ברקה אחת הזניקה את עודד אלון מתפקיד מנהלי אפרפר אל צמרת מערך המודיעין של צה"ל, ואל קרבות המוחות שמתנהלים ללא הרף בין ישראל לשכנותיה. זה היה זמן קצר לאחר מלחמת ששת הימים; משה דיין פרסם אז קריאה לקצינים צעירים שכבר השתחררו מצה"ל, וביקש שיתגייסו לשנה נוספת כדי לסייע בהתמודדות עם האתגרים החדשים. אלון נענה, ומונה לסגן המושל של רמת הגולן. לא היה לו הרבה מה לעשות שם, אבל לא אדם כמוהו ישב חסר מעש.
"כשנמאס לי לשבת במשרד ולתפוס זבובים, ירדתי לרחוב של העיירה קוניטרה והתלבשתי על שתי חנויות צילום נטושות", הוא מספר. "אספתי תשלילים שהשאירו שם קצינים סורים, פיתחתי 140 תמונות שלהם, והלכתי איתן לבתים של מקומיים כדי שיספרו לי על המצולמים. ככה, בשיחה ועוד שיחה, אספתי פרטים על הדרגות והתפקידים של הקצינים הסורים, ואפילו מידע מביך עליהם. הרכבתי שלושה קבצים מסודרים של תיקי מודיעין עם התמונות והמידע שאספתי, והעברתי אותם לשלושה גופים מרכזיים בחיל המודיעין.
"לא עברו 24 שעות, וכבר הופיעו אצלי בבסיס נציגים מהמטה הכללי, מהמודיעין של פיקוד צפון ומיחידת המודיעין 154. כולם ניסו למשוך אותי להצטרף אליהם כקצין מודיעין. בסופו של דבר הלכתי עם קצין המודיעין של פיקוד צפון, סא"ל יהודה שיראי ז"ל, ונשארתי בצה"ל 11 שנה. לימים גיליתי שחלק מהקצינים הסורים נחקרו וסיפקו מידע חשוב למדינת ישראל".
"החקירה התגלגלה אט־אט לשיחה חברית. אחרי זמן מה הקצין אמר: 'יש לי שאלה חצופה אליך, או יותר נכון בקשה. אני רוצה לבקר בירושלים'. לבקשתו ישבנו שם במסעדה, והוא היה מאושר. הוא השאיר אצלי את הדרגות שלו, וגם את כתובת מגוריו. כנראה ציפה שאבקר אותו"
אנחנו נפגשים בביתו של אלון בהוד־השרון. לאה, רעייתו זה 61 שנה, מושיבה אותנו בחדר עמוס מזכרות ותמונות שלו עם הצמרת המדינית והביטחונית של מדינת ישראל – ראשי הממשלה מנחם בגין ויצחק רבין, שר הביטחון עזר ויצמן ועוד. עם כולם הוא עבד, וכולם קיבלו ממנו מידע סודי ביותר שליקט בדרכים יצירתיות בעת שמילא תפקידי מפתח באמ"ן.
הוא בן 83. לפני שנה עבר אירוע רפואי "שבו כמעט נפרדתי מהעולם הזה ורק בדרך נס ניצלתי", אבל ממשיך בעשייה בלתי פוסקת. כיום הוא יושב בחבר המנהלים של חברת סטארט־אפ שמפתחת פתרונות לגילוי והצלה של לכודים בהריסות. "אני מורגל לעבוד 16 שעות ביממה במלוא המרץ. לצד העבודה שלי חינכתי נערים ונערות בסיכון, התנדבתי בבית הסוהר בנוף־ים והעברתי סדרת הרצאות ארוכה בארגון 'צוות' של גמלאי צה"ל. עכשיו אני רוצה להקדיש יותר זמן למשפחה שלי – לשלושת הילדים, לשבעת הנכדים ולשני הנינים – אז אני מרשה לעצמי, בעצת רופאיי ולבקשת אשתי, להוריד הילוך".
גם ההילוך הנמוך של אלון מהיר מאוד. יומן המשימות שלו מלא וגדוש, ותוך כדי הריאיון הוא מסנן לא מעט שיחות נכנסות. בינתיים זורמים מפיו בזה אחר זה סיפורים על תקופת שירותו בחיל המודיעין ובשב"כ, שחלקם נשמעים כאילו נלקחו מסרטי פעולה. עם זאת הוא נזהר לא להדליף את מה שלא הותר עדיין לפרסום, ופה ושם הוא מבקש שנשמיט פרטים עסיסיים שהוזכרו בשיחה.
"בהחלט עשיתי שטויות", אומר אלון בחיוך, "חלקן הסתיימו טוב וחלקן פחות". כשאני מבקש שיבאר מעט את המשפט העלום, הוא ניאות לספר איך הסתנן פעם לווילה של "גורם זר שהיה בארץ. לא אפרט הרבה על המקרה הזה, רק אומר שהסתננות נגמרה במכות נמרצות שחטפתי משוטרים. ישבתי במעצר כמה שעות, עד שראש השב"כ איסר הראל דאג לשחרר אותי. ברבות הימים הגעתי לאותה תחנת משטרה, הפעם במדי צה"ל, וביקשתי ממפקד התחנה שיקצה לי חדר לכמה שעות כדי לחקור אדם שחצה את הגבול לישראל. קצין המשטרה הרים ידיו לשמיים ואמר בחרדה: 'לך הרבצתי על הגנבה? אתה כנראה איש מודיעין!'. הפכנו מאז לידידים טובים".
שתי יריות בו זמנית
הוריו של אלון עלו ארצה מגרמניה ב־1932. עודד, בנם היחיד, נולד בעת שהתגוררו בתל־אביב, ובהמשך עברה המשפחה לרמת־גן. "החיים היו פשוטים וקשים. גרנו שלוש משפחות יחד בדירת שלושה חדרים, והצפיפות הייתה גדולה. אבל עד כמה שאני זוכר, הוריי אף פעם לא התלוננו".
בגיל 18 הוא התגייס לחיל ההנדסה. "למדתי שם לפרק מוקשים ולבנות גשרים. יצאתי לקורס קצינים, ובין השאר הייתי שותף בדרך זו או אחרת בבניית 'מפעל הטקסטיל' המפורסם של ישראל בדרום".
לאחר שחרורו הוא התגייס לשב"כ, אך כעבור שנה, כשעמד להתחתן, החליט לפרוש מהשירות. את התקופה ההיא הוא מגדיר כקצרה אך מרתקת. "יותר משישים שנה עברו מאז, אבל אני עדיין זוכר היטב את המרגל הסובייטי שנשלחתי לעקוב אחריו. בשב"כ ידעו שהוא אחד מאנשי הביון הרוסים המוכשרים ביותר. יום אחד, במהלך סיור, אני רואה אותו הולך לצידו של אבא אבן, שניהם עולצים. הייתי אז בחור צעיר והתלהבתי מהתפיסה הראשונה שלי: המרגל הישראלי הצליח להגיע אל מדינאי ישראלי בכיר. מיהרתי להעביר את הידיעה המרעישה שקושרת בין השניים, אפילו הזעקתי את אנשי היחידה – וקיבלתי על הראש. מתברר שהתקיים שם כנס גדול שרבים מאנשי משרד החוץ והדיפלומטים הזרים הוזמנו אליו. עשיתי אומנם פדיחה, אבל ידעתי שהמעקב על האיש הזה חייב להיות הדוק. עובדה, לאחר שסיים את תפקידו בישראל הוא עבר לרגל במדינה אחרת, וכשחזר לברית המועצות הוא מונה לאחראי על הכניסות והיציאות משדות התעופה של המעצמה הזו".
"נחשפתי לעבודה של אנשי מודיעין מברית המועצות, אנשים בלי א־לוהים שהיו מוכנים לעשות דברים נוראיים למי שנפל לידיהם כדי להוציא ממנו מידע. לעומתם ראש השב"כ איסר הראל, שהיה איש ביון בכל רמ"ח איבריו, שמר על עקרונות ברזל וחינך אותנו להתייחס בכבוד לנחקרים"
עולם המודיעין הוא עולם אכזר, זו הייתה אחת ממסקנותיו של אלון מהשירות בשב"כ. "נחשפתי למשל לעבודה של אנשי מודיעין מברית המועצות, אנשים בלי א־לוהים שהיו מוכנים לעשות דברים נוראיים למי שנפל לידיהם, כדי להוציא ממנו את המידע שהם רוצים. לעומתם ראש השב"כ איסר הראל, שהיה איש ביון בכל רמ"ח איבריו, שמר על עקרונות ברזל וחינך אותנו להתייחס בכבוד לנחקרים. הוא גם אמר שלעולם לא ישתמש בסוכנת ישראלית כפיתיון כדי לחשוף מידע. האיש הזה נחשב לאגדה בעולם המודיעין. אני זוכר שאחרי אחד התדרוכים שלו, דנו בשאלה מה גובהו האמיתי – כי הוא היה אומנם נמוך מאוד, אבל השאיר רושם של אדם גבוה".
במלחמת ששת הימים גויס אלון למילואים בחטיבה 200, תחת פיקודו של ישכה שדמי. "הייתי אחד משני הקצינים הראשונים שחצו את ואדי חרדין ונכנסו לסיני. החוויות והמראות משם נחרתו לי בזיכרון. כעבור שנים, כשהייתי חבר ב'וועדת הארבעה' שהכינה את ביקור סאדאת, הזיכרונות האלה הפכו את התפקיד למיוחד יותר".
שנה אחרי המלחמה הוא הוצב כאמור בגולן וערך מבצע עצמאי של איסוף מודיעין. גם הסורים, כך התברר לו באותה תקופה, ליקטו מידע על קצינים ישראלים – ובהם הוא עצמו. "כשנכנסנו למטה הסורי בקוניטרה מצאתי בחדר המודיעין שלהם תמונה שלי בתור סגן צעיר. התמונה הזו נלקחה מהעיתון 'במחנה', שצילם אותי במקרה בערב פסח אחד, כשחילקתי סלי מזון לנזקקים בנתניה. הייתי מבסוט מההערה שהסורים כתבו מתחת לתמונה: 'קצין ישראלי מצטיין'. כאיש מודיעין הבנתי שהצבא הסורי, בסיוע הרוסים, עוקב אחר פרסומים בעיתונות הישראלית ואוסף כל מידע אפשרי עלינו".
כיאה לקצין מבצעים בחיל המודיעין, לרבים מסיפוריו של אלון יש אסמכתאות המסודרות בקלסרים על פי נושאים. בין הדפים והניילוניות יש גם מכתבי הוקרה ומזכרות משירותו בצה"ל ובשב"כ. אני מצביע על שתי סיכות שנושאות כיתוב בערבית ושואל לפשרן. מהתשובה מתברר שלא היה חסר הרבה כדי שפעיל בארגון טרור יחזיק בביתו את הסיכות של אלון. "נפגשתי ליד נהר הירדן עם סוכן שלנו, כאשר פלוגת חי"ר משגיחה ממרחק לא רב. סיימתי את הפגישה בלחיצת יד ופסעתי חזרה לרכב שלי. לפתע עומד מולי אדם חמוש, מחבל כנראה, ומכוון אליי את נשקו. הרמתי את הנשק ושנינו ירינו בו זמנית. אני לקחתי משם למזכרת את שני הסמלים שלו".
במעטפת ניילון אחרת שמורות דרגות של צבא זר. "הן היו שייכות לקצין שנשבה", מספר אלון. "גם אליו הגעתי במקרה. שהיתי במתקן שהוא הוחזק בו, ומכיוון שאחד החוקרים לא היה שם באותו היום, ביקשו ממני לחקור את השבוי. כבן לעולים מגרמניה לא דיברתי ערבית מהבית, אבל תקופה מסוימת התגוררתי בנצרת, ושם רכשתי את השפה – בשווקים ומכמה ידידים בני ערב.
"שוחחתי עם הקצין, והחקירה התגלגלה אט־אט לשיחה חברית. אחרי זמן מה הוא אומר: 'יש לי שאלה חצופה אליך, או יותר נכון בקשה'. הנהנתי והמתנתי למוצא פיו. 'אני רוצה לבקר בירושלים', הוא אמר, ואני השתתקתי. מדובר הרי באסיר, שבוי מלחמה שנמצא במתקן חקירות אי שם הרחק מירושלים. הלכתי בכל זאת למפקד הבסיס, יעקב נחמיאס, ושאלתי אותו אם אפשר למלא את הבקשה. הוא אמר לי: אם אתה מצטרף לטיול ולוקח אותו תחת אחריותך, אני מאשר. וכך היה".
לא בכדי ביקש אלון למלא את משאלתו של האסיר. הוא הבין שאם נחקר מעלה רעיון חריג כזה, הוא גם יספק תמורה. "נחמיאס סידר לי מכונית עם חלונות מוגפים. נהגתי כשהקצין יושב לידי, וכמה מטרים מאחוריי נוסע רכב ליווי, למקרה שהדברים יסתבכו. לא אשכח את הבקיאות של הקצין המצרי הזה בידיעת ארץ ישראל. הגענו לירושלים, לבקשתו ישבנו שם במסעדה, והוא היה מאושר. הוא השאיר אצלי את הדרגות שלו, וגם את כתובת מגוריו. כנראה ציפה שאבקר אותו".
הצדעה מהרמטכ"ל
בתחילת שנות השבעים הוצב אלון בפיקוד הצפון. זאת הייתה תקופת הפריחה של אש"ף בלבנון: יאסר ערפאת שלט למעשה ב"פתחלנד" בדרום המדינה, ושיגר משם מחבלים לשטח ישראל. "ערפאת היה מטרה חמה מאוד עבורנו", אומר אלון. "הבינו כבר אז כמה הוא מסוכן, והיה רצון ברור לחסל אותו. יום אחד קיבלתי הודעה שהוא נמצא בדרכו להר מסוים בדרום לבנון, ויש אישור 'להוריד אותו'. הכנו תוכנית פעולה שהתבססה על הידיעה המודיעינית, והרמתי טלפון כדי להוציא מטוס של חיל האוויר מרמת־דוד. אבל ערפאת, כמו ערפאת, היה גם במקרה הזה בר מזל, או יותר נכון בעל חוש שישי להתנקשויות. ברגע האחרון הוא עצר בדרך אצל חבר, ישן שם ולא הגיע לנקודה שבה היה אמור לסיים את תפקידו בעולם הזה".
"השלום טוב, ואני מקווה שיהיה לנו שלום עם כל מדינות ערב, אבל חייבים להיות כל הזמן עם האצבע על הדופק, גם מבחינה מודיעינית כמובן. נפגשתי עשרות פעמים עם סוכנים, חלקם אהבו אותי והיו לנו יחסים טובים, אבל תמיד הקפדתי להחזיק אקדח בכיס"
בהמשך מונה אלון לקצין אגף המבצעים של חיל המודיעין – תפקיד של אלוף־משנה, שניתן לו אף שהיה רק סגן־אלוף. גם זה קרה באופן מפתיע, מבחינתו לפחות. כשחזר מחופשה זוגית בשווייץ, חיכה לו בפתח הבית זימון לפיקוד דרום לצורך מבצע בגזרה דרומית. מי שהזמין אותו היה תת־אלוף חיים בנימיני, אז קצין המודיעין הראשי של צה"ל. "ירדתי דרומה, הגעתי לבסיס ונכנסתי לאולם שישבו בו שישים קצינים. אני רואה את חיים בקצה החדר, לוקח פתק קטן, משרבט עליו משהו ומסמן לי באצבע: זה בשבילך. הפתח המקופל עובר מיד ליד עד אליי, ואז אני פותח וקורא אותו".
פה אלון עוצר את הסיפור ומבקש ממני לפתוח קלסר אחר. הפתק המקורי, בכתב ידו של בנימיני, מתויק שם: "אדם קם בבוקר ופתאום הוא קצין אג"מ של החיל. איך אתה מרגיש", נכתב בפתק. אלון צוחק ומשלים את הסיפור: "חיים עצר את הדיונים, פנה אליי וביקש מול כולם 'לשמוע את דעתו של קצין אגף המבצעים של חיל המודיעין על המבצע'. הייתי המום וביקשתי כמה דקות לחשוב על העניין. אחרי עשר דקות חזרתי ואמרתי את דעתי. ככה מוניתי לתפקיד שבמסגרתו הייתי שותף לעשרות ומאות מבצעים".
אחד המבצעים החשובים שלו התנהל דווקא בלב ירושלים. זה קרה ב־77', לאחר שאנואר סאדאת, שנחשב שנים אחדות קודם לכן ליריב המר ביותר של ישראל, הביע את רצונו לפתור את הסכסוך בדרכי שלום. "בוקר אחד התקשרו אליי מלשכתו של ראש אמ"ן שלמה גזית וזימנו אותי לשם. הגעתי אל גזית ושמעתי ממנו שעומדות להיפתח שיחות שלום בין ישראל למצרים. כמי שלחם נגד המצרים בסיני, הייתי בהלם. ואז גזית הטיל פצצה נוספת: הוא בישר לי שאני ממונה לנציג המוסד וחיל המודיעין בוועדה שתכין את ביקורו של סאדאת בישראל, ושעליי להגיע כבר בצהרי היום ללשכתו של ראש הממשלה מנחם בגין, לפגישה ראשונית עם חברי הוועדה.
"יצאתי מהפגישה עם גזית, עברתי דרך בית הוריי כדי להתגלח ולהתלבש כראוי, ועליתי לירושלים. החברים האחרים בוועדה היו מנכ"ל משרד ראש הממשלה אליהו בן־אלישר, מנכ"ל משרד החוץ מאיר רוזן וראש השב"כ אברהם שלום. כשנכנסתי למשרד פגשתי את רוזן, והוא שאל אותי אם אני יודע פרטים נוספים על שיחות השלום. אז הבנתי שגם הוא קיבל את הבשורה בהפתעה. כשבן־אלישר יצא אלינו מחדרו של בגין, הוא מיהר להזהיר אותי בשמו של ראש הממשלה לא לעשות שום פעולת מודיעין, כדי שלא נהרוס את שיחות השלום. ההוראה הזאת רק חידדה אצלי את הצורך הקריטי בהשגת מידע. החלטתי לפעול על דעת עצמי ולא לספר לאיש בשעת מעשה, אלא רק לאחר מכן".
כך יצא אלון למבצע מודיעין עצמאי לחלוטין, שאילו נחשף היה עלול לערער את התהליך המדיני המתרקם. בסופו, הוא אומר, "גיבשתי חוות דעת מסודרת שהשורה התחתונה שלה היא – אנואר סאדאת מתכוון לחתום על הסכם שלום ולקיים אותו. בבוקר יצאתי לקריה ושיגרתי את חוות הדעת לבגין, לגזית ולרמטכ"ל מוטה גור. אחרי כמה דקות מתקשרת אליי המזכירה של הרמטכ"ל ומורה לי להגיע אליו בריצה. לא הייתי צריך לנחש מה הסיבה. כשנכנסתי לחדר, גור נזף בי ואמר שאני מטעה את עם ישראל, אבל הוסיף שאם אני צודק, הוא יצדיע לי. יצאתי משם די מדוכא. מאוד לא נעים לקבל שטיפה מהרמטכ"ל, ובמיוחד ממוטה גור. מצד שני צריך לזכור שהוא היה סקפטי מאוד לגבי תהליך השלום עם מצרים, והיה משוכנע שזה תרגיל. שנה וחצי אחר כך שוב זומנתי לשיחה איתו. הפעם הוא הצדיע לי, ואז חיבק אותי ואמר: כל הכבוד".
מה הוביל למהפך של סאדאת, מאויב מסוכן לשותף אמיתי?
"הוא השתמש בשכל ישר והבין שלא יוכל להיפטר מאיתנו, מכיוון שאנחנו לא ניכנע. נכון שהוא הכריז על ניצחון במלחמת יום כיפור אחרי שצבאו חצה את התעלה, ויחד עם זאת הוא הבין שעליו לחתור להסכם שלום – לא מתוך אהבת ציון, אלא עבור העם המצרי ועתידו, כי את הכסף שהוא יחסוך מהצבא והמלחמות הוא יוכל להשקיע באזרחים. סאדאת הלך עם זה ביושר עד הסוף, אף שהיה מודע לאפשרות שיתנקשו בחייו.
"אני חושב שגם מובארכ היה בסדר גמור. הוא לא ניצל את שהותו של סאדאת בארץ כדי לבצע הפיכה, בניגוד למנהגם של רבים אחרים במזרח התיכון. הוא גם שמר על הסכם השלום שסאדאת חתם".
מה אתה חושב על יחסי ישראל־מצרים כיום?
"המצב די טוב, בהתחשב בכך שהשיח ברבות מארצות ערב הוא אנטי־ישראלי ואנטישמי. השלום טוב, ואני מקווה שיהיה לנו שלום עם כל מדינות ערב, אבל חייבים להיות כל הזמן עם האצבע על הדופק, גם מבחינה מודיעינית כמובן. נפגשתי עשרות פעמים עם סוכנים, חלקם אהבו אותי והיו לנו יחסים טובים, אבל תמיד הקפדתי להחזיק אקדח בכיס. לא יעזור כלום, נקודת המוצא צריכה להיות שבמדינות ערב לא אוהבים אותנו, היהודים, ולכן אנחנו צריכים לשמור על עצמנו כל הזמן, כי אף אחד לא ישמור עלינו. אני באופן אישי גם לא מוכן לנסוע למצרים. שאחרים ייסעו".
חמין באמצע הלילה
ברוח חג הפסח מספר אלון אנקדוטה שמחברת בין שיחות השלום עם מצרים ובין הגדה יחידה במינה בעולם. "לפני שהמשלחת הישראלית הראשונה יצאה לקהיר, שלחו לשם את אלקנה הר־נוף – קצין שהיה אמון על המחקר הצבאי של הזירה המצרית, ולימים התמנה לראש חטיבת המחקר באמ"ן. המשימה שלו הייתה להכיר את השטח לפני בואה של המשלחת. יום אחד הוא מצלצל אליי משם ונוזף בי: 'עודד, ערב פסח הגיע, ואין לי הגדה לליל הסדר'. רצתי לרב של חיל המודיעין ושאלתי אותו איך אני שולח לקהיר הגדה של פסח. הוא הציע שאעביר את תמצית ההגדה באמצעות טלפרינטר. הושבתי פקידה וביקשתי ממנה להקליד את ההגדה ולהעביר אותה כך לידי הישראלים שהיו שם. כשהר־נוף חזר ארצה, הוא נתן לי את ההגדה שנשלחה אליו.
"כעבור שנים הבן שלי סיפר לי על משפחה שכולה שאוספת הגדות של פסח, במסגרת מיזם הנצחה לבן שנפל בסיני. נסענו יחד אל המשפחה הזאת, סיפרתי את סיפור ההגדה של משלחת השלום למצרים, ומסרתי אותה. הם הודו לי מעומק ליבם, ואמרו שעבורם זוהי סגירת מעגל".
"יצאתי ללונדון כדי להיפגש עם אנשי המאפיה של סוריה. מצאתי מולי שלושה חבר'ה, כל אחד מהם הר אדם. רעדתי מפחד, אבל שיחקתי אותה אמיץ. דיברתי איתם בערבית ואחרי כמה דקות של שיחת חולין אמרתי שאני מחפש את הנעדרים הישראלים. הם ביקשו מיליון דולר כדי לאתר אותם"
גם לאחר שחרורו מצה"ל המשיך אלון בפעילות חשאית למען מדינת ישראל ואזרחיה, ובין השאר התגייס לסייע למשפחותיהן של נעדרי קרב סולטאן־יעקוב. הקרב הזה, שהתחולל בשטח לבנון ב־1982, הסתיים מבחינת צה"ל בכישלון גדול: עשרות חיילים נהרגו או נפצעו, שניים נפלו בשבי ושלושה הוגדרו נעדרים. גופתו של אחד מהם, זכריה באומל, הוחזרה בשנת 2019 בסיוע משרד ההגנה הרוסי. גורלם של שני הנעדרים האחרים, יהודה כץ וצבי פלדמן, נותר עלום עד היום.
"העיתונאי בני גל ז"ל מבית־אל, שהיה ידיד שלי, פנה אליי ואמר שמשפחות הנעדרים רוצות שאסייע להן", מספר אלון. "נפגשתי איתן ואמרתי שאני נכון לעשות את העבודה ללא תשלום, אבל אני רוצה לפני כן להתייעץ עם חבר. צלצלתי לשלמה גזית, והוא יעץ לי לקבל את התפקיד בכפוף לתנאים מסוימים, שהעיקרי שבהם: לא לעדכן על התקדמות המגעים לפני סיומם, כדי לא לטרפד אותם.
"לקחתי חודש חופש מהעבודה, יצאתי ללונדון ושם פגשתי שני אנשים נחמדים – חיים טופול ז"ל ואחד ממפקדי השייטת לשעבר. הסתובבתי איתם שלושה ימים, בלי לספר להם שבזמן הזה אני מתאם בדרך־לא־דרך פגישה עם אנשי המאפיה של סוריה. בימים ההם הבידוק בשדות התעופה לא היה קפדני כל כך, ובטיסה לאנגליה הצלחתי להבריח אקדח קטן בנעל. הגעתי לסוהו של לונדון, החזקתי את האקדח שלי קרוב־קרוב, לקחתי נשימה עמוקה ונכנסתי לפגישה. מצאתי מולי שלושה חבר'ה, כל אחד מהם הר אדם. רעדתי מפחד, אבל שיחקתי אותה אמיץ. דיברתי איתם בערבית ואחרי כמה דקות של שיחת חולין שמתי את הדברים על השולחן ואמרתי שאני מחפש את הנעדרים הישראלים. הם בתגובה אמרו שהם רוצים מיליון דולר כדי לאתר אותם. השבתי להם שאין בעיה, ומשם המשכנו לארוחת ערב כבדה, כדי לקדם עניינים.
"מיד כשחזרתי לארץ נפגשתי עם נציגי המשפחות, סיפרתי להם על הדרישה של הסורים, ופירטתי גם את התנאים שלי. הם לא אהבו את בקשתי ודרשו להיות מעורבים בהתקדמות החיפושים ובמידע שמתקבל. סירבתי, כי מניסיוני באגף המודיעין אני יודע שכל מה שמספרים לאדם אחד זולג במהירות החוצה והכול מסתבך. לצערי התפקיד שלי בסוגיה הסתיים במכתב תודה של המשפחות על מאמציי, שלא היו רבים".
כמה מהתצלומים באלבום מראים את אלון מסב לשולחן יחד עם חבורת גברים עטורי זקן ושטריימל. התמונות הללו מספרות על התקופה שבה הוא, התל־אביבי החילוני, כיהן כראש מועצה ביישוב חרדי. המפגש המעניין החל באופן מקרי – או בזכות ההשגחה העליונה, תלוי את מי שואלים. "חבר שעבד בעמנואל כמהנדס הראשי סיפר לי שמחפשים שם מנהל לכל מיני פרויקטים, והמליץ לי להיפגש עם מי שמובילים את היישוב. ביום חמישי בשעה 11 בלילה. הגעתי לבני־ברק, לפגישה עם מנכ"ל החברה שהקימה את עמנואל. הגעתי למשרד של האדם שאצלו הייתי צריך לעשות ריאיון, ומצאתי שם אנשים רבים יושבים יחד ואוכלים חמין. הוא אמר לי 'זיץ' (שב), וישבנו שם עד השעה אחת בלילה. בסוף השיחה הוא הציע לי לנהל את האכלוס והבנייה של עמנואל.
"התחלתי לעבוד והקמתי את המועצה. בשלב מסוים נפגשתי עם בני קצובר ועם שר הפנים דאז יוסף בורג, שהודיע לי חגיגית על המינוי שלי לראש המועצה של עמנואל. עבדתי קשה כדי לאכלס את היישוב. בשלב הראשוני 400 משפחות נכנסו במכה. לכל משפחה הכנו תיק קליטה מסודר עם אישור משרד הפנים, אישור נשיאת נשק ועוד מסמכים שהיו נחוצים. עמדתי בראש המועצה במשך שלוש שנים, והייתי מחובר מאוד לתושבים".
בטקס לקראת הבאתו לארץ דרך רוסיה, 201. צילום: חיים צח – לע"מ
איך גישרת על הפער בין אורחות החיים שלכם?
"הסתדרתי היטב עם האדמו"רים, ואני יכול לומר שהייתי אפילו חבר של כמה מהם. התקבלתי באהבה רבה אצל החרדים בכל מקום, ועד היום יש לי ידידים מאז. בעת הצורך הגנתי בצורה קיצונית על החרדים ועל הזכות שלהם ללמוד וללמד ולחיות על פי דרכם, בדיוק כמו שלכל קיבוצניק ולכל חילוני יש זכות לחיות על פי דרכו".
בעשור שלאחר מכן מילא אלון תפקיד נוסף בהתיישבות מעבר לקו הירוק – מנכ"ל המועצה של אפרת. "גם עם ציבור המתנחלים הייתה לי אינטראקציה מעולה", הוא אומר, "וגם באפרת התקבלתי בכבוד ובאהבה למרות היותי חילוני".
והיום, כשהקרע בין ימין לשמאל הולך ומתרחב, איך אתה תופס את ההתנחלויות?
"אני מקווה שההתיישבות בשומרון תפרח ותגדל. אני רוצה ארץ ישראל גדולה כמה שאפשר, עם כמה שיותר יהודים, כדי שנוכל לחיות בה. והכול צריך להיות בשותפות".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
