קיתונות של בוז נשפכו ברשתות החברתיות בשבוע שעבר, מיד כשנודע מי נבחרה להנחות את טקס האזכרה הממלכתי לחללי פעולות האיבה שייערך בהר הרצל. רועי נוימן, ממובילי המאבק ברפורמה המשפטית, העלה בטוויטר סרטון שמשווה את המנחה למגישת חדשות צפון־קוריאנית. גולשים אחרים כינו אותה "נציגת מכונת הרעל, הפייק, ההסתה והקונספירציות", וחתמו ברוח ימים אלה במילה "בושה!". היו מי שגרסו שמדובר ב"פגיעה אנושה בדמוקרטיה המהותית", לא פחות. אבל לצד הביקורת הנבזית, אפשר היה לראות גם הרבה פרגון למנחה הצעירה שזכתה בכבוד.
"אני גאה, גאה, ואדגיש זאת שוב – גאה להנחות את הטקס הממלכתי ביום הזיכרון", אומרת לנו מגי טביבי, מגישת חדשות 14. "זה יום טעון כל כך, שטומן בחובו הרבה כאב של המשפחות השכולות. לחלוק איתן את הכאב, זוהי זכות עבורי. איך נושא הנחיית הטקס של יום הזיכרון הפך לוויכוח של ימין ושמאל?"
לו הייתה היום בישראל ממשלה אחרת, גם אז היו מתקשרים אלייך מלשכת השרה הממונה על הטקסים ומציעים לך להנחות אירוע ממלכתי?
"אני לא נכנסת לזה, וזה לא מעניין אותי. בחרו בפרסונה שלי ובמה שאני מביאה איתי; סל הערכים שלי, החיבור העמוק לחיילים, הקו הממלכתי. זהו אתגר גדול לעשות זאת בצורה הכי מכובדת, ואני לא מתביישת להגיד שאני מתרגשת מאוד. אני לא מבינה למה הבחירה בי עוררה כזה שיח; בשנה שעברה נבחרה הכתבת לי אברמוביץ' מחדשות 12 להנחות את הטקס, ולא שמענו עליהום או ביקורת. אני מבקשת גם מהקהל שמחבב פחות את הבחירה להשאיר את הפוליטיקה מחוץ ליום הקדוש הזה, שבו צריך רק לחבק את המשפחות השכולות".
"ההצהרה הבומבסטית של השר לוין הונחתה על כולנו ביום בהיר אחד, ולא הונגשה לציבור. התוצאה הייתה תבהלה מסוימת. היה נכון לדברר את זה, לייצר מערך הסברה נגיש ולקדם את הרפורמה בשלבים. כך לא הייתה נוצרת הפאניקה שקיימת עכשיו"
טביבי, 28, מגישה את מהדורת החדשות המרכזית של ערוץ 14 מאז שמיתג את עצמו מחדש ונטש את אפיק 20. לאחרונה הצטרף אליה שרון גל, שעבר מחדשות 13. "אני מברכת על הצטרפותו של שרון", אומרת טביבי. "הוא פרטנר נהדר ומנוסה ויש הרבה מה ללמוד ממנו. בעזרת השם, נעשה ונצליח יחד. כרגע הציבור מצביע בשלט, ועם הצלחה לא מתווכחים".
והציבור אכן מצביע בשלט, בפרט מאז שהממשלה התניעה את גלגלי הרפורמה המשפטית. ערוץ 14 מטפס בחודשיים האחרונים בטבלאות הצפייה, ובשבוע שעבר זכתה המהדורה בהגשת טביבי לרייטינג של 9 אחוזים – נתון שהביא אותה למקום השני בטבלה, אחרי חדשות 12, תוך שהיא דוחקת את חדשות 13 למקום השלישי. את המהדורה של כאן 11 הותירו טביבי ועמיתיה מאחור עוד קודם לכן. "אם פעם ערוץ 14 'לא נחשב' ולא הסתכלו עליו כעל ערוץ תקשורת מן המניין, בחודשים האחרונים הוא פרץ בכל הכוח אל המיינסטרים. אנחנו מביאים למסך משהו שונה ומרענן, משהו שלא בהכרח תשמעי במקומות אחרים", מסבירה טביבי את הפריחה הפתאומית.
מה זה "המשהו האחר"?
"זה הקול הימני, וזה גם חוסר הבושה להשמיע אותו מעל הבמה. אנחנו לא מתנצלים על השמעת הקול הזה בצורה ברורה".
בקרב הנאבקים ברפורמה המשפטית, ערוץ 14 נתפס כקולם של מחריבי הדמוקרטיה. יכול להיות שהעלייה ברייטינג נוצרה במידה מסוימת בזכות המתקפות עליכם?
"אנשי הימין שנהגו לצפות במהדורות אחרות, פשוט הגיעו אלינו ומצאו אצלנו בית. לא צריך להתבייש בזה: אנחנו בית לימין ושמחים לספק לו את האלטרנטיבה. יש כאן ערוץ שמוכיח שהוא יודע להכתיב סדר יום".
למרות הרייטינג הגואה, מתייחסים אלייך בזלזול. איך את מגיבה לביקורות?
"כמו שיש אנשים שיחבקו ויאהבו, יש כאלה שיבקרו ויזלזלו. זה חלק מהעולם הזה, על אחת כמה וכמה כשלתפקיד שלך יש ווליום גבוה מאוד. חוויתי לא פעמיים ולא שלוש את היחס הזה לאורך הדרך שעשיתי".
הזלזול, היא אומרת, מתקיים בעיקר ברשתות החברתיות; "גוזרים שם את דינך ותולים אותך בכיכר העיר. צורם לי מאוד כשמנסים להכניס אותי למשבצת מסוימת ומציבים לי גבול: את בוגרת ריאליטי, זה מה שאת שווה ושם את צריכה להישאר. בכלל, לקטלג אנשים ולהכתיב להם את גבולות עולמם זה דבר מכוער.
"אני בתעשייה חמש שנים כמעט. אם היינו מקיימות את הריאיון הזה בתחילת הדרך, הייתי אומרת לך שאני נפגעת מאוד מהתגובות, קוראת טוקבקים ויושבת בבית ובוכה. עם הזמן והבגרות והבשלות מגיעה גם יכולת הכלה, ואני כבר מבינה שזה חלק מהעניין. שאם אתחיל לקרוא כל תגובה, זו תהיה התעסקות מיותרת ברעשי הרקע. אז אני ממשיכה להתרכז בעצמי ובטוב שלי, ולהיאחז באהבה ובפרגון".
אנחנו נפגשות בתל־אביב, עיר מגוריה כיום. במעגל החברים שלה, היא מספרת, יש ימנים ושמאלנים, "תומכי הרפורמה" ו"מתנגדי ההפיכה". "המציאות החברתית המורכבת של החודשים האחרונים זולגת גם לשיח האישי. אז אנחנו יושבים יחד בסלון ומנהלים שיחות מרתקות, כולם מכבדים את הדעות של כולם ובכך זה מסתכם".
"תמיד ידעתי שהתפקיד שאעסוק בו יהיה מורכב משני אלמנטים: במה והשפעה. לפני שש שנים הייתי אומרת לך שאהיה פוליטיקאית, אבל זו הייתה מחשבה נאיבית מאוד. היום אני מבינה שאפשר להשפיע דרך עולם התקשורת הרבה יותר מאשר בכל תפקיד פוליטי"
להפגנות של התקופה האחרונה נלוו גם מתקפות אישיות נגד אנשי ערוץ 14, לעיתים עד כדי אלימות פיזית. כשאני שואלת את טביבי אם גם היא נתקלת בתגובות כאלה, היא משיבה בשלילה. אדרבה, היא אומרת, יש הרבה פרגון ותמיכה. ואכן, כשאנחנו הולכות יחד ברחוב תל־אביבי, עובר אורח אומר לה: "מגי התותחית, אנחנו מאחורייך. תמשיכי כך". "בתמיכה הזו ובחיבוק הזה אני נאחזת", היא אומרת. את היעדרן של מתקפות אישיות היא תולה בתפקיד שלה כמגישה, שהוא לדבריה "אובייקטיבי וניטרלי".
אבל את מתווכת את החדשות בצורה מסוימת. הדוגמה הכי פשוטה היא הרטוריקה; לתיאור מהלכי החקיקה אתם משתמשים באותם מונחים כמו יריב לוין.
"כי אנחנו נצמדים לעובדות. אי אפשר לקרוא לרפורמה 'הפיכה'. הרפורמה היא נדרשת, אנשים לא באמת מבינים עד כמה. ובאותה נשימה אני אומרת שאם יש צד שמשמיע קולות כואבים בעקבותיה, צריך להקשיב לו. להיכנס לחדר אחד ולהגיע להסכמות".
הצעדים שהממשלה עשתה עד כה היו נכונים לדעתך?
"הממשלה כשלה בהסברה של כל הדבר הזה. ההצהרה הבומבסטית של השר לוין על הרפורמה הונחתה על כולנו ביום בהיר אחד, ולא הונגשה לציבור. התוצאה הייתה תבהלה מסוימת. היה נכון לדברר את זה, לייצר מערך הסברה נגיש ולקדם את הרפורמה בשלבים. כך לא הייתה נוצרת כל הפאניקה שקיימת עכשיו. כשבן־אדם לא יודע ולא מבין, אי אפשר להאשים אותו אם הוא יוצא לרחוב".
גנטיקה דומה, השקפות שונות
היא משדרת עדינות ונועם. לא מתלהמת, לא שולפת מהמותן. לפני כל תשובה היא שוקלת מילים וצעדים, ומחייכת בלי סוף. לפעמים זהו חיוך מבויש, לפעמים יש בו השלמה עם המציאות. כשאני מציינת את היופי הרב שהיא מביאה למסך, היא אומרת: "אני שומעת תגובות כאלה, מוחמאת, ולא נתלית בזה".
מגי (מרגרט) טביבי נולדה ב־1995 וגדלה בחולון. הוריה התגרשו כשהייתה ילדה צעירה, והיא ואחיה הצעיר ארן נשארו עם אמם ג'ולייט בבית סבתם. מהסבתא הזאת קיבלה מגי גם את שמה הפרטי: "כשאמא שלי הייתה בחדר הלידה, סבתא הייתה מאושפזת במצב קשה באותו בית חולים. היא ביקשה מאמא שלי שאם חלילה יקרה לה משהו, שתקרא לתינוקת על שמה. ברוך השם סבתא יצאה משם והיא בריאה ואיתנה, אבל אמא שלי עמדה בהבטחה". שם המשפחה שלה היה קקולי, אבל היא בחרה לשאת את שם הנעורים של אמה. "אני חייבת לה המון. אמא שלי לביאה והיא נלחמה עליי ועל אחי ולא חסכה מאיתנו דבר. היא הייתה אמא ואבא במשרה מלאה. הדבר הכי סמלי שיכולתי להעניק לה זה לשאת את שמה".
טביבי משמעותו בפרסית רופא, ומגי היא אכן נצר למשפחת רופאים. בשנות המהפכה של ח'ומייני החלה המשפחה לעלות ארצה: אמהּ ודודהּ הגיעו לכאן כבני נוער וגדלו בפנימייה של מקווה ישראל, וכעבור שנים הצטרפו אליהם ההורים ויתר המשפחה המורחבת. "למדתי מסבתא לבשל את האוכל הפרסי. זה מטבח שמן ומלא ריחות. לא יוצא לי לבשל הרבה כי בקושי יש לי זמן לזה, אבל אני מחוברת מאוד לתרבות שלי". עד כמה היא מחוברת? טביבי אפילו דוברת פרסית, וגם ארמית מדוברת, "שזו השפה שאמא דיברה עם סבתא בבית. הן באות מקהילה יהודית באזור שיראז שדיברה כמה שפות, לא רק פרסית. הארמית הזו היא לא ארמית של הגמרא, זה כמו ההבדל בין ערבית ספרותית לערבית מדוברת".
היא גרה אומנם בצפון תל־אביב, אבל בשבתות היא עם המשפחה. "לצערי אין לי כל כך הרבה זמן להיות איתם במהלך השבוע, ומשפחה זה נדבך משמעותי מאוד אצלי. בימי שישי יש מפגש של כל המשפחה המורחבת, וזה ממלא אותי באנרגיות". בשלוש השנים האחרונות היא החלה לשמור שבת, אבל זה לא מפריע לה לשהות עם בני המשפחה שמרוחקים יותר מהדת. "יש שמירה על המרחב והמקום שלי, אני מרבה לקרוא בשבתות, וזה בסדר שאחי יאזין באותו זמן למוזיקה. זה שלו ויש כבוד הדדי".
לפני זמן מה חידשה טביבי מיוזמתה את הקשר עם אביה. גם את הצעד הזה היא תולה בהתחזקות האמונית שלה. "שמתי בצד את כל המטען של מה שהיה, והגעתי מפויסת מאוד לקשר המחודש הזה. אני לא רוצה שישפטו אותי, אז מי אני שאשפוט את ההורים שלי?". על אחיה שאיתו היא בקשר קרוב, היא מדברת בערגה: "אנחנו נושאים די־אן־איי דומה, אבל השקפות העולם שלנו שונות לחלוטין. הוא גם רוצה שאני אהיה פחות קשה עם עצמי, אבל כשאתה גדל בדרך של הצבת יעדים ומטרות, אתה לא יכול שלא להיות קשה עם עצמך. אני ביקורתית מאוד, זה משהו שהתחדד אצלי בשנתיים האחרונות".
"בחרו בי ובמה שאני מביאה איתי; החיבור העמוק לחיילים, הקו הממלכתי. בשנה שעברה נבחרה הכתבת לי אברמוביץ' מחדשות 12 להנחות את הטקס, ולא שמענו עליהום או ביקורת. אני מבקשת גם מהקהל שמחבב פחות את הבחירה להשאיר את הפוליטיקה מחוץ ליום הקדוש הזה"
את ההתקרבות שלה לדת היא מבטאת בגאון, ובסוף כל מהדורה בהגשתה היא אומרת לעצמה בשקט את פרק ק' בתהילים, שנפתח במילים "מזמור לתודה". כשסוכנים החלו לפנות אליה ולהציע לה ייצוג, תשובתה הייתה לא קונבנציונלית. "אמרתי שזה מחמיא, ושכל הצעה תיבחן, אבל הסוכן שלי הוא הקב"ה. מתוך התפיסה הזו יש לי צורך להודות לו על הזכות לעשות את מה שאני עושה בכל כך הרבה אהבה וסיפוק, ולהודות על שקיבלתי את היכולת להשפיע על אנשים".
באיזה אופן את מרגישה שאת משפיעה?
"בדרך שאני מובילה כאישה צעירה, ובסל הערכים שאני מביאה איתי למסך. אני חוזרת ואומרת גם לעוקבים הרבים שלי ברשתות החברתיות, ובפרט לנערות הצעירות: תאמיני בעצמך, כי את ראויה ואת שווה ואת יכולה להיות כל מה שאת חולמת להיות. מהחלום הכי קטן ועד הכי גדול, אין דבר שהוא בלתי אפשרי. כך חונכתי מגיל קטן. אם תציבי מטרה, תסללי דרך ותעבדי קשה כדי להגיע, את תגיעי. נכון, יש אתגרים, יש מהמורות, לא תמיד זה קל וחלק".
את החינוך להשקעה ומאמץ היא ספגה במימי הבריכה. כשהייתה בת 6 שלחה אותה אמה לחוג שחייה, המדריכים זיהו בה פוטנציאל, ומהר מאוד נכנסה טביבי למסגרת של ספורט תחרותי בהפועל חולון. עד גיל 17 היא הייתה שחיינית מקצועית, ואף זכתה בתואר סגנית אלופת אירופה בשחייה במים פתוחים – מקצה של שלושה קילומטרים בים. "זה מגניב, אבל זה הפך לקריירה תובענית. כנערה בת 14 שמשתתפת בתחרויות, את לא הולכת לקניון או למפגשי חברות, מוותרת על טיולים שנתיים ומסיבות כיתה, כי יש לך מחנות אימונים. כל תקופת הבגרות שלי נבנתה סביב הדבר הזה. הייתי קמה בחמש וחצי בבוקר לאימון, בשבע וחצי מגיעה לבית הספר, ובחמש חוזרת לאימון ערב של שלוש שעות. כנערה מתבגרת, חייתי את רוב שנותיי במסגרת שקשה לתאר אותה. עשרה אימונים בשבוע זו רוטינה שמי שאינו ספורטאי לא יבין לעולם. הייתי חברותית וסימפטית אבל לא הייתי מהמקובלות בשכבה, וגם לא חיפשתי להיות. הייתי ממוקדת מטרה ושילמתי מחיר".
משחייה היא עברה לריצה, והתחרתה במקצים של 3 עד 15 קילומטרים. "ואז, לפני הגיוס, שאלתי את עצמי: האם מגי בגיל 30 תרצה להיות ספורטאית? והתשובה הברורה הייתה לא. ברגע הזה ידעתי שאני ממשיכה לפרק הבא בחיים שלי".
היא הייתה אמורה להתגייס לצבא על תקן ספורטאית מצטיינת, אך העדיפה להגשים את עצמה בשירות קרבי. "רציתי להתפתח ביכולות פיקודיות ולמלא תפקיד משמעותי שייתן לי כלים מתאימים. ויתרתי על תקן ספורטאי בצבא, וזה היה בניגוד לרצון של אמא ושל הצוות המקצועי שטיפח אותי, אבל הרבה מהכלים שרכשתי בקריירה הספורטיבית לקחתי איתי הלאה. ריצה למרחקים ארוכים היא משהו שמתקבע לך במערכת, את לא מבינה כמה זה עמוק עד שאת נכנסת למסגרות הרבה יותר מחייבות וגדולות".
טביבי התגייסה למשטרה הצבאית ושירתה כלוחמת ביחידת המעברים "בכל גזרות ירושלים: קלנדיה, שועפט, מזמוריה, קבר רחל". היא יצאה אומנם לפיקוד כפי שקיוותה, אך ויתרה על מסלול הקצונה. "אהבתי מאוד את המסגרת הצבאית, אבל פחדתי להשתקע בתוך מסגרת כזאת שאת צריכה להתאים את עצמך אליה. אז אחרי קורס מ"כים חזרתי להיות מפקדת טירונים בבה"ד 13, עשיתי שני מחזורים כמפקדת ומחזור אחרון כסמלת מחלקה, ושם נגמר הפרק המדהים הזה".
ואז כבר ידעת מה את רוצה לעשות כשתהיי גדולה?
"על השאלה הזאת תמיד ידעתי לענות שהתפקיד שאעסוק בו יהיה מורכב משני אלמנטים: במה והשפעה. לפני שש שנים הייתי אומרת לך שאהיה פוליטיקאית. אני יכולה להיות במקום הזה, להניע שינויים חברתיים גדולים. תמיד הייתי מעורבת בעשייה החברתית, וככה גם חונכתי. אבל זו הייתה מחשבה נאיבית מאוד. היום אני מבינה שאפשר להשפיע דרך עולם התקשורת הרבה יותר מאשר בכל תפקיד פוליטי".
ימין זה לא קללה
על השאיפות הפוליטיות שלה דיברה טביבי מול מאות אלפי צופים, כשהשתתפה בעונה התשיעית של האח הגדול. החלום שלה, כך סיפרה שם, הוא לשבת לארוחת ערב עם שרת המשפטים דאז איילת שקד. עוד כשהייתה בתוך הבית המפורסם היא זכתה לשיימינג חסר גבולות, וכשסיימה את חלקה בתוכנית, הכול הוטח בה בבת אחת. מאז, אומרת טביבי, היא צמחה, התבגרה ועברה דרך, בעיקר לאחר שהצליחה לרדת אל מתחת לרדאר לזמן מה.
"אני בתעשייה חמש שנים כמעט. אם היינו מקיימות את הריאיון הזה בתחילת הדרך, הייתי אומרת לך שאני נפגעת מאוד מהתגובות, קוראת טוקבקים ויושבת בבית ובוכה. עם הזמן והבגרות והבשלות מגיעה גם הכלה, ואני כבר מבינה שזה חלק מהעניין. שאם אתחיל לקרוא כל תגובה, זו תהיה התעסקות מיותרת ברעשי הרקע"
"אני יודעת מה הייתה האמת שלי ומה הבאתי. לצערי, הרבה מזה לא יצא כלפי חוץ. זה היה הפספוס הכי גדול בעיניי", היא חוזרת לימים ההם. "הפער בין מי שאני לבין מה שהוקרן על גבי המסך היה גדול. אנשים לא הכירו אותי כמו שאני באמת". תחושת ההחמצה הזו הובילה אותה לחשב מסלול מחדש. "ביקורת ציבורית היא לא דבר נחמד, ולרוב היא גם לא מחבקת. זו הייתה חוויה רגשית מטלטלת, והחלטתי לקחת ממנה את הדברים הטובים, ואת הדברים הפחות נעימים לשים בצד. אפשר לומר שנולדתי אז מחדש. גיליתי בעצמי הרבה מאוד כוחות, הרבה מאוד סבלנות להבין שיש דרך שאני צריכה לעבור. ובמקומות הכי חשוכים ובודדים, מי שבאמת היה שם בשבילי זה הקב"ה. אמא שלי, שהיא המלכה של חיי, לקחה קשה מאוד את החוויה שעברתי, ולכן לא רציתי כל כך לערב אותה ולשתף אותה בתחושות שלי. אז מצאתי את עצמי לבד בהרבה חזיתות, ומהמקום הנמוך הזה גיליתי את עצמי מחדש. יצאתי לדרך שלא הייתה מסע הוכחה, אלא פשוט דרך חדשה.
"שמרתי על השקט שלי, סיימתי את התואר הראשון במשפטים, ואני מתחילה עכשיו גם תואר שני. ניקיתי את כל מה שהיה צריך לנקות, והאמנתי במה שיש לי להציע. אני חושבת שהגעתי למקום שאני נמצאת בו היום כי האמנתי בי וביכולות שלי. הקהל למד במשך השנים להכיר הרבה פנים של מגי – עשייה חברתית, העצמת נשים, האמונה שלי וההליכה בדרך השם. אני חושבת שאני מייצגת הרבה מאוד דברים, ומשם נבנה קהל התומכים שלי".
כסטודנטית היא עסקה בשלל פרויקטים חברתיים, וניהלה מיזם של מנהיגות צעירה "עבור אלה שרוצים להיות הפוליטיקאים הבאים, המנהיגים הבאים, להשתלב במגזר הציבורי. כשאת נמצאת במעגלים האלה את גם מפתחת קשרים, בין השאר עם חברי כנסת משני הצדדים". כשאני מבקשת ממנה לנקוב בשמות, היא מתחמקת בדיפלומטיות. "אני מאמינה בשיח עם כולם. גם היום, כמגישת חדשות, אני שמחה לראיין ח"כים מהשמאל כמו שאני שמחה לראיין ח"כים מהימין. אני אומרת – הבמה שלכם, נצלו אותה. הריאיון יהיה תמיד מכבד והוגן. כך כשראיינתי את ראש הממשלה בנימין נתניהו, וכך כשראיינתי לפני כחודש את ח"כ אביגדור ליברמן. עיתונות מקצועית זו אובייקטיביות וניטרליות".
לאחר שסיימה את התואר במשפטים פנתה טביבי ללימודי משחק ונכנסה ל"לופ של אודישנים", כדבריה. כששמעה שערוץ 20 מחפש כתבי שטח, היא הגישה מועמדות, זומנה לריאיון והתקבלה. "אני מודה בהזדמנות הזו לאנשי הערוץ נתנאל סימן־טוב ויורם כהן, שניים שמאוד האמינו בי כשאחרים לא האמינו, ופתחו לי את הדלת. מהר מאוד התחלתי להגיש מבזקים, ולאחר תקופה קצרה נתנו לי לערוך ולהגיש תוכנית צהריים בשידור חי, חמישה ימים בשבוע. בשבע וחצי בבוקר הייתי מגיעה לאולפן בירושלים כדי לעבוד על התוכנית, הייתי חרוצה מאוד בעסק הזה. כך חייתי במשך כמה חודשים, ולקראת המעבר לערוץ 14 עשיתי טסט של הגשה יחד עם יונתן אוחיון הנהדר. בדיעבד זה היה טסט למהדורה המרכזית.
"הרבה גבות הורמו כשנבחרתי לתפקיד הזה, והייתי מודעת לכך. אני מאמינה בעבודה קשה, בחריצות ובמוסר עבודה, ולקחתי על עצמי ללמוד כל הזמן. הייתי יושבת וצופה במהדורות שונות, לומדת את השפה. זה היה תהליך אינטנסיבי מאוד, ולא התביישתי להגיד – נכון, אני צעירה והרבה פחות מנוסה, לא בוגרת גלי צה"ל, מגיעה מרקע שונה לחלוטין, אבל אני יכולה להיות לא פחות טובה מכל מגישה אחרת".
נסתכל על זה במבט ציני: את אישה, מזרחית, ימנית, פליטת ריאליטי. כמה מקום את מרגישה שיש לדמות שלך במציאות של התקשורת הישראלית?
"כל אישה מזרחית ימנית צריכה להיות גאה במה שהיא ולא להסתיר את הזהות שלה. אני מעולם לא נתליתי בתווית כזו או אחרת, ולא אמרתי לעצמי שבגלל התיוגים האלה אני שווה פחות".
את מזוהה יותר כמזרחית או כימנית?
"מעצם זה שאני עובדת בערוץ ימני, אני מזוהה כימנית. אבל אם נסתכל על ארבע המגישות של המהדורות המרכזיות, אני המזרחית היחידה".
היית יכולה להגיע לכס המגישה בערוצים אחרים?
"אני לא מחפשת להיות מגישה בערוצים אחרים, אבל אני חושבת שכל אישה שרוצה להגיע למקום מסוים – תהיה בו".
אין תקרת זכוכית לנשים בתקשורת?
"תחום ההגשה נחשב אולי גברי יותר, בעיקר בתוכניות אקטואליה. יחד עם זאת אנחנו רואים כל כך הרבה נשים מגישות, דעתניות, מוכשרות וחזקות".
ולימנים יש תקרת זכוכית בתקשורת?
"יש תחושה שאם אתה ימני זו קללה, חלילה. אני חושבת שהגיע הזמן לשנות את תפיסת העולם הזו. יש ימין ויש שמאל, ויש מקום לשניהם. לצערי הפכנו לחברה משוסעת ומפולגת, כשאדם ימני מדבר השמאלני יתקוף אותו מיד, וכן להפך. שכחנו מה עברנו כדי להגיע לאן שהגענו כעם. לא יזיק לנו לדבר קצת במושגים של אחדות וסולידריות חברתית".
גם במהדורת החדשות של ערוץ 14 יש מקום לשני הצדדים?
"חד משמעית. השאיפה היא למהדורה שנותנת את הבמה באותה מידה גם לימין וגם לשמאל".
ערוץ 14 דווקא מוביל אג'נדה ברורה, צועק אותה מכל משבצת שידור.
"הערוץ נכנס למגרש של הגדולים אחרי הרבה שנים של זלזול והתעלמות מקיומו, הוכיח שיש לו יכולת לעשות זאת, וכמו שאמרתי, הקהל מצביע בשלט ונותן בנו אמון. ביקורות תמיד יהיו, וזה לא מה שאמור למנוע מאיתנו ללכת בכיוון כזה או אחר".
ומבחינה מקצועית, יש לערוץ שאיפה להתפתח?
"אנחנו גדלים, שואפים להתמקצע יותר, להגדיל את כוח האדם במערכת ולייעל אותה. אנחנו עדיין לומדים את הדברים, אבל אפשר לראות את ההתפתחות האדירה שעברנו בפרק זמן קצר. אנחנו מבינים שאנחנו עושים משהו נכון, ומאמינים שעוד נכונו לנו גדולות".
אפשר להגיד עלייך שאת הפנים החדשות של הימין הישראלי?
"אפשר להגיד שאני מקבלת את האמירה הזו", היא מחייכת.
לא נלחצת ולא פוסלת
לדסק החדשות היא מגיעה כל יום בשעת צהריים, ויוצאת משם אחרי עשר בלילה. זמן לחיים אישיים אין לה: "אני שקועה בקריירה, באינטנסיביות של התפקיד שאני עושה חמישה ימים בשבוע. כשאני חוזרת הביתה, אני כמו חיילת – רק רוצה ללכת לישון ולנקות את הראש. לפעמים אני צופה בעוד מהדורת חדשות, הרגל שהפך להתמכרות. פעם בשבוע אני משתדלת לצאת עם חברים".
ואין הרבה כאלה, היא אומרת. רק שניים־שלושה חברים שהיא שומרת קרוב. גם זוגיות היא לא מתחזקת כרגע.
זה חסר לך?
"אני לא פוסלת, אני פתוחה להצעות, אבל רק למשהו שנכון לי ויכיל את העולם של מגי במלואו. אני בטוחה שזה יגיע בעיתוי הנכון ועם האדם הנכון. ב־2023 אישה לא צריכה להוכיח כלום לאף אחד, ואם היא לא התחתנה זה לא עושה אותה פגומה. אין לי מרדף אחרי זוגיות ואני לא כפופה לכללים שאומרים שבגיל שלי אני כבר צריכה להתחתן ולהביא ילדים. אני לא בררנית, אבל אני יודעת מה אני מחפשת. אני לא בחורה של הרפתקאות".
עושה רושם שאת עדיין נושאת איתך את החינוך הספורטיבי.
"שלא לומר הסובייטי. משמעת עצמית גבוהה מאוד, עמידה בזמנים. כן, זה עיצב אותי, וגם העובדה שגדלתי במשפחה חד־הורית".
לאחרונה חזרה לשחות פעם בשבוע. "יש בזה סיפוק אדיר במובן של ניקוי. כשאני שוחה, אני לא חושבת. במשך כל היום המוח שלי עובד כל הזמן, ובמים יש ניתוק מסוים. את מרוכזת ברגע, בנשימה. אני משתדלת גם לרוץ שלוש פעמים בשבוע, זה עושה לי איזשהו איפוס מערכות".
לאן היית רוצה לראות את התקשורת הישראלית מתפתחת?
"שהבחור המזרחי חובש הכיפה יקבל בה ייצוג שווה לזה שלא חובש כיפה, ושהאישה מהפריפריה תקבל מקום כמו האישה שמגיעה מצפון תל־אביב. אתה לא צריך להתבייש בזהות שלך, והאותנטיות היא זו שגורמת לקהל לחבק אותך".
ולאן היית רוצה לראות את המדינה מתקדמת מכאן?
"זו שאלה גדולה, בפרט כשמסתכלים על מה שקורה היום בחברה שלנו, על הפילוג ועל השיח המדמם שכבר לא נמצא רק ברשת. הוא ברחוב, במקומות העבודה וגם בשולחן השבת. אני לא אתבייש לדבר במושגים של אהבת חינם, סולידריות חברתית, לדעת לקבל את השונה והאחר. צריך לזכור שלפעמים יש משהו בשקט, בשתיקה, שפועל הרבה. אני מקווה שנקבל את זה קצת על עצמנו".
איפה את רואה את עצמך בעוד חמש שנים?
"בעבר הייתי יכולה לבוא עם מחברת ובה תוכנית עבודה ויעדים וחשיבה אסטרטגית. היום אני לא יודעת לומר לך. למדתי שהרבה פעמים האדם מתכנן, ולקב"ה יש תוכניות אחרות לגמרי עבורך. כל מה שהוא יביא לי, אני מחבקת בשתי ידיים".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
