בחג הפורים החליטה משפחת פיסם על תחפושת משותפת. אמא רחל הביאה מהעבודה מדי ב' ישנים של כבאים, וכל אחד מהילדים, החתנים והכלות בחר לו בגדים מתאימים, כובע מגן ואפילו דרגה. רק רחל, שבימים כתיקונם לובשת מדים, נשארה הפעם על אזרחי, בבחינת ונהפוך הוא. כשכולם היו מחופשים, הם החליטו להצטלם יחד בתחנת הדלק הסמוכה לביתם בבני־ברק. הצעידה הייתה קצרה, אך בדרך הם הספיקו לספוג תגובות עוינות, בין היתר מצעיר שצעק "שיקסע" למראה הבנות במדים. רחל לא התבלבלה ונתנה מענה הולם. "שאלתי אותו: למה אתה צועק? קודם כול, אתה לא רואה שאתה מעליב? ודבר שני, כשתהיה שרפה – מי יבוא לכבות אותה ולהציל? אתה יודע על מה אתה צועק בכלל? ואז הוא התבייש, כי הוא היה ילד טוב שסתם עמד שם וצעק.
"בדרך כלל אני לא מסתובבת עם המדים בעיר, זה בוטה מדי", היא מודה. "אני מחליפה בגדים בעבודה, או שאני לובשת סוודר כשאני יוצאת משם. אבל כולם יודעים מי אני ומה אני עושה, וכל השכנות כבר ביקשו שאסדר להן ביקור בתחנת מכבי האש".
באוקטובר 2022 עשתה פיסם היסטוריה כשמונתה לראש אגף משאבי אנוש במערך הכבאות וההצלה, וקיבלה דרגת טפסר – המקבילה לאלוף בצה"ל או לניצב במשטרה. פיסם היא האישה הראשונה שנושאת על כתפיה דרגה כזו, וההישג נעשה מרשים עוד יותר כשמוסיפים לכך את עובדת היותה חרדית מבני־ברק, אם ל־11 ילדים וסבתא ל־19.
השיחה איתה מתקיימת ימים אחדים לפני חג הפסח, בלשכתה רחבת הידיים השוכנת בקריית הרשות הארצית לכבאות והצלה, בראשון־לציון. כאן יושבת הנהלת הארגון, וכאן נמצאת גם המכללה הלאומית לכבאות והצלה. מהחלונות הגדולים נשקפים מרחבי מישור החוף, ורק הריח המגיע מהשפדן הסמוך מפר את האידיליה. מהמשרד הזה חולשת פיסם על כ־3,500 עובדים, מהם 515 נשים.
"אני זוכרת איך הדופק האיץ כשהתקשרתי לבוס ואמרתי שהיום לא אוכל לבוא לעבודה כי יש לי ילד חולה – אחרי שגם בשבוע שעבר היה יום כזה. כשהילדים היו חולים מיום חמישי עד מוצאי שבת, אמרתי לעצמי: חבל, אבל זה פותר לי את הבעיה. אפילו בזה ראיתי סייעתא דשמיא קטנה וממוקדת"
זהו תפקידה הראשון ברשות לכבאות והצלה, אך קדמו לו 32 שנה במגזר הציבורי. לפני שהגיעה לכאן היא הייתה סמנכ"לית הון אנושי ומנהל במשרד לביטחון הפנים (כיום המשרד לביטחון לאומי), שרשות הכבאות כפופה אליו. היא בת 56, ילידת דימונה. אביה ראובן עבד שם כמפעיל קרינה בקריה למחקר גרעיני, אמה אלישבע עבדה בעירייה. השירות הציבורי, היא אומרת, נחשב בבית כמקום שכדאי להשתלב בו – "לא בתור אידיאולוגיה, אלא משום שעובדי מדינה נחשבו אז לאוכלוסייה שיש לה איזו מטריית הגנה טובה יותר".
בבית הספר שלה התרכזו כל ילדי העיירה הדרומית, בלי הבדלי עדות ומעמדות. "היו בכיתה ילדים מהעדה ההודית, והיו ילדי קהילת העבריים. דימונה הייתה קטנה, קיבצו לכיתה אחת את כל הילדים שהיו בערך באותו גיל, לא הייתה הפרדה מסוג כלשהו. למדנו יחד בנים ובנות, ואחר הצהריים שיחקנו יחד כל השיכון. לא הייתה אז קוטביות, הייתה הכלה והבנה וכולם יכלו לחיות יחד".
המשפחה שלה לא הייתה חרדית או דתית, בקושי מסורתית. גם בנושא הזה, היא אומרת, הקו המנחה היה סובלנות וקבלה. "אם שכן אחד שומר שבת, השכן השני ילך מסביב, ייכנס לאוטו וייסע. אף אחד לא הפריע לאחרים. בבית שלנו הייתה אווירה מכילה, וזה עיצב את מי שאני. לא גדלתי על שום דעה קדומה. אני זוכרת שבגיל מבוגר יחסית ניגשתי לאבא שלי ושאלתי אותו אם אנחנו אשכנזים או ספרדים. הוא אמר לי 'אין דבר כזה יותר!' וממש כעס עליי. האידיאולוגיה אצלנו הייתה יהודי, ישראלי, בארץ ישראל, וזהו. שם זה נגמר. גם היום אני מסתכלת על כל דבר בצורה נקייה, בלי קשר לדעות הפוליטיות שלי ולסביבה התרבותית־חברתית שאליה אני משתייכת ללא עוררין".
כשהייתה בת 9 עברה המשפחה מדימונה לבת־ים. פיסם זוכרת משם בעיקר את החוף, את משחקי הכדורעף ואת החברויות שהתרקמו ומלוות אותה עד היום, למרות המהפך שחוללה בחייה. בצבא שירתה בחיל האוויר, מילאה מגוון תפקידים ביחידות מטה ושטח, והשתחררה בדרגת סרן. את עמרם בעלה היא הכירה כשהייתה בת 19. הם התחתנו בגיל צעיר יחסית משום שאביו היה חולה, ובני הזוג רצו שהוא יספיק ללוות את בנו לחופה. אחרי מותו החל אצלם תהליך של התחזקות דתית. "הבנו שהחיים לא מתחילים ונגמרים בלידה וקבורה. יש עולם שלם של לפני ואחרי, ויש משמעות. היינו בסמינר של 'ערכים', ושם החלטנו להשתנות ולחזור בתשובה. מבחינתי הקושי הגדול היה השינוי החיצוני, אבל גם אותו צלחנו.
"החלטנו שאנחנו נטמעים בחברה החרדית. עברנו לבני־ברק עם תינוקת קטנה, נעזרנו בליווי צמוד של רב, ולמדנו מהר מאוד את הקודים. הילדים למעשה לא ידעו עד גיל מבוגר שהיה לנו עבר אחר, וגם השכנות שלי בבניין לא ידעו. הבנות למדו בסמינר וולף, הבנים בישיבות הכי טובות, וברוך השם הצלחנו גם ללוות אותם לשידוכים טובים מאוד".
אחרי לידת בתה הבכורה עבדה פיסם במשך תקופה כשכירה במשרד פרטי. "מלחמת המפרץ הראשונה בדיוק פרצה אז, לא היו מעונות לתינוקות, ולמרות ההבטחה שלא יפטרו הורים, אני הייתי הראשונה שהמעסיק שלח הביתה. הגעתי ללשכת התעסוקה, והממתינים בתור סיפרו לי שהם כבר חודשים בלי עבודה – באים, חותמים וחוזר חלילה. האמת היא ששמחתי. קיוויתי שגם אני אוכל לשבת כמה חודשים בבית עם הקטנה".
"פתחנו מכרז למאה משרות, והגיעו יותר מאלפיים מועמדים. אבל לפני שני מחזורים היו לנו כמעט 4,000 מועמדים. אנחנו עדיין לא יודעים אם זאת מגמה או ירידה אקראית. אני חושבת שאנחנו חווים את מה שחווה כל שוק העבודה העולמי – אנשים רוצים כאן ועכשיו, ועם יותר שכל ופחות כוח"
לפקיד בלשכה היו תוכניות אחרות בשבילה. "הוא הציע לי עבודה ב'מרכז למיפוי ישראל'. אמרתי לו: אני לא מבינה כלום במיפוי, אני לא רופאה. חשבתי שמדובר במיפוי רפואי, וכאם צעירה ניסיתי לתכנן מה לעשות כדי שלא יקבלו אותי. אבל כשהתקשרתי לשם, הסבירו לי שזה משרד ממשלתי – וזה כאמור היה איזה פנס שלאורו גדלתי. אז אמרתי: רגע רגע, בואו לא נשלול. הלכתי, התקבלתי מיד, ושם גדלתי והתפתחתי".
מחשב בבני־ברק
המרכז למיפוי ישראל הוא יחידת סמך של משרד השיכון, שאחראית על המיפוי של מדינת ישראל בשני רבדים: יצירת המפות והסדרת כל המקרקעין במדינה. פיסם החלה את דרכה שם כמתייקת דואר, "אבל התקדמתי במהירות ובתוך ארבע שנים בלבד הפכתי למנהלת משאבי אנוש. הקודקודים שם זיהו את הפוטנציאל שלי, וגם הקב"ה עזר שבדיוק המשרה התפנתה. המנכ"ל שלי בעת ההיא היה אביאל רון, שנהרג אחר כך עם שני ילדיו בפיגוע במסעדת מצה. הייתי צעירה ובלי תואר פורמלי, אבל הוא האמין בי ואמר לי: 'אני נותן לך את ההזדמנות, וחסר לך שאת נכשלת!'. גם הצוות שלי היה מדהים ועשיתי את העבודה בשותפות איתו, כמו בכל מקום אחר שהגעתי אליו. הייתי שם תקופה ארוכה והתפתחתי עם התפקיד – המשרד גדל, תחומי האחריות התרחבו".
במשך שלושים שנה עבדה פיסם במרכז למיפוי, והגיעה לתפקיד סמנכ"לית לתכנון, שירות ומדיניות. האינטנסיביות של העבודה לצד לידות וגידול 11 ילדים לא הותירו לה את הפנאי ללמוד באקדמיה, אך לבסוף היא השלימה תואר ראשון במדעי הרוח והחברה, ומיד אחריו תואר שני במדיניות ציבורית באוניברסיטה העברית.
איך עושים את כל זה תוך כדי הריונות וטיפול במשפחה ברוכת ילדים?
"זו שאלה שאני נשאלת כל הזמן, אבל התשובה תהיה חוכמה שבדיעבד, כי זה לא משהו שאת יושבת ומתכננת. בשורה התחתונה, גם המשפחה וגם העבודה דורשות יכולות דומות – ניהול, חלוקת קשב, קביעת סדר עדיפויות, הבנה מהירה במה להתמקד ובמה לא, תכנון קדימה, יכולת הכלה וגמישות מחשבתית. כל המיומנויות האלה, שמאפשרות לי בעבודה לעסוק בעשרה נושאים בו־זמנית ולתת תשובות ולשלוט בנתונים – זה מה שגם עזר לי בבית. וכמובן, סייעתא דשמיא גדולה, והשותף שהיה שם בשבילי כל הזמן. עמרם בעלי התייחס להתפתחות האישית שלי כבסיס. כעצמאי, היה לו קל יותר ממני להתאים את סדר היום שלו. ילד הרי צריך שההורים יוציאו אותו בבוקר ויקבלו אותו בצהריים, וכל וריאציה אחרת היא הרבה פחות טובה.
"באותן שנים פחדתי להתקשר לבוס ולהגיד לו למשל שהילד שלי חולה. אני חושבת על זה היום, כמנהלת של אמהות צעירות. על הדופק שמאיץ כשאני מתקשרת ואומרת שהיום לא אוכל לבוא לעבודה – אחרי שגם בשבוע שעבר היה יום כזה, ומן הסתם הווירוס עוד יעבור את כל הילדים. אני זוכרת שבמשך תקופה הילדים היו חולים רק מיום חמישי עד מוצאי שבת, ואני אמרתי לעצמי: חבל שזה בשבת, אבל זה פותר לי את הבעיה של הימים שבאמצע השבוע. אפילו בזה ראיתי סייעתא דשמיא קטנה וממוקדת".
ואיך הבוסים שלך הגיבו לבקשות כאלה?
"זכיתי לאורך כל השנים במנהלים מקסימים שהבינו שאני אתן את כל כולי. בתקופה מסוימת חשבתי שאין ברירה ואני צריכה לעבור למשרה חלקית, כי זה לא הוגן: אם את לא עובדת את ה־8.5 שעות שלך בכל יום, אל תגידי שאת במשרה מלאה. אבל אביאל רון אמר: 'לי חשובות התפוקות. כל עוד העבודה לא נפגעת, לא משנה לי מתי את באה ומתי את הולכת. אני סומך עלייך'. מכיוון שהוא היה כל כך בסדר איתי, אני לא הרמתי את הראש מהשולחן, אלא התאמצתי להיות בסדר עם המערכת פי כמה. כנראה שירות המדינה היה אז קצת פחות בירוקרטי, ולמנכ"לים הייתה טיפה יותר גמישות. בחופשות הלידה האחרונות שלי, לפני למעלה מ־15 שנה, הביאו לי מחשב לבני־ברק ועבדתי מהבית, עוד לפני שהכרנו את המושג 'עבודה מרחוק'. אם לא הייתי עונה למיילים עד עשר בבוקר, כבר היו מתקשרים אליי לשאול מה קרה. תמיד הרגשתי מחויבות".
כשמספר הילדים הגיע לשישה, פיסם כבר הפכה לאטרקציה. "אנשים אמרו – יש לנו כאן אישה חרדית, מנהלת שמפתחת את הקריירה שלה, ובד בבד יולדת ויוצאת לעוד חופשת לידה וחוזרת, והכול בטוב ובהצלחה". לצד זאת היא זוכרת הערות לא נעימות מצד קולגות. "מישהי אמרה לי: 'מה, את עוד פעם בהיריון?'. זה נעשה בצורה מעליבה ובפרהסיה. עניתי לה: 'את לא מפרנסת את הילדים שלי'. אבל בדרך כלל התגובות היו של הבנה".
17 מתוך 2,400
מהחלון אני רואה כוחות גדולים של לוחמי אש בתנועה. פיסם מסבירה שבקריה מתקיים יום היערכות לקיץ. "כרגע מזג האוויר מעונן, אבל כולם מדברים על ההתחממות הגלובלית ועל השינויים בעולם, וגם המערך הזה צריך לשנות את פניו. השאלה היא איך לוקחים את המשאבים שהולכים ומצטמצמים, ומצליחים לייצר מענה ולבנות אסטרטגיה לשנים הבאות".
מהו האתגר המרכזי בניהול כוח האדם של לוחמי האש?
"יש שני אתגרים. הראשון הוא להביא אנשים איכותיים שיש להם תשוקה לעבודה הזו, והיא לא רק תחנת מעבר עבורם. צריך להצליח לנבא בתהליכי המיון מי האדם שייכנס לכאן עם מלוא המוטיבציה, ויבוא בשביל להישאר. האתגר השני הוא לשמר כוח אדם, וזה קשה כשאתה לא יכול לעשות שום צעד כמעט לטובת העובד שלך. הכול צריך להיות שוויוני ושקוף, ולכל דבר יש מיליון כללים ומניעות. התפקיד שלי הוא למצוא את הפתרונות היצירתיים – לדוגמה, אם לוחם אש נשחק, איך אנחנו מעבירים אותו לתפקיד שונה בתוך הארגון הזה, שאין בו משרות פקידותיות לכל כך הרבה אנשים. אנחנו לא נהפוך את הפירמידה, ולא יהיו פה יותר פקידים מלוחמים".
הדרישות הבסיסיות כדי להתקבל לשורות לוחמי האש הן 12 שנות לימוד וכושר גופני מתאים. המועמדים עוברים מבחני כושר וגיבוש, ולאחר מכן ממתין להם קורס של ארבעה חודשים בתנאי פנימייה.
מה המשכורת הממוצעת של לוחם אש?
"אלה משכורות של עובדי מדינה. אני חושבת שבתחילת הדרך זה שכר גבוה יחסית לעבודות מקבילות. לוחם אש שמתחיל לעבוד, מרוויח בסביבות 10,000 שקל לחודש. אם מסתכלים על היקף העבודה שלו – 10 או 11 משמרות בחודש – הסכום הזה יכול להיראות גבוה. אבל אם פורטים את זה לשעות העבודה הרבות ולשחיקה ולעומס ולעצימות, אנחנו כבר רואים שזו לא משכורת גבוהה במיוחד".
יש ביקוש לעבודה הזו?
"כרגע נתוני הגיוס הם טובים. פתחנו מכרז למאה משרות, והגיעו יותר מאלפיים מועמדים. אבל לפני שני מחזורים היו לנו כמעט 4,000 מועמדים. עדיין לא בדקנו את זה מספיק כדי להבין אם זאת מגמה, חס וחלילה, או ירידה אקראית".
"כשאני מסתכלת על שכבת הגיל שלי בעולמות האחרים, אני רואה המון התעסקות בלנסוע, לבלות ולצאת. אני לא שם. אני מוכוונת עבודה ובית. זו עבודה תובענית מאוד אז הפנאי שלי מצומצם. לא היו לי הפסקות להתאווררות, אבל לא הייתי מתוסכלת ולא נוצרה אצלי תחושה של חוסר"
יש לך הערכה כלשהי לגבי הסיבות לירידה?
"אני חושבת שאנחנו חווים את מה שחווה כל שוק העבודה העולמי – אנשים רוצים כאן ועכשיו, ועם יותר שכל ופחות כוח. אני לא יודעת כמה אמהות חולמות שהבן שלהן יהיה לוחם אש. עם זאת, מי שחוצה פה את שער הכניסה לקריית הכבאות, לא יכול שלא להתאהב במערך המדהים והמרשים הזה. הרי אין אדם בארץ שלא מכיר את המספר 102 מגיל אפס, ואין אחד שלא נזקק לשירותים שלנו. יש לי היום הזדמנות לעבוד ולהשפיע בצורה מעשית על עולם תוכן שנוגע לכל אחד מאזרחי ישראל".
יש גם לוחמות אש, או שזה מקצוע גברי לחלוטין?
"מתוך 2,400 לוחמי אש, יש כ־17 נשים. מבחינה מספרית זה כלום, אבל זו אמירה, זה מכניס משהו אחר. יש בדרום לוחמת אש שהיא אם לשישה או שבעה ילדים".
הקורס היה סגור בפני נשים, או שהן פשוט לא באו?
"נשים לא באו, כמו שלא הלכו לקורס טיס עד לפני כמה שנים. הקורס כאן הוא פיזי, קשה, ויכול להיות שזו הסיבה. אבל המערך כולו נראה היום אחרת: יש סמלות מבצעים ומנהלות משל"טים (מרכזי שליטה – ר"ר) ומפקדות בכל מיני רמות, והנשים נמצאות כמובן גם בצד המנהלי. עולם הכבאות נפתח מאוד. הוא נפתח גם לבעלי מוגבלויות, שיכולים למלא הרבה מאוד תפקידים, הוא נפתח לבני מיעוטים, והוא נפתח גם לחרדים".
מן הסתם גם במשרד לביטחון הפנים היית האישה החרדית היחידה בסביבת העבודה שלך.
"וזה לא היה נעים בקורונה, כשבני־ברק הייתה מוקצה ושמו עלינו את כל פיקוד העורף ואת הצבא ולא נתנו לנו לזוז מטר. אבל השר אמיר אוחנה הבין מהר מאוד שצריך לנהל שיח, הוא מינה פרויקטור למגזר החרדי, וזה שימח אותי.
"תראי, אני בצורה בוגרת ואחראית נמנעתי תמיד מוויכוחים אידיאולוגיים. אני דואגת להעביר מסר של – בואו נדבר על קידומים, משאבי אנוש, דרגות וגיוסים. על זה נריב ונתווכח, ואת האידיאולוגיה נשאיר בחוץ. אני בטוחה שכולם משוכנעים שהם יודעים בדיוק מה אני חושבת. אף אחד לא שאל אותי, אבל ברור שאני 'בצד הזה', ואני מתויגת. הרגשתי אי נעימות בכל פעם שהיו מהומות בירושלים, והאנשים שעבדתי איתם היו צריכים להתעמת עם חרדים. זה אומנם לא המגזר הספציפי שלי, אבל אלה החרדים. וגם כשקורים אירועים לא נעימים, ומתייגים את מי שעשה משהו כ'חרדי', אני מרגישה תחושה אישית של חוסר נוחות. אבל אני חושבת שככה זה בכל מגזר. גם יוצא אתיופיה ירגיש שמדברים עליו, ובמקרה אחר אלה בני מיעוטים. לפחות במקומות שאני נמצאת בהם, יש המון סובלנות. אני לא יודעת אם זה בגלל הדרגה או בגלל מעמד או בגלל דברים אחרים".
ומהצד השני – את חשה שיש איזשהו שינוי, אולי בגלל הקורונה, ביחסם של החרדים למוסדות ולכוחות הביטחון?
"כן. אני בהחלט חושבת שהחברה החרדית, כשלא לוחצים אותה עם הגב אל הקיר, מפתחת סובלנות ובאופן כללי עוברת שינויים. עד לפני כמה שנים כולן במגזר החרדי היו מורות. ואם מישהו היה מזכיר את המילים 'מחשב בבית', השם ישמור ויציל. היום אין בית בלי מחשב, ויש כשר ומוכשר, אינטרנט כזה ואינטרנט כזה. והמקצוע – מי הולכת להיות מורה? אצלי רק בת אחת היא מורה, כל השאר עוסקות במשאבי אנוש ובהנהלת חשבונות. לכל הבנות שלי יש כנראה כישורים אדמיניסטרטיביים מפותחים. אני, עם כל שנות הניסיון שלי, מזהה את הכישורים האלה ועוזרת להם להתפתח.
"גם בנושא היחס לצה"ל, החברה החרדית עברה שינוי גדול. כשבאנו לגור בבני־ברק, לא היו חיילים בעיר. אם היה מישהו כזה, דחסו אותו בתוך איזו קופסה, הוא היה צריך להחליף את המדים בכניסה לעיר. היום אין בניין שלא מתנוססים בו מדי צה"ל, וזו לא בושה, כבר לא מתעלפים מזה. נכון, לא כותבים בעלון השכונתי 'ברכות למשפחת כהן לרגל הגיוס של הבן', ואנשים יספרו בגאווה גדולה יותר על הבן שהתקבל לישיבה נחשבת מאשר על זה שגויס לאיזו יחידה בצבא. עדיין בני־ברק זו בני־ברק. אבל היחס שלי למדים שלי הוא לא בושה או התנצלות. זו העבודה שלי, ואני עושה אותה באהבה ובשמחה ובגאווה".
מתווה הפשרה של התריסים
גם למקום העבודה, אומרת פיסם, היא מגיעה בראש מורם. "במבט לאחור, אני יודעת שלא ניסיתי להידמות לשום דבר. לא ויתרתי על מה שאני כדי לייצר משהו אחר. אף פעם לא הסתרתי את היותי חרדית, לא הסתרתי את העקרונות שלי, לא הסתרתי את זה שאני אם למשפחה ברוכת ילדים, ושזה הכי חשוב לי. לבנות הצעירות פה, שעומדות מול אותן התחבטויות שהיו לי, אני אומרת: אל תנסי להיות כמוני. קחי את העקרונות שלך, את הדברים שחשובים לך, תציבי אותם בצורה ברורה, ותתחילי לצעוד עם מה שאת מפתחת. תהיי מי שאת בתוך כל העולם שבו את חיה. לא צריך להתבייש בשום דבר, לא צריך לכסות, ומצד שני גם לא כל דבר צריך לפרסם כאילו זה אירוע בומבסטי.
"כשנכנסתי לתפקיד קיבלתי פניות לראיונות ולחשיפה. שאלנו רב והוא אמר לעשות את זה, ושיהיה קידוש השם. זאת אומרת, המטרה היא לא לפאר את רחל פיסם, אלא אם אפשר לפתוח צוהר לחברה החרדית ולהראות שיש בה אנשים רגילים, זה דבר רצוי. אני תמיד מספרת על הנשים מהבניין שאני גרה בו – בניין אקראי בבני־ברק, בלי ועדת קבלה. הן כולן משכילות, לכולן יש בתים לתפארת, ולכולן יש מקצועות מרשימים: רואת חשבון וביוכימאית ומנהלת. וכך גם השכנות מהבניין ליד".
אולי נראה עכשיו גם יותר חרדים בשורות לוחמי האש?
"לבעלי זקנים אין כיום אפשרות להיות לוחמי אש, כי מסכת המגן לא נצמדת לפנים. אבל יש אצלנו אנשים דתיים ודתיים מאוד ואפילו חרדים שלא מגדלים זקן, כל אחד מסיבותיו, והם לוחמי אש. יש גם חרדים שעובדים כאן בתחום המחשוב. אנחנו מנסים עכשיו להחיות איזשהו פיילוט של הכנסת חרדים למשל"טים בנוף־הגליל, באלעד ואולי בעוד מקומות, למוקדי 102 וכדומה".
תיארת איך את מלהטטת בין כל המשימות, בבית ובעבודה. על מה את בכל זאת מתפשרת, מוותרת?
"לפעמים צריך לבחור. מחר יתקיים כאן ביקור ראשון של המנכ"ל החדש של המשרד לביטחון לאומי. אסטרטגית, חשוב להיות פה. זה לא משפיע עליי, אבל הוא פוגש את כל ההנהלה המורחבת. ובכל זאת אני לא אהיה, כי קבעתי לעצמי יום חופשה לפני פסח. זו בחירה שעשיתי, ויש בה טיפה החמצה.
"כשאני מסתכלת על שכבת הגיל שלי בעולמות האחרים, אני רואה המון התעסקות בלנסוע, לבלות ולצאת. אני לא שם. אני מוכוונת עבודה ובית. זו עבודה תובענית מאוד, והיא עדיין חדשה בשבילי, אז הפנאי שלי מצומצם. אני אוהבת לקרוא, אבל גם זה קורה בצורה מוגבלת. גם היציאות מהבית שלא למטרות מדויקות מאוד, פחתו לאורך השנים. לא היו לי הפסקות להתאווררות, אבל לא הייתי מתוסכלת ולא נוצרה אצלי תחושה של חוסר. מבחינתי זהו, זה המסלול ואיתו אני הולכת. בית־עבודה, עבודה־בית. אני כן יודעת למצוא לעצמי את האיים הקטנים ביומיום. להגיד: רגע, אני צריכה לעצור, עכשיו אני עייפה, אין לי כוח. הילדים דורשים המון הקשבה ועזרה, גם כשהם נשואים. יש לנו 19 נכדים בלי עין הרע, ועל כל דבר קטן, על כל שן שנופלת, אני מתייחסת ומתקשרת. לאחרונה אחת הבנות שלי הייתה צריכה לנסוע ללונדון לחתונה משפחתית, ואני הייתי חמישה ימים עם שבעה נכדים, ונהניתי מכל שנייה. השכנות שלי צוחקות עליי שאני האישה היחידה שמארחת בשבת הגדול. אני עושה את זה באהבה, כי אני יודעת כמה הבנות שלי עובדות קשה, וכמה זה נחוץ להן".
לפני שנה התהפכו היוצרות והמשפחה התגייסה בשבילה, כשפיסם נסעה להרווארד לשבעה שבועות במסגרת תוכנית מנהיגות מטעם קרן וקסנר. "שבע שבתות תמימות זה המון זמן, אבל זה היה לי חשוב מאוד. ללכת להרווארד וללמוד ניהול במקום הכי בכיר שיש, זאת הייתה חוויה מדהימה בשבילי. גם כשלמדתי באוניברסיטה בימי שלישי ושישי, המשפחה עזרה לי. כל השבת הייתה מוכנה כבר ביום חמישי, הייתי מגיעה בשישי בצהריים כשהשולחן כבר ערוך ונשאר רק להפעיל מחם. מה שאני אומרת זה שאם את ממש רוצה משהו, והוא חשוב לך, את תעשי אותו. את תמצאי את הדרך ואת הפתרון. אז אני לא חיה בתחושה של החמצה, למרות הפשרות שהיו פה ושם. גם בניקיון התפשרתי כל השנים. היה חשוב לי שהילדים יהיו לבושים יפה ונקי ומתאים ועדכני, ושהכול יהיה מכובס ומגוהץ. אז בסדר, התריסים שלי זה לא משהו שאפשר להתפאר בו, ובכל פעם שאני פותחת את התריס אני רואה את זה".
כמה שעות אחר כך היא שולחת לי הודעה: "ניקו את התריסים והחלונות בסלון, מושלם".
הגיעו גמדים? אני תוהה בתגובה.
"גמדים לא, אבל בנות סמינר ובחורי ישיבות הם לא פחות טובים".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
