"מה שראיתי באלטלנה? עד היום יש לי צלקת מזה"

אם לסכם במשפט אחד: אין חדש תחת השמש. מלחמת אחים? "אני ראיתי מלחמת אחים על הבשר שלי. היינו ילדים שמדביקים כרוזים של האצ"ל בתל־אביב, ולפלמ"ח הייתה פלוגה מיוחדת שתפקידה היה לחפש אותנו, לרדוף ולתת מכות. היינו ילדים, מה יכולנו לעשות מול שישה־שבעה ז'לובים כאלה?". גם הסכסוך הערבי־יהודי בארץ הקודש הוא בסך הכול שידור חוזר של מה שאיציק הלוי ראה במו עיניו בפרעות 1936־1939. "כמו ששמיר אמר: הים אותו הים והערבים אותם ערבים. אנחנו פלסטינים אסלים, אני וההורים שלי נולדנו פה. יש לי אזרחות אמריקנית כי גרתי בניו־יורק שמונה שנים. רק מה, הטרוריסטים לא בודקים מה האזרחות שלי", הוא צוחק ומוסיף: "הבעיה היא לא הערבים, אלא היהודים. אנחנו עושים להם את העבודה יופי".

הוא נולד לחיים יהושע הלוי ולפנינה לבית רבינוביץ'־תאומים. "והאירוע המפואר הזה התרחש בו' תמוז תר"ץ, בשישי אחר הצהריים בקליניקה ברחוב ביאליק, אצל רופא פולני גבה קומה ומשופם. כך סיפרה לי היולדת. כשהוא הרים אותי מהרגליים לתת את הפליק המקובל, עשיתי עליו פיפי. הרופא צחק, ואמר: הילד הזה יהיה שובב גדול־גדול. והוא צדק. לימים הערבים בשכונה קראו לי 'איצה'לה אל מג'נון". המשפחה הצעירה גרה בבת־ים כשעוד הייתה מועצה מקומית בשם בית־וגן, בראשות אחיו של סבו – הרב יש"ר, ישראל שמעון רבינוביץ'־תאומים ("טיפוס שכמו יצא מספר של שלום עליכם"). אכן, כפי שמעיד קיר התמונות בכניסה לביתו, איציק הגיע ממשפחת רבנים מיוחסת: מצד אמו הוא נינו של האדר"ת, אליהו דוד רבינוביץ'־תאומים; מצד אביו הוא נינו של הרב נפתלי הרץ הלוי, הרב האשכנזי הראשון של יפו והמושבות.

"לא יצאנו מהבית. ראינו את הערבים מגיעים עם הגרזינים, צועקים 'אטבח אל יהוד'". הוא היה בן שש בלבד כשצפה מחלון הבית ביהודים המדממים למוות על הקרקע. "כל מי שהיה ברחוב לא קם יותר. ראיתי בעיניים"

"הפנטזיה הכי גדולה שהייתה לי בגיל ארבע הייתה לנסוע ברכבת לירושלים. יום אחד אני שומע את סבתא ואמא מתלחשות, "רוב, רוב גיזונט". הבנתי שיש מזימה לנסוע לירושלים, באמצעות הרכבת שעברה מיפו לתל־אביב, משם ללוד ולירושלים. התגנבתי לשם, לא השארתי להן ברירה, לקחו אותי. נסיעה של ארבע שעות. רכבת של פעם, עם עיזים בקרונות. ועד שהיא זזה! פחמים ועשן, ובקושי סחבה בעליות". הם הגיעו לירושלים, תפסו אוטובוס לגאולה, "שם נכנסנו לחצר אחורית, עלינו במדרגות, הגענו לחדר ושם יושב הרב קוק האב. היה חולה מאוד. ראיתי אותו יושב על שני כיסאות, אפילו מיטה לא הייתה שם. והסבתא הציגה אותנו בפניו. הבנתי שהוא ה'רוב' שדיברו עליו". הסבתא, קרובת משפחתו של הרב קוק מצד האדר"ת, הציגה את פנינה ואת המז'יניק שלה, בן הזקונים. "הרב סימן לי עם היד לבוא", מספר איציק ועיניו מתמלאות דמעות התרגשות. "הוא הניח עליי את ידיו ובירך ברכת כוהנים. מראה שלא אשכח עד יום מותי. בדיוק שנה אחר כך הוא נפטר".

איציק אהב את הבית בבית־וגן. הוא זוכר את עצמו זוחל בבית פרטי עם שטח אדמה עצום מול שפת ים "משהו־משהו", אבל האידיליה נגמרה באחת. "אמא לא רצתה לגור ליד יפו הערבית בזמן המאורעות, אז עברנו לרחוב אליעזר 1, בשכונת נווה־שלום שבנווה־צדק, משם התקדמנו בהמשך לרחוב שרעבי 5". בשכונה גרו יהודים שעברו מירושלים ליפו, ובהם הוריה של פנינה. "סבא שלי קנה שם שטח של דונם בערך, ובנה בית עם הרבה דירות להשכרה. במאורעות, כהרגלם בקודש, הערבים שרפו ליהודים את הבתים ואת העסק". בשכונה הזו גרו גם הרב שלוּש, שהרחוב נקרא על שמו לאחר מכן, וזרח ברנט, המונצח בשיר "בבוקר לח בשנת תרל"ח". "אחרי השטח הענק בבית־וגן, פתאום אנחנו בדירה פיצה'לה, ועוד בלב המאורעות". אז מה עשינו בזה? "תשאלו את אמא שלי אם תצליחו. היא רצתה להיות ליד אמא שלה".

הוא היה חבר טוב של גיורא זייד, הבן של אלכסנדר, והיו לו גם הרבה חברים ערבים. "שיחקנו חמש אבנים, הלכנו יחד לשוק במנשייה. אכלנו פול עם ביצה קשה ושמן זית ב'אש־תנור', מה שקוראים היום לאפה. ויום אחד באו אליי הילדים האלה, אמרו: שמענו מהגדולים שמחר עושים בלגן". משפחת הלוי לקחה את השמועות ברצינות וטוב שכך. "לא יצאנו מהבית. ראינו את הערבים מגיעים עם הגרזינים, צועקים 'אטבח אל יהוד'. אתם יודעים, הטרור לא התחיל אתמול". הוא היה בן שש בלבד כשצפה מחלון הבית ביהודים המדממים למוות על הקרקע. "כל מי שהיה ברחוב לא קם יותר. ראיתי בעיניים. מאז לא היה יותר קשר עם החברים הערבים. הם פחדו. אם היו יודעים שיש להם חברים יהודים היו הורגים אותם או את ההורים שלהם".

דיבורו רהוט להדהים, מלא חיות גם בגיל 93. "הראש בן 18, הגוף? טוטאל לוס". הוא מתמצא באקטואליה "בלי לקרוא עיתונים בכלל. אני אומר את זה בלי תירוצים: אני לא אוהב ללמוד. אף פעם לא אהבתי. למדתי שנה בחיידר ושנה בבית ספר הדתי, תחכמוני. אבל הייתי מאוד מסוכסך עם המחנך. כל החברים שלי, בלי יוצא מן הכלל, היו מעדות המזרח – תימנים, בוכרים, מוגרבים – הכול. אוכלים ומשחקים יחד בשכונה. מה שהמחנך עשה בכיתה זו הפרדה: כל השווערצס יושבים מאחור, כל האשכנזים מקדימה. ואלה במעמד – אחד אביו בעל קולנוע, אחר אביו בעל מעצמת נעליים. והוא מתנהג כאילו הוא המורה הפרטי שלהם". איציק סירב לשבת בשורת המיוחסים, והצטרף לחבריו המזרחיים מאחור.

"יושב שם ראש ההגנה של השרון, יהודי בשם ספקטור, אומר לי: 'גילינו שאתה באצ"ל'. אמרתי, מודה באשמה, והוא אומר: 'תראה, עוד מעט תהיה מדינה, ולאנשים כמוך לא יהיה מקום במדינה הזו. לא עבודה, לא שום דבר. אתם תהיו מוקצים'"

מקום המפלט שלו היה קולנוע עדן ברחוב לילינבלום בעיר. הוא היה רק בן שמונה אבל הבין קצת אנגלית ("את זה אהבתי ללמוד") והיה גם חובב מוזיקה. "היה איזה ירושלים סגל שהיה עושה את התרגום לסרטים. לימדו אותי לסובב את המקרן עם הכתוביות, ובתמורה קיבלתי הזמנות לסרטים שחילקתי לחברים. נהייתי מלך השכונה".

בימים ההם נתפס איש בית"ר שלמה בן־יוסף, "האצ"לניק הראשון שיצא עם נשק. כשהוא יצא עם הרובה מהסליק מיד עטו עליו. בתוך יומיים הוא נידון למוות והבריטים תלו אותו. הארץ רעשה וגעשה. אמא שלי לקחה את זה מאוד־מאוד קשה, והפכה לרוויזיוניסטית. שמעתם על הרב הצדיק הרב כהנא זצ"ל? הוא היה יכול לקבל מאמא שלי שיעורים בקיצוניות". היא הייתה ממקימי ההסתדרות הציונית החדשה (הצ"ח), וברית נשים לאומיות (בנ"ל). גם אביו תמך ברוויזיוניסטים. איציק מצידו קלט את המסר, והצטרף לבית"ר תל־אביב "ששכנה במצודת זאב, אולי שמעתם על המקום". הוא דִקלם את "שתי גדות לירדן זו שלנו זו גם כן", ושתה בצמא את לימודי הציונות וארץ ישראל, וגם את שיעורי הקפא"פ – קרב פנים אל פנים במקלות. "הייתי שומע מהגדולים סיפורים על האצ"ל, וזה משך אותי נורא. אחד החדרים בבית שלנו הושכר לשמואל כהן, המפקד האזורי של האצ"ל, לא יותר ולא פחות. נתנו לי ג'וב להיות תצפיתן. אם מגיע משוריין, אני ועוד כמה ילדים שולחים סימן. כשמישהו מתקרב הם היו אורזים את ה'כינורות' ונעלמים".

בין שיחות המבוגרים אודות הלוחמים האמיצים, איציק קלט את הכינוי "הקבצן", "אליעזר סודיט, המפקד המיתולוגי", הוא אומר ומצביע על תמונתו של האיש התלויה על קיר מאחוריו לצד דיוקנותיהם של האדר"ת והרב נפתלי הרץ הלוי. "הקבצן שדד פעם בנק בריטי. הסיסמה הייתה שהמטרה מקדשת את האמצעים. צריך כסף לנשק, אז שודדים. מה גם שהבנק היה אנגלי אז מצווה לשדוד אותו". סודיט יצא מהמקום עם שק מלא מטבעות תוך איומים ויריות, אבל גילה שלקח רק פרוטות. "כשחזר לבנק כבר חיכו לו הבריטים. עצרו אותו ל־15 שנה בכלא עכו, אבל הוא ברח". איציק רצה להצטרף לפעילות המחתרות בכל ליבו, "אבל אמרו שאנחנו גוזַלים עדיין, ולא נתנו לנו".

הוא זוכר את תל־אביב "כשעוד הייתה יפה וצעירה. כל העיר הייתה בקושי הרחובות אלנבי, קינג ג'ורג', שינקין ובן־יהודה. רמת אביב הייתה אמריקה מבחינתנו". בימים שאיש לא דמיין פקקי תנועה, גמלים הסתובבו ברחובות עיר החוף. "יכולת לספור בשתי ידיים את מספר המכוניות בעיר. עגלון עם פעמון היה מוכר קרח בבלוקים". כשבתי העיר החלו להיבנות, חומרי הגלם הובאו על דבשות הגמלים. "היו מביאים את הזיפזיף – חול לבן כזה, לא דק, ששימש לבנייה. מזה עשו את הבלוקים. היה שיר כזה 'גמל גמלי, חבר אתה לי'", הוא מזכיר שיר שבמקרה יצא לנו להכיר, ואנחנו שרים איתו ביחד. איציק נהג לעמוד על שפת הים כשהוא בטוח שמעבר לים אין כלום. רק בעשור הרביעי לחייו הפליג עם אחיו הימאי וגילה שיש חיים מחוץ לתל־אביב. היום? אין לו מושג איך עיר ילדותו נראית. "היום אני לא מכיר כלום, גם לא רוצה להכיר. אני אוהב לזכור דברים כמו שעזבתי אותם אז".

היישוב העברי אז סבל מבעיות כלכליות חמורות. "היו פה חצי מיליון יהודים שהתחלקו בין עניים לעניים יותר. שלושה רבעים מהאוכלוסייה היו ילדים וזקנים. היה חוסר משווע בעבודה. מי שכבר זכה לעבוד קיבל שלוש לירות לחודש, כששכר הדירה היה לירה". אביו עבד ברחוב הסיטונאים "רחוב הגשר, בין אלנבי ליפו. אחיו נפטר צעיר בן 35, והשאיר אלמנה עם שלושה ילדים. אבא שלי עבד בחנות שלו עם השותף פנחס קוטלר, אבא של עודד".

 

איציק עצמו הצטרף למעגל העבודה בגיל 12, אחרי שזרק את הילקוט "בפרצוף של המורה", והתחיל לעבוד בגראז'. מה בער לו לצאת לעולם העמל? "הייתי צריך מכנסיים ונעליים, ונמאס לי לקבל את מה שהדודה זרקה. מהר מאוד הרווחתי יותר מאבא שלי". מהר מאוד הוא גם התחיל לנהוג. "חלמתי להיות נהג, הזזתי מכוניות קדימה ואחורה במוסך".

בגיל 14 אמרו לו בבית"ר שאם הוא רוצה להצטרף למחתרת, זה הזמן. "ואני, מה זה רוצה? חיכיתי בקוצר רוח. רציתי להיות עם 'הקבצן' וכל השמות האלה". הוא נדרש להגיע לבית הספר קלישר בחצות. שם הובילו אותו לאחת הכיתות, וכשנקרא לגשת לאחד השולחנות מיד זיהה את קולו הגרוני של מפקד בית"ר בתל־אביב: פתחיה שמיר, "האיש שמעולם לא ראיתי עליו בת צחוק או סחבקיות חמה". יחד עם נערים נוספים נדרש איציק להדביק כרוזים ברחבי העיר. "אחד מערבב את העמילן בדלי, השני מורח ומדביק, ושניים שומרים. פחדנו מהפלמ"חניקים יותר מהבריטים. הייתה להם פלוגה שלמה עם הקיבוצניקים הכי־הכי, שתפקידם היחידי היה לרדוף אחרינו ולהכות אותנו. הם גם היו חוטפים בחורים שלנו לקיבוצים, מענים אותם שם, ומסגירים לבריטים. את החבר'ה האלה פגשתי אחר כך על שפת הים בתל־אביב, כשירו על אלטלנה". חלפו 75 שנה והוא עדיין נשנק כשהוא מספר את הדברים. "העניין הזה השאיר בי צלקת שלא תירפא עד יום מותי", הוא אומר בכאב ניכר, ומוסיף: "אבל בסופו של דבר לדאבוני הגדול, הכי התאכזבתי ממנחם בגין. כשאתה סוגד למישהו והוא מאכזב אותך, אין שיברון לב גדול מזה. והליכוד, ואני אומר את זה בקול רם, עזבתי אותם ב־82', אחרי פינוי חבל ימית. קרן האור היחידה שנשארה היא בן־גביר. אני מקווה מאוד שגם הוא לא יאכזב אותי, כי אז גמרנו".

כשכבר היה ילד גדול, בן 16, מפקדו זאב טען שהגיע הזמן להוציא רישיון נהיגה. מה עושים עם בעיית הגיל? "בתעודת הזהות לא כתבו אז שנת לידה אלא גיל", אז הם שינו את הספרה שש לשמונה, ואיציק שם גז. הוא שכר את המשאית היחידה שהייתה בכל תל־אביב לטובת הטסט ("אז אם לא היה לך בין חמש לעשר לירות, לא היה לך איך לקבל את הרישיון"), והגיע למשרד הרישוי הבריטי ברחוב סלמה. "יצא אליי איזה סרג'נט אירי ג'ינג'י. לקח אותי ליפו, אולי שעתיים וחצי טסט. הכבישים מלאים בעיזים וחמורים. הכול גשום, תל־אביב נהייתה ונציה. אבל הסרג'נט אמר שאני נהג טוב ונתן לי רישיון". עם הרישיון הטרי שלח אותו מפקדו לרחוב אלנבי, "שם היו מפא"י, הוצאות הספרים ועיתון דבר, ובאחד החדרים היה גיוס לנוטרוּת – משטרת היישובים העבריים שעבדו עם מוסדות ההגנה ועם האנגלים. האצ"ל שלח אותי לשם, הבנתי שרוצים שאקבל אימונים יותר מקצועיים ונשק". החבר'ה של מפא"י התרשמו מאוד מהבחור עם הרישיון והתעניינו לדעת מי המליץ עליו לנוטרות. "מה אני אגיד? אצ"ל? אמרתי בן־גוריון. הם מאוד התרגשו". איציק נשלח לפתח־תקווה, למ"ן (משמר נע) בגבעת־השלושה. הוא קיבל משכורת טובה של 16 לירות לחודש ("הון תועפות"), כובע אוסטרלי ורובה ("לקחתי גרינר, רובה ציד עם שני קנים. הציידים היו משתמשים בו נגד חזירי בר").

משימת הנוטרים העברים הייתה להגן על התושבים היהודים בשרון מפני כנופיית אבו־לאבן. "כל הארץ הייתה פרדסים וכרמים, לא בתים ולא כלום. אמרתי למפקד הטנדר שלנו: אנחנו לא מחכים שהכנופיות יתקפו, אנחנו באים אליהם ותוקפים אותם. בשביל מה יש לנו טנדר, בשביל יופי?". על הדרך ביקש איציק להשיג נשק לאצ"ל. "ידעתי שבכל קיבוץ יש סליק. היה לי חבר, שמוליק, עולה חדש מגבעת־השלושה. תפסתי איתו ידידות עמוקה, הייתי מוכרח לגלות לו את האמת. עשינו ברית דמים, ממש הקזנו דם מהאצבע. אמרתי לו שאני אצ"לניק. ואתם יודעים מה הוא עשה? הוא חיבק ונישק אותי. אמר: 'אנחנו אחים!'. אחרי כמה ימים הביא לי מתנה: אקדח איטלקי עם מחסנית. אתם יודעים מה זה היה אז?"

איציק ביקש מתנה דומה גם לחברים האחרים, ושמוליק אסף בשבילו מדי חודש רימוני יד ונשק שאיציק לקח איתו הביתה באפטרים. איך חצה עם הציוד הבעייתי את המחסום הבריטי בנווה־צדק? "אמרתי לכלנית שם שאני עייף מאוד, שייתן לי לעבור לבית שלי. שכנעתי אותו, אבל האמת היא שהאקדח שלי היה מוכן למקרה שיסרב".

כששני חברי האצ"ל, מיכאל אשבל ויוסף שמחון, נתפסו במהלך פריצה לבסיס סרפנד (צריפין) ב־1946, הם נידונו למוות על ידי הבריטים. האצ"ל בתגובה חטף חמישה קצינים בריטים ואיים בגרדומים אם חבריהם אכן יוצאו להורג. "מה עשו ההגנה? שלחו אותנו לחפש את הסרג'נטים בפרדסים בשרון. אני אסע לחפש אותם? אמרתי לחבר'ה: היום יש סיאסטה. אוכלים תפוזים ועושים יום כיף". העניין התגלה למפקדים בהגנה, ואיציק זומן למפקדה בהרצליה. "יושב שם ראש ההגנה של השרון, יהודי בשם ספקטור, אומר לי: 'עצוב, גילינו שאתה באצ"ל'. אמרתי, מודה באשמה, והוא מסמן לי עם היד נו־נו־נו, ואומר: 'תראה, עוד מעט תהיה מדינה, ולאנשים כמוך לא יהיה מקום במדינה הזו. לא עבודה, לא שום דבר. אתם תהיו מוקצים'. עניתי לו: 'שמי יצחק הלוי, אני בן 17, ונולדתי בארץ. אבא שלי, אמא שלי, סבא שלי, וסבא רבא־רבא־רבא שלי – כולם נולדו בארץ. אני עם שורשים מאוד־מאוד עמוקים בארץ, אז אל תאיים עליי. ולא תצטרך לפטר אותי, אני מתפטר".

"מה שראיתי באלטלנה? עד היום יש לי צלקת מזה. החלטתי שאני לא מתנדב יותר, לא רוצה שום דבר. הולך לגיוס שנתיים ואז אהיה חבר באגד, זאת הייתה התוכנית שלי"

הוא הצטרף לקורס במחנה דב, והתרגש לגלות במיטה לידו את גיבור ילדותו, שחקן הכדורגל בבית"ר תל־אביב, נתן פנץ. "זה היה קורס קשה מאוד. נתנו לנו להיות סיירות. הסתובבנו עם נשק בכל הכניסות ליפו – סלמה, מנשייה, אבו־כביר. הערבים עם כל ה'אטבח אל יהוד' היו רואים אותנו ובורחים". באחת הפעמים, כששב לביתו לאחר שלושה ימים ללא שינה, נרדם על הספה וחלם חלום "שהולך איתי עד היום". בחלומו איציק הולך עם הכיתה בגשם, "כולנו עייפים, רואים מבנה נטוש. נופלים על הארץ ונרדמים. ובחלום דלת נפתחת וערבים נכנסים ובחורה לידי צועקת וצועקת ואני סותם לה את הפה. ופתאום אני מרגיש שאני לא יכול לנשום". איציק פקח את העיניים כשהוא חש מחנק מציאותי לחלוטין. "הערבים הפציצו את תל־אביב, ושלושה פגזים פגעו בבית שלי. כל הבית עליי. אבא בעבודה, ואמא שוכבת על הארץ וצועקת, ואני סותם לה את הפה כמו בחלום. ככה נגמר הסיפור של שרעבי 5. הבית הלך וההורים הפכו לפליטים בבית של הדודה בריינס פינת גורדון".

בפסח תש"ח השתתפה הכיתה שלהם בכיבוש העיר יפו. "הערבים היו עולים למסגד בחסן בק ויורים על היהודים. עוד לא הגענו למקום, ונתן הכדורגלן נהרג מכדור בראש. אחד המפקדים מגדוד 15 נהרג, ואומרים לי להחליף אותו, ושמעכשיו שמי סגן גלעדי". כך מצא עצמו איציק לוחם כתף אל כתף עם "הקבצן". אבל לאיציק, סגן גלעדי הטרי, לא היה זמן להתרגש. "יש מלחמה, והערבים משתוללים. הערבים כהרגלם לחמו מתוך אוכלוסייה, משפחות. החלטנו שאנחנו לא נלחמים עם רובים, לא נדפוק בכל דלת. אנחנו נילחם עם פגזים, וכך היה. אחרי פחות מיום כל יפו נהייתה לבנה – כולם הוציאו דגלי כניעה".

אחרי מנוחה קצרה בשכונת התקווה ("רק עכשיו היה זמן להכיר את האנשים"), הגדוד המשיך לצעוד מיפו לבאר־יעקב, "גבול רמלה, שם ישבה המפקדה הכי גדולה של הערבים. היה צריך לפוצץ את הבית איתם ביחד. הקבצן נפצע וטסנו במכונית להדסה בתל־אביב, ומיד חזרתי לגדוד. אחרי שלוש שעות הקבצן מגיע חבוש כולו, לא היה מסוגל להישאר בבית החולים". יחד עם הלח"י וההגנה הם הרכיבו את חטיבת גבעתי, שנקראה בשמו המחתרתי של שמעון אבידן, מפקד בהגנה ובפלמ"ח שכעת פיקד על החטיבה המדוברת. "המצרים פלשו לארץ והגיעו עד אשדוד, עד הלום. הם השתוללו שם. לא היה קל. נלחמנו יחד, יורים כל מה שיש, וכולי בן 17 וחצי". באמצע הלחימה הגיע רץ מתל־אביב והזעיק אותו. יש בלגן בתל־אביב, צריכים עזרה דחופה מאוד בכיכר הרברט סמואל. "באתי עם שני חבר'ה, ואני רואה אונייה עומדת ממול, שחורה. שרופה. אנשים קופצים למים, והקלגסים מהפלמ"ח – אלה שפגשתי שנתיים קודם כשתליתי כרוזים – יורים עליהם לתוך המים כמו בברווזים. אני כבר עם אצבע על ההדק להשיב אש, ומגיע מישהו שאני לא מזהה, ואומר: 'לא לירות! רק לא מלחמת אחים!'. אחד שם אמר לי: 'זה מנחם בגין, המפקד שלנו, חייבים לציית לו'. אמרתי, אם כך, אין לנו מה לעשות פה, חזרתי לגדוד באשדוד. אחרי יום־יומיים בן־גוריון פירק את האצ"ל, הלח"י והפלמ"ח. צה"ל הוקם. חזרנו לתל־אביב, עשינו שם מסדר יפה, וסיימנו".

טוב, לא בדיוק סיימו. יש עוד מדינה להקים ולהילחם עליה. איציק הצטרף ל"חטיבה הרזרבית" שהוקמה בחתימת בן־גוריון ביום הקמת המדינה יש מאין. הרזרבית הוכרזה כחטיבת שריון, למרות שלא היו לה טנקים. למעשה, לא היו אז טנקים בארץ בכלל, "למעט שלושה, של עריקים בריטים שהצטרפו אלינו עם הטנק". אז הם הסתפקו בריכוז כל הזחל"מים והמשוריינים שהיו בארץ, וזכו במהלך הקרבות להיקרא חטיבה 7, שקיימת עד היום. "מי שרצה להילחם במסגרת האצ"ל יכול היה להצטרף למלחמה על ירושלים הנצורה. באתי לבקו"ם שהיה אז בקריית־מאיר, איפה שהיום עומדת עיריית תל־אביב. הכול היה אז מגרש אחד גדול, בלי בתים ובלי כלום. ושם חילקו אותנו: האצ"לניקים הולכים לחטיבה 7, הלח"י לחטיבה 8. הייתי צעיר, קראו לי הגדנ"עי".

"בגין פינה את ימית ושבר לי את הלב. נתן את כל סיני למצרים, עד הגרגר האחרון. ואני לא מבין, אתה נסעת אליו למצרים? הוא בא אליך לירושלים! זאת אומרת שהוא צריך את השלום יותר ממך! למה אתה אומר לו: קח את הכול, רק תחתום?"

איציק הגיע לחטיבה המשוקמת אחרי שאיבדה לוחמים רבים בלטרון ופרצה את דרך בורמה ("עולים חדשים הגיעו מהאונייה לקרב, בשר תותחים ממש. אריק שרון נפצע שם"). הם הגיעו לסנג'ין – שתי פלוגות משוריינים על גלגלים, פלוגה אחת על זחל"מים ופלוגה מסייעת. "שובצתי במסייעת. היה לי הטומיגן שלי משוד הרכבת של האצ"ל, ולא הסכמתי לוותר עליו. חינכו אותי שנשק זה דבר קדוש. בא אליי רס"פ יואל זהבי, מפא"יניק שרוף. אמר שצריך להפקיד את הנשק. הייתי צעיר וחמום מוח. אמרתי לו לא להתעסק איתי. שכדאי לו להיות חבר שלי ולא נגדי. המ"פ הזמין אותי לשיחה. סרן עמנואל שוורץ, בחור עילוי. אמר שהוא קרא את הרזומה שלי ורצה לשלוח אותי לסרפנד, 'שלושים יום ואתה סגן'. אמרתי לו: אני שמי יצחק הלוי, ואני יכול לעשות בפלוגה מה שאתה רוצה. לא רוצה סגן ולא רוצה שום דרגה". למה ככה? "תראו, מה שראיתי באלטלנה? עד היום יש לי צלקת מזה. החלטתי שאני לא מתנדב יותר, לא רוצה שום דבר. הולך לגיוס שנתיים ואז אהיה חבר באגד, זו הייתה התוכנית שלי". העילוי הפך לימים לד"ר עמנואל שרון, מנכ"ל האוצר ובכיר בבנק העולמי.

הגדוד עצמו הפך לחבורה עליזה ("אני אוהב מאוד מוזיקה, בעיקר קלאסית, היינו נוסעים לשמוע את יפה ירקוני. היה לנו פטיפון, עשינו שמח"). הם עלו לגליל, ועל הדרך נתקלו בכניסה לנהריה בשלט: "מחלבת שטראוס". "נכנסנו לראות מה זה. לסבא וסבתא של עפרה שטראוס היו שתי פרות, זהו. הביאו לנו חלב, הצטלמנו. נהיינו חברים". מבצע חירם לכיבוש הגליל יצא לדרך בסוף אוקטובר 48'. "היה בגדוד דתי כזה, מהחבר'ה. כתב על הטנק: 'רוני ושמחי חטיבה 7, נודעת מדן ועד באר־שבע'. האמת? לא זוכר שנלחמנו. לא היה עם מי. מנהיג הכנופיות ישב במעלות־תרשיחא. פשוט נסענו – מהר כנען לצפת, סאסא, עד מטולה. הם ברחו כמו כלבים. נכנסנו לתוך שטח לבנון, ליד הליטני. היה לנו הרוג אחד, חבר טוב שלי, נהרג מכדור תועה".

אחרי חודשיים בשטח הודיעה לו המפקדה שמגיעה לו חופשה. כשהגיע לתל־אביב גילה שסבו, הרב יוסף הלוי, הלך לעולמו ושסבתו מאושפזת. "רצתי לבקר אותה בבית החולים ואני רואה שם פצועי מלחמה בלי סוף. מצאתי אותה במסדרון. הבובע ראתה אותי, לקחה לי את היד, אמרה לי באידיש: 'הסבא קורא לי'. נפטרה אחרי שבוע".

הוא השתחרר ב־1950 ובהתאם לתוכניתו הגיע לאגד, בדיוק כשהקפיאה קבלת חברים. אז הוא החל לעבוד כנהג משאית. "נתנו לי ג'וב בחברת רסקו, הכי גדולה בארץ, כולי בן עשרים. הביאו לי שק מלט גדול של 20 טונות. רק התחילו בנייה בארץ, ואני נוסע להביא מלט מהרכבת וזורק אותו במקום שבונים, היום יושב שם קניון איילון. לקחתי חבר ז'לוב מהצבא, הוא הסבל ואני המגיש. בנוסף למשכורת קיבלנו לירה לטון, כשהמשכורת אז הייתה עשר לירות למי שבכלל הייתה עבודה. קיבלנו כל אחד עשרים לירות תוספת ביום. קניתי מכונית תוך כמה חודשים, עשיתי גוד־טיים לכל החברים שלי". ב־1953 אגד פתחה שערים מחדש ואיציק הפך לחבר אגד ובעל מניה בחברה. בין לבין הוא התחתן, נולדו לו שני בנים והוא גר במשך כמה שנים בניו־יורק, בתל־אביב ובפתח־תקווה. "ישבתי טוב, קניתי דירה והייתי שכן של שמעון פרס. הכול חלף עם הרוח ועם הגירושים".

איציק ירד לסנטה־קתרינה שבסיני בראשית שנות השבעים ושימש מנהל אגד. חמש שנים אחר כך הצטרפה אליו שרה לבית ליזרוביץ' שהפכה לרעייתו, יחד גידלו את שני בניו ושני ילדיה. "כחובב מוזיקה קלאסית גדול, התנדבתי בשנות השישים להיות הנהג של הפילהרמונית. פתאום מגיע לנצח עליהם איזה הודי, זובין מהטה, ואני חושב מה הוא כבר יכול לעשות? ופתאום הוא מתחיל, ואיך שהוא שולט על התזמורת! רעדתי שם. נפעמתי. אמרתי לו: 'מאסטרו, אתה הממשיך של ארטורו טוסקניני'. הוא התרגש מאוד, שאל: באמת? באמת?'. כשהייתי בסנטה־קתרינה, הצבא היה שולח אליי את החשובים. פתאום מגיע זובין מהטה. התרגשתי מאוד. נהיינו חברים טובים".

ואז עלה בגין לשלטון, מושא הערצתו של איציק שהפך לאכזבתו הגדולה. "ב־1977 הגיע סאדאת וביקש מבגין לפנות את המקום הזה עוד לפני שארם א־שייח וימית. שנה אחר כך באו כל הגנרלים המצרים לראות איפה זה סנטה־קתרינה בכלל". במשך חצי שנה עבד בשיתוף עם הצבא והמצרים עד שפונה. "שנתיים אחר כך ב־1982, בגין פינה את ימית ושבר לי את הלב. נתן את כל סיני למצרים, עד הגרגר האחרון. ואני לא מבין. אתה נסעת אליו למצרים? הוא בא אליך לירושלים! זאת אומרת שהוא צריך את השלום יותר ממך! למה אתה אומר לו: קח את הכול, רק תחתום?"

מה שהיה שם הוא יישוב קהילתי עירוני ראשון שנבנה ביוזמה עסקית פרטית: שערי־תקווה. "מצאנו עולם ומלואו. עמק, ואדי, הרים. טרקטורים עובדים. שאלנו מה זה פה, אמרו לנו שחברה בשם איו"ש קנתה את השטח מערבים עם תב"ע והכול. רק מה, כל המגרשים נמכרו כבר. אבל יש למעלה מגרש של ארליך, מברית הבריונים, הוא מוכר"

איציק, שרה וילדיהם שבו לפתח־תקווה, אבל איציק התקשה להשתלב מחדש בעיר. "בסיני הייתי בדואי. אתה גר במדבר עם השיטפונות והשלגים. התרגלתי לקילומטרים של סלעים". הפיצויים מהפינוי הצטמצמו דרמטית נוכח האינפלציה הגדולה של שנות השמונים, אבל איציק הבטיח לשרה שהוא בונה לה בית לא רחוק מהעיר והוא התכוון לקיים. הם נסעו יחד עד אריאל, ורגע לפני ייאוש הציעה שרה שיכנסו בשביל צדדי במערב השומרון לראות מה יש שם.

מה שהיה שם הוא יישוב קהילתי עירוני ראשון שנבנה ביוזמה עסקית פרטית: שערי־תקווה. "מצאנו עולם ומלואו. עמק, ואדי, הרים. טרקטורים עובדים. שאלנו מה זה פה, אמרו לנו שחברה בשם איו"ש קנתה את השטח מערבים עם תב"ע והכול. רק מה, כל המגרשים נמכרו כבר. אבל יש למעלה מגרש של ארליך, מברית הבריונים, הוא מוכר".

איציק קנה את המגרש על קצה ההר, צופה על כל האזור, למרות ההמלצות החמות בסביבתו להימנע מזה. "אמרו לי, שאני משוגע. שלא יהיה כלום. מריבות ומשפטים עם היזמים. אותי זה לא עניין. לא יהיה חשמל? יהיה גנרטור. לא יהיו כבישים? אז לא יהיו. אני רגיל למדבר". הוא החל בבניית ביתו בן חמש הקומות, אלא שמלחמת לבנון עצרה את התוכניות. "הייתי כבר בן 52, עדיין במילואים. כמו רבים מחברי אגד הובלתי טנקים לגבול". את הבנייה הוא השלים אחרי המלחמה ויצא לפנסיה ב־1983. או שזה מה שהוא חשב. "ליישוב לא היה דולר אחד. מי ישלם מיסים כשאין פיתוח? היינו שם שלוש משפחות בלבד. כל השייח'ים באזור התייחסו אליי כמוכתר של המקום. עד האינתיפאדות היינו ממש חברים, מזמינים לאירועים והכול". עו"ד יוסי קלמר, בעל הזיכיון להקמת היישוב, פנה אליו והודיע לו שבלעדיו לא יהיה שערי־תקווה. "הוא אסף כספים בתל־אביב, והיה צריך מישהו שינהל את העניינים מבפנים. אמרתי לו: 'אבל אתמול יצאתי לפנסיה, אני רוצה ליהנות'. ואני לא חנקין, אני נהג אוטובוס. השכלה – אין. ואני יש לי שתי ידיים שמאליות! אבל לא הייתה ברירה. בסוף שכנע אותי. וכשאני אומר כן אז זה כן. זכיתי להקים את שערי־תקווה".

חברת החשמל לא הסכימה לתת שירות ליישוב שהצ'קים שלו חוזרים, אז הם לקחו הלוואות והגיעו אליהם עם מזומנים. חברת שרמן החלה לבנות להם תשתיות, "בלי שראתה אגורה במשך חצי שנה". שלוש השנים הראשונות היו קשות, הוא אומר. "הליכוד היו בשלטון ולא עזרו לנו בכלל. הייתי המזכיר של היישוב. ואז הייתי צריך להיות נציג במועצה ובמועצת יש"ע". היום יש שם מועצה מקומית פורחת בזכות עצמה, שער שומרון.

המטפלת הנפאלית מלינקה מגישה לנו שתייה ועוגיות. כבר 17 שנה היא כאן. תשע שנים טיפלה בשרה, שלוש שנים מהן כששרה בתרדמת, ובשבע השנים מאז נפטרה שרה היא מטפלת באיציק. "הפכתי למוגבל, מאה אחוז נכה, והבית הגדול בשערי־תקווה כבר לא התאים. הבן שלי מצא לי דירה בכפר־סבא ומאז אני כאן". הוא עדיין נוהג אבל לא הולך. "אני לא רוצה מקל ולא עגלה. אז אני יושב על הספה. פותר תשבצים, רואה טלוויזיה, ישן. סדר יום גדוש". בחניית הבניין ממתינה לו מכונית "כמו חדשה, 7,000 קילומטר בלבד. יש לי חולשה למכוניות. בכל שנתיים החלפתי מכונית. טויוטה, רק טויוטה. את האחרונה קניתי ב־2018. אחרי שאשתי נפטרה אמרתי: זה כבר יהיה האוטו האחרון".

לתגובות: orlygogo@gmail.com