הבקשה בוואטסאפ לעצור ולקרוא פרק תהילים, לשאת תפילה לרפואה, הייתה מלווה בתמונה של ילדונת בלונדית. מתוקה וצוחקת. אי אפשר היה להישאר אדישים להודעה הזו, וזו בדיוק הייתה כוונתה של עדית לביא. "אני אף פעם לא מפרסמת תמונות של הילדים שלי. אבל באותו שבוע ביקשתי שיפרסמו סרטונים, תמונות של הדר. כדי שאנשים יגייסו את כל האנרגיות הטובות שיש להם, וימשיכו להתפלל. ימשיכו עד שהיא תפקח את העיניים".
עם זאת, הניסיון לשנות את רוע הגזירה לא צלח. הדר נגה לביא, בת שנתיים, לא התעוררה מאז שנפצעה אנושות בתאונה ועד שנפטרה מפצעיה, כמעט שבוע לאחר מכן. השאלה האם היה מניע לאומני מאחורי תאונת הדרכים הקשה עם נהג פלסטיני בכביש 60, לא רחוק מעפרה, עלתה. אך השבוע קבעה המשטרה כי מדובר בתאונה.
מהחלון הגדול בסלון של אלישיב ועדית לביא נשקף בשבוע שעבר עמק שילה בכל הדרו. עכשיו הוא אפילו ירוק, והרעננות האביבית הזו מעצימה עוד את ההתפעמות מול הנוף. על הפסנתר ניצבות שלוש תמונות של הדר, מודפסות במדפסת. מנסות לשמר פה את הנוכחות החיה, השובבה, של בת הזקונים עם התלתלים הבהירים והחיוך הקונדסי.
"תראי את זה", אלישיב מציג סרטון שבו הדר נגה עומדת על כיסא ושרה "שושנת יעקב צהלה ושמחה", ימים ספורים לפני שלא הייתה עוד. עדית: "היא דיברה מגיל שנה וחצי. חיכינו לשיבושים המתוקים האלו של תחילת השפה, אבל היא פשוט דיברה"
עדית, 37, דוּלה במקצועה, גדלה בשילה. היא יושבת על כורסה בסלון, מתמודדת עדיין עם כאבי התאונה, ששברה בגופה שש צלעות. אלישיב, 38, מפתח תוכנה בחברה תל־אביבית, גדל באלון־שבות. הדר הייתה ילדתם החמישית, הקטנה, אחרי שמואל, 15, אהוביה, 13, הלל, 11 ורון לבב, 7.5. "היא הייתה 'ילדת קשת', נולדה אחרי היריון קודם שהסתיים בלידה שקטה בחודש השישי. חיכינו לה".
היא כבר דיברה חופשי?
"תראי את זה", עונה אלישיב, ומציג סרטון שבו היא עומדת על כיסא ושרה "שושנת יעקב צהלה ושמחה", ימים ספורים לפני שלא הייתה עוד. עדית: "היא דיברה מגיל שנה וחצי. חיכינו לשיבושים המתוקים האלו של תחילת השפה, אבל היא פשוט דיברה".
מלחמה נגד השינה
זה קרה לפני חודש, בשבת שלפני פורים. "היא רקדה פה בסלון. היינו עייפים. אלישיב רצה להלביש לה פיג'מה. היא ברחה כי לא רצתה, ונכנסה בזה", מצביעה עדית על ספסל עץ נמוך, מכוסה כריות, שנמתח לרוחב החלון הגדול בסלון. היא נפצעה בגבה. "האחות של היישוב אמרה שכשמדובר בפנים של ילדה צעירה כדאי ללכת לבית חולים, כדי להדביק כך שלא תישאר צלקת. אז בעשר בלילה נסענו".
עדית לקחה אותה לשערי צדק, בית חולים שהיא יודעת את הדרך אליו בלי וייז, שהעדיפה לא להפעיל בשבת. "היא נרדמה כבר בדרך. בעיקר אני זוכרת באיזו אימה הייתי מכל דבר שעשו לה, ההרדמה, התפירה, רק שלא יכאב לה". בתום הטיפול אפשרו להם לנוח בבית החולים. "אבל בארבע בבוקר היא התעוררה. ירדנו למקום שהאמבולנסים מגיעים אליו, אולי יגיע אמבולנס משילה שנוכל לחזור איתו. הסתובבנו והסתובבנו, ובשש בבוקר היא רצתה הביתה, וגם אני. אין לי עניין בשיפוטיות. החשש הגדול שלי היה שאם אנקר בשלב מסוים במהלך היום בבית החולים, היא תיעלם לי. חשבתי שעכשיו אני עירנית אז כדאי שאקח אותה הביתה", היא משחזרת. "נכנסנו לאוטו – היא צריכה פיפי. יצאנו. בעצם לא צריכה. חזרנו. הראיתי קצת חוסר סבלנות, והיא נזפה – 'אבל למה את כועסת עליי, זה לא נעים לי'", מחייכת עכשיו עדית. "נתתי לה אוכל, מים, ספרים להעסיק אותה בדרך. אחרי עשר דקות של נסיעה היא נרדמה".
בירידה לוואדי חרמייה, אחרי עפרה, הגיע מול עדית רכב בנתיב שלה. לפי מה שסיפרה לתקשורת במוצאי שבת היא ניסתה להתחמק לנתיב השני, והוא המשיך אחריה. היא חזרה לנתיב שלה, והוא גם. עד הבום.
הנהג הפלסטיני נהרג במקום. המכונית של משפחת לביא הסתחררה ונחתה על הצד. הדר הייתה חגורה בכיסא התינוק שלה במושב האחורי. בתצלומים מהכביש נראה כלי הרכב כשחלקו הקדמי מרוסק ומעוך כולו, עד לשמשה המנופצת.
"זאת הייתה מכונית חדשה שהייתה אצלנו שבועיים או שלושה. בתפיסת החיים שלנו הספיק לנו רכב פשוט שלוקח אותנו ממקום למקום, אבל שמעתי הרבה שיעורים של תודעת שפע, ואמרתי שנקנה רכב יותר ממה שחלמנו. אלישיב לא כל כך הבין מה עובר עליי ומה הסיפור, אבל התעקשתי וקנינו מכונית גדולה. מה שברור הוא שהרנו הישנה שלי לא הייתה מצילה לי את החיים כמו המכונית הזו".
מה את זוכרת מהשניות שלאחר ההתנגשות?
"נלחמתי להחזיק את עצמי ערה. הסתכלתי על הדר וראיתי שהיא עדיין ישנה חגוּרה בכיסא. היא הייתה שלמה, לא נראתה פצועה. אפילו התפרים בגבה לא נפתחו. והייתה מאחורינו משאית מלאה שב"חים שיצאו ואמרו 'כל הכבוד'. עדיין הייתי בתוך האוטו והוא כבר היה מוקף באנשים. גברים ערבים. הרגשתי לא בטוחה. זה היה שבועיים אחרי הרצח של האחים הלל ויגל יניב. לא הייתי בטוחה מה הולך שם באותם רגעים, אבל פחדתי מהם. אני לא זוכרת איך הצלחתי לצאת מהכיסא. רק את זה שידעתי שמאחור יש תיק ובו טלפון. שלפתי את עצמי, שלפתי את התיק, והתקשרתי למד"א. אמרתי להם בטלפון שאני חוששת שיעשו בי לינץ'. חששתי שאנחנו לא יוצאות משם".
היא ניסתה להתחמק לנתיב השני, והוא המשיך אחריה. היא חזרה לנתיב שלה, והוא גם. עד הבום. הנהג הפלסטיני נהרג מיד. המכונית שלה הסתחררה ונחתה על הצד. הדר הייתה חגורה בכיסא התינוק שלה במושב האחורי. בתצלומים מהכביש נראה כלי הרכב כשחלקו הקדמי מרוסק ומעוך כולו, עד לשמשה המנופצת
בתוך המכונית ההפוכה היא ישבה כנראה על הדלת. "ברגעים האלה רק האדרנלין עובד. לא היה לי מושג שנפגעתי. פחות מדקה אחר כך כבר היה שם אמבולנס. הוא נסע שלוש מכוניות אחריי, ניסה להתקדם וראה את התאונה".
אשרף הפרמדיק פיזר את ההתקהלות, וניגש למכונית. "פתחתי לו את החלון של הגג, הוא פתח אותו עוד, מבחוץ, כי החלון היה קצת תקוע. הוא קלט את הדר, חילץ אותה ולקח אותה לאמבולנס. רצתי אחריו. הרמתי אותה ורק אז הבנתי שהיא לא נושמת. עד אז הייתי בטוחה שהיא ישנה. הם אמרו שאני מפריעה. שאלך לאמבולנס השני להיבדק. התעקשתי להישאר. התקשרתי לאלישיב, אמרתי שהייתה תאונה".
הם ביקשו שתשב מקדימה. "כל הדרך אני שואלת אם היא חיה ואומרים לי – ניתן לך דיווח מסודר כשנגיע לבית החולים. מקריאת הדו"ח אנחנו יודעים בדיעבד שעשו בה החייאה בדרך. הם לא ענו לי כי לא ידעו אם היא חיה. הבנתי שמשהו לא טוב קורה שם. היא לא בכתה. למעשה, היא לא התעוררה מאז".
הם חזרו לשערי צדק. הרופאות והאחיות שזמן קצר לפני כן פטפטה איתן, כששיתפה אותן בהתלבטות אם לנסוע הביתה, קיבלו עכשיו את הדר ומיהרו להביא אותה לטיפול נמרץ. "הן הסתכלו עליי, קלטו שאלה אנחנו והתחילו לבכות. שאלתי כל הזמן 'מה קורה מה קורה'. ענו לי רק שהיא בבדיקות. נהג האמבולנס צעק שלא בדקו אותי. שאלו מה כואב ולא כאב לי. פתאום גיליתי שהשמלה שלי קרועה, שירד לי דם. לא שמתי לב קודם".
הדור קיבלוה
אלישיב, בבית, ענה לטלפון מעדית ברבע לשבע בבוקר, בקו הביתי. "היא אמרה שהייתה תאונה. שהיא לא יודעת מה עם הדר". אחיה של עדית, מתניה, שגר בסמוך, הגיע כדי להסיע אותו לבית החולים. בדרך הם ראו את המכונית המרוסקת: "הדבר הראשון שעבר לי בראש זה איך עדית יצאה מזה בחיים".
עדית: "בשעות האלה התחלתי לא להיות ממש בהכרה. כל הזמן נרדמתי". אל הפגישה עם הרופאים בשערי צדק הוא לקח אותה בכיסא גלגלים, והיא נרדמה במעלית, במסדרון, "גם בחדר הרופאים. לא הצלחתי להישאר ערה. הם דיברו ולא ממש שמעתי מה הם אומרים". אלישיב: "חדר קטן, רופאים נכנסים ונכנסים, ואתה אומר לעצמך – זה לא יכול להיות טוב".
הרופאים הסבירו שהייתה פגיעה בעמוד השדרה של הדר בין החוליה העליונה לשנייה. שהם מניחים שחוט השדרה נקרע, ולא מסכנים את הילדה בהזזתה לצורך בדיקת MRI. מזהים גם פגיעה מוחית אפשרית. "אמרו שהיא תצטרך להיות מונשמת כל חייה, ואולי תעפעף".
עדית: "שאלתי אם ראו פגיעה או שחושבים שראו. הם הסבירו שהמצב לא מאפשר בדיקת דימות, שהייתה מאשרת שזה המצב. העיניים של כל הרופאים היו מושפלות. ראו שקשה להם. התנצלו שוב ושוב שהלוואי שהיו להם בשורות אחרות. אמרתי שאם הם לא ראו פגיעה, אנחנו יכולים להתפלל. מהשלב הזה התחלנו להפיץ את התמונות שלה. אמרנו לאנשים שצריך להתפלל אל מעל הטבע. בלי גבולות. להתפלל לנס הכי גדול שיש. להתפלל שהילדה שלנו תחזור להיות כמו שהייתה".
בעידן הווירטואלי, הבקשה נפוצה במהירות. האדוות הפכו לשצף של טוב. בתוך זמן קצר החלו להגיע מרחבי הארץ וגם מעבר לים הודעות על תפילות לרפואתה של הדר. "קיבלנו הודעות מהמון אנשים שאני לא מכירה. מארצות הברית, מברזיל. על תהילים, ועל הפרשת חלה ומעשים טובים לזכותה. בת דודה שלי הציעה שתארגן 40 נשים שיפרישו חלה לזכות הדר. זה הגיע לאלפים. חלות שחולקו במשלוחי מנות. מעגל תפילה שהחל אצל גיסתי בקיבוץ הרדוף נתן השראה לעוד הרבה מעגלים אחרים. היו אינספור רעיונות, והתחושה הייתה שאנחנו עטופים. שבכל מקום מתפללים עליה ויודעים מי היא".
עוד יום עבר, ועוד אחד, והיה להם ברור שבפורים, שחל בירושלים ביום רביעי באותו השבוע, יקרה להם נס. עדית: "זה זמן של 'ונהפוכו', של 'כל הפושט יד נותנים לו'. 'הדור קיבלוה', והיא הרי הדר".
אלישיב: "כל סיפור המסגרת היה שם".
עדית: "היה לנו ברור שהכול יהיה בסדר. אמרנו לרופאים שהם עוד יראו ניסים גדולים. קראנו לה מגילת אסתר ליד המיטה".
באותו יום החל הלחץ המוחי של הדר לטפס. עדית: "הייתה מסיבת פורים בקומה של טיפול נמרץ ילדים. פופקורן וסוכר ומוזיקה. הדבר הכי סוריאליסטי להיתקל בו כשאתה יוצא מדלתות הטיפול הנמרץ. ראיתי את הנוירוכירורג מגיע למחלקה ואמרתי לו שידאג לילדה שלי. הוא אמר שהוא מצטער שאין לו שום דבר טוב לומר לי. אמרו לנו שהלחץ יעלה ויעלה, ואז הוא ירד".
אלישיב: "לא הבנו מה המשמעות. לא קלטנו".
עדית: "במוצאי שושן פורים האנרגיות שלנו התחילו לרדת. ראיתי סרטון של נוער שילה מתפלל ובוכה לרפואת הדר, ומנעוריי שלי אני מכירה טוב את מעגלי התפילה האלה של הנוער. התחלתי לבכות. ככה היינו. כשהייתי בגיל של הגדול שלי, נרצח התינוק יהודה שהם משילה". אבן שיידו מחבלים ערבים על מכונית המשפחה פגעה בראשו ב־2001, והוא אושפז במצב אנוש למשך שישה ימים, עד שנפטר. "ככה היינו יושבים ושרים לרפואתו. זה שבר אותי".
"העיניים של כל הרופאים היו מושפלות. ראו שקשה להם. התנצלו שוב ושוב שהלוואי שהיו להם בשורות אחרות. אמרתי שאם הם לא ראו פגיעה, אנחנו יכולים להתפלל. מהשלב הזה התחלנו להפיץ את התמונות שלה. אמרנו לאנשים שצריך להתפלל בלי גבולות. לנס הכי גדול שיש"
ביום חמישי היה ברור שעומדת בפניהם שבת בירושלים, שצריך להתארגן. החלו אפילו לדבר עם הילדים על מעבר לתקופה לבירה. חשבו שהם עומדים בפני התמודדות לטווח ארוך. עדית נזכרת שיותר מבכל יום אחר באותו שבוע, בבוקר יום חמישי היא לא ידעה את נפשה. לא מצאה מנוח. כבר לא הייתה לה סבלנות לישיבת הרופאים, שאמרו לה בכל יום את אותו הדבר. היא הציעה שאולי אלישיב ייכנס לבד. "נכנסתי, והרופאים אמרו שהיא במצב של מוות מוחי", נזכר אלישיב. "אתה שומע את זה ואוזל לך כל הכוח מהגוף. המחשבה הראשונה הייתה איך אומר לעדית, שלא רצתה להיכנס. שנמצאת עם הילדים בחוץ. הם שם, יושבים ואוכלים סושי, ואני פה בחדר".
את השעות האחרונות לחייה של הדר, באותו הלילה, הם לא ישכחו. אחיהם שתמכו בהם כל השבוע הגיעו למיטתה. "כולם היו נהדרים. המשפחות שלנו. אנשי היישוב. צוות בית החולים". הם ישבו לידה בטיפול נמרץ אף שבדרך כלל נאסר להכניס לשם מבקרים רבים בבת אחת. שרו לה שירים, סיפרו סיפורים מצחיקים, ובמשך שעתיים המדדים קצת עלו. "אמרתי, אולי עוד יהיה פה נס. כל היום המדדים ירדו ואז הפסיקו לרדת. ב־11 בלילה אמרנו לאחים ללכת כדי לשמור על הכוח שעוד נזדקק לו, ואז המדדים התחילו לצנוח. הם ירדו וירדו. לחץ הדם נעלם, הדופק נעלם, ואנחנו נעלמים. בוכים ובוכים, ואז הדופק קופץ וכל המדדים איתו. ואז יורד. ושוב למעלה, ושוב למטה. ממית ומחיה. ממית ומחיה. עדיין התפללתי שאם היא עושה את המשחקים האלה, אולי בפעם הבאה היא תפקח עיניים וזהו". אבל הדר לא פקחה עיניים. "בשלב מסוים הפסקנו להסתכל, זה היה מורט מדי".
ואז זה נגמר.
הרב של בית החולים הגיע. הרופאים שרו כמה שירים אחרונים עם ההורים לצד המיטה. הם תרמו את הקרניות שלה. "המשמעות של הדר נוגה היא אור חוזר. והנה, חזר האור למישהו בזכותה. בגלל שלא הייתה בדיקת MRI לא ניתן היה לקבוע באופן רשמי שהיה מוות מוחי, ולא יכולנו לתרום יותר מקרניות".
לשמר את הלב
הלוויה התקיימה למחרת, יום שישי, בשילה. "לא הכרנו את המנהג שילד בן פחות משלוש נישא בהלוויה בידיים", אומרת עדית. אלישיב: "זה היה נוראי, אבל זה היה הכי נכון. אף אחד לא ייקח את הילדה שלי". עדית: "אתה לא רוצה לתת אותה. למה שייקחו אותה ממך עכשיו".
הם שרו לה "המלאך הגואל" בפעם האחרונה, ונפרדו.
שבוע בדיוק אחרי ארוחת ליל שבת שבה הדר נעמדה, השתיקה את כולם כי "עכשיו היא מדברת" וסיפרה על בגתן ותרש, הם ישבו לאכול בלעדיה. "ועכשיו, איך עורכים שולחן וכיסאות, כשהכיסא שלה ריק. מהיישוב הביאו לנו המון אוכל, ברוחב לב. ואנחנו יושבים בסלון. לא רוצים בכלל לגשת לשולחן. בסוף שמנו תמונה שלה על הכיסא. דיברנו אליה ועליה. העלינו זיכרונות טובים, אפילו צחקנו קצת".
השבעה הייתה עמוסת מנחמים. "גם אנשים שלא הכרנו קודם, באו ואמרו שקיוו שייגמר אחרת". חקלאים מהבקעה שלחו תועפות של תוצרת. בין היתר, עשרות קופסאות תמרים, אולי בניסיון להמתיק. בני הזוג יניב מהר־ברכה הגיעו לנחם. אמרו שאין להם עדיין הרבה ניסיון, שהם חדשים למדי כהורים שכולים.
ובאו הרבה אנשים מהעבודה של אלישיב. "גם כאלו שלא חצו קודם את הקו הירוק. אני יודע שהם התפללו במשרד באותו שבוע. כל יום אחרי ה'דיילי', כל אחד בדרכו שלח אנרגיות. בסוף כולם מחוברים. אותם חבר'ה שהתווכחתי איתם בלהט על הרפורמה המשפטית באו לנחם. זה היה טבעי וברור.
"שבועיים לפני שהדר נהרגה הורדנו למחסן את המיטה שישנה עליה בשנתיים האחרונות. החלטנו שצריך לקנות לה מיטה חדשה, ועוד לא הספקנו. היא הייתה אמורה לישון בשבועיים האלו על מיטה פתוחה ליד רון לבב, הייתה שם בכל ערב כמה שעות עד שהייתה מזדחלת אלינו.
"את הדר לא הצלחנו לחנך. היא לא הסכימה לישון במיטה שלה. בכל ערב השכבנו אותה במיטה, ובכל ערב היא הגיעה די מהר למיטה שלנו. פעם, בגיל שנה וחצי, עשיתי לה הכנה: 'אספר לך סיפור ונאמר קריאת שמע ותשני במיטה שלך'. באותה התקופה היא הייתה נרדמת רק אחרי שהייתה בידיים שלי במשך שעה וחצי. ובאותו ערב הנחתי אותה במיטה, והיא אמרה 'אבל כואב לי כל הגוף, למה את לא מרימה אותי?'. אז הלך החינוך".
כשנגמרה השבעה, רון לבב לא הסכים לחזור לישון בחדר. אלישיב: "זה היה ממש קשה. יש משחקים, פאזלים שלה". עדית: "מלא ספרים. המון נעליים. היא אהבה מאוד נעליים. במסגרת זה שלא הייתה מחונכת, היא הייתה אוכלת בכל מקום. קרקרים במיטה. בטוח נמצא מזכרות ממנה בניקיונות לפסח".
מאז החיים מקרטעים בניסיון למצוא מסלול. לאט־לאט. עדית עדיין מנסה להתחמק מנסיעה בכביש לכיוון ירושלים, אבל היא יודעת שלא לאורך זמן. "אני דולה, יש לי שתי יולדות בירושלים בחודש הבא. אצטרך להתמודד עם הדרך הזו מתישהו".
זה משנה ברמה הרגשית, אם זאת תאונה מכוונת על רקע לאומני או לא?
"אני לא יודעת. עשיתי שירות לאומי בקרן קובי מנדל. הם עוסקים גם בשכול האזרחי. הגיעה לפה אליענה, אחותו של קובי מנדל שנרצח בגיל 13, ואמרה: 'אנחנו מחכים לילדים שלך במחנה הבא'. אני לא יכולה להכיל את זה בכלל. איזה מין מעגל עצוב זה".
איך מנציחים ילדה בת שנתיים?
"כשחזרנו מהלוויה ההורים של דסי רבינוביץ' היו פה. זה החלום שלי שידעו מי הייתה הדר נגה כמו שזוכרים את דסי".
אלישיב: "היה יום לימוד גדול ביקיר. מדברים על פרויקט התנדבות – לשבת ליד קשישים בבית חולים לזכרה. נוער קצרין תרם ספסל עם הקדשה".
עדית: "יש המון פרויקטים קטנים. גם פה בעזרת הנשים. אני מאוד מקווה שהקירוב שנוצר בזכותה ימשיך. התפללו בשבילה אנשים שלא מתפללים בדרך שאני מתפללת, ודאגו לה מאוד. את פתיחת הלב הזו, את החיבור בין הקצוות, אנחנו רוצים לשמר. במיוחד עכשיו".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
