובה חיובית. אמה של רחל פרצה בבכי. אביה? לו היה ברור שאין לה מה להישאר בגרמניה. "מחנות ריכוז עוד לא היו ב־1937, אז אני לא יודעת מה ההורים ידעו וממה חששו. הם היו באמת גיבורים, שלחו אותנו לחלל". ההורים העלו אותן לרכבת לבויטן, "עיר גדולה בשלזיה, קרוב לפולניה. שם היה רופא, ד"ר פינצ'ובר, שאירח אותנו ללילה. למחרת פגשנו את מורה הדרך שלנו, נער ששמו ארווין, ותשע בנות נוספות ממחנה ההכנה". הבנות נסעו ברכבת דרך פולין לקונסטנזה שברומניה, שם עלו לאונייה הצרפתית תאופיל גוטייה, שהפליגה לארץ ישראל. "פגשנו הרבה חלוצים מעניינים שחזרו מאיזו תערוכה בינלאומית גדולה בפריז".

בערב ביקשה רחל להפגין את כישוריה בשפה הצרפתית. היא שאלה אם האוכל כשר, ולמרבה הצער קיבלה תשובה שלילית. "מצאו בשבילי איזה שימורים ישנים. שתי חברות קיבלו מיטות במחלקה משובחת יותר, לא שאלו על כשרות ואכלו ארוחה טעימה וטרפה. אבל גם אנחנו לא נשארנו רעבות".

עוד לקראת הנסיעה ברכבת דרך פולניה דיווחו הוריה לקרובי משפחתם שרחל צפויה לעבור שם, ותיאמו איתם שתנופף להם מהחלון במטפחת כחולה. הקרובים ציידו אותה בעוף מעושן ושאר מטעמים להמשך הדרך. "היטלר אסר את השחיטה הכשרה בגרמניה", מספרת רחל. "אמא לא ידעה מה לבשל, לא הייתה רגילה לאוכל מירקות. עשינו שחיטה שחורה וזה היה ממש סכנת נפשות. היית צריך לקנות עוף חי, ותאר לך שהשקית מתחילה לזוז בדרך, מישהו יכול להלשין. אבל בפולין עוד היה מותר לשחוט. באונייה החלוצים אכלו איתנו, חיסלו את זה".

כשהרי חיפה נראו באופק, הנוסעים החלו לשיר שירים על חיפה האדומה, "הקומוניסטית סוציאליסטית", היא צוחקת. ברציף קיבל את פניהן הנס בייט, אז ראש עליית הנוער בגרמניה ולימים ראש הארגון כולו. "היינו ילדות בנות 15, קיבלנו כל מיני בונבוניירות וסרטים ששמנו על הראש לכבוד ארץ ישראל". אחרי לילה בבית עולים "באיזה מבנה בבת־גלים" הן הגיעו במשוריין של אגד לבית צעירות מזרחי בירושלים. "הייתי כזו מיסיונרית, הזכרתי לכולן את קריאת שמע על המיטה. באתי מבית ממש פתוח, אבל גם מקפיד מאוד".

בבית הצעירות הן נדרשו לבחור בין כמה מסלולי השתלמות – גינת נוי, תפירה או כלכלת בית. "חברה טובה שלי למדה כלכלת בית, ובזכות ההכשרה היא ניהלה בהמשך את המטבח של עין־הנצי"ב". ורחל? היא הלכה על גינת נוי. "המורים היו בעלי מקצוע אמיתיים. אלי פויכטונגר היה יערן, למד כמו שצריך. המורה שלנו לתנ"ך הייתה נחמה ליבוביץ, שאהבה אותנו מאוד. אלה היו שנתיים טובות".

"בכל פעם התחתנו שני זוגות באותו יום, שיהיה חסכוני. אחד הבחורים הפך את הצריף של חדר האוכל למועדון, שם על כל מנורת נפט צלופן בצבע אחר. שמו מוזיקה רועשת ועשו שמח, כמעט בלי אוכל. הגישו את 'מרק הזהב', עם חתיכות עוף רק לזוגות. השאר אכלו מרק בלי עוף"

המשפחה שלה נותרה בדרזדן, והקשר נשמר בעזרת מכתבים. "ב־28 באוקטובר 1938, שנה אחרי שעלינו, המדריכה שרה צובל קראה לשלוש הבנות מהעיר שלנו. אנחנו לא עסקנו בפוליטיקה, ידענו שהיטלר זה רע וזהו. אבל שרה והאחרים הבינו". הגלויה שנשלחה אליה הפעם לא הגיעה מגרמניה, אלא מפולניה. "פתאום הם כותבים שהם בפשמישל, עיר גדולה שאמא שלי הגיעה ממנה, ושכולם בסדר. מכתב יבוא בהמשך, וזהו. לא הבינונו". ואכן, מכתב בא, ואביה תיאר בו כיצד התגלגלו מגרמניה לפולניה. "הוא סיפר שהיה אצל רופא שיניים, וכשחזר הביתה ראה סרט סימון משטרתי: מעוקל. הוא לא היה יכול לפתוח את דלת הדירה שלו. האס־אה היו שם, פלוגת המחץ של הנאצים. קראו להם 'החולצות החומות'". חנה והילדים, כך התברר למשה, נלקחו לאולם אירועים גדול. "אבא הגיע לשם ומצא תוהו ובוהו. כל האולם מלא יהודים, נשים ותינוקות וילדים, כמעט בלי מזוודות ובלי כלום. אנשים לא הבינו מה קורה להם. לקחו אותם מהבית בכוח והכניסו אותם לחשמלית או למכוניות.

"אבא כתב שהפקידים מסביב התנהגו אליהם יפה, אבל בבוקר הגיעו אנשי הפקידות הנאצית והעמיסו אותם על קרונות. הם נסעו עד הלילה, ואז הורידו אותם בחושך, בקור ובגשם. הם לא ידעו איפה הם". האב המשיך ותיאר במכתב כיצד היהודים קשרו את עצמם זה לזה בחבל, כדי לא ללכת לאיבוד. כשהאיר הבוקר הם התעודדו, משום שראו יהודים וגויים מביטים בהם מעבר לגבול הפולני. "למקום הזה קראו זבונשין, וללילה הזה 'ליל זבונשין'. הגרמנים גירשו עשרות אלפי יהודים לפולניה. כך קרה גם להורים של בעלי בדיוסבורג, על יד הריין, ולכל מי שהחזיק פספורט פולני".

רחל לא הייתה היחידה שקיבלה מכתב המתאר את ליל זבונשין. הרשל גרינשפן, יהודי שהתגורר באותה העת בפריז, זעם כששמע מבני משפחתו על הגירוש. הוא נטל אקדח, הלך לשגרירות גרמניה בפריז, ושם ירה למוות בפקיד זוטר בשם ארנסט פום־ראט. הרצח הזה הפך לתירוץ הרשמי של אירועי ליל הבדולח – הקדמה לקראת הצפוי ליהודי אירופה. "היטלר כבש באותה תקופה את צ'כוסלובקיה וגירש ממנה את היהודים. אלה היו ניסויים, לראות איך יגיבו הגויים, אם ייתנו לו לעשות את זה. נתנו לו לעשות הכול".

רחל דאגה להוריה, לאחותה ולשני אחיה הקטנים. "ארגונים כמו הג'וינט היהודי הקימו מחנות לפליטים מגרמניה, ניסו לאחד קרובים. היו לי יחסים טובים מאוד עם אבא שלי, כתבתי לו על הציונים, על הבחורים שהכרתי. אבא הגיב, אבל לאט־לאט הרגשתי שאני כבר מעצבנת אותם שם. שהצרות שלי זה לא… החברים שלי היו קוראים מכתבים ושמים לב למצב הפוליטי. אני לא קלטתי מה המצב שלהם, לא קלטתי מה קורה שם".

ב־1941 פסקו המכתבים. "בהתחלה לא דאגנו. חשבנו שבגלל המלחמה אין קשר עם המשפחות". המכתב האחרון שקיבלה? כבר לא בידיה. התכתובת תויקה ונשמרה במשך שנים ארוכות, "אבל עכברים אכלו לי את כל זה בבית הישן. פלא שבכלל שמרתי ותייקתי את המכתבים. עכשיו הם אינם".

לקראת סוף המלחמה הלך והתברר גורלם המר של היהודים שנשארו באירופה. וגם אז, רחל הייתה אופטימית. "אמא של בעלי, למשל, הופיעה פתאום אחרי המלחמה. ניצלה על ידי גויה. די הרבה זמן חשבתי שגם המשפחה שלי פתאום תופיע".

אבל איש מבני משפחתה לא יצר איתה קשר. לימים היא ניגשה ליד ושם, בניסיון לדלות עדויות של שורדים שאולי ראו אותם או יודעים משהו על הרגעים האחרונים שלהם, אך לא מצאה דבר. "אני יכולה רק לנחש מה קרה שם. מרגע שהגרמנים כבשו את פולין – אני רואה תמונה של מלאך המוות עם חרמש. בכל מקום שהייתה עיירה יהודית, ניקו אותה. היהודים חפרו לעצמם את הקברים, ואז הגרמנים ירו בהם. העדויות האלה נראות לי מתאימות לגורל של ההורים שלי. יכול להיות שהם לא נלקחו למחנה, אלא נרצחו במקום.

"גם מהאחים לא נשאר אף אחד. אחותי עשתה שגיאה פטלית כשהיו בפולניה. הפליטים הקימו מרכז הכשרה בביאליסטוק, וכשהגרמנים התקדמו הם החליטו ללכת לווילנה, כי שמעו שיוצאות משם אוניות לארץ, עלייה ב'. היו כמה ילדים שלא רצו לעלות בלי ההורים שלהם, כמו אחותי. הם כתבו לי על זה. היא לא ידעה, היא לא אשמה. היא חזרה להורים ונספתה איתם. הקבוצה מווילנה הגיעה בדרך־לא־דרך לקיבוץ לביא ולמושב הזורעים".

את כל זה גילתה רחל מאוחר יותר. היא בינתיים סיימה את לימודיה בבית צעירות מזרחי, וכמו שאר בנות הקבוצה שלה, ביקשה לעבוד בקיבוץ. "לא הרבה רצו להגיע לקיבוצים. העדיפו להיות עוזרות בית, זו הייתה אז משרה מצוינת. אבל לנו היה מקצוע. הייתי מומחית גן נוי!". הן יצרו קשר עם "המקוואים" – המחזור הדתי הראשון של בית הספר החקלאי מקווה ישראל – במטרה לייסד יחד קבוצה חדשה, אבל הנהלת הקיבוץ הדתי העדיפה שיצטרפו לקבוצה קיימת. "רצו שנלך לחזק את קבוצת אמונים שישבה אז ב'נחלת', נחלת־יהודה. היינו שם מ־1940 עד 1943, התגבשנו וחיכינו לצו התנועה. יואל שיפטן וצבי נוימרק מהפועל המזרחי היו המבוגרים שמארגנים אותנו.

"נחמה החליטה שהיא שולחת לנו בדואר שאלות על נייר סטנסיל, אנחנו עונות בעיפרון, והיא מחזירה לנו עם תיקונים והערות. ההתכתבויות עם נחמה הפכו לשם דבר ולפרשנות שלה על חמשת חומשי תורה. אתם לא מבינים איזו אישה היא הייתה. מורה ברמ"ח איבריה, עם חיסרון אחד: לא אהבה מי שלא היה חכם"

"בנחלת הייתה גם איזו גברת אמריקנית מנשות המזרחי, בסי גוטספלד, מעין הנרייטה סאלד כזו. היא אמרה שבוגרות בית צעירות מזרחי לא מספיק שותפות חברתית, לא שומעים את קולן באספות ובוועדות. אז היא אספה קבוצה של עשר בנות בערך, שהיו מספיק אינטליגנטיות ללמוד". רחל והאינטליגנטיות האחרות נשלחו לתקופת לימודים נוספת בירושלים. "למדנו אצל נחמה ליבוביץ, אליקים בן־מנחם ודב רפל. היינו מטיילות בעין־כרם ובכל מקום. היו לנו חיים טובים שם, העיקר שנתרום משהו לקיבוץ כשנחזור".

ליבוביץ, שהייתה נשואה לדודהּ המבוגר ממנה ב־29 שנה, הזמינה את התלמידות אליה הביתה בשבתות, ללמוד יחד פרשת שבוע וספרות. "גיליונות פרשת השבוע? זה התחיל אצלנו. מה שקרה זה שאחרי חצי שנה של לוקסוס סיימנו את הלימודים, אבל מה יהיה עם שיעורי פרשת השבוע שלנו? אז נחמה החליטה שהיא שולחת לנו בדואר שאלות על נייר סטנסיל, אנחנו עונות בעיפרון, והיא מחזירה לנו עם תיקונים והערות. גם נתנה הערכה בראשי תיבות: טמ – טוב מאוד; לנ – לא נכון. חברים שלנו רצו להשתתף בהתכתבות, והיא ענתה גם להם. ההתכתבויות עם נחמה הפכו לשם דבר ולפרשנות שלה על חמשת חומשי תורה. אתם לא מבינים איזו אישה היא הייתה. מורה ברמ"ח איבריה, עם חיסרון אחד: לא אהבה מי שלא היה חכם".

הגרעין המתגבש בנחלת, מתוגבר בנשים צעירות שהוכשרו להביע דעתן באספות, התלבט בין חיזוק גוש הקיבוצים הדתי בעמק בית־שאן ובין הקמת קיבוץ חדש, כפר־עציון. "בתוך הוויכוחים היו עזיבות, וגם אנחנו עזבנו". והאנחנו הזה הוא כבר לא רחל וחברותיה, אלא רחל וצבי וייסמן, לימים לבני.

צבי עלה מפולניה בראשית 1938 בעליית הנוער, היישר למקווה ישראל. אמו ואחותו שרדו מהשואה ("איזו צדיקה החביאה אותן"), ועלו גם הן ארצה בתום המלחמה. "האחות התחתנה עם מהנדס פולני מוכשר שלא אהב יהודים. יהודי אנטישמי. עזבו לארה"ב, והאמא בעקבותיהם".

נישואיה לצבי היו מתבקשים כמעט. "המקוואים בנחלת התחתנו עם הבנות מבית צעירות מזרחי. שיפטן היה בעל יוזמה, שתל קטע של דשא לחופה באמצע החולות, ממש כמו בשיר של חיים חפר. בחור אחר, רפאל יורוביץ' – קראנו לו רפא – היה אמן ממש. הוא הפך את הצריף של חדר האוכל למועדון, שם על כל מנורת נפט צלופן בצבע אחר. שמו מוזיקה רועשת ועשו שמח, כמעט בלי אוכל. בכל פעם התחתנו שני זוגות  באותו יום, שיהיה חסכוני. הגישו את 'מרק הזהב', דה גולדן יוך, עם חתיכות עוף רק לזוגות. השאר אכלו מרק בלי עוף".

ובכל זאת, איך התחיל הקשר עם צבי? מה עם קצת רומנטיקה? "הייתה הרבה רומנטיקה", אומרת רחל היפהפייה ועושה תנועת ביטול בידיה לקול צחוקנו. "אצל חלק מהחברים היה לי שם רע, שאני משחקת איתם. היו לי יחסים באמת טובים עם כמה בחורים בלי שהתכוונתי לאהבה או משהו. לא לכל בחורה היו יחסים כאלה, שהפכו לידידות של שנים". אז איך בחרה דווקא בצבי? "יצאנו חודש וידענו שאנחנו זוג. את מרגישה שזה נכון, זהו. את פשוט יודעת".

הזוג הצעיר עזב את הקבוצה כשרחל הייתה בת 21, בהיריון, ובלי אגורה. בקיבוץ הדתי ידעו שהיא "תרבותניקית", והציעו לה משרת הוראה בכפר־חסידים. "מנהל בית הספר היה הרב ד"ר דוד אוקס" – לימים המנהל הראשון של תיכון צייטלין – "והמנהל של המוסד כולו היה אויגן מיכאליס", אומרת רחל, מצליחה פעם נוספת להביך ולהדהים את שני הדמנטיים שהגיעו רק לחצי ימיה ושולטים בקושי בשמות בני משפחותיהם. "הייתי מכינה חומר לשיעור אחד, והספיק לי לכמה שיעורים. הרב אוקס נתן לי שלושה מ'ילדי טהרן' לטיפול אישי, שאהיה אם הבית שלהם. צבי ניהל את המטעים של כפר הנוער ולימד חקלאות". היא אהבה ללמד, נהנתה להתלבש יפה ולצאת בערב לסרט בחיפה, "אבל לבעלי היה ג'וק בראש, שהוא רוצה ללכת להגשמה". כסף לרכישת משק לא היה, אבל כשהציעו להם לבדוק את הזורעים באזור פוריה, קרוב לטבריה, הם נענו בשמחה. ב־1947 הם הצטרפו למושב.

אל תתנו לנוף הגלילי המקדם פני אביב בירוק לבלבל אתכם: למשפחת לבני היו פה הרבה שנים קשות. בתקופת עבודתם בכפר הנוער הם קיבלו שכר הוגן, היא לא מתלוננת, אבל לא חשבו על פנסיה או ביטוח. גמרו את החודש, לא יותר. "באנו לכאן והראו לנו את הבית כאילו הוא חדש, אפילו שהיה כבר בן ארבעים. זה הבית שם ממול. הוא נראה נחמד כי צבעתי אותו וגידלנו סביבו צמחים". הם התחילו עם 28 מ"ר ("בלתי נשכח, קובייה ממש"), עד שהסוכנות הוסיפה להם חדר "ככה, לאורך. שירותים בחוץ, בלי ריצוף. בנייה לא מקצועית, מלאה סדקים. הרצפה? בטון. חשמל? גנרטור. כל היישוב היה בתים מפוזרים בלי דרך ביניהם. קוץ ודרדר וקובייה, קוץ ודרדר וקובייה". היא זוכרת איך הבן שלה אמר בבוז מופגן על השכנים, "איזה חזירים הם, יש להם שירותים בתוך הבית!". שנים אחר כך, כשהגיעו כספי שילומים מגרמניה, גם משפחת לבני בנתה לעצמה שירותים בתוך הבית, וגם מטבח והול.

היא לא אוהבת להיזכר בתקופה הקשה. "לא הצלחנו בחקלאות, לא תמיד באשמתנו. בנינו את הארץ בחוסר ידע ולפעמים היה לזה מחיר יקר. אני זוכרת את אלי, המורה שלי, אומר שהחלוצים פה לא יודעים להבדיל בין עגבנייה לטגטס, פרח צהוב. רפא מנחלת? פתח משרד אדריכלות. גם הוא לא למד את זה, למד מעשייה. גם הכבישים פה נסללו ככה. איזה יהודי ידע לסלול כביש כשבא מאירופה?". הם עצמם גידלו עגבניות ("קראו לזה טומטו, כי עגבניות זה עגבים, ישבנים"). לילה אחד של קרה, וכל המטע הפך לקטשופ. "לא ידענו שהעגבניות רגישות לקרה, וגם לא ידענו שיש באזור הזה קרה".

מלחמת העצמאות לא פגעה בהם יותר מדי. צבי, מפקד מחלקה בהגנה, היה למפקד המושב. "נפל פה מטוס קטן שזרקו ממנו את הפצצות ידנית. מישהו מאיתנו הוריד אותו. מעבר לזה לא הרגשנו את המלחמה. אפילו את פינוי הילדים לכרמל ביטלו". הגברים יצאו להילחם בסג'רה ובטבריה, "אבל הערבים ברחו משם".

אחרי המלחמה, צבי ורחל שבו לחנך. "הייתי בלי כיסוי ראש, אז עשו לי בעיות. עברתי לתחכמוני בטבריה, ושם חינכתי ולימדתי תנ"ך עם שרוול קצר. מנהלת בית הספר בקיבוץ לביא רצתה אותי אצלה, ועברתי לשם. כל יום נסעתי ללביא במשאית".

בלביא נחשפה רחל לתחום של הוראה מסייעת, למדה את הנושא ועבדה עם ילדים מתקשים. "אלה ילדים שאם בכיתה ג' הם לומדים לקרוא, אתה מאושר. הם באו מרקע סוציואקונומי נמוך, בלי ספר בבית ובלי שפה". על הדרך היא למדה נהיגה, בגיל חמישים, "והחל מאותו יום יכולתי לצאת מהבית בכל שעה שאני רוצה, לקבוע ישיבות צוות בכל שעה שאני רוצה. עד לפנסיה עבדתי ככה". צבי לימד חקלאות בבית ספר לחינוך מיוחד בטבריה ("בהצלחה מרובה מאוד"), עבד עם נערי רפול בחוות השומר ואף ניהל את המקום. "היו שם ניצולי משפחות הרוסות, תלמידות בהיריון ומה לא. כל הבעיות. והוא? הוא היה נערץ שם".

חמישה ילדים נולדו לרחל ולצבי, בן וארבע בנות. למעט אחת, כולם שירתו בצבא. עדנה, הבת האמצעית, נהרגה בתאונה בבסיס כשהייתה בת 19. רמי שירת "באיזו סיירת", נפגע והפך נכה בידו, "אבל זה לא מפריע לו היום", אומרת רחל על בכורה בן השמונים. "יש לו חברה משלו, הוא עובד עם נתיבי ישראל. משהו של חישובים ומדידות".

מכולת לא מצאנו בהזורעים, אבל תנים יש בשפע. כמונו, גם הם לא נשארים אדישים לערב הקסום היורד על המושב, ופוצחים ביללה משותפת וקולנית במיוחד. השמש שוקעת על בית לבני, שקירותיו גדושים יצירות אמנות מרהיבות. פסלים קטנים ויפים פזורים בחלל כולו, הרבה מהם פרי ידיה של רחל. היא גם תפרה לילדים את כל הבגדים, ואפילו את שמלת הכלה של בת הזקונים. "באוניברסיטת חיפה למדתי חוג ציור אצל מורה חשוב, דורון בר־אדון. אני זוכרת את השם כי אבא שלו עבד עם יגאל ידין במערות מדבר יהודה", היא כמעט מתנצלת בפני שני נטולי הזיכרון שמאזינים לה ברוב קשב ומבוכה. "למדתי פיסול ועבודה בקרמיקה אצל אסיה מאפיקים, בחוג שהתקיים בצמח, אבל כשהתחילה ההפרטה בקיבוצים החוג נסגר. למשתתפות לא היה כסף לזה".

"לא הצלחנו בחקלאות, לא תמיד באשמתנו. בנינו את הארץ בחוסר ידע ולפעמים היה לזה מחיר יקר. אני זוכרת את אלי, המורה שלי, אומר שהחלוצים פה לא יודעים להבדיל בין עגבנייה לטגטס, פרח צהוב. גם הכבישים פה נסללו ככה. איזה יהודי ידע לסלול כביש כשבא מאירופה?"

בצד שאר עיסוקיה היא העבירה בהתמדה שיעור פרשת שבוע לנשים ביישוב. זו הייתה יוזמה של זאב דויטש, "שכן, משפחה ציונית־דתית שהיא מופת בעיניי. הוא אמר שאני אסתר המלכה, כי אני גם מורה וגם יודעת תורה, וביקש שאלמד את הנשים פה, כי כולם יוצאי מחנות ולא כל כך יודעים. גם הוא לא דרש כיסוי ראש. התחלנו ולא חדלנו". מדי שבת במשך חמישים שנה – מה ששמעתם – הנשים באו לשיעור והביאו איתן גם את האורחים שלהן. היום נותרו רק שתיים מהתלמידות; "התמעטו החברות. או מתו, או עברו לגור ליד הילדים".

צבי שלה נפטר ב־1999. "הלב. מת במיטה, בלי ייסורים ובלי מחלה. אבל הרגיש שהוא הולך למות".

היא מנהלת יומן וכותבת בו בקנאות. כבר לא מדי יום, אבל כותבת. 17 מחברות מלאות מקבצות את מרבית שנותיה. ועכשיו, רק עכשיו, אנחנו קולטים פרט קטן שכמעט חמק מאיתנו. היא ילידת ינואר 1922. בת 101 וחודשיים. איך זה יכול להיות, אנחנו שואלים בתדהמה את האישה מלאת החיות, מהרהוטות שפגשנו לאורך שנתיים של מסע מרתק. רחל צוחקת ומניפה ידיים: "א־לוהים שכח אותי".

עיניה היפות מציצות אל הטלפון שלה שמקפיץ הודעה. היא תענה מאוחר יותר. מישהי שלחה לה טקסט לתרגום, ורחל לא זוכרת בעל פה את המספר. לפחות זה, אנחנו אומרים. ההודעה קשורה לעסק חדש שהיא פתחה לאחרונה בעזרת אחת הנכדות: תרגום מכתבים ויומנים מגרמנית לעברית. והיא מתכוונת להמשיך בזה כמה שתוכל.

"באות אליי נערות בנות 15 עד 17, לא קראו ספר, אין להן שפה", היא מספרת. "אני רואה שלא רק הטכנולוגיה משתנה, היא גם משנה אנשים. זה קצת מפריע לי. אני אולד־פאשן. היום למשל כבר אין צורך להביע רגשות במילים, רק 'וואו', 'היי', 'הו'. זה שינוי לא מלבב ביותר".

היא גם לא מאושרת במיוחד ממה שקורה במדינה. "אני פשרנית. כל החיים אהבתי לעגל פינות, שתהיה הרמוניה. אולי אני פחדנית. אני לא אוהבת קיצוניות, ואני מוכנה לפשרות גם מצידי. יותר ליברליות.

"לפעמים אני חושבת, אולי לעם שלנו בכלל לא מתאים לנהל מדינה. שהגויים יעשו פוליטיקה, אולי תחת לחץ אנחנו פוריים יותר. ובכל זאת, אני מסתכלת על עתיד הילדים שלי. אף אחד מאיתנו לא רוצה ללכת מכאן. עם כל הביקורת שיש לי על עמנו, אני מתפעלת ממנו. כשאבא שלי רצה לעלות לארץ, הרופאה שאלה אותו מה יש לו לחפש שם – הוא יודע להרים אבן? להזיז טורייה? והנה, תראו אותנו. אבל צריך להגיד, מבחינה רוחנית היינו עשירים יותר בגולה מאשר בארצנו. או שאני לא מעודכנת".