"ניפגש ליד העמודים", אומר לי האדריכל צביקה פסטרנק כשאני מדווחת לו שהגעתי לכניסה לקסר א־סיר. אילו עמודים? אני תוהה, הרי יש כל כך הרבה עמודים בעולם. כעבור דקתיים אני מבחינה בהם, ואכן אי אפשר להחמיץ אותם: שבעה עמודי ברזל ענקיים, תשעה מטרים גובהם, מעוטרים באיורים של מעין רקמה. פסטרנק עוצר לידי את מכוניתו, מעמיס עליי בקבוק מים, ואנחנו מתחילים לפסוע לאורך טיילת הרקמה – עוד אחת מהיוזמות המקוריות שלו במסגרת מודל אדריכלות הקהילות שהוא חתום עליו.
"לפני עשר שנים פנו אליי ממשרד התיירות ואמרו שהם רוצים שאנשים יסיירו גם מחוץ לאתרי הליבה בירושלים ובתל־אביב", הוא מספר בעודנו צועדים. "פיתחתי לשם כך מודל שנקרא 'תיירות נושאית'. הרעיון היה להשאיר את התיירים כמה שיותר זמן במקומות מהסוג הזה. שלא יבואו רק לשעה לפגוש את סבתא ג'מילה וילכו. כל דקה שתייר נשאר במקום, זה כסף.
"עשיתי למשל מיפוי של כל מוקדי העניין בבית־ג'אן. כשבדקתי את הנקודות על המפה, ראיתי שכולן נמצאות בעיר העתיקה. ומה עוד גיליתי? שאנשים ישנים בצימרים בבית־ג'אן, אבל במקום לטייל שם הם הולכים לראות את פקיעין. נכנסנו לתכנון אדריכלי של העיר העתיקה, והתחלנו לפתח את המקום".
צביקה פסטרנק: "יש היבטים סביבתיים שהתפתחו מהמציאות של חיים ביישוב שלא מחובר לתשתיות, אבל המקור לתפיסה האקולוגית של בני הכפר קדום יותר. למשל בניית מלקף – מגדל מחורר שלוכד את הרוחות. הם חשבו על כיווני אוויר, על הכנסת בריזה, על בידוד ועל חלונות קטנים שמסייעים בצינון"
כך הגיע פסטרנק גם לקסר א־סיר – כפר בדואי שלפני מעט יותר מעשור הפך ליישוב מוכר. במקום מתגוררים כ־3,000 תושבים, כולם בני שבט אל־הוואשלה. הכפר שוכן על כביש 25 ועל תוואי הדרך העתיקה שעברה כאן במשך שנים רבות, כשהיא מנצלת את הפרצה של נחל ערוער ברכס דימונה־ירוחם. "המועצה האזורית, בשיתוף רשות ניקוז שקמה־בשור ואנשי הקהילה, החליטה להקים על גדת הנחל טיילת תיירותית שתייצג את קסר א־סיר באופן חזותי, וכל מי שנוסע בכביש יראה אותה, כשנקראתי למשימה, הבנתי כמה חשוב הייצוג החזותי של הכפר".
בקסר א־סיר השתמרו כמה מלאכות קדומות וענפי אמנות מסורתיים. יש כאן חוות כבשים, מומחים ברפואה בדואית עממית, ציירים, מוזיקאים, נשים מבשלות שהתאגדו בקואופרטיב ומציעות הסעדה לקבוצות, ומוזיאון אתנוגרפי שמציג את תצורת המגורים בעבר. אחד המאפיינים הבולטים של המורשת המקומית הוא הרקמה הבדואית: נשות הכפר רוקמות ואורגות במתפרה ומשמרות את המסורת היצירתית הזו. כשנכנסים למוסדות הציבור של הכפר, מגלים שהחללים הפנימיים מעוטרים ברקמה תוצרת בית.
"אמרתי לעצמי: ראשית, יש כאן כפר מיוחד, שרק בגלל התדמית של הפזורה הבדואית אף אחד לא נכנס אליו", ממשיך פסטרנק. "שנית, הרשויות רוצות לשקם את הנחל ולעשות פה משהו אקולוגי. יש לי הזדמנות נהדרת לחבר בין הדברים: במקום סתם טיילת, זו תהיה שגרירות שתראה גם את הקיימות של האזור, וגם את פיתוח הנחל.
"עשיתי תחקיר ולמדתי שיש כמה מוטיבים של רקמה: שמשייה (שמאסי), נחש (האם), כד המים (ג'רה), מחרוזות, משקה מתוק (שרבאת), מראות (אלמראקב), וים (מוני אלבחר). ומכיוון שאני הולך נגד הזרם, עלה לי רעיון ללכת על אוקסימורון. אמרתי – בואו נקים עמודים שכולם יראו אותם, וכל עמוד ייצג מוטיב של הרקמה הבדואית. זה קצת דבר והיפוכו, כי הרקמה ניידת והעמודים מחוברים לקרקע. בהמשך עתיד לקום כאן גם מרכז מורשת של הרקמה הבדואית".
מספיק עם הלאבנה
בפאתי הכפר יש אטליז וצרכנייה קטנה. על כיסא בחוץ יושב עלי אל־הוואשלה, חבר הוועד המקומי של הכפר ובן למשפחה שמחזיקה את בתי העסק הללו. "אבא שלי הקים אותם כבר בשנת 73', אבל לפני שלוש שנים קיבלתי צו הריסה וקנס של 300 אלף שקל", הוא מספר. "לא אכפת להם כמה שנים אתה חי כאן, וכמה משפחות מתפרנסות מהעסק. אנחנו תשעה אחים ואחיות, לכולנו יש ילדים – אחד עובד באטליז, אחר במכולת, כל אחד צריך להביא למשפחה שלו משהו. אז מצד אחד עושים כאן תהליך הסדרה, ומצד שני פתאום מכניסים לנו צו כזה. גם בתוך הכפר, חלק מהמבנים עדיין לא הפכו למבני קבע, כי להוציא היתרי בנייה לוקח הרבה זמן".
לא זו מטרת ההסדרה? שתחליפו מבני ארעי בבתי קבע?
"זה הרעיון, אבל הבירוקרטיה מקשה עלינו. כל הזמן דוחים ומוסיפים דרישות חדשות. ממשלה באה וממשלה הולכת, וכל בעל תפקיד מציב את התנאים שלו. לוחצים עליך עם צווי הריסה, אבל כשאתה מגיש תוכנית מסודרת דוחים אותך לעוד שנתיים־שלוש. מה תעשה בינתיים?"
הכפר קסר א־סיר – ובעברית "ארמון הסירה הקוצנית", על שם הצמח הנפוץ באזור – הוסדר בהליך ריכוז של שבע פזורות בדואיות גדולות שחיו באזור. בתחילה השתייך הכפר למועצה האזורית אבו־בסמה, וכיום הוא חלק מהמועצה האזורית נווה מדבר. "ברבים מהיישובים הערביים יש שני שבטים שמתחרים ביניהם, ואז יכולים להתפתח מאבקי כוח וגם אלימות", מסביר פסטרנק בזמן שאנחנו צועדים לעבר בית הספר התיכון של הכפר. "כאן יש שבט אחד, עם נציג אחד במועצה, ולכן ביישוב הזה אין הרבה בעיות. למרות כל הבלגן, יש כאן מודעות לחשיבות התיירות. בהרבה פרויקטים אחרים שתכננתי עלה הנושא של פחד מוונדליזם. את צריכה לראות מה קורה כאן: יש התגייסות של המקומיים לשמירה על הטיילת, ואני מתרגש לראות את זה. הם מסתובבים שם בלילה, ואם מישהו נוגע במשהו, ניגשים אליו מיד".
צביקה פסטרנק: "בית־אשל התנהל במתכונת הקיבוצים, אבל המבנה הפיזי מזכיר בעיקר את הכפרים באזור". בגלל מצוקת המים העתיקו החלוצים מהבדואים גם שיטות של שאיבה והשקיה
לדברי פסטרנק, ההיסטוריה הייחודית של הכפר וההומוגניות השבטית שלו מסבירה כיצד נוצר כאן חיבור לאקולוגיה. "ההוויה של השבט מתחילה משיטת הבנייה שהתפתחה פה. בעבר נהגו לבנות בקסר א־סיר בייקות – מבני בוץ שכל הרכיבים שלהם לקוחים מהאדמה. לצד האוהל הבדואי, שמסמל נדידה, יש כאן הסתכלות איך להשתמש במקום הספציפי ובחומרים שהוא מציע.
"יש גם היבטים סביבתיים שהתפתחו מהמציאות של חיים ביישוב לא מוכר, שלא מחובר לתשתיות. כך למשל הבנייה בטרסות, קליטת המים והשימוש בפאנלים סולריים. אבל המקור לתפיסה האקולוגית של בני הכפר נמצא בתקופות עתיקות יותר. הוא מתבטא למשל בבניית מלקף – מגדל מחורר שלוכד את הרוחות, מעין מזגן של פעם. הם חשבו על כיווני אוויר, על הכנסת בריזה, על שימוש בעובי האבן לצורך בידוד, וגם על חלונות קטנים שמסייעים בצינון. כל זה נועד לקרר או לחמם את הבית בדרכים טבעיות, ולכן הרעיון של שימוש באנרגיות ובחומרים מן הטבע לא היה זר להם.
"כבר נעשה פה ניסיון להקים פרויקט תיירותי־אקולוגי שישחזר את כל הפעילות שהייתה פעם. הוקמו למשל בתי בוץ, ומבקרים אכן הגיעו לכאן, אבל הפרויקט נקטע באיבו בגלל ענייני תדמית. לא הצליחו לפתח את הרעיון של תיירות בדואית ולהכניס אנשים וקבוצות מאורגנות לתוך הכפר. עכשיו אנחנו הולכים לבנות מרכז תיירותי בדיוק באזור הזה, ולהחזיר עטרה ליושנה".
ההתיישבות בקסר א־סיר, הוא מציין, החלה בסביבות המאה ה־18, ורוב המשפחות הגיעו מאזור סעודיה. "הסיפור של הבדואים צריך להיות מסופר, ולא בצורה הקלישאתית. די כבר עם האוהל והלאבנה והגמל שאנחנו רואים בכל מקום. הסיפור הוא המאפיין המיוחד של כל קהילה".
מקצוע זה לא עניין תורשתי
בתיכון אל־הוואשלה אנחנו פוגשים את המנהל, יוסוף אל־הוואשלה. כרגע לא מתקיימים כאן לימודים בגלל השביתה שהוכרזה על רקע הרפורמה המשפטית, כך שהוא פנוי לשוחח איתנו. עצם קיומו של בית ספר תיכון בכפר כזה אינו מובן מאליו, אומר לנו המנהל, על אחת כמה וכמה כש־72 אחוז מהתלמידים ניגשים לבגרות, והמספרים רק הולכים ועולים.
במשך שנים המקצועות בכפר עברו מאב לבן, ופתאום יש כאן השכלה מסודרת שפותחת אפיקים תעסוקתיים חדשים לגמרי. איך ההורים מגיבים לכך?
"נולדתי בכרמי־יוסף, אבא שלי הוא פנסיונר של קק"ל שעבד שם בחקלאות ובשמירה, אבל אני לא יצאתי שומר. כשהייתי ילד הוקם פה בית ספר יסודי, הלכתי ללמוד בו, ואחרי ארבע שנים הסתיים בית הספר. כיתה ד', לא יותר. במדינת ישראל יש חוק חינוך חובה כמעט מאז הקמתה, אבל איפה החובה ואיפה אנחנו. חלק גדול מהחברים שלי הלכו למרעה, אבל אני ועוד כמה ילדים התעקשנו ללמוד ארבע שנים נוספות בכפר אבו־תלול. ואחר כך, מה עושה מי שרוצה להמשיך ללמוד? הוא צריך שוב להתעקש. הלכתי לתיכון בתל־שבע. בזמנו אגב היו רק שלושה בתי ספר תיכוניים לבדואים בכל הנגב. אחר כך למדתי בטייבה, ומשם המשכתי לתואר ראשון ושני.
"ב־2006 המועצה האזורית החליטה להקים בית ספר תיכון בקסר א־סיר, והיום לומדים כאן 490 תלמידים. 72 אחוזי הגשה לבגרות זה נתון טוב מאוד למגזר". לבני הנוער של הכפר, הוא מציין, אין אפשרות בחירה: "הם לא יכולים ללכת לבית ספר תעשייתי. התיכון שלנו מקבל את כולם".
שביל שיוצא מבית הספר מוביל למבנה מתכת שבתוכו ניצב אוהל בדואי. כאן אנחנו פוגשים את אחמד אל־פיומי, מורה למורשת שמתחזק את האוהל. "רגע, אתה לא אל־הוואשלה", אני מציינת בהפתעה, "יש כאן הטרוגניות", הוא משיב בחיוך.
האוהל הוא מעין מוזיאון שמארח קבוצות במסגרת סיורי מורשת ומפגשי דו־קיום. לא רק ישראלים־יהודים אמורים ללמוד כאן על אורח החיים הבדואי; גם בני הדור הצעיר של המגזר עצמו זקוקים להשלמת ההשכלה הזו. "החברה הבדואית היא מיעוט במדינה, והילדים שלנו מושפעים מהמיינסטרים ומהתרבות הישראלית", אומר אל־פיומי. "אתה שומע אותם למשל עוברים בין עברית לערבית, צועקים 'יש' כשהכדור נכנס לשער. מצד שני, יש להם רמת חיים פחותה מבחינה כלכלית ולימודית והישגית. הם רואים בצד השני חיים אחרים, מודרניים, רוצים אותם, אבל אין להם אמצעים כדי להיות שם.
"להורים אין כלים להתמודד עם הבעיות של הדור הזה. הצעירים בורחים למשל לדימונה בשביל לבלות, כי שם יש חנויות ומסעדות. עם השנים התפתחה אצלם תחושת זרות למקום שהם הגיעו ממנו, אפילו ניכור ובושה. הם שואלים: מי אנחנו? מה יש לנו להראות?"
אחמד אל־פיומי: "הילדים שלנו רואים בצד השני חיים אחרים, מודרניים, רוצים אותם, אבל אין להם אמצעים כדי להיות שם. עם השנים התפתחה אצלם תחושת זרות למקום שהם הגיעו ממנו, אפילו ניכור ובושה. הם שואלים: מי אנחנו? מה יש לנו להראות?"
המטרה הראשונית בהקמת אוהל המורשת הייתה להפגיש את הנוער המקומי עם מקורותיו. "אנחנו מזכירים להם שהוריהם היו נוודים, חיו באוהל במדבר. כאן הם גם לומדים על החלקים של האוהל", אומר אל־פיומי ומכניס אותנו לחלל המרכזי. "בחדר הזה יושבים הגברים אחרי יום העבודה. הוא מספק להם מפגש חברתי, במקום מועדון או מגרש ספורט". בחדר פזורים כלי קפה מסורתיים, מכתש, עלי, מחבת קלייה ופינג'ן. "המקום הזה מיועד לגברים, והוא סגור ביריעת בד שמפרידה אותו מהחדרים האחרים, שמיועדים לשאר המשפחה. לאוהל נכנסים תמיד מהצד של החדר הזה, והוא חייב להיות סמוך לכביש הגישה. זה החדר הראשון שאנשים אמורים לראות".
אוהל המורשת מורכב מכמה חדרים, שלכל אחד מהם נושא משלו. חלל אחד מוקדש לסריגים, ומוצגים בו צמר גמלים, צמר עיזים ונול אריגה. בחדר אחר תלויים בגדי נשים לפי גילים, וכן שרשראות וקישוטים המאפיינים את האישה הבדואית. במטבח יש קערת מנסף – תבשיל כבש מסורתי – ומיטת תינוק שתלויה על חבל, מרחפת באוויר. "הרעיון הוא שכאשר בני המשפחה עובדים בחוץ, חתולים וחיות אחרות לא יגיעו אל התינוק או ידרכו עליו", מסביר אל־פיומי.
חדר נוסף עוסק בחקלאות הבדואית, ומציג כלי עבודה כמו קלשון, מעדר ומורג. "אנחנו מסבירים לתלמידים שזה היה מקור הפרנסה הראשון של אבותיהם. את הקציר עשו בידיים, והשתמשו בבהמות שדרכו על השיבולים כדי להפריד את הגרעינים. המורג הזה, שהשיניים שלו עשויות מאבן צור, הוא בעצם הטכנולוגיה של פעם – קושרים אותו לגמל, לסוס או לחמור, הם גוררים אותו וכך הוא מבצע את העבודה". בפינה אחרת מוצגים צמחי מרפא. "במדבר לא היה בית חולים ולא קופת חולים. הרופאים היו הסבא והסבתא. אם יש כאבי בטן או תינוק שסובל מגזים, משתמשים בצמח הינסון, אניס".
בסוף האוהל ממתינה גלריית תמונות שצולמו לפני שישים שנה בידי מזרחן אמריקני – "ריצ'רד משהו", אומר אל־פיומי. "הבן שלו נתן לנו את התמונות האלה, אבל לא הצלחתי לברר את שם המשפחה. אותו ריצ'רד הגיע לכאן בתחילת שנות השישים וחי יחד עם בני השבט. הנה, את רואה את האדם שמצולם פה? הוא נפטר לפני שנה". תמונה אחרת מראה כיצד בני השבט מאחסנים מזון בתוך האדמה. "זה היה המזווה של פעם", מסביר אל־פיומי.
הוא עצמו הגיע לכאן עם משפחתו ב־63', שנה אחרי שריצ'רד האמריקני סיים את מחקרו. "לא למדתי בבית ספר יסודי, אלא אצל שייח'. כמו שאצלכם הלכו לחיידר, אצלנו קראו לזה כותאב. הייתי ילד חכם, וכשפתחו פה את בית הספר, אבא שלי אמר לי 'לך תלמד'. עניתי לו: 'מה אני אלמד? אני כבר יודע הכול'. הוא אמר לי: 'לא, אנחנו חיים במדינת ישראל. לא למדת עברית, אתה צריך עברית'. אז למדתי עברית ואנגלית".
עבר, אוויר, הווה
פסטרנק (60) גדל בדימונה, בהמשך כביש 25. רבות מהקהילות שהוא עבד איתן לאורך השנים יושבות לגדות הכביש הזה או בקרבתו – נאות־הכיכר, קהילת העבריים בדימונה ועוד. בתום הביקור בקסר א־סיר הוא מבקש להוביל אותנו לפרויקט נוסף שלו, שקשור לתפיסת הבנייה הבדואית ולמעשה הוא המשך לסיפורו של הכפר. אחרי רבע שעה של נסיעה אנחנו מגיעים למצפה בית־אשל, יישוב נטוש־משוחזר שמפגיש את המבקרים עם ראשית ההתיישבות היהודית בנגב.
"בית־אשל נוסד ב־1943 כחווה ניסיונית לחקלאות מדברית", מספר פסטרנק. "התושבים, 'חבורת היוגב', חיו כקהילה רב־גילית. החווה הייתה מורכבת ממבנה של חמש קשתות וחצר פנימית. בהמשך נבנה פה בית ביטחון בן שתי קומות. היישוב התנהל אומנם במתכונת שיתופית כמו הקיבוצים, אבל המבנה הפיזי מזכיר בעיקר את הכפרים באזור. הם לא הלכו על הסגנון הרגיל של קיבוץ, אלא בחרו בבנייה מדברית ושאבו השראה מהבייקות של הבדואים. המקום הזה נראה כמו חאן, אבל הוא לא היה נקודת מעבר, אנשים באמת גרו כאן". החלוצים התפרנסו מפלחה והחזיקו גם מאפייה, לול ופחחייה. בגלל מצוקת המים הם העתיקו מהבדואים גם שיטות של שאיבה והשקיה.
סמוך למבנים עומד טרקטור מדגם קטרפילר די־2. הוא הובא לכאן לפני שנים אחדות, מחווה לטרקטור זהה ששימש את המתיישבים הראשונים ומילא תפקיד חשוב בשמירה על השדות. באפריל 47', במהלך אחת הנסיעות שלו, תקפו בדואים את הטרקטוריסט ופצעו אותו קשות. כך החלה מערכה ממושכת מול פורעים מהאזור, וכעבור חודשים לא רבים, עם פרוץ מלחמת העצמאות, הצטרפו גם המצרים למתקפות על בית־אשל. החווה הייתה נצורה ומנותקת, וספגה הפגזות בלתי פוסקות. הילדים פונו ליישובים סמוכים, והמגינים ניהלו קרב עיקש מול האויב שניסה לכבוש את המקום. "יש כאן סיפור מעניין על חיל האוויר שבא לעזור לתושבים", מספר פסטרנק. "תוך כדי אחד הקרבות ניסו להנחית להם אספקה. המטוס חנה בשדה התעופה הסמוך – לימים בסיס נבטים – ואז שב והמריא כדי להשליך רימונים על התוקפים ולירות עליהם ממקלע. זו הייתה הגיחה הקרבית הראשונה של חיל האוויר הישראלי".
בית הביטחון פוצץ בידי המגינים עצמם, לאחר שהבינו שהמצרים נעזרים בו לטיווח ארטילרי. על שלט שם מצוטטים דברים שכתב דן בראון, שהיה "המוכתר" של החווה: "בעוברי בחצר הפנימית אני רואה בעיני רוחי את התל שלנו והילדים שהתרוצצו כאן. במקום שבו הייתה מפולת אבנים היה פעם חדר אוכל ומטבח (…) מי היה מעלה על דעתו פעם, בימים הטובים ההם, שבמו ידינו יהיה עלינו להרוס את המגדל בן שתי הקומות שסימל לנו מבצר ומעוז, והשרה עלינו ביטחון עצמי רב".
בנובמבר 1948 ננטש היישוב הזעיר, וכמה מהחברים ייסדו את מושב היוגב בעמק יזרעאל. לאחר שכוחותיה של מדינת ישראל הצליחו להשתלט על אזור באר־שבע, חוברה החווה לעיר אך נותרה מרוקנת מיושביה, והפכה למפלטם של נרקומנים. "עד 2017 אף אחד לא נגע במקום הזה", מספר פסטרנק, "ואז ביקשו ממני לשחזר אותו ולעשות לו תכנון אדריכלי. הבחנתי שיש כאן שלוש תקופות – ייסוד היישוב, המלחמה והנטישה. בחרתי לא לגעת בהרס. כשמבקרים במצדה ובמקומות אחרים אפשר לראות מבנים עתיקים שלאורכם עובר קו שחור, וכל מה שמעליו הוא שחזור. לא רציתי לעשות ככה. החלטתי להשאיר מעל הקירות ההרוסים חלל ריק, שיסמל את האירועים הקשים, ואת כל ההשלמות שלי לעשות מעליו, בחומר חדש". למשל, שרידי בית הביטחון נותרו כפי שהם, ופסטרנק לא ניסה "להשלים" אותם ישירות. את הדוד שהיה מעל המבנה הוא יצר מחדש במוטות ברזל, על פי קווי המתאר שלו, אך בלי לסגור אותו.
בתוך המבנה אנחנו מתוודעים לסיפורם של הפלמ"חניקים והמתנדבים שהגיעו לכאן בימים ההם כדי לסייע ליישוב המותקף. שמות הנופלים מונצחים על הקירות. "הכול היה הרוס", אומר פסטרנק. "כשבן־גוריון הגיע לפה, הוא אמר שמי שלא היה בבית־אשל לא יודע מה זה להיות בתוך תופת".
ביציאה משם אני שואלת את פסטרנק מה מושך אותו בכביש 25, מדוע הוא חוזר ומקים מיזמים על התוואי הזה שוב ושוב. "זהו כביש שמוביל מים אל ים", הוא משיב. "אתה מתחיל אותו במינוס 400, ומסיים אותו בגובה פני הים. ולמה אני עושה ארכיטקטורה לקהילות? כי אני רוצה להפוך את המקומות האלה לפרויקט שיכול לקבל קהל. השחזור בבית־אשל משמר את הישן, אך גם מטמיע חדש. הוא יוצר שפה צורנית משמרת זמן, ומאפשר לי להיות נאמן למקום – בחומרים, בטכנולוגיה ובתצורות נוספות. כאן למדתי שפחות זה לפעמים יותר, ושהריק לעיתים אומר יותר מהמלא".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
