"נהלל של הנגב": במושב נבטים משמרים מסורת בת אלפי שנים של יהדות קוצ'ין

כשרן ספראי מקיבוץ מעלה־גלבוע הגיע למצוות, הוא עלה לתורה לא רק בבית הכנסת בקיבוץ שלו אלא גם במושב נבטים שבנגב המזרחי, המרוחק יותר ממאתיים קילומטרים מביתו. שם, בבית הכנסת הייחודי של קהילת יהודי קוצ'ין, הוא קרא בטעמים קוצ'יניים מתוך ספר תורה שהונח על בימה מיוחדת בקומה השנייה של בית הכנסת, בעזרת הנשים. אמו לימור עמדה לא הרחק ממנו ונהנתה מהמסורת של משפחתה, שאפשרה לה לחוות מקרוב את הקריאה בתורה של בנה.

לימור יעקב־ספראי קוצ'ינית רק למחצה. הורי אביה, אליעזר יעקב, הגיעו ארצה מקוצ'ין שבהודו בעשור הראשון לקיומה של מדינת ישראל; סבי אמה עלו מכורדיסטן ומגרמניה. את בר המצווה של בנה, לפני חמש שנים, היה לה חשוב לחגוג גם בבית הכנסת בנבטים. "הסיפור של יהדות קוצ'ין והתרבות שלה היה נוכח מאוד בבית שלנו", היא אומרת. "סבתא שלי, שנפטרה לפני כחודשיים, הקפידה על המנהגים המיוחדים ועל הפיוטים של הקהילה, וסבא שלי היה בעל קורא וחזן במושב שלהם, מחסיה. בכל ראש שנה התארחנו אצלם, ובשולחן השבת גם אנחנו שרים את השירים הקוצ'יניים".

בשנת 2009 יצאה יעקב־ספראי עם משפחתה לטיול שורשים של שלושה שבועות בקוצ'ין. מלבד הביקור בבית סבתה, היא התרגשה במיוחד כשנכנסה לבתי הכנסת שם. "לנשים יש מקום נוכח ומרכזי מאוד בבתי הכנסת האלה. הן לא פמיניסטיות כמו בארה"ב ובישראל של היום, אבל עזרת הנשים גדולה, גם למטה וגם למעלה. בדו"ח של ממשלת הודו משנת 1891 נכתב ש־90 אחוז מהנשים היהודיות שם ידעו קרוא וכתוב. הן הגיעו לתפילה לא רק כדי להסתכל, אלא היו שותפות של ממש".

בשמחת תורה, מספרת לימור יעקב־ספראי, היו מעמידים את ספר התורה בעזרת הנשים, וכולן היו קוראות "וזאת הברכה". "בבר המצווה של בני רציתי להיות קרובה אליו ולקרוא איתו מילה במילה"

בשמחת תורה, היא מספרת, היו מעמידים את ספר התורה על הבמה למעלה, בעזרת הנשים, וכל הנוכחות היו קוראות יחד את כל פרשת "וזאת הברכה" – דבר שלא היה קיים בשום קהילה יהודית אחרת. "התרגשתי לגלות שלפמיניזם שלי יש במובן מסוים שורשים מסורתיים ופשוטים של אהבת תורה באופן פעיל במרחב הציבורי. רציתי שהעלייה לתורה בבר המצווה של רן תתקיים במקום שמחובר לשורשים שלו, וכך גם יכולתי להיות קרובה אליו. לא עמדתי לידו ממש, אבל ראיתי את הספר ויכולתי לקרוא איתו מילה במילה".

בית הכנסת בנבטים הוא העתק של בית הכנסת בעיר קוצ'ין (קוצ'י, כיום), ושולבו בו גם פריטים שהובאו מבית הכנסת של הכפר ארנקולם, היום רובע מגורים עצום במזרח קוצ'ין. לצד בית הכנסת שבנגב פועל גם מוזיאון שמספר את סיפורה של הקהילה הקטנה שהגיעה לארץ בשנות החמישים, והצליחה לשמר את מנהגיה הייחודיים.

ממסחר להתיישבות

המוזיאון תוכנן והוקם בייעוץ ובהכוונה של מוזיאון ישראל, ונתמך כיום בידי האגודה החקלאית של המושב. אפשר ללמוד בו על המאפיינים של הקהילה, מנהגי החגים, המאכלים והביגוד הצבעוני המיוחד שלה. בין המוזיאון לבית הכנסת מוצבים שני עמודים גדולים המשחזרים את אלו שניצבו בכניסה לרחוב היהודי בקוצ'ין. בקרוב יתחילו כאן עבודות להקמת מבנה חדש וגדול למוזיאון, שיכלול אולם כנסים ומופעים בן 300 מקומות ישיבה, ויציג את סיפורן של כלל הקהילות היהודיות בהודו. לפני לא מעט שנים נכחתי כאן בחתונה של בן הקהילה, אירוע שגם לו יש מנהגים ייחודיים: את ברכת האירוסין ("מקדש עמו ישראל על ידי חופה וקידושין") קורא החתן ולא הרב, והחגיגות מתמשכות על פני שלוש שבתות – שבת חתן, שבת שבע ברכות, ועוד שבת לשושבינים.

מירה אליה מנהלת את המוזיאון כבר יותר מעשרים שנה. היא ובעלה גדלו שניהם בנבטים, ושניים מארבעת ילדיהם מתגוררים כיום במושב. "החיים כאן נסבים סביב בית הכנסת", היא מספרת. "היום כבר לא כולם באים לתפילות בשבת, אבל בית הכנסת הוא עדיין המרכז שמחבר את כולם, במיוחד בחגים, שנשמרים כאן לפי המסורת של הקהילה".

קשה להתעלם מגאוות היחידה של הקוצ'ינים. ד"ר נחמיה (נמי) שחף, יו"ר מרכז המורשת ויו"ר ועד האגודה החקלאית של נבטים, מספר לי בהתלהבות על הכנס השנתי העשרים של יהדות קוצ'ין, שעומד להתקיים בחודש הקרוב בים המלח. כ־300 מבני הקהילה מגיעים מדי שנה לכנס שנמשך שלושה ימים ומשלב בתוכו מפגש רב־דורי, הרצאות, תערוכות וטעימות של מאכלי העדה. שחף מספר גם על נשיאים, ראשי ממשלה, שרים, חברי כנסת ושגרירי הודו בישראל שפקדו לאורך השנים את המושב ואת מרכז המורשת. דוד בן־גוריון הגיע לנבטים לא פחות מחמש פעמים, ובביקורו האחרון, זמן קצר לפני פטירתו, הניח את אבן הפינה למבנה בית הכנסת. בחנוכת בית הכנסת באוגוסט 1975 השתתף ראש הממשלה יצחק רבין. האירוע המשמח קיבל נופך טרגי כשיו"ר הסוכנות דאז פנחס ספיר התכבד לשאת את אחד מספרי התורה, ולפתע חש ברע, התמוטט ונפטר במקום. תשע שנים לאחר מכן ביקר בבית הכנסת הנשיא חיים הרצוג, באירוע לציון שלושים שנה לעליית יהודי קוצ'ין. בחגיגות היובל לעלייתם כיבד אותם בנוכחותו הנשיא שמעון פרס.

2,700 נפש בלבד מנתה הקהילה שעלתה בשנת 1954 ממדינת קרלה שבדרום־מערב הודו. במסגרת המדיניות של יישוב העולים החדשים בפריפריה, שעוד נקראה אז סְפר, נשלחו הקוצ'ינים לאייש חמישה מושבים שננטשו: כפר־יובל הסמוך למטולה שבאצבע הגליל; אביעזר, מסילת־ציון ותעוז שבאזור בית־שמש ופרוזדור ירושלים; ונבטים שבנגב. עולים נוספים מקוצ'ין הצטרפו לחמישה מושבים קיימים. "חצי מיהודי קוצ'ין שהגיעו לארץ הלכו להתיישבות, אף שבהודו כלל לא עסקנו בחקלאות אלא במסחר", מספר שחף. "כך נוצרה זהות בין ההתיישבות לעולים מקוצ'ין".

ד"ר נחמיה שחף, יו"ר מרכז המורשת: "בני המושב יצאו ללמוד, והצליחו לפתח חקלאות מודרנית. בתקופת השיא קראו לנבטים 'נהלל של הנגב'. מהרווחים בנינו בריכה ובית כנסת"

היום מונה הקהילה כעשרת אלפים איש, והריכוז הגדול ביותר שלה נמצא בנבטים: כשני שלישים מאלף התושבים כאן הם קוצ'ינים. המושב משתייך למועצה האזורית בני שמעון, וכשנוסעים בכביש 25 זהו היישוב היהודי היחידי בין באר־שבע לדימונה. סביבו מכל עבר משתרעת התיישבות בדואית.

"אנחנו ממוגנים למוות", אומר שחף. "שטח המושב הוא גדול, כ־2,500 דונם, ויש לנו שמונה קילומטרים של גדר אלקטרונית היקפית עם עמודי תאורה, כביש אספלט, ובצד אחד גם חפיר של תעלת נ"ט בעומק שני מטרים. בכניסה ליישוב יש שער חשמלי, ויש ג'יפ שמסייר כל הלילה. ועדיין, אנחנו סובלים מפריצות ומגנבות. במשך שנים לא הייתי צריך למכור את המכונית כדי להחליף אותה, כי היא פשוט נגנבה".

בימי מבצע שומר החומות, לפני קרוב לשנתיים, חסמו פורעים בדואים את הגישה לנבטים במשך כמה שעות. "בערב של תחילת המהומות הם הגיעו לצומת של המושב, שרפו את הרמזורים ואת עמודי התאורה, ורגמו באבנים כל רכב שנסע בכביש", מספר שחף. "הייתי בחתונה בבאר־שבע, ואחרי המתנה ארוכה באולם בתקווה שהמהומות כאן יסתיימו, התייאשתי והלכתי לישון אצל גיסתי בעומר. לצערי זה עלול להיות רק הפרומו לאירועים עתידיים, כי עם הזמן הם מעיזים יותר ויותר".

גאווה קואופרטיבית

העיר קוצ'ין שוכנת במַלַבָּר, רצועת חוף המתמשכת ממנגלור בקרנטקה ועד כף קומורין. זו העיר השנייה בגודלה בקרלה, אחת מ־28 המדינות המרכיבות את הודו. סיפורה של קהילת קוצ'ין עתיק יומין: יש אומרים שראשיתו כבר בתקופת שלמה המלך, כשתבלינים וסחורות אחרות משכו סוחרים יהודים להתיישב בחופים הללו. מסורות אחרות מסמנות את מוצאם של יהודי קוצ'ין בגלות עשרת השבטים, ביהודים מתימן שגורשו לדרום הודו, ביהודים שנדדו לאזור בתקופת גלות בבל או בגולים של חורבן בית שני. בראשית המאה ה־16 הגיעו לקוצ'ין יהודים ממגורשי ספרד ופורטוגל, והצטרפו לקהילה המקומית.

כשהקוצ'ינים עלו ארצה, רבים מהם נשלחו כאמור למושבים. נבטים, כשמונה קילומטרים ממזרח לבאר־שבע, היה אחד מ־11 הנקודות בנגב שהוקמו במוצאי יום הכיפורים תש"ז. הגרעין המייסד, רובו עולים מעיראק, התפורר כעבור כחצי שנה. גם גרעינים שהגיעו לאחר מכן – של עולים מרומניה, ולאחריהם עולים מהונגריה – לא שרדו לאורך זמן, ובמקום נותר רק מאחז צבאי. באפריל 1954 התארגנה קבוצה של שישים משפחות שעלו מקוצ'ין, ולקראת סוף מאי 1954 הן אכלסו את נבטים.

המעבר מהאקלים הטרופי בארץ המוצא לאקלים המדברי בנגב הישראלי היה אתגר מיוחד. צוות מדריכים קלט את העולים והכשיר אותם לחיי המושב ולעבודה חקלאית. "השלבים הראשונים היו קשים", מספר שחף. "לא היו מקורות פרנסה יציבים, וחלק מהתושבים עזבו לעיר. השינוי חל כשהילדים הראשונים של המושב, שיצאו ללמוד בפנימיות חקלאיות, ביקשו מהמדינה קרקע ומים והצליחו לפתח חקלאות מודרנית. כבר בשנות השישים גידלו פה ורדים על מצע מנותק בתוך חממות זכוכית, טכנולוגיה שנחשבה אז למתקדמת מאוד. בתקופת השיא שלנו, בשנות השמונים, קראו לנבטים 'נהלל של הנגב'. מהרווחים שהיו לנו בחקלאות בנינו פה בריכה גדולה ואת בית הכנסת המפואר. באמצע שנות התשעים נגמרה החקלאות, ואנשים עברו למגוון של מקצועות".

עם קריסת מערכת האגודות החקלאיות בנו אנשי נבטים מודל משלהם ליישוב מתחדש. הם שיקמו את התשתיות, הקימו הרחבה שהוסיפה ל־120 המשפחות עוד 138, והגדילו את ההכנסות באמצעים חדשים כמו שדה לוחות סולריים.

שחף נולד בנבטים ב־1959, והוא מילדי המושב הראשונים. "אבא שלי, אליעזר, למד בהודו מתמטיקה וכימיה, אבל לא סיים את לימודיו בגלל העלייה לארץ. הוא היה מראשוני העובדים בקריה למחקר גרעיני וניהל שם את יחידת המחשוב במשך יותר משלושים שנה. היום הוא בן 92, וכבר ארבע שנים הוא זקן המושב. בשמחת תורה מקיימים אצלנו טקס מיוחד שבו מלווים את זקן המושב עד לביתו בשירים ובריקודים, ובבית פותחים שולחן ושרים ומספרים בשבחו".

אחרי שהתחנך כמה שנים בבית הספר בנבטים, נשלח נחמיה שחף בן ה־11 יחד עם חבריו לבית הספר בעומר, מצפון לבאר־שבע. "נתקלנו שם בפערי תרבות שהיה קשה מאוד להשלים, אבל זה פתח אותנו. בתיכון נשלחנו לפנימיות חקלאיות כמו מקווה ישראל, עיינות או אשל הנשיא, שם אני למדתי. גם זה עשה לנו טוב. למדנו חקלאות וגם התערינו בחברה הישראלית".

אבל שחף לא בחר בחקלאות: הוא כלכלן במקצועו, וכבר 25 שנה מכהן כמנכ"ל רשות הניקוז שקמה־בשור, העוסקת בשיקום נחלים בכל אזור הדרום. הוא נשוי לחגית, ויש להם שני ילדים ונכד. "בשנים הראשונות בני המושב התחתנו בתוך הקהילה. אני התחתנתי עם מרוקאית מבאר־שבע, והיום כבר אין כמעט זוגות של קוצ'ינים, כי כולם מתערים בחברה. זה מעניין: כששואלים את הילדים של הזוגות המעורבים מה מוצאם, בדרך כלל הם אומרים 'קוצ'ינים'. יש פה גאווה".

מדוע גאוות היחידה הזאת קיימת אצלכם יותר מאשר בעדות אחרות?

"יש שלושה תרחישים לקהילות מהגרים בארץ חדשה. יש כאלה שמסתגרות בתוך עצמן ולא מתערות, יש שמתבוללות לגמרי, ואילו אנחנו הצלחנו מצד אחד לשמור על המסורת ומצד שני להתערות בחברה הישראלית. אני חושב שאחד הדברים שעזרו לנו במושבים הוא הקואופרציה: הייתה פה עזרה הדדית ניכרת. המושב דאג להביא לתושבים מדריכי חקלאות, לסייע להם באשראי ובשיווק, ובאופן כללי המערכת הקואופרטיבית נחלצה לעזרת החלש. זה היה קריטי בשלבים הראשונים, וזה הרים את כל היישוב. כבר בהודו בית הכנסת שלנו היה לא רק מרכז רוחני וקהילתי, אלא גם מרכז כלכלי. היו לו נכסים, והוא התנהל כמעין קואופרטיב. פעמיים בשנה, לפני פסח ולפני ראש השנה, היו מחלקים כסף לכל בית אב לפי הגודל שלו, כדי שכולם יחגגו את החגים כמו שצריך. הדבר הזה המשיך גם בארץ. גם היום האגודה החקלאית מחלקת את הרווחים לחבריה פעמיים בשנה – בערב פסח ובערב ראש השנה".

לימור יעקב־ספראי מסכימה שהקהילה הקוצ'ינית התמודדה יפה עם קשיי ההגירה, בפרט כשמשווים אותה לקהילות אחרות שהגיעו לארץ בשנות החמישים. "חשוב לדעת שגם הקוצ'ינים חוו משבר תרבותי, וגם כלפיהם הייתה גזענות, וגם במנהגיהם זלזלו. אבל לצד זה היה להם חוסן קהילתי. יש לי שתי השערות לגבי מה שסייע לבני הקהילה הזאת בהתמודדות עם קשיי הקליטה: סיבה אפשרית אחת היא שהנהגת מפא"י אימצה אותם ונתנה להם תפקידים, וסיבה נוספת היא שכבר בהודו זו הייתה קהילה משכילה של בעלי מקצועות חופשיים. עוד לפני העלייה הם היו סוג של אליטה".

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il