להיות ישראלי זה לפתוח שיחה באקראי ובכמה דקות של סמול טוק לקלף את כל השכבות; להצליח לראות, על אף חילוקי הדעות, את האדם שמולך באשר הוא אדם; ובכל פעם מחדש לגלות איך השיר היפה של רחל חלפי לא מפסיק להיות נכון: "אני עדיין מתקשה לעכל / שמאחורי כל חלון מואר / מסתתר סיפור חיים / לא פחות עמוק / משלי".
סליחה על הפומפוזיות אבל אין לנו ארץ אחרת, ואין לנו דרך אחרת לשרוד פה יחד – אלא אם כן ניכנס למכונית, מטפורית או לא, ונפגוש זה את זה. אנחנו פה כבר 75 שנה אומנם, אבל המסע הזה רק התחיל.
שדות נגב
עידן גולן, שרשרת
לצד הכביש במושב שרשרת יש קבוצת חממות. אנחנו פוגשים שם את עידן, עובד עם כלי עבודה כלשהו, אולי מפתח שוודי.
מה אתה מגדל בחממות?
"פלפל, גמבה, עגבניות שרי. אגלה לכם סוד? יש לי רעיון – אולי לא באתם לפה סתם – אני חושב שהוא אחד המטורפים, ואני לא יודע איך לצאת איתו".
נו, סקרנת, מה הרעיון?
"אנרגיה חלופית שאם היא תתפוס, זה יחליף את כל שאר פתרונות האנרגיה. הכול יעוף לצד".
מה זה אומר?
"אני מתעסק במים, ועם הרעיון הזה אני יכול לייצר כל כמות של אנרגיה בלי הגבלה".
ממה? ממים?
"ממים, כן".
אז יש לך רעיון לייצור אנרגיה חלופית עם מים, ואתה לא יכול לגלות יותר כי אתה לא רוצה שיגנבו לך את הרעיון, ואולי מישהו יקרא את הכתבה הזו ויגיד "עידן גולן, אני בא לדבר איתך".
"חד־משמעית אני אומר: כשהפתרון הזה יבוא לעולם – כל החלופות היפות שיש היום יהיו פאסה".
אתה מתכוון, אחרי שהחלופה של גולן עידן תתפוס.
"ודאי!"
איזה בילד אפ.
"אני כבר שנה יושב על הרעיון, הבעיה הגדולה שלי היא איך לצאת נכון ולא ליפול בפח עם איזה נוכל".
ומאיפה הידע שלך בעצם?
"אני מאוד אוהב לקרוא ולחקור. אני קורא המון על מים, על חשמל, על טבע בכלל. אתן לך דוגמה. יש לי עוד רעיון לא קטן. אשאל אותך שאלה נראה אם תדעי את התשובה".
כנראה לא, אבל בוא ננסה.
"אם אני לוקח בקבוק מים ואני מקפיא אותו. מה קורה לבקבוק? המים קופאים. ומה קורה אם הבקבוק מלא?"
הוא יתפוצץ מתישהו.
"יפה, אז אם אני עובד על המים ומביא בקבוק יצוק טוב, ממלא עד הסוף מים, מכניס אותו למקפיא, מה יקרה למים?"
המים יקפאו…
"איך יקפאו? צריך מרחב התרחבות ואין לו מקום. אז מה יקרה למים? שאלה!"
אז אתה אוהב פיזיקה.
"מאוד. קורא הכול מכול כול".
אין לך השכלה אקדמית, נכון? אבל אתה יושב ולומד.
"סיימתי 12 שנות לימוד ולא המשכתי מעבר לזה, אבל אני מאוד אוהב ללמוד. פעם באנציקלופדיות, היום דרך האינטרנט. מה שבא לי להוציא, אני מדפדף ומסתכל. מאיזה עיתון את?"
מקור ראשון.
"מה זה?"
"הארץ" של הימנים.
"אה. תשמעי, לגבי מה שקורה עכשיו, כשכל צד חושב שהוא צודק ורק הוא צודק – מאבדים שליטה ככה, כשרק אני צודק אז אין דיבור ואין שיח. אם הימין חושב שרק הוא צודק הוא עומד על שלו ואם השמאל חושב שבלי דת ובלי מדינה יהיה בסדר, ועומד על שלו – אנחנו מאבדים את עצמנו. אני לא מצדיק אף צד".
מישל אלקסלסי,
עלומים
ליד הכניסה לקיבוץ עלומים אנחנו פוגשים את מישל, בן 56 משדרות, נשוי פלוס שניים. מלבד גיחה קצרה לנתיבות, הוא נולד בשדרות וחי בה רוב חייו. הוא מגיח מולנו על אופניים חשמליים, ומספר לנו שהוא בדרך לאנדרטת "חץ שחור".
מה אתה עושה שם?
"חבר שלי שם. אנחנו יושבים, אוכלים, מדברים, מוזיקה. זה פארק נופש. עד יום ראשון אני לא עובד, אז אני הולך לכייף".
במה אתה עובד?
"שיפוצים. קשה, כי אין כל הזמן עבודה, אבל ברוך השם מסתדרים. יש תקופות שיש יותר, יש תקופות שיש פחות".
וכשאין עבודה – אתה מצליח לנוח?
"יש דאגות, ברור, בן אדם דואג. מה נאכל, מה נשתה, מה נשלם, מה זה. אדם תמיד דואג. כל חייו. מעולם לא הייתי עשיר אז אני לא יודע איך זה, אבל אני יודע שהאדם דואג".
נראה לי שגם העשירים דואגים.
"שאלתי פעם מישהו והוא אמר לי: בצרה הזאת כולנו אותו הדבר, כולנו בני אדם וכולנו דואגים, כל אחד בדרגתו. העשיר דואג בצורה אחרת ואנחנו דואגים ברמה שאנחנו רגילים לדאוג, אבל דאגות תמיד יש לאדם. למה? I don’t know".
אז איך מנצחים את השיטה?
"אם הייתי יודע הייתי מגלה לך. אני מנסה להוריד את הצער הזה, את המחשבות. זה כאילו חלק זר בתוך הגוף. ואתה לא אדם מסכן, עובד, מרוויח, חי, הכול בסדר. ובכל זאת יש לאדם דאגות".
עוד לא פיצחנו.
"אולי אתה פיצחת", הוא פונה לצלם אריק סולטן. "אני? איפה? תראה, אפילו עכשיו אני דואג", עונה לו סולטן.
אלקסלסי ממשיך: "לפעמים גם כשאתה לבד באות המחשבות. אולי אנחנו בנויים ככה, אלוהים ברא אותנו ככה. בכל מקרה צריך ללמוד לעצור, לפנק את הגוף, אחרת אי אפשר להמשיך, צריך ליהנות מהחיים. המטרה העיקרית היא להוריד לחצים. את יושבת, נרגעת, קצת מוזיקה, עושה דברים שאת אוהבת לעשות, את מרגישה על הסוס, טוב לך.
"מניסיון אני אומר לך, אני כל הזמן עושה את זה. עוצר לפעמים את העבודה, מרים דגל אדום: ביי, שלום, נדבר בשבוע הבא. יש לי תענוגות, לא רק עבודה. זה מתדלק את האדם. חייבים לעצור. אחרת אני לא רוצה את החיים האלו. עצור. סטופ".
באר־שבע
נאור אטיאס, שוק באר־שבע
בשוק תופסת את עינינו אישה מבוגרת, מרשימה. היא כבר שלושים שנה מורה, הבדואית הראשונה שהוציאה רישיון נהיגה, אבל לאחר מסכת חיזורים עיקשת אנחנו מכבדים את בקשתה ומניחים לה לנפשה. אחד המוכרים, בחור בדואי שלמד אצל הגברת, נחלץ לעזרתנו ומוביל אותנו אל החנות של נאור.
ככה אנחנו מגיעים לחנות הבשר שלו בערב חג, כשהעבודה רבה ובעל הבית עסוק מאוד. תוך כדי חיתוך הבשר לבקשת הלקוחות, הוא עונה על השאלות בחיוך רחב.
אתה באר־שבעי במקור?
"כן, נולדתי פה ואני גר פה. נשוי טרי. יש לי רשת עם שלושה סניפים, ויש לי גם מפעל בשר".
בגיל 29 כל זה? ספר לי מה הסוד!
"מועדון חמש בבוקר. את מכירה?"
מכירה מהמיטה, נקרא לזה. אומרים שאתם אנשים מוצלחים יותר מאנשים תבוסתניים כמוני שישנים בשעה כזו. זה נכון?
"אני לא יודע, אני כל החיים ככה, מאז שאני מכיר את עצמי".
מתעורר בחמש בבוקר.
"אפילו לפני. ארבע וארבעים".
ואז מה?
"מקלחת, צחצוח שיניים, שותה קפה ויוצאים לעבוד. רוצים להצליח. להביא כסף".
מאיזה גיל אתה עובד?
"סיימתי צבא ואז היה לי איזה רעיון. עשיתי דמו למכשיר להחלקת שיער ביתית, וניסיתי למכור מחליק שער לקנדים, העם עם השיער הכי דליל וחלק שיש".
מצחיק. תן טיפ לאנשים שקשה להם לקום בחמש בבוקר.
"טיפ? לא לחשוב. לעמוד. לא לחכות".
אז אם אקום בחמש בבוקר אהיה יותר מוצלחת?
"קודם כול נפשית, קמת וניצחת. התחלת את היום בניצחון".
אשכרה, נכון.
"זה כבר אנרגיה אחרת. ואז כשאת קמה ומסתכלת מסביב, נגיד ברמזור: את רואה חבר'ה בסטלה פיצוצים מהלילה, ואת ככה עם הריח הטוב של המקלחת. את מנצחת. כבר את מנצחת".
מהרגע הראשון אתה מנצח, אהבתי, אבל וואלק קשה לי.
"לא לחשוב! לא לחשוב! זה יותר פשוט ממה שחושבים. אני אומר: עומק זה קללה".
עדן גיל, צומת דוד טוביהו – המשחררים, באר־שבע
איזו כריזמה! בן כמה אתה?
"26. אני עושה תואר בחינוך ובמתמטיקה באוניברסיטת בן־גוריון, ואני אוהב ג'אגלינג. עושה את זה הרבה שנים. משלם מזה שכר דירה ואוכל".
וזה אפשרי?
"צריך לעבוד קשה. גם כשחם, גם כשגשם. בכל יום חמישי ארבע שעות לפחות".
ומצליח להתקיים מזה?
"יש לי גם שתי מלגות, אבל בגדול כן, זה מגיע לאלפיים שקל בחודש. פחות או יותר, אל תתפסי אותי על המילה. את יודעת, זה לא משכורת, זה תלוי כמה שמים בכובע".
מה התגובות?
"הרבה חיוכים. ילדים מנופפים עם הידיים. אני משמח אנשים וגם זה כיף, מביא אנרגיה חיובית".
לשמח אנשים זה דבר גדול.
"אין ספק. נקודה של אנרגיה בשבוע".
אז זה לא "איזה באסה, אני הולך לעבודה"?
"לא פשוט לצאת ולעמוד הרבה שעות, זה פיזי, עבודה בקצב גבוה. אני מזיע גם בחורף וגם בקיץ. קשה להתניע ולצאת מהבית, אבל ברגע שאני פה – כבר לא קשה".
ומה התוכניות לעתיד?
"ללמד מתמטיקה בתיכון, להתקדם שם אולי, נראה לאן זה יגיע, אבל זה הכיוון. בדרך כלל אני שם", הוא מצביע על הצד השני של הכביש בצומת הנגדי, שם התנועה ערה יותר, מנסה לתפוס את העיניים של הקבצן ממול, לראות אם סיים את המשמרת שלו והוא יוכל לתפוס את מקומו.
יש פוליטיקה של הצומת, אני מבינה.
"זה גלעד, בחור חמוד, עומד פה בכל יום הרבה שעות. אנחנו מכירים כבר כי אני יותר משנה פה".
כשהגעת הוא העביר מסר של "זוז לי מהטריטוריה"?
"זה עדיין ככה, אבל 'טריטוריה' זאת מילה חריפה קצת. הוא מסמן לי ביד כשהוא מסיים, ואז אני יודע לעבור למקום שיש בו מכוניות באמת. לא אכנס לו לעבודה שלו".
יש מריבות לפעמים בכביש?
"אני לא נכנס לזה, אבל יש, בטוח. נראה שהוא רק סופר את המטבעות, אז נישאר פה בינתיים".
מה הסכום הכי גבוה שנתנו לך?
"מאה שקל".
ואם מישהו יביא לך עשר אגורות אתה תיעלב?
"תלוי מה הגישה שלו. אם בחיוך אז לא. אם הוא יזרוק את זה לא יפה, לא אקח. יצא לי לא לקחת".
מה הממוצע?
"2־3 שקלים לרכב. בדרך כלל אני יודע אם ייתנו או לא. אני מרגיש מי איתי".
הוא מתזמן את העבודה: יש לו בסך הכול דקה ועשרים שניות לתת שואו ולאסוף את הכסף. בהתחלה הוא רץ ונעמד על ארגז תנובה ירוק. מלהטט בידיו. אחר כך מחזיר את הארגז הירוק למדרכה ולוקח את הכובע. נותרו לו 20 שניות לאסוף את המזומנים.
"חלש עכשיו", הוא אומר.
ומה אמא ואבא אומרים?
"הם משועשעים. בהתחלה דאגו וביקשו שאשמור על עצמי, אבל התרגלו".
נווה מדבר
ליאור קדוש, דימונה
בכניסה לדימונה ליאור, בן ארבעים מאילת, יושב ליד האופנוע שלו ונח. ידיו מכוסות קעקועים, כיאה לאופנוען.
האופנוע זה משבר גיל הארבעים, או לא קשור?
"לא. אני כבר עשרים שנה על האופנוע".
משפחה?
"רווק. יש לי כלבה".
זו נקודה רגישה?
"לא, זה בסדר, הכול טוב".
ומה אתה עושה בחיים?
"מוביל את המלח של ים המלח מהמפעלים".
ובזמן החופשי שלך אתה נוסע על אופנוע, לא מספיק לך הכביש?
"לא מספיק", הוא צוחק ומסביר: "נסעתי עכשיו לסידורים באשדוד ואני חוזר לאילת".
זה לא מסוכן? היו לך חוויות של "כמעט"?
"לא כמעט, הייתי משותק שלוש שנים על כיסא גלגלים".
וואי, ספר לי על התאונה הזאת.
"זה קרה בים המלח. באתי לעשות 'השכבה', ובדיוק כשהייתי באמצע הסיבוב ראיתי רכב שנוסע על איזה שישים קמ"ש אז חתכתי שמאלה למעקה הבטיחות. זה חתך לי את כל הבטן. זה היה בגיל 25, הייתי מורדם שמונה חודשים. כל החיים שלי הלכו".
ואז אתה מתעורר מהתרדמת. מה אתה זוכר מהנקודה הזאת?
"טיפול נמרץ זה הדבר הכי קשה בעולם. אתה מגיע למצב שמטפלים בך בהכול. מקלחים, מחתלים אותך".
אתה סיעודי בגיל 25.
"זה חוסר אונים מטורף. זה הדבר הכי מפחיד בעולם".
זה הגיל שבו אתה כול יכול.
"את מכירה את הסרט 'קליק'? את חייבת לראות. זה כאילו אלוהים עשה לך פאוז עם השלט, והחיים שלך נעצרו לשלוש שנים. אחר כך טרפתי את העולם".
החברים היו איתך? איך זה היה?
"רק המשפחה נשארה. חברים – מתי שטוב באים, מתי שרע הולכים".
ובכל זאת חזרת לאופנוע. אין לך טראומה?
"עליתי על האופנוע שוב רק אחרי שמונה שנים. ונפצעתי עוד, יש לי תשע נשמות, כל החיים שלי פציעות".
כמה נשמות נשארו לך?
"שתיים. בזבזתי כבר לא מעט".
תיזהר כפרה, יש לך עוד ארבעים־חמישים שנה לחיות.
"אין לי טראומות או פחדים. אני בן אדם חזק. אחר כך עוד קניתי שתי משאיות, טריילרים עם מנוף. הייתי מטפס על קונטיינרים, בלי טחול, בלי כליה, חצי כבד. עשיתי כל מה שאני יכול".
וואי וואי, איך נפלנו עליך, איזה סיפור.
"האמת שרציתי להירשם לתוכנית הזאת של נסלי ברדה, של סיפורי ניסים".
אתה מרגיש נס? מתהלך בעולם בידיעה שאתה נס?
"בטח. אני מתהלך כמו טווס. ניצחתי. ניצחתי הכול. היום אני חי עם הכלבה שלי, יש לי חברים, יש לי בת זוג, אני נוהג במשאית הכי גדולה בארץ – שני טריילרים מחוברים כמו ב'מהיר ועצבני', שלושים מטר אורך. רק בערבה מותר לנסוע על זה. תראי, הייתי במצב שכל הרופאים אמרו לי שאני לא אלך, כבר קניתי כיסא גלגלים ב־25 אלף שקל, ופשוט ניצחתי את כולם. לא יכולתי להזיז את הרגליים, עשיתי פיזיותרפיה, ולפסיכולוגית שהייתה רודפת אחריי כדי שאדבר איתה אמרתי: 'כל עוד הראש שלי בריא אני ארפא את עצמי, תרפי ממני, מתי שאני אצטרך אבוא אליך'.
"וזה מה שקרה. אחרי שלוש שנים קרסתי נפשית, אבל הלכתי. ברגע שהגעתי הביתה קרסתי. הרגשתי את הנכות שלי. לא יכולתי להתקלח לבד. בבית החולים הייתי לוקח כיסא גלגלים ומתקלח לבד, אבל בבית אתה לא יכול לעשות הכול לבד, ואז הייתי צריך את הפסיכולוגית. התחלתי ללכת עם קביים. בהתחלה לא הייתי יוצא מהבית. הייתי תקוע בקומה שנייה. אבל לאט־לאט קמתי על הרגליים וניצחתי את כולם. המנתח שלי בכה כשראה אותי הולך. הוא רצה לכרות לי את הרגל. בטיפול נמרץ אבא שלי אמר לו שלא יכרות, שמקסימום אהיה נכה, ובגיל 28 חזרתי ללכת".
זה סיפור מדהים.
"עוד לא שמעת כלום. בשביל הסיפור שלי צריך לפחות שעתיים. העמסתי עצי דקל בתל־אביב, ועץ דקל פשוט מחץ אותי".
ואיבדת "חיים" במשחק?
"הייתי מורדם שוב, הפעם ארבעה חודשים בסורוקה".
מעניין מה הסיפור שלך עם הרדמות וריפוי עצמי.
"נכון, זה מטורף".
עלי אל־הוואשלה, קסר א־סיר
בית הקפה המקומי בקסר א־סיר: תמחקו מהראש כל מה שעולה לכם לראש כשאומרים לכם בית קפה. טפט מתקלף מכסה את הקירות. נרגילות שעונות על הקיר. בחדר הפנימי מסך טלוויזיה גדול וכיסאות גיימרים. את התקרה מכסה טפט נוסף, פסים בצבעי כחול ואדום. מסביב, בחוץ, שממה ושום דבר. מדי פעם שריקת משאית נשמעת מכביש 25. עלי, בן 28, נענה לבקשתנו להתראיין, ולאט־לאט מתגלה סיפור שובר לב.
מה אתה עושה, עלי?
"אני תייר, אין לי מה לעשות".
מה זה אומר?
"אני מטייל, לא עובד. אחרי שהשתחררתי מהצבא…"
אה, היית בצבא.
"בטח הייתי בצבא! הייתי בנחל עוז, זאת הגזרה שהייתי בה. שירתי שם שלוש שנים. נפצעתי. בסוף הצבא זורק אותנו לכלבים. יש פה מלא אנשים ששירתו בצבא".
נפצעת?
"משרד הביטחון אמר בסופו של דבר שאני עבריין".
למה?
"אתה הולך לקבל עבודה, אומרים לך תשאיר מספר טלפון, ואז חוסמים אותך ואומרים: לך למשטרה. המודיעין אומרים לך חביבי, תעבוד איתנו ונבטל את החסימה הזאת".
יעני תהיה משת"פ עם המשטרה.
"תהיה משת"פ. כבר נמאס לנו מהדבר הזה. אתה הולך להתפרנס ולהשתקם בסופו של דבר. המשטרה בדימונה אומרת תעבוד איתי, תביא לי אנשים. למה זאת העבודה שלי לעשות את זה?"
אז אתה מעדיף ככה.
"מעדיף לחיות ככה, לא חייב למדינה. את החובות שלי אני לא משלם".
מה, חשמל, מים?
"אין לי חשמל, אין לי מים. ארנונה בקושי יש לנו. אני אקח אתכם לבית שלי, אתם תשאלו ממה אתה חי. הבית שלי, אתה לא יכול לשקם אותו. לא יכול להגדיל".
כי אז יהרסו.
"רוצים להחזיר אותך חמישים שנה אחורה, ואומרים לך הבאנו התקדמות לבדואים ודברים כאלו".
מה הפתרון?
"אני לא רואה שמש. לא יודע מה הפתרון למדינה הזו. וואלה אנחנו לא יודעים. אנשים כבר מיואשים. איזה ילד תגיד לו יהיה כפר פה, הוא יגיד לך שמעתי את הסיפור הזה".
אם עשית צבא – למה המדינה אומרת שאתה עבריין?
"אחרי הצבא עבדתי בקו התפר בתור מאבטח. עבדתי בחברה שהבעלים שלה ערבי מהצפון. החתימו אותי על נשק. לקחתי את הנשק והשארתי אותו בבית. יום אחד היה חיפוש שגרתי של מג"ב. תפסו את הנשק, אמרו לי הנשק גנוב".
נשק שהיית חתום עליו מחברת האבטחה.
"כן. מתקשרים לבעלים, הבן אדם לא עונה. עצרו אותי. ראו שיש חלקים בנשק – אחד לא שייך לשני. הגעתי למשפט ומהמשפט שחררו אותי".
הבינו בסופו של דבר שזו לא הייתה אשמתך, ועדיין נשאר התיק הפלילי?
"השתקמתי בסביון אצל פסיכולוג כי היה לי הלם קרב. הייתה חדירת מחבלים, לא רק אני הייתי בהלם, היו עוד, אבל אני גם נפצעתי בראש מאחורה וגם באוזן מרסיס".
אז יש לנו פה בוגר צה"ל, פצוע, הלום קרב.
"כשהלכתי למשרד הביטחון וסיפרתי להם את הסיפור למה אני חייב להשתקם, הוועדות אמרו נחזור אליך. ישבו שני אנשים בשולחן עגול ואמרו לי – 'אתם כולכם עבריינים. אתם החברה הכי גרועה שיש'".
לא הבנתי, ככה אמרו לך בוועדה של משרד הביטחון?
"כן, לא יודע מה זה היה, אחד ככה התנפל עליי. אמרתי לו תקשיב, אתה לא עושה לי טובות".
זה סיפור עצוב.
"עברנו את זה".
אתה פגוע מהמדינה, כועס?
"אני כבר אדיש, יש לי אחים שרצו להתגייס לצבא, אמרתי להם להתגייס. אח אחד הלך, התגייס, כנראה לא עבר בקרבי, לא יודע מה היה לו. לקחו אותו לאיזה בסיס בתור מנקה".
למה בכל זאת המלצת לאחים שלך להתגייס? זה מעניין אותי.
"אמרתי, אם ילך טוב יהיה לו עתיד טוב. בצבא יש עתיד טוב. מלמדים אנשים, אתה לומד, חי טוב, יש לך את כל האופציות. אחר כך יכול ללכת לעבוד כמאבטח. לי לא עבד, אבל אולי לאחרים כן ילך טוב".
אתה לא אנטי?
"הסיפור הזה כבר נגמר, כבר נמחק. יש אנשים שאמרו לי לך תוציא את הניירת, לך לעו"ד, אבל מאיפה אני אביא את הכסף?"
צומת הערבה
יצחק ודובי אפל, צומת הערבה
יצחק, בן 38 מירוחם, עומד ביציאה לנחל תמר לצד דובי בן התשע: אב ובנו מהמגזר החרדי מטיילים על רקע החולות הצהובים. אני מרגישה שיצחק לא חש בנוח לדבר עם אישה: הוא לא מישיר אליי מבט, אבל הוא אדיב. נעים הליכות.
אתם מטיילים הרבה?
"לא, לא הרבה. היה לו קשה ללכת לבית ספר, אז עשינו מבצע: אם הוא הולך בשמחה, אני לוקח אותו ליום כיף".
מקובל אצלכם ללכת ככה לטייל?
"זה קורה, אבל לא כשלומדים. היום א' בניסן אז זה אפשרי".
כמה ילדים יש לך?
"12".
יש בירוחם קהילה ליטאית גדולה?
"יש כל מיני קבוצות, גם ליטאים".
איך הגעת לירוחם?
"אני במקור מזיכרון־יעקב. זה לא היה בתכנון, אבל הגענו דרך חבר. תכננו לבוא לזמן קצר רק עד שתסתיים הבנייה של הדירה שקנינו בקריית־ספר, אבל היה נחמד ובסוף נשארנו".
איך החיים בירוחם?
"יש קהילה, יש חברים שזורמים עם אותו הלך מחשבה. ההורים רחוקים, אז אנחנו מתנהלים יותר כמו משפחה. תומכים זה בזה".
טוב שכן קרוב מאח רחוק. ואיך זה לגדל 12 ילדים?
"אנשים לא יודעים כמה זה כיף כי הם לא מתנסים בזה".
התנסיתי בשלושה וזה קשה.
"שלושה יותר קשה מ־12. הילדים הגדולים עם הקטנים. את לא צריכה להיות בשטח. הם ביחד, משחקים ביחד. האח הגדול הולך למכולת, ההוא לוקח את הקטן לגן. זה לא שאנחנו לא אחראים, ברור שאחראים, אבל לכל אחד יש משימה, והנה, אתם רואים שלקחתי היום רק ילד אחד לטיול".
מאוד מרשים שבמשפחה כל כך גדולה אתה מצליח לתת יחס אישי.
"הפוך, הם מקבלים צומי זה מזה. הם יודעים שהם לא אמורים לקבל שליש מהזמן שלך. מספיק שאני לוקח מישהו לסופר, ואני נותן תשומת לב. השם עוזר. אם השם נותן, אז השם נותן גם כוח".
ומה טווח הגילאים?
"הגדול בן 16 והקטן נולד לפני חודש".
מזל טוב! ומה אתה עושה?
"אני אברך".
ואשתך?
"מורה בבית ספר".
אני חייבת להבין – איך חיים ממשכורת של מורה ומגדלים 12 ילדים?
"אין לי רכב, ואנחנו מחפשים את המינימום. מי שרגיל לאכול רק ירקות, ופתאום יביאו לו בשר – זו תהיה שמחה גדולה עבורו. מי שאוכל בשר בכל יום לא נהנה מהבשר, אצלו צריך מסעדה יוקרתית כדי ליהנות. אצלנו ברמה הנמוכה של החיים, או איך שתקראו לזה, הכיף הוא בשבת. הפינוקים שיש אצלנו בשבת, זאת ההנאה שלנו. אנחנו נהנים אותו הדבר, רק שאתם התרגלתם למשהו אחד וכדי ליהנות צריך משהו מעליו; אצלנו זה קצת אחרת".
סף הריגוש שונה וכל אחד נהנה לפי ההרגל שלו.
"בי־דיוק!"
תמר מאירי וסימה שוורץ, צומת הערבה
תלוי מאיזה כיוון, מירושלים זה שמאלה. ספרו לי על עצמכן.
סימה: "היום אני פנסיונרית, מדריכה במרכז המבקרים שיש לנו בים המלח. לפני זה הייתי מנהלת מחלקת התרבות של המועצה. שתינו היינו מורות".
תמר: "אני הייתי רכזת מחשבים בבית הספר האזורי הרבה שנים".
ולמה אתן כאן?
תמר: "אנחנו מודאגות ממה שהולך לקרות במדינה".
סימה: "ממה שכבר קורה".
ממה אתן מודאגות?
תמר: "קודם כול מהנושא הזה של הפיכת המדינה למשטר דיקטטורי".
אתן חושבות שלשם זה הולך?
סימה: "אני יותר מודאגת מהסיפור של מלחמת האחים".
תמר: "זה לא ההיבט של הדיקטטורה, שינוי היכולת של הממשלה להחליט דברים בשבילי בלי שתהיה לי אפשרות להגיד משהו. סימה הזכירה לי את הנושא של הדרת נשים. רואים את הרכב האוכלוסייה בכנסת ומבינים לאן זה הולך. מה שהכי חורה לי זה האנשים שמרכיבים את הממשלה. יש שם אנשים פורעי חוק…"
סימה: "לי הכי חורה השיח, הדוגמה שבאה מלמעלה לעם. חוסר הכבוד, האלימות המילולית. הדעה של העולם היום השתנתה עלינו לרעה, זה דבר שהופך לי את הבטן".
תמר, את אומרת בעצם מה שהרבה פעמים אנשים בימין אומרים. את אומנם יוצאת להפגין בנושא הרפורמה המשפטית אבל מתחת לזה את בעצם מדברת על תוצאות הבחירות.
סימה: "ההפסד בבחירות קרה כבר ב־77' אבל אז הייתה אידיאולוגיה. הימין עלה לשלטון, אבל כיבדתי את בגין. היום אין אידיאולוגיה. יש כיסאולוגיה. דאגה לישבנים".
ישבנולוגיה.
תמר: "כשהליכוד עלה בפעם הראשונה לא היה כזה דבר. לא יצאתי לרחובות. כיבדתי. זה מה שהעם בחר".
סימה: "אין לנו שום בעיה עם הליכוד, ממש לא. תראי, אני באה עכשיו מבני־ברק. יש לי שם בת שחזרה בתשובה, יש לי שם נכדים. בהארדקור של בני־ברק. אבל אף פעם לא איבדנו את השיח בינינו, את הכבוד אחד לשני. הנכדים שלי מכבדים אותי כשאני באה אליהם, ואני מכבדת אותם. אני כואבת על ההפגנה הענקית שהולכת להיות היום בבני־ברק. זה לא המהות של מה שאנחנו רוצים. לא מעניין אותי חוק הגיוס או לא, מה שמעניין אותי זה השיח. ההידברות. אנחנו חייבים לדעת לדבר זה עם זה".
אז איך מורידים את גובה הלהבות?
סימה: "רק בהידברות, מישהו מגבוה צריך לכוון את זה אבל בינתיים רק מלבים את האש כל הזמן".
טובה גבריאל ודוד שוורצמן
טובה: "כן".
דוד: "איך זיהית?"
נו, מה, איפה יש טובות בימינו? חוץ מזה, אני דתל"שית, יש לי רדאר לזה. כולכם חרדל"שים. אז טובה, איפה גדלת?
טובה: "בשמואל הנביא".
וואלק קשוח. אבל במשפחה מזרחית, אז פחות, לא?
"משפחה של חוזרים בתשובה. 12 ילדים".
קטע, הרגע פגשנו אבא ל־12 ילדים. אני צריכה שתספרי לי על הקעקוע.
"זה מ'תפילת השלווה' של מכורים אנונימיים".
היית מכורה?
"אני עדיין מכורה, אבל נקייה כבר שנה וחצי ועוד כמה ימים".
וואו! בסוף הריאיון אני אתן לך גם חיבוק. מכורה למה?
"סמים".
ומה קרה? התגלגלת לרחוב? לא למדת? כיכר ציון?
"גם, בגיל 12 הייתי שם. הייתי גם ב'חוט המשולש'".
וואי ממש ילדה. איך זה להיות ילדה בת 12 שמסתובבת ברחוב?
"התרגלתי לזה. זה לא טוב, אבל רק עכשיו אני רואה את זה; אז לא הכרתי משהו אחר. רציתי את זה. הוציאו אותי מהבית כי לא הייתי דתייה".
היום את בקשר עם המשפחה? אני איתך ב־200 קמ"ש, זה בסדר?
"כן־כן. אני בקשר עם חצי מהם היום".
וואי בהצלחה, מקווה שתמצאו את הדרך לתקשר.
דוד: "כפרה עלייך, איזה חמודה".
יש שינוי בדרך שבה הורים חרדים מתייחסים היום לחוזרים בשאלה, נכון?
דוד: "תלוי באילו קהילות, אבל בגדול כן".
שניהם וס' הכירו בקבוצה של "מכורים אנונימיים". כל אחד הגיע בדרך שלו. ס' מגיע למפגשים כבר שלוש שנים. אני שואלת מה המפגשים נותנים לו. "הכול", הוא אומר. "ממקום של כלום למקום של הכול".
מה הייתה נקודת השפל שלך, ששם הבנת שאתה צריך להגיע למפגשים?
"וואלק, הייתי באילת, שלשם אני הולך עכשיו, רק שעכשיו אני הולך עם חברים נקיים ואני לא אותו בן אדם. אני אחרי שינוי, תוך כדי תהליך".
יו, אתם מרגשים אותי.
"אוהבים אותך".
אוהבים גם אותך ס'. אז טובה, בואי נחזור לקעקוע. מתי קעקעת אותו?
טובה: "לפני חצי שנה כשיצאתי מהמסגרת. הייתי במרכז גמילה וכשיצאתי משם קעקעתי את המילים האלו. כדי לזכור מאיפה באתי ולאיפה אני לא רוצה לחזור".
דוד מספר שהוא גדל בביתר־עילית, כשאני שואלת אם עדיין אומרים לו שהוא פוגע באפשרות לשידוך טוב של האחים שלו. "אני לא כל כך בקשר עם המשפחה, אבל בטח, יש דיבור כזה: אל תבוא בלי כיפה, תסתיר את העגיל, שלא יראו את הקעקועים. בסדר".
ענבל לוי
"בטח!"
נו, על מה תספרי לי? על זה.
"אומרים לי הרבה: 'מה, בעיר שלנו אין נהגות מונית'. אבל באילת אני לא מיוחדת כל כך. יש אצלנו שבעים נהגות מוניות".
מעניין, לא נראה לי שיש עוד עיר כזאת בארץ.
"יש מצב שזה חריג גם בעולם".
ואת אוהבת את העבודה?
"כן".
אוהבת אנשים?
"כן".
הם חופרים לך לפעמים?
"כן! חוץ מזה שהם חופרים, הם גם מתלהבים מזה שאני אישה. הכיף זה בלילה, עם כל הצעירים. הם חברה'מנים. באים לאילת ליהנות. שואלים איפה יש אטרקציות".
היו לך גם אינטראקציות לא נעימות עם גברים שעלו לרכב והרגשת לא מוגנת?
"היו, בטח".
איך את מתגוננת? מה את עושה במקרה כזה?
"נותנת ברקס וצעקה ו'רדו לי מהמונית!'"
ופחדת?
"פעם־פעמיים פחדתי. כבר התחילו לגעת, גם בהגה, גם בשיער. אבל לא נתתי לזה מקום. ישר – ברקס ותתגזגז מהמונית".
והפרנסה – אפשר להתפרנס מהמונית?
"קצת קשה. בקיץ יותר קל ובחורף פחות. זו עיר שבנויה על תיירות. את לא יודעת כמה את מרוויחה כל חודש, אבל בסדר, מסתדרים. אני 46 שנה באילת. עזבתי לזמן קצר וישר חזרתי. זה הבית. מי שמגיע לאילת וחי שם, לא בא לו ללכת לגור במקום אחר".
למה, מה יש בה?
"יותר רגוע, קצב אחר. בחצי יום שאת לא עובדת את יכולה ללכת לים, לשבת עם חברים. זה לא כמו בצפון. עכשיו הייתי בצפון, מטורף".
כשאת אומרת צפון – את מתכוונת למרכז הארץ?
"כן", היא צוחקת. "מהמחסום" – ביציאה מאילת – "אני כבר בצפון".
אני שואלת את בתה של ענבל איך זה לחיות עם אמא ענבל ואיזו מין אמא היא. הילדה משיבה בלי להסס: "זו האמא הכי מושלמת בעולם".
יו, ענבל, רק בשביל זה היה שווה הריאיון הזה, לא?
"תכלס כן".
