מדפי עמוסים במגירות וקופסאות פלסטיק, מהרצפה עד התקרה, מקדמים את פני הנכנסים למרכז ההפקדות במדור אמל"ח של משטרת ישראל בבית־דגן. כלי נשק חדשים וישנים, גדולים וקטנים, שופכים שם אור מזווית מיוחדת על קורותיה של מדינת ישראל: כשהנַשָּׁק רס"מ אלעד כהן אוחז בכלים הללו, הוא נוגע בפרקים בהיסטוריה.
הפריט העתיק ביותר כנראה מוצג על הקיר בכניסה, בין רובים ארוכים ואקדחים שנתלו כאן לראווה: זהו רובה מעוטר במתכת בסגנון ערבי. "זה מהתקופה העות'מאנית", מסביר רס"ר צחי אלגזר, מפקד מרכז ההפקדות. "היו מכניסים אליו אבק שרפה ממש, וכך היה נוצר הירי".
אבל מרכז ההפקדות לא עוסק בהיסטוריה – היא נכנסת אליו בדרך אגב, ומזוהה כשפריט מיוחד מגיע לכאן באחת מאינספור דרכים. למשל, בעקבות החרמת אמצעי לחימה. כבר בכניסה למחסן המסודר מבקש ראש מדור אמצעי לחימה במשטרת ישראל, סנ"צ מאיר נידם, להפנות את תשומת ליבנו למוצג התלוי ליד הדלת: "אתם רואים את זה?", הוא אומר לאבישג הצלמת ולי, "זה טיל נ"מ שהתגלה במהלך חיפוש בבית בנגב. הוא לא נועד לשימוש, ונמצא כשהוא חלוד לגמרי. ככל הנראה שמרו אותו בשביל המתכות".
"קיבלנו את כלי הנשק של אשכול אחרי שנפטר", אומר סנ"צ נידם. "הוא קיבל את האקדח במתנה ממערכת הביטחון". וזו לשון ההקדשה: "ללוי אשכול שר האוצר איש ההגנה והביטחון, מרץ 53"
הנגב הוא מקור חשוב לאמצעי לחימה בלתי חוקיים שמוחרמים ומגיעים למרכז ההפקדות. מדור אמל"ח עצמו עוסק בכל מה שקשור לנשק במשטרת ישראל – הוא הסמכות הארצית שמופקדת על הטיפול בתחום. "לעבודה שלנו יש שלוש רגליים: נשק, תחמושת ואלקטרו־אופטיקה (כוונות ירי, ש"פ)" , אומר סנ"צ נידם. "אנחנו גם דואגים לצורכי המשטרה מבחינת הנשק – אגף המבצעים אומר לנו מה הוא רוצה, אני קובע באיזה אופן להשיג את זה, מוציאים מכרז לציוד שרוצים לקנות, ואז רוכשים. רובי אם־16, אקדחי גלוק, תחמושת, משקפות, כוונות, אמצעי ראיית לילה, טלסקופים, תמיכה טכנית וכל מה שנלווה לדברים האלה". במדור פועלת גם סדנה, שאנשיה עוסקים ב"בחינת מצב כלי הנשק ותחזוקה שלהם". נידם מצביע על החדר הסמוך: "זהו חדר המיון של מדור אמל"ח. לשם מביאים את כל האקדחים, הרובים והמשקפות שצריכים טיפול או בחינה".
מרכז ההפקדות אוסף כלי נשק שנמצאו, הוחרמו או נאספו בידי המשטרה ובידי אזרחים. "זה מקום ייחודי", אומר נידם. "בשב"כ, בצה"ל, במוסד – בשום ארגון ביטחוני אין מאגר כזה. מועברים אלינו כלי נשק שמגיעים לתחנות המשטרה מכל מיני סיבות. אם אזרח איבד נשק בטיול, ואזרח אחר מצא אותו והביא למשטרה – זה מגיע לכאן. אדם שהחזיק אקדח ברישיון והחליט לוותר עליו ולא להאריך את תוקף ההיתר – מביא את האקדח לתחנה, ומשם הוא עובר אלינו".
במדפים העליונים עומדים כחיילים במסדר כלי נשק ארוכים בעלי קתות עץ. "אלה רובי ציידים שהוחרמו כנראה מאנשים שנתפסו בשעת ציד אסור בשמורת טבע. כשפקח רואה פעילות כזאת, הוא קודם כול מחרים את הנשק ומעביר אותו למשטרה. אחרי שנפתחת חקירה באופן רשמי ויש לחשוד תיק פלילי, בית משפט מוציא צו הפקדה וכלי הנשק מחולט. אז אנחנו מקבלים אותו אלינו בבית־דגן".
לפי ראש חוליית בקרת אמל"ח, רפ"ק אורן אברהם, מגיעים אליהם עשרות אלפי רובים ואקדחים בשנה, מאינספור חקירות שמעורבים בהן כלי נשק. "זה בסיס הקליטה והמיון של הנשק בישראל", אומר אברהם.
נידם שולף מהמגירות אקדח תופי, ועליו חתימה מסולסלת של משה דיין, חרותה בצבע כסוף מעל הידית. אקדח כזה, שכדוריו נמצאים בתוף מתגלגל מאחורי הקנה, היה נפוץ בעבר; היום לרוב האקדחים יש מחסנית
בשני ארגזי פלסטיק גדולים שהם פותחים לפנינו מונחים עשרות רובים מפורקים. הם מיועדים להתכה: מכאן הם יצאו במשלוח מאובטח למפעל מתכת, ושם יהפכו בחזרה לברזל גולמי. אלה לא אמצעי לחימה מייצור תעשייתי, אלא רובי "קרלו", נשק מאולתר שהפלסטינים מייצרים ביהודה ושומרון. הקרלו נקרא על שם רובה מקצועי, קרל גוסטב, כלי הנשק התקני ששימש את צבא שוודיה מ־1945 עד 1965. אחד כזה תלוי גם הוא על הקיר בכניסה, בין שאר כלי הירייה ההיסטוריים. "הוא נתן את ההשראה לכל הנשק המאולתר שמייצרים ביו"ש", אומר כהן.
לא צריך הרבה כדי להכין קרלו. "מחרטה ביתית ורובה אוויר – 'אייר סופט' פשוט", מסביר כהן. "מחליפים את החלקים הפנימיים, ואז הרובה יכול לירות כדורים חיים. זה דבר שחובבנים מכינים בבית, אחרי שמבינים את העיקרון אפשר לייצר כאלה כל הזמן. רבים מהפיגועים נעשים בכלי נשק מהסוג הזה. הירי בהם בדרך כלל לא רציף. צריך לדרוך את הרובה מדי כמה יריות, ויש הרבה מעצורים".
בארגז נוסף נמצאים רובי אם־16: אלה הוחרמו בדרך כלל בפזורה הבדואית וביישובים הבדואיים בנגב. חלקם נגנבו מהצבא או מהמשטרה, ואחרי שיזוהו הם יוחזרו למקומם הראוי. "אם כלי הנשק לא מופיע ברשומות של המדינה, והמספר הסידורי שעליו לא מצוי ברשימות של צה"ל, המשטרה והמשרד לביטחון לאומי – הוא מגיע אלינו ונשלח להתכה", אומר אברהם. "בארגזים הללו נמצא נשק שלא הופיע בשום רשימה, וככל הנראה הוברח לארץ". יש גם כלי נשק מופקדים שרשומים כהלכה, ואם הם תקינים – הם יוצאים למכירה לאזרחים מורשים דרך סוכן.
"עכשיו נוציא את היהלומים", אומר סנ"צ נידם. מבטיח, ומיד מקיים: הוא שולף מהמגירות אקדח תֻּפִּי, ועליו חתימה מסולסלת של משה דיין, חרותה בצבע כסוף מעל הידית. "הוא הגיע מהמשפחה שלו: אקדח פרטי עם חתימה אישית".
"זה האקדח של פואד", אומר רפ"ק אברהם. "ייצור מיוחד בשבילו, אפשר לראות את העיטורים". במהלך חקירה נמצאו בביתו של בן־אליעזר ובכספת הבנק שלו מאות אלפי דולרים, וגם האקדח"
אקדח תופי כזה, שכדוריו מסודרים בתוף מתגלגל מאחורי הקנה, היה נפוץ בעבר; היום רוב האקדחים הם חצי אוטומטיים, עם מחסנית. "שירתי במשטרה כשאבא של עמר בר־לב, חיים בר־לב, היה שר המשטרה (בממשלות האחדות של 1984 עד 1990, ש"פ)", מספר נידם. "גם לו היה אקדח תופי. הוא סיפר שפעם הוא ישב על הספה, והדוברמן שלו התחיל לחרוק שיניים לעברו. הוא ידע שאם יעשה טעות או תנועה לא נכונה, הכלב עלול להתנפל עליו. לאט־לאט הוא שלח יד לנשק, בלי שהכלב יבחין במשהו חריג, אחז בו – ואז הצמיד אותו לבטן של הדוברמן והרג אותו".
ממגירה אחרת הוא שולף אקדח קרל וולטר חצי אוטומטי, כסוף, מבריק ומעוטר. "זה האקדח של פואד", אומר אברהם. "ייצור מיוחד בשבילו, אפשר לראות את העיטורים". הנשק האישי של בנימין בן־אליעזר, חבר כנסת ושר בממשלות ישראל, הגיע למרכז ההפקדות בשנת 2014. בן־אליעזר היה אז מועמד לנשיאות המדינה, אך ימים ספורים לפני ההצבעה זומן לחקירה בחשד שקיבל כספים בניגוד לחוק. בביתו ובכספת הבנק שלו נמצאו מאות אלפי דולרים שהתקבלו לפי החשד שלא כדין, ובמהלך החקירה התגלה גם האקדח. באוגוסט 2016 הלך בן־אליעזר לעולמו, וכלי הנשק האישי שלו נותר במשטרה.
אחר כך מוציא נידם רובה גליל שהשתייך לרמטכ"ל ה־11 רפאל איתן. "ב־1972 רפול היה קצין חי"ר וצנחנים ראשי, וקיבל את הרובה הזה עם הקדשה אישית במזוודת עץ", אומר נידם. על כלי הנשק חרותות המילים: "כמזכרת לעבודתנו המשותפת, מישראל גלילי ויעקב ליאור". גלילי וליאור היו מפתחי הגליל, שנכנס לשימוש בצה"ל לראשונה במלחמת יום כיפור, וב־1974 חולק בתפוצה רחבה יותר לחטיבות החי"ר. גם במשטרה ובמג"ב נעשה בו שימוש עד לאחרונה.
מארגז עץ קטן שולף נידם אקדח שהיה שייך ללוי אשכול. "המשפחה העבירה לנו אותו אחרי שאשכול נפטר. כשהוא היה שר האוצר, הוא קיבל את האקדח במתנה ממערכת הביטחון". נידם קורא את ההקדשה על לוחית הברזל המוצמדת לכלי הנשק: "'ללוי אשכול שר האוצר איש ההגנה והביטחון, מרץ 1953'. זאת כנראה הייתה מתנה שמקובל לתת לביטחוניסטים".
כשרפול היה קצין חי"ר וצנחנים ראשי, הוא קיבל את הרובה הזה עם הקדשה אישית במזוודת עץ", אומר נידם. וכך נכתב שם: "כמזכרת לעבודתנו המשותפת, מישראל גלילי ויעקב ליאור"
אשכול היה כנראה חובב כלי ירייה, ואנשים ידעו את זה. מארגז אחר שולף נידם רובה קלצ'ניקוב ואקדח, "מתנה לאשכול מיצחק רבין, לפי ההקדשות. התאריך הוא שנת תשכ"ז, שנת מלחמת ששת הימים. אולי זה שלל מלחמה מהמצרים. כל מנהיגי ישראל דאז היו ביטחוניסטים, וגם ללוי אשכול הייתה חיבה לתחום".
האקדח של יגאל עמיר, שירה את היריות הקטלניות ההן בכיכר בנובמבר 1995, לא מוחזק במרכז ההפקדות אלא באגף החקירות של המשטרה. אבל כאן יש מגוון אקדחים אחרים: "כל מיני צעצועים", אומר נידם ומניח על השולחן לקט אקדחים זעירים. "הם יכולים לירות באמת", הוא מדגיש.
חלקם ישנים מאוד, מייצור פרטי וביתי: "הם הגיעו ממשפחות של אספני אקדחים, משוגעים לדבר. ככל הנראה אקדח שהתגלגל מסבא לאבא ולנכד. הקטן ביותר נראה כאילו הוא לקוח מסרט של פיראטים. האקדח הכסוף יכול לשמש לרולטה רוסית. אנחנו שומרים עליהם ובהחלט לא חושבים להעביר אותם למכירה".
הוא מציג על השולחן עוד כלי נשק: רובים שפותחו בצה"ל אך לא הוכנסו לשירות, שלל מלחמה ועוד. "נשק שצריך לעשות בו שימוש יועבר לידיים הנכונות, ומה שלא – יטופל כאן אצלנו, או יישלח להתכה. גם על היהלומים אנחנו שומרים". "יהלום" נוסף הוא אקדח בעל סיפור עלום, לוגר מתוצרת גרמניה, שעל הידית שלו מתנוסס עיטור – צמח כלשהו בעציץ. הלוגר הגרמני, המכונה גם פרבלום ("ייכון למלחמה", בלטינית), שימש את חיילי צבא גרמניה בשתי מלחמות העולם, ולאחר מכן היה האקדח העיקרי של משטרת גרמניה המזרחית. "האקדח הזה היה שייך לקצין אס־אס ואז עבר לפרטיזן", אומר נידם. "הוא הגיע למשטרה כשהפרטיזן ביקש להפקיד אותו".
אין לך עוד מידע עליו?
"זה ללא ספק פריט מיוחד, אבל כשכלי נשק מגיע, אני לא שואל שאלות. ברור לי שאם אתחקה אחר האקדח הזה, אגלה סיפור היסטורי יוצא דופן. לכל נשק ייחודי יש סיפור אישי".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
