הנסיעה מירושלים לקצה המערבי של כביש 25 אורכת כמאה דקות, אבל מחזירה אותנו 72 שנה אחורה, אל ימי שרטוט הגבולות של מדינת ישראל הצעירה. הקמתו של קיבוץ נחל־עוז, צמוד לרצועת עזה, נועדה למטרה הזאת בדיוק: שהתלם האחרון שתחרוש המחרשה היהודית יחרוץ קו על מפת המזרח התיכון. מאז הספיקה הרצועה לעבור לשליטה ישראלית, לחזור מצרימה, להיכבש שוב בידי ישראל וכעבור ארבעים שנה להפוך לאוטונומיה חמאסית – אבל התלם האחרון של נחל־עוז עדיין עומד על משמרתו.
כדי להגיע לקיבוץ הוותיק צריך לפנות ימינה בכיכר הסמוכה לסעד, אל כביש שבסופו גדר גבול, ג'יפ ושני חיילים. שמאלה משם נמצאת הכניסה לנחל־עוז. השער הצהוב פתוח לרווחה, השדות הסמוכים אליו מוריקים. לא מרמזים שרק 12 שעות לפני ביקורנו נפלה כאן רקטה, בין שטחי הגזר למטע האבוקדו.
"בן־גוריון העלה את הרעיון לשלב חקלאות וביטחון יחד. הגבולות אז היו פרוצים לחלוטין, וכדי לשמור עליהם לקחו קבוצה של חיילים בודדים, רובם עולים חדשים, ושלחו אותם להתיישב באמצע שום מקום", מספר לי יענקל'ה כהן. הוא עצמו גר בנחל־עוז רק שבעים שנה: שנתיים אחרי ההיאחזות הראשונית הגיע לכאן גרעין התיישבות של התנועה המאוחדת, וכהן היה אחד מחבריו.
חמישים זני תפוחי אדמה גדלים בשדות הקיבוץ, רק שמונה מהם משווקים בישראל. "בארץ לא קיים שיווק לפי זנים", מתלונן כהן. "זה מתאים לחו"ל, שם יודעים לבחור את תפוח האדמה הטוב ביותר לכל מתכון. פה רק יודעים שהלבן הוא לפירה והאדום לצ'יפס"
אני פוגשת אותו במרכז המבקרים "עוז בנגב", סמוך לרפת שבקצה הקיבוץ, רגע אחרי שסיים להדריך קבוצה מקריית־חיים. 88 שנותיו לא ניכרות עליו כמעט, ואינן פוגמות ברהיטות דיבורו, בזיכרונו החד או בזקיפות קומתו. את דרכו הביתה יעשה אחר כך רכוב על אופניו. הוא יליד גן־יבנה, למד בגימנסיה ברחובות ואחר כך התגייס לנח"ל. הגרעין שלו עבר כמה חודשי הכשרה צבאית, המשיך להכשרה חקלאית בקיבוץ מעיין־ברוך בצפון, וביולי 1953 נשלח לקיבוץ שעל גבול עזה. לחיילים שכבר החזיקו את המקום היה גן ירק שהשתרע על 300 דונם, "מתוכם 210 דונם היו גידולי בצל. הם סיפקו את עיקר הבצל לשוק הישראלי. היו להם גם שני טרקטורים, פרה אחת, תרנגולות ו־300 ברווזים".
גרעין ההתיישבות, שנקרא עד אז "נחלאים א' – מול עזה", אוזרח באוקטובר 53' והפך לקיבוץ נחל־עוז. לכבוד המאורע החגיגי שלח לכאן הנח"ל את נעמי ספיר, "בחורה צעירה שניצחה על המקהלה. שלחו גם את גדעון שמר, שביים מחזה מפרי עטם של שני חברים. פה למעשה נוסדה נעמי שמר". והייתה עוד תרומה מקומית לתרבות הישראלית: על הבישולים בקיבוץ הצעיר ניצחה עדה דלוגץ'־רז מקיבוץ רמת־יוחנן, שהפכה כאן לגיבורת השיר "סרנדה לעדה" של להקת הנח"ל. "את קסמיה היא עושה מול הכיריים / היא לוקחת כף של מלח, קילו לחם קילו קמח / ועושה מזה בשר לצהריים", זימרה הלהקה. "לא ידענו לבשל, היא לימדה אותנו", נזכר כהן.
סדר היום של הקיבוצניקים נפתח אז בארבע בבוקר, עם הירידה לשדות. בערב היו יושבים יחד על הדשא וצופים בסרט. "הייתה מכונת תרגום לצד המקרן, ומישהו היה אחראי להפעיל אותה ולסנכרן גם את הקול עם התמונה. כמעט תמיד התרגום היה מסתיים לפני הסרט", מספר כהן בחיוך. על הדשא ההוא נוצרו לא מעט זוגות, ועד מהרה קמו בקיבוץ בתים ראשונים המיועדים למשפחות. לפניהם נבנו חומות בטון בגובה מטר וחצי, "להגן על הבתים, שיהיה אפשר לישון בצורה בטוחה". החומות הללו עומדות כאן עד היום.
בשמונה השנים הראשונות של הקיבוץ ניהל כהן את גן הירק. תחת ניצוחו הפך נחל־עוז למעצמה חקלאית, ושדותיו הנחילו למדינת ישראל הישגים מרשימים. דוד בן־גוריון, יצחק בן־צבי ועוד רבים מגדולי האומה הגיעו לבקר ולהתרשם במו עיניהם ופיהם מהגידולים. כהן עצמו זכה בתואר "מר תפוח אדמה" בשל פועלו החקלאי העיקרי. "זה גידול שמתאים מאוד לנגב", הוא מסביר. "כשבאנו לכאן, בן־גוריון פנה לכל הקיבוצים באזור וביקש שנעסיק את יושבי המעברות שדרות ונתיבות, וכך נעניק להם פרנסה. השבנו בשלילה: 'אנחנו סוציאליסטים, לא נחיה על עמלם של אחרים, רק מעמל כפינו'. מאותה סיבה חיפשנו ענפים חקלאיים שאפשר למכן. תפוח אדמה, סלק סוכר וכותנה היו גידולים מהסוג הזה. וכך רוב גידולי הירקות עברו למושבים, והקיבוצים עברו לגידולים ממוכנים.
"כל התורה של תפוחי אדמה הייתה שייכת אז לאירופה, ואני גרסתי שאנחנו צריכים ללמוד כיצד לגדל אותם במדבר. בתחילת שנות השישים נסעתי לארה"ב, למדינות מדבריות כמו איידהו, להכיר את שיטת הגידול שם. לא היה פשוט לעשות את ההתאמה לציוד החקלאי שלנו בארץ, אבל היום יש לנו 1,500 דונם תפוחי אדמה, וזה קרה הודות למכונות".
חמישים זנים של תפוחי אדמה גדלים בשדות הקיבוץ, רק שמונה מהם משווקים בישראל. "בעולם יש 8,000 זנים, אבל כאן בארץ לא קיים העניין של שיווק לפי זנים. זה מתאים יותר לחו"ל, שם יודעים לבחור את תפוח האדמה הטוב ביותר לכל מתכון. פה רק יודעים שהלבן הוא לפירה והאדום לצ'יפס". הבולבוסים של נחל עוז מגיעים למדפים בארץ תחת המותג "דוד משה" – תחנת אריזה של יישובי חבל מעון, שהקיבוץ הצטרף אליה לאחר שבית האריזה שלו נסגר.
כהן לא רק גידל תפוחי אדמה, הוא גם חלם להקים להם מוזיאון משלהם, ואף החל בהגשמת החלום. המבנה הוסב בסופו של דבר למרכז מבקרים, וכך נוסד "עוז בנגב", אך החזון לא נגנז. לאחרונה קיבל הקיבוץ מימון של 2 מיליון שקלים מהמשרד לענייני מורשת לצורך הקמה מחודשת של מוזיאון שכולו הצדעה לפקעת הצהבהבה והפופולרית כל כך.
מורן פרייבך: "את האופניים לבר־מצווה קנו לי בעזה. היינו עולים על כביש 25 וממשיכים עד הים, היה שם חוף בין הבתים הערביים, מקום משגע עם פסיפס מדהים. כשאני מסתכל על הרצועה היום, אני לא רואה אויבים שיורים עליי בלי הפסקה; אני רואה מיליון בני אדם מסכנים"
"אני תמיד שואלת את עצמי אם התקופה של יענקל'ה הייתה קשה יותר מאשר היום", אומרת מנהלת המרכז יפעת בן־שושן, תושבת נתיב־העשרה. היא מספרת שמבקרים מגיעים לכאן מדי יום, ו"פברואר היה עמוס במיוחד". הסיפור של נחל־עוז, היא מדגישה, הוא לא רקטות ומנהרות; "הסיפור הוא על איך זה לחיות בעוטף עזה, בדגש על לחיות. אנשים באים לראות עם מה התמודדו המתיישבים לפני שבעים שנה, ועם מה מתמודדים היום. יש כאן מציאות שהיא לא רק צבע אדום; אנחנו בונים חקלאות ומצליחים לנהל שגרה, הגם שאתמול נפלה כאן רקטה. 95 אחוז מהזמן מתנהלים בקיבוץ חיים רגילים".
לחדשים נמאס מהשיתוף
29 באפריל 1956 היה אמור להיות יום שמח במיוחד בקיבוץ נחל־עוז. באותו יום עמדו להתקיים כאן לא פחות מארבע חתונות, לארבעה זוגות שהתהוו על הדשא. אבל השמחה המקומית נמהלה בעצב גדול בעקבות פיגוע שזעזע את הארץ כולה: רצח רועי רוטברג, קצין נח"ל ששימש מפקד אזור ורכז הביטחון של הקיבוץ.
רועי – במלעיל, כפי שיענקל'ה כהן הוגה את שמו – הוזעק בשעת בוקר מוקדמת לשדה החיטה הקרוב לגבול. "הוא קיבל הודעה על ערבים שגונבים חיטה. לא היו אז גדרות ולא כלום. הוא ירד לשם על גב סוסה, והמסתננים ארבו לו, חטפו אותו ורצחו אותו. חצי שעה אחר כך יצאתי מחדר האוכל וראיתי שהסוסה של רועי חזרה בלעדיו. אני ועוד שתי חברות קיבוץ היינו צריכים לצאת לכיוון המאפייה של אבי בגן־יבנה, כדי לאפות את העוגות לחתונה הגדולה, ובינתיים כיתת הכוננות ירדה לשדה וראתה שאף אחד לא נותר שם".
הרמטכ"ל דאז משה דיין שהה ביום ההוא בנחל־עוז כמוזמן של אחד הזוגות. "חתונה לא דוחים", הוא אמר לחתנים ולכלות שהתלבטו אם ראוי לערוך את החופה ביום כזה. רוב האורחים שבו על עקבותיהם, והמשפחות המצומצמות של ארבעת הזוגות נסעו באוטובוס אחד למושב שובה, שם סידר הרב את הקידושין. "זה היה לנו הלם רציני", מספר כהן. "אני זוכר עד היום איך עמדנו משני צידי הכביש בשער הכניסה, כולנו אבלים וחפויי ראש, וליווינו את האוטובוס היוצא לשובה. בינתיים דיין העביר מסר למצרים שאם הם לא מחזירים את רועי, נפתח באש. הגופה הוחזרה, ואז גילינו שגם התעללו בה".
למחרת נחפר הקבר הראשון של נחל־עוז. משה דיין, ששבועות אחדים קודם לכן סייר בגבולות הקיבוץ יחד עם רוטברג, נשא בלוויה נאום שהפך למכונן: "…מה לנו כי נטען על שנאתם העזה אלינו? שמונה שנים הנם יושבים במחנות הפליטים אשר בעזה, ולמול עיניהם אנחנו הופכים לנו לנחלה את האדמה והכפרים שבהם ישבו אבותיהם. לא מהערבים אשר בעזה כי אם מעצמנו נבקש את דמו של רועי, איך עצמנו עינינו מלהסתכל נכוחה בגורלנו ומלראות את ייעוד דורנו במלוא אכזריותו? הנשכח מאיתנו כי קבוצת נערים זו היושבת בנחל־עוז נושאת על כתפיה את שערי עזה הכבדים? (…) דור התנחלות אנו, ובלי כובע הפלדה ולוע התותח לא נוכל לטעת עץ ולבנות בית (…) מעבר לתלם הגבול גואה ים של שנאה ומאוויי נקם המצפה ליום בו תקהה השלווה את דריכותנו, ליום בו נאזין לשגרירי הצביעות המתנכלת הקוראים לנו להניח נשקנו".
כעבור חצי שנה יצא צה"ל למבצע קדש, ומאז היה הגבול סגור. בשנות השבעים, לאחר כיבוש הרצועה במלחמת ששת הימים, שב הגבול ונפתח, ובין הקיבוצניקים לשכניהם העזתים נרקמו יחסי שכנות. "עשרים שנה חיינו כאן בקשרי גומלין נורמליים לחלוטין", מספר כהן. "הייתי נוסע לרופא שיניים בעזה, כי למשק שלנו הגיע רופא רק פעם בשבוע. נסענו לשם גם לקניות ולשפת הים. מונית מעזה הייתה מסיעה לבאר־שבע באופן קבוע ילד שהיה זקוק לחינוך מיוחד".
עם פרוץ האינתיפאדה הראשונה נפסקה התנועה הדו־צדדית הזו. כשאני שואלת את כהן אם הקשר עם תושבי עזה חסר לו, הוא משיב: "בהחלט. למעשה, עד היום יש לנו קשרים עם אנשים שם. לפני חודש קיימנו יום עיון בנושא גידול תפוח אדמה ותות, ובאו לפה 25 עזתים. אני ממשיך לפתח את ההשתלמויות האלה".
למה זה חשוב לך? לא עדיף להיפרד מהרצועה לצמיתות?
"זה יוצר רק מתחים. התושבים מהצד השני אומרים לנו: עזבו אותנו מפוליטיקה, אנחנו רוצים פרנסה".
צורכי הפרנסה מכתיבים גם את מציאות החיים בצד הישראלי של הגבול. בעבר היה קשה לדמיין קיבוץ בלי חדר אוכל, אך זה של נחל־עוז נסגר ב־1996 בעקבות תהליכי הפרטה, והאולם עצמו מושכר היום לחברת קייטרינג. בתקופה האחרונה נעשים ניסיונות להחיות את המוסד הוותיק, ופעם בחודש מתקיימת ארוחה לכל החברים, אבל זה רק בגדר היוצא מן הכלל.
יפעת בן־שושן: "יש כאן מציאות שהיא לא רק צבע אדום; אנחנו בונים חקלאות ומצליחים לנהל שגרה, הגם שאתמול נפלה כאן רקטה. 95 אחוז מהזמן מתנהלים בקיבוץ חיים רגילים"
"כאב לי לראות את חדר האוכל סגור, כי כל החיים התנהלו פה, כל העניינים היו נסגרים במקום הזה", אומר כהן. "בכלל, הכול השתנה בקיבוץ. באנו לפה מתוך הרבה ציונות, ומתוך הצורך לשמור על הגבול. לזה חינכו אותנו. גם לשוויון; כשקיבלנו לחתונה כיסא נדנדה, החברים בקיבוץ אמרו שזה יותר מדי – 'תחזירו אותו וקחו כיסא נוח פשוט יותר'. אם מישהו קיבל רדיו, בכל חודש היו מעבירים אותו לחדר אחר. אחד החברים קיבל פעם פטיפון, כי הוא מת על מוזיקה. הוא החביא את הפטיפון בארון, וכשהדבר התגלה הוא נענש".
עד 1985, מספר כהן, נחל־עוז היה במצב כלכלי מצוין. "באותה שנה התהפך הגלגל ונכנסנו לחוב רציני. הסדר מיוחד קבע שנשלם החזר של 2 מיליון שקלים לבנקים בכל שנה, עד 2014. זה יצר לחץ חברתי קשה, התקציב כאן היה מוגבל, והחברים החדשים יותר אמרו שנמאס להם ושהם רוצים לעבור להפרטה. היה ויכוח גדול בנושא הזה בין הוותיקים לחדשים. בהתחלה הפרטנו 60 אחוז מהקיבוץ, וב־2007 שינינו את התקנון והרחבנו את ההפרטה ל־80 אחוז. יש עדיין תקציבים שאנחנו שותפים בהם – למשל, מי שההוצאות הרפואיות שלו הן מעבר ל־200 שקלים בחודש, הקהילה מממנת את ההפרש. הוותיקים משתתפים גם בתקציב החינוך".
לדבריו, התושבים שהצטרפו לקיבוץ בשנים האחרונות, אחרי מבצע צוק איתן, הגיעו פחות ממניעים אידיאולוגיים ויותר בשל האפשרות הכלכלית; מחירי הבתים כאן נמוכים, והקרקע ניתנת חינם. "יש גם מרכיבים נוספים כמו איכות החיים פה, החינוך לילדים, היחס בין האנשים, הדלתות שתמיד פתוחות. לא צריך להתעלם מכל אלה. ויחד עם זאת, גם הציונות היא מרכיב בהתיישבות בנחל־עוז, בלי ספק".
לפני המבצע ההוא בעזה מנה הקיבוץ כ־350 נפשות. שבועות של מטחי רקטות בלתי פוסקים הביאו לעזיבתן של 17 משפחות, ובנחל־עוז נותרו 215 תושבים בלבד, "אבל היום אנחנו כבר מתקרבים ל־500. המהפך הזה קרה בזכות 'צוות צמיחה דמוגרפית', שהתחיל לעבוד חזק מיד אחרי המלחמה. כשאני רואה היום את היישוב צומח לנגד עיניי, הלב מתרחב".
הצד האחר של המחסום
רק 600 מטרים מפרידים בין קצה הקיבוץ ובין שכונת שג'אעייה, שם התחולל ב־2014 הקרב הקשה שגבה את חייהם של 13 חיילי צה"ל, ובהם הנעדר אורון שאול. מורן פרייבך, מנהל הגד"ש של נחל־עוז, מוביל אותי בכביש ההיקפי אל נקודת תצפית על השכונה העזתית. "שיהיה ברור: כשם שאנו צופים עליהם כרגע, כך גם הם צופים עלינו, ייתכן שדרך כוונות", אומר פרייבך. הוא מתדרך אותי מה לעשות אם תישמע אזעקת צבע אדום: הבטונדה מרוחקת מאיתנו עשרה מטרים בלבד, אך בשל הקרבה למקורות השיגור, ייתכן שלא נספיק להגיע למחסה הזה בעוד מועד. במקום זאת עלינו לעבור אל מאחורי הרכב ולשכב על העפר כשהידיים מגוננות על הראש. "זה משהו שנמצא אצלי בתת־מודע כל הזמן", הוא אומר. "גם כשאני הולך ברחוב בארה"ב, אני כל הזמן חושב איפה להסתתר. זו פוסט־טראומה, בהחלט".
מולנו, מעבר לגדר הקיבוץ, נפרשים שדות החיטה, החמניות והכותנה של נחל־עוז. כאן ממש ארבו המרצחים לרועי רוטברג הרוכב על סוסתו. מימין לשדה החמניות אפשר לראות את המשכו של כביש 25: "הוא חוצה את כל הרצועה, ומסתיים בחוף הים. ושדה החיטה שאת רואה שם? עד צוק איתן עמדו בו בניינים בני ארבע קומות, ואז הצבא 'הזיז' את כל שכונת שג'אעייה פנימה, כדי שנוכל לזהות ניסיונות חדירה לשטח ישראל. החומה מולנו היא 'הגדר' של הרצועה, ולפניה המכשול המדובר שנבנה כדי למנוע חפירת מנהרות. היו באזור הזה די הרבה מנהרות". דרך אחת מהן אף הצליחה חוליית מחבלים לחדור לשטח ישראל ביולי 2014, ורק ערנותו של חייל אחד, שפתח לעבר המחבלים באש, מנעה פיגוע חמור. מולנו, מצביע פרייבך, ממוקמות עמדות שיגור רקטות. מבחינת תושבי נחל־עוז, גם הן חלק מהשגרה.
פרייבך, נשוי ואב לחמישה, נולד בנחל־עוז לפני 52 שנה. אמו הגיעה לכאן עוד ב־1958. "כששירתי בחיל האוויר, עליתי פעם על טרמפ מאשדוד כדי להגיע הביתה. הבחור שאסף אותי אמר שהוא מגיע לנצרים. וידאתי שהוא לא נוסע ישר דרומה דרך הרצועה, אלא ממשיך לכאן. אנחנו מגיעים לצומת יד־מרדכי, והבחור אומר לי: 'שמע, אני ממש ממהר, אני נכנס לרצועה'. ירדתי בצומת שג'אעייה, הכנסתי כדור לקנה והלכתי ברגל לכיוון המחסום. החיילים שם לא הבינו מה עושה חייל בתוך הרצועה. אמרתי להם שייתנו לי לעבור, אני בדיוק חוזר הביתה, לנחל־עוז".
גם פרייבך מתאר שנים ארוכות של יחסים נורמליים ופוריים עם השכנים. "את האופניים לבר־מצווה קנו לי בעזה. היינו עולים על כביש 25 וממשיכים עד הים, היה שם חוף בין הבתים הערביים, מקום משגע עם פסיפס מדהים.
"כשאני מסתכל על הרצועה היום, אני לא רואה אויבים שיורים עליי בלי הפסקה; אני רואה מיליון בני אדם מסכנים. שלחו לי משם סרטון לאחרונה – הבתים לא מטויחים, הכול מלא הריסות, אנשים מתניידים על חמור ועגלה, מוכרים שום דבר ברחובות. אין להם עתיד. גם מי שמצליח למצוא עבודה מקבל 25 שקלים ליום. זה זוועה".
יענקל'ה כהן: "חינכו אותנו לשוויון; כשקיבלנו לחתונה כיסא נדנדה, החברים בקיבוץ אמרו שזה יותר מדי – 'תחזירו אותו וקחו כיסא נוח פשוט יותר'. אם מישהו קיבל רדיו, בכל חודש היו מעבירים אותו לחדר אחר. אחד החברים קיבל פעם פטיפון, כי הוא מת על מוזיקה. הוא החביא את הפטיפון בארון, וכשהדבר התגלה הוא נענש"
איך היית רוצה לראות את הסיפור הזה נגמר?
"אם בעבר הייתי נאיבי וחשבתי שנעשה איתם שלום, היום אני לא מאמין שזה יקרה", הוא אומר בכנות. "השדות שאת רואה פה נשרפים שוב ושוב מבלונים ועפיפונים. בתקופת הבלונים הם היו שולחים אלף כאלה, והיו לנו חמישים שרפות ביום. בשנה שעברה לא היו, אבל לדעתי בשנה הקרובה שוב יהיו. כבר מצאנו שני עפיפונים בשטח.
"המתיחות הזו תישאר עד שישתנה האינטרס של שני הצדדים. אני כבר לא חולם שהכביש ייפתח מחדש ונחזור למה שהיה פעם. אבל אני כן רוצה שיהיה פה שקט. אני מעסיק קבלן, ואני מבקש ממנו להביא לי פועלים עזתים לעבודה. אני רוצה לתת להם את הכסף שלי, שיחזרו איתו לרצועה ויעשו טוב".
פרייבך אוהב לצטט מנאומו של משה דיין את המשפט על קבוצת הנערים שנושאת על כתפיה את משקלם של שערי עזה. "כך זה מאז ועד היום. אני דואג ומוודא מדי יום שאנחנו עושים חקלאות עד המטר האחרון, עד המכשול. אני קורא לזה חקלאות ביטחונית. אם לא ניסע על הטרקטורים שלנו ונעבד את השדות, מיד ישתלטו על השטח רועים בדואים, והצבא יסיג את הגבול עוד ועוד. אנחנו למעשה מציירים את גבולות המדינה ושומרים עליהם".
לא מתרחבים, מתחברים
אנחנו ממשיכים לשדות הגזר ותפוחי האדמה, מצפון לקיבוץ. פרייבך שולף כמה גזרים מהאדמה ומתנצל: "לא אתן לך לטעום, זה רוסס רק ביום שישי שעבר". השנה, בשל המלחמה באוקראינה, גידולי החיטה התגלו כמשתלמים ביותר. "מדינת ישראל מייצרת רק 30 אחוז מהתצרוכת שלה. אנחנו לא מייצאים כלום".
הגידולים של הקיבוץ משתרעים על פני 10,000 דונם – שטח לא גדול במיוחד, במושגי החקלאות של ימינו. פרייבך מתאונן על קשיי הפרנסה בענף: "על קילו תפוחי אדמה שאת קונה בסופר בחמישה שקלים, אנחנו מקבלים 75 או 80 אגורות. על גזר אני מקבל 60 אגורות לקילו, את קונה אותו בארבעה שקלים. יש לנו 230 דונם שום, והשנה אין לי מה לעשות איתו בגלל הרפורמה החקלאית שביטלה את המכס על היבוא. מצד אחד זה מקדם תחרות ומוריד את המחיר לצרכן, ואני בעד, אבל החלק השני של הרפורמה, שהיה אמור לכלול תמריצים לחקלאי הישראלי כדי שיוכל להתחרות במגדלים מחו"ל, לא הושלם. במקום לעשות את זה בהדרגה, הורידו ביום אחד את המכסים לאפס, ולא פיצו את החקלאים. עכשיו לא תראי בשוק שום מתוצרת הארץ. ננסה למזער נזקים ולשווק את מה שגידלנו, אבל המחירים שנקבל יהיו על הפנים, ונפסיד פה כמה מיליונים טובים. בתור יישוב שנסמך אך ורק על חקלאות, יש לי אחריות על 450 איש שעומדים להיפגע".
למרות המתיחות הביטחונית וחוסר היציבות הכלכלית, בנחל־עוז נמשכת ההתאוששות הדמוגרפית. לאחרונה נחנכו כאן יחידות דיור חדשות, מספר פרייבך, והיום יש בקיבוץ 180 חברים. "זו לא 'הרחבה', כל מי שמגיע הופך לחבר". בנים ממשיכים? "זו סוגיה כואבת בתנועה הקיבוצית כולה. אבל גם אם הציונות נמצאת פחות בדם של הדור שמגיע אלינו מבחוץ, הוא מבין את המשמעות של החיים פה. מעבר לכך, אנחנו חזקים מאוד בתרבות וקהילתיות, ומי שנכנס בשער הצהוב הזה לא יכול לצאת. יש פה דבק של יחד, יש אשכנזים וספרדים, ויש גם אנשים שבאים מבתים דתיים".
אין בית כנסת בנחל־עוז. הקיבוץ לא מתנגד לכך אידיאולוגית, אבל גם לא מוכן להקצות שטח ותקציב. מי שרוצה הולך לקיבוצים השכנים, סעד ועלומים. "אני עליתי לתורה בבית הכנסת בעלומים, וכך גם הילדים שלי", אומר פרייבך. "היה לנחל־עוז שטח חקלאי ממש מתחת לבית הכנסת, וכשביקשו מאיתנו לא לעבוד שם בשבת, כיבדנו את זה. לימים החלפנו איתם שטחים. אגב, איש המים שלי לא נמצא בימים הקרובים, והבוקר קיבלתי טלפון מהמקביל שלו בעלומים: 'אם אתה צריך משהו, רק תגיד'".
היה לכם קשר עם יישובי גוש קטיף?
"לא ממש. גם לא עליתי על הגגות כשפינו אותם. זה כאב לי מאוד, לא היו צריכים לעשות את זה ככה. האם היה נכון בכלל לפנות? זו שאלה קשה שאני לא יודע לענות עליה".
גם לא היום, כשאתה סובל מנחת זרועו של חמאס?
"גם כשהיינו בפנים ישראל סבלה. ירו משם, שיגרו אר־פי־ג'י על אוטובוס של ילדים".
אבל כמו שאמרת, אתם מעבדים עד המטר האחרון כדי לשמור על גבולות המדינה. גם אנשי גוש קטיף האמינו ברעיון הזה בדיוק.
"האידיאולוגיה זהה – התיישבות, ציונות ובניית הארץ – אבל היה לי קשה לראות איך חיילים רבים כל כך נדרשים ללוות את תושבי נצרים כשהם הולכים לים".
וההתיישבות שם לא הביאה לכם ביטחון?
"נכון שאחרי הפינוי הירי התגבר, אין ספק. אבל האם היישובים שם היו חומת המגן, ובזכותם הרקטות לא הגיעו לפה? התשובה היא לא. מצד שני, האם היו צריכים לעשות ככה התנתקות? גם זה לא".
זמן לא רב לאחר הביקור שלי בנחל־עוז יפקוד את האזור עוד "סבב" שיכלול שיגור רקטות מרצועת עזה. "לצערי זה עניין של שגרה, כשהיה צבע אדום נכנסנו למרחב המוגן ובכך זה נגמר", אומר פרייבך כשאני מתקשרת אליו לשאול איך עברו בקיבוץ את הימים הראשונים של פסח. "יצאנו אחר כך לשדות, עייפים אחרי לילה של ריצה לממ"ד, אבל זה לא משהו שאנחנו לא רגילים אליו".
כשאני שואלת את יענקל'ה כהן האם האמירות של משה דיין על עזה ועל האויב היושב שם תקפות גם היום, הוא משיב: "כל אמירה נכונה לתקופה שלה, וקשה לעשות השוואות, אבל האמת היא ששום דבר לא השתנה".
ובמבט של עשרים שנה קדימה, אתה חושב שמשהו בכל זאת ישתנה?
"קשה לחזות את העתיד. אנחנו לא יודעים אפילו איך ייגמר השבר הפנימי בעמנו, אז על אחת כמה וכמה שקשה לדעת מה יקרה עם השכנים. אני רק יכול להאמין שיום אחד, בצורה זו או אחרת, ייפתחו מחדש הגבולות".
והציונות של נחל־עוז תהיה גם נחלתו של הדור הבא?
"נחלתם של המתנחלים", הוא משיב, ועל פניו ניכרת דאגה. "יש לי חשש כזה. אצלם היא קיימת, צריך לומר זאת בפה מלא, ודווקא החבר'ה החילונים הולכים ומאבדים תקווה.
"בנינו כאן דבר חשוב מאוד, הן מבחינה ציונית והן מבחינה חקלאית. באנו למדבר והפרחנו אותו, הגנו על הגבול בדמנו, במלוא מובן המילה. היום אנחנו רואים שיש זליגה החוצה אל מעבר לים, ומדברים על זה בקלות. לכל אחד מאיתנו הייתה הזדמנות לצאת מהארץ, ולא עשינו את זה. לכל אורך הדרך האמנו שאנחנו ממלאים תפקיד חשוב בקיומה של המדינה".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
