האם ישראל באמת מתייבשת שוב? הפולמוס על המים

 

42 שניות. זה כל מה שנדרש כדי להצית מחדש, וביתר עוצמה, ויכוח יצרי עיקש שמתחולל כבר עשרות שנים בין מומחים ומקבלי החלטות במדינת ישראל, ומגיע עד לברזים של כולנו. רננה רז, הפרזנטורית של רשות המים מקמפיין החיסכון שעלה לפני כעשור, הגיחה בשבועות האחרונים שוב מול אזרחי ישראל והודיעה להם חגיגית: "חזרתי. בגלל הבצורת". בתשדיר שאורכו 42 שניות מספרת רז: "נכון שיש לנו מתקני התפלה, אבל בואו נסתכל על חצי הכוס הריקה. ההתפלה אינה מספיקה. לא משנה כמה מים נתפיל – ישראל מתייבשת, שוב. אין, פשוט אין לנו מים לבזבז".

מהחלון הפנורמי שעוטף את משרדו במרומי מגדל רמת־גני, מביט ד"ר יעקב שיינין לכיוון מערב, ומצביע אל הכתם הכחול שמעבר לגוש דן: "אתה רואה את הים הזה? בשנת 2018, מי שיש לו ים, ידע טכנולוגי ומספיק כסף – להלן, מה שיש כיום למדינת ישראל – לא יכול לבוא לאזרחיו ולהפחיד אותם שאין מים. התשדיר הזה הוא מחדל גדול".

שיינין (71), דוקטור לכלכלה, נולד בירושלים ערב הקמת המדינה, ובהמשך עברה משפחתו לאזור המרכז. את השכלתו התיכונית רכש בישיבת כפר־הרא"ה, ולאחר שירות צבאי בנח"ל יצא ללימודים בארה"ב. מאז 1986 הוא מחזיק, יחד עם רעייתו רחל, את חברת הייעוץ "מודלים כלכליים". בשנים האחרונות החליט לתרום לקהילה בהובלת תוכניות חברתיות הקשורות לתחום עיסוקו. למשל, מ־2012 ועד 2015 הוא עמד בראש הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים. לאחרונה התמסר לנושא המים, ובתחילת החודש שעבר יצא בתוכנית כתובה ומפורטת ששורתה התחתונה חדה וברורה: ישראל לא מתייבשת.

"זה שאני צודק, זה טריוויאלי", הוא אומר לנו כשסביבו שלל ניירות, טבלאות ושרטוטים. "כשאתה רואה מולך ים ויודע כמה עולה להתפיל – הכול ברור. כל נסיכויות המפרץ משתמשות רק במים מותפלים. כך גם במלבורן שבאוסטרליה ובדרום קליפורניה. בסך הכול זהו אותו תהליך שהקב"ה עושה: הוא מאדה את מי הים בעזרת אנרגיה סולרית ומביא לנו את המים המתוקים דרך העננים, ואנחנו עושים את זה בשיטת 'אוסמוזה הפוכה' ומובילים בצינור. אין שום הבדל. והעלות ידועה – שני שקלים וחצי לקוב, פחות ממה שמשלמים היום אזרחי ישראל.

"מי שחושב שהתפלה עולה הרבה תקוע בימי שיטת זרחין, שהתבססה על חימום, אידוי ועיבוי. זו באמת הייתה שיטה יקרה, שעלתה 25 שקלים לקוב. אבל כבר לפני כ־15 שנה הטכנולוגיה התפתחה והוזלה. היום משאבה דוחסת את המים לתוך ממברנה, מסנן. מצד אחד נכנסים מי ים, ומהצד השני יוצאים מים מתוקים שראויים לשימוש. כל כך פשוט. המדינה מתפילה כבר עכשיו כמעט 600 מיליון קוב בשנה. מי שמתפיל 600 יכול להתפיל גם 1,200".

אם זה כל כך פשוט, למה אנחנו שוב רואים על המסך תשדירים שמזהירים ממחסור במים?
"כי המדינה לא רוצה להתפיל מספיק מים. כשאתה מחליט להתפיל אתה שואל את עצמך אם לעשות זאת בהתאם לכמות הגשמים שתהיה לך בשנה ברוכה, בשנה ממוצעת או בשנה שחונה. הם לא רוצים להתפיל לפי משקעי שנה שחונה, כי אז יבואו שנים גשומות ונישאר עם עודפי מים, כלומר – בזבזנו כסף, כביכול. הם אפילו לא עשו תוכנית לשנים ממוצעות, אלא רק לשנים גשומות".

למה?
"כי לחסוך מים זה הכי יעיל כלכלית. הם מעדיפים להגיד לאזרחים להתרחץ שתי דקות פחות, מאשר שמישהו חלילה יאשים אותם בבזבוז. לפני חמש או עשר שנים דרך החשיבה הזו עוד הייתה נסלחת. אבל היום, אחרי רצף של שנים שחונות, ברור לחלוטין שכל מה שנתפיל לא יתבזבז. יצרנו גירעון של יותר מ־3 מיליארדי קוב שאנחנו חייבים להחזיר, אחרת מי התהום יידפקו. אז אני אומר: בואו נתפיל הרבה בעשור הקרוב, ואם נקבל שנים ברוכות – נחזיר את המים למקומות שלהם אנחנו 'חייבים'".

ואיך כל זה ישפיע על המחיר לצרכן?
"הוא יהיה זול יותר מאשר היום. המדינה עושה עליך הרבה סיבובים לפני התשלום הסופי, שמתקרב לתשעה שקלים לקוב. למדינה זה עולה 2.5 שקלים. במחיר הזה, גם אם יש עוד הוצאות בדרך, אני יכול לתת למשל הרבה יותר מים לחקלאים. יהיה אפשר לגדל חיטה בנגב, מהקו של בית־קמה ודרומה, במקום שהבדואים ישתלטו לנו על האדמות. ומי שרוצה למלא בריכת שחייה, מה אכפת לי? זה שיעור ראשון בכלכלה: אם הצרכן מוכן לשלם את המחיר המלא, אני אספק לו כמה שהוא רוצה".

ד"ר יעקב שיינין: "יש פחד. האוצר כל הזמן חושש שנחזור לאינפלציה, ויש חשש מהשקעות עתק. רצנו כל כך מהר בשבעים שנה, התקדמנו כמו שאמריקה עשתה ב-250 שנה. מצד שני, בדור אחד אתה עובר מעודף מים וביצות למחסור. קשה לעכל את זה. האנשים שמתנגדים לתוכניות שלי הם לא רעים או טיפשים, אבל חייבים להחליף דיסקט"

אין מחסור, יש עליהום

צריכת המים הכוללת של מדינת ישראל עומדת כיום על כ־2 מיליארדי קוב בשנה. רבע מזה, כחצי מיליארד קוב, מגיע ממי קולחין, שכבר היו בשימוש ראשוני ועוברים טיהור. השאר, כ־1.5 מיליארדי קוב, הם מים שפירים, כלומר ראויים לשימוש. כ־750 מיליון קוב מתוך הכמות הזו הולכים לשימוש ביתי (שתייה, גינון, ניקיון ועוד), כ־500 מיליון לחקלאות, כ־100 מיליון לתעשייה וכ־150 מיליון מועברים לרשות הפלסטינית ולירדן לפי הסכמים בינלאומיים.

ההתפלה מספקת כיום למדינת ישראל כ־600 מיליון קוב מים שפירים. הם מיוצרים בחמישה מפעלים גדולים לחופי הים התיכון, ועוד כמה קטנים כמו זה שנמצא באילת. במילים אחרות: 40 אחוזים מהמים המתוקים בארץ, כולל אלה שזורמים בברזים בבתינו, מקורם בים. התוכנית המפורטת של שיינין מציעה סדרת פעולות שבסופן, בתוך שנתיים בלבד, תגיע ישראל לייצור של עוד 300 מיליון קוב מים מותפלים בשנה.

בשלב הראשון, אומר שיינין, שלושה מהמתקנים הקיימים – פלמחים, חדרה ושורק – יגדילו מיידית את התפוקה שלהם ויוסיפו למשק המים 50 מיליון קוב בכל שנה. כל מה שנדרש לעשות לשם כך הוא להפעיל אותם גם בשעות השיא, כאשר תעריפי החשמל גבוהים, מה שייקר את הייצור הנוסף בשקל אחד לקוב. בשלב השני, כך לפי שיינין, אפשר להרחיב בתוך שנה את המתקנים הקיימים ולהביא לתוספת של עוד 100 מיליון קוב לשנה. בשלב השלישי תבנה המדינה בשורק, באמצעות חברת התפלה, מתקן חדש שיניב עוד 150 מיליון קוב בשנה. הקמת המתקן ללא מכרז יכולה להסתיים לדבריו כבר במחצית השנייה של 2020. הוויתור על המכרז מפחית כמובן את היעילות הכלכלית, אך לדברי שיינין זהו מחירה של ההזנחה המצטברת בתחום. העלות הנוספת של כל הפעולות תגיע לכ־150 מיליון שקל; מצד שני, המשק הישראלי המשווע למים יזכה כבר במהלך שלוש השנים הקריטיות האלה ב־450 מיליון קוב נוספים.

לפי תוכניות הממשלה, בשנת 2030 תתפיל ישראל יותר ממיליארד קוב בשנה. נראה שאתה מתפרץ לדלת פתוחה.
 "סליחה?", השאלה מקפיצה את שיינין. "אז בוא אתן לך אוכל ב־2030 במקום עכשיו. איזה מין טיעון זה? המים האלה היו צריכים לעמוד לרשותנו אתמול בבוקר, אבל לא עשו את העבודה. מה מעניין אותי 2030? לא נתרחץ עשר שנים? מה קרה לו, אין לו ערך לזמן?"

כששיינין שואל "מה קרה לו" הוא מתייחס לנציב המים, גיורא שחם. לפני כחודש אמר שחם בריאיון לידיעות אחרונות שעד שנת 2030 תכפיל ישראל את קצב התפלת המים. אני מפנה אליו את השאלה מה יקרה עד 2030 – האם נגזר עלינו להתייבש, או לפחד מדמותה של רננה רז? "הכפלת היקף ההתפלה בתקופה הזו תיעשה בשלבים, מכיוון שאנחנו לא יודעים מה יקרה עם הגשמים", מסביר שחם. "כרגע יש בצורת מתמשכת, אז ההחלטה המיידית היא הכנות לפרסום מכרזים למתקנים של 100 מיליון קוב בגליל המערבי ו־200 מיליון קוב בשורק, בנוסף למה שיש שם עכשיו. המתקנים האלה יהיו מוכנים ב־2023, ואז נראה מה מצב המשקעים ונחליט לגבי 300 מיליון קוב נוספים. אם יהיה בהם צורך, עד 2030 נגיע לתוספת של 600 מיליון קוב בשנה לעומת מה שמתפילים היום, להלן הכפלה".

למה להחליט על הכמות הנוספת רק ב־2023? יש עוד ספק בכך שישראל עוברת תהליך מדבור?
"300 מיליון הקוב הנוספים של השלב הראשון, יחד עם הכמות הקיימת היום, יתנו מענה לכל הביקוש של אוכלוסייה בת 10 מיליוני נפשות, כולל ההתחייבויות שלנו לפלסטינים ולירדן. אין ספק בתהליך המדבור, אבל הוא לא מתרחש ממאה לאפס, אלא ממאה לשמונים. אנחנו חווים ירידה של 20 אחוז בממוצעי המשקעים, זה לא שפתאום אין גשם בכלל".

יש משהו שאני לא מצליח להבין: בשנת 2011 הודיע נציב המים דאז, אורי שני, שהסתיים משבר המים בישראל. בשנת 2013 צוטטה רננה רז כאומרת "הלכה לי הפרנסה". כיצד נקלענו שוב למשבר מים, כשיש לנו כל הידע והמשאבים הדרושים להתפלה?
"כל מה שאמרת נכון, אלא שבשנים האחרונות התפתח מצב טבע נדיר מאוד: חמש שנות בצורת רצופות. אין הרבה תקדימים מתועדים לדבר כזה בתקופה המודרנית. במאה השנים האחרונות היו לפי המדידות רק שני אירועים כאלה: באמצע שנות השלושים ובאמצע שנות החמישים. כשאתה מתכנן מתווה התפלה, אתה לא יכול לקחת בחשבון תרחישים קיצוניים כל כך. אחרת, כשיבואו השנים הטובות – והן יבואו – תהיה עם יתר עצום של התפלה.

"למעשה, כבר היינו במצב כזה בשנת 2013. הספיקה לעיתונאים שנה אחת ברוכה יחסית בגשמים, כדי לשאול למה אנחנו מייצרים יותר מדי מים וזורקים כסף שבעזרתו היה אפשר לבנות בית חולים. גם כשאתה מתכנן את הבית שלך ורוצה שהוא יהיה עמיד לרעידות אדמה, לא תכין אותו לרעידה של עשר בסולם ריכטר, כי אז היסודות יהיו יקרים עד כדי כך שלא תוכל לבנות בכלל. אז במקרים נדירים כמו רצף השנים הנוכחי, אתה מקצץ בחקלאות, לוקח עוד מהכנרת, וגם מבקש מאנשים לחסוך. מה קרה?"

קרה שמפחידים אותנו במקום לפתור את הבעיה.
"כמי שמקבל את ההחלטות וממליץ לממשלה כיצד לפעול, אני אומר לך שהמצב שלנו בסדר. הוא אפילו טוב הרבה יותר מארצות אחרות, כולל מפותחות. אין לנו יום אחד של הפסקת מים בבתים, אין מחסור. מה שיש זה עליהום, כולל מצד אנשים כמו שיינין. אין מחלוקת שחייבים להמשיך ולהרחיב את ההתפלה, אבל צריך לעשות הכול לפי מידה, ולא בקיצוניות. מתקן התפלה דורש משאבים רבים, והוא כרוך גם בנזקי סביבה ותפיסה של שטחי חוף. הקצב הסביר הוא להוסיף עוד 30 מיליון קוב בכל שנה".

ובינתיים יש לנו שנים אבודות שבהן אנחנו מתבקשים לקצץ במקלחת.
"זאת בדיוק המחלוקת עם שיינין. אני אומר לך שהבצורת הזו תיפסק, ואז מספיקה שנה אחת ממוצעת או קצת מעל הממוצע, ואנחנו נהיה מסודרים חמש שנים קדימה. בשנה אחת טובה הכנרת עולה בשלושה־ארבעה מטרים, וגם האקוויפרים".

אבל יש לנו גירעון של יותר מ־3 מיליארדי קוב.
"זה גירעון מצטבר של שנים, לא מה שחסר כאן ועכשיו. כל מטר בכנרת הוא 170 מיליון קוב. כרגע חסרים ארבעה מטרים, כלומר כ־700 מיליון קוב. אלה יכולים להיסגר בשנה טובה מאוד. באקוויפרים חסרים לנו 500 מיליון קוב, ובשנה שתהיה מעל הממוצע נסגור גם שם את הפערים. זה קרה ב־92', ב־68' וגם בסוף שנות החמישים. יש אירועי קיצון לכאן ולכאן, ואנחנו צריכים להתבסס על הממוצע, תוך שמירה על אמינות האספקה לבית ולתעשייה. וזה מה שאנחנו עושים. מי שאומר שהיה אפשר לצפות את הבצורת הממושכת הזו ולהיערך אליה הוא שרלטן".

גיורא שחם, נציב המים: "כשאתה מתכנן מתווה התפלה, אתה לא יכול לקחת בחשבון תרחישים כה קיצוניים. אחרת, כשיבואו השנים הטובות, תהיה עם יתר עצום של התפלה. גם כשאתה מתכנן את הבית שלך ורוצה שהוא יהיה עמיד לרעידות אדמה, לא תכין אותו לרעידה של עשר בסולם ריכטר, כי אז היסודות יהיו כל כך יקרים שלא תוכל לבנות בכלל"

להוציא את הדולרים מהמרתפים

אז נציב המים קובע ש"המצב בסדר" ו"אין מחסור". אני מזכיר לו שרננה רז – בתשדיר שהוא עצמו השתתף בכתיבתו – מפחידה אותנו שכמה שלא נתפיל אין מספיק מים, ושישראל מתייבשת. "אסביר לך למה אין דיסוננס בין שני הדברים", עונה שחם. "התשדיר מראה את חצי הכוס הריקה. חיסכון זה משהו שאנחנו מאוד מעוניינים להוביל עכשיו, כתרבות וכמסר חינוכי. לא צריך לבזבז מים, תמיד יהיה בהם מחסור, כי אנחנו מדינה מדברית. מתפילים מה שצריך ולא בעודף, כי זה יקר, יש נזק סביבתי, והייצור משחרר לאוויר פחמן דו־חמצני. אז אם אנחנו יכולים להרוויח 50 מיליון קוב באמצעות חיסכון ביתי, בואו נעשה את זה, בהחלט. לא מקובל עליי הפופוליזם של 'אנחנו מדינה עשירה, נתפיל את עצמנו לדעת'. הגישה הזו לא נכונה ציבורית, ואני עומד על כך".

ברמז לשיינין מוסיף שחם: "כולם חכמים לאחר מעשה. כשאנחנו אומרים אחרי חמש שנות בצורת ש'החסכונות בבנק' נגמרו ובואו תעזרו, מה רע בזה? איפה הסולידריות? מה, כשיש מלחמה לא מתגייסים?"

אם אתם מסכימים שצריך להקים עוד שני מתקני התפלה ומהר, למה לא לוותר על מכרז, כמו שמציע שיינין, ולקצר את טווח ההקמה לשנתיים במקום חמש שנים?

"לא רוצה. כי כך אנחנו ממשכנים את העתיד שלנו למען אינטרסים ששיינין מייצג או לא מייצג, לא אכפת לי. חברת 'הנדסת התפלה' שולטת כבר היום ב־70 אחוז משוק ההתפלה בארץ. אני לא אצור כאן מונופול על המים, שבמסגרתו חברות התפלה יחזיקו אותנו בגרון ויכפו עליות מחירים. לא ניתן להן להקים מחר מתקן בלי מכרז, רק כי מישהו אמר שצריך התפלה דחוף. אני אישית לא אתן שזה יקרה, וכך גם הממונה על ההגבלים העסקיים וכל מי שדואג לציבור, ולא לאינטרסים כאלה ואחרים. חוצפה שכזו. ללכת היום ולדחוף להעמקה של מונופול? שכחנו את המלחמה בריכוזיות?"

יש לד"ר שיינין אינטרסים משלו?
"אני לא אומר את זה. איני יודע את מי הוא מייצג, אם בכלל. אני רק אומר שלהציע להקים מתקן כזה בלי מכרז, זה לא נכון מבחינה ציבורית. גברת כהן מחדרה ומסעודה משדרות הן אלה שיספגו את עליית המחירים. לשיינין זה לא אכפת. המשימה שלי במשמרת שלי היא לא לגרום למונופוליזציה אלא להוריד את התעריפים. מספיק יש לנו מונופול של 'מקורות' על הולכת המים".

ד"ר שיינין מגיב לעניין המונופול בחריפות אופיינית: "שלא יבלבל את המוח, הוא לא מבין בכלכלה. אני רוצה מכרז יותר מגיורא שחם, אבל מה לעשות שמשק המים צריך עכשיו אמבולנס עם מכשיר חמצן, וזה מה שיש? המתקן שאני מציע לבנות בלי מכרז לא יישאר בבעלות החברה שהקימה אותו, אלא יופרט ברגע סיום בנייתו, ולכן אף אחד לא יהפוך למונופול ולא יוכל להעלות מחירים. נכון שעקב כך עלות ההקמה תהיה 150 מיליון שקל יותר, אם תבוצע בידי חברת 'הנדסת התפלה' שכבר פועלת בשוק הישראלי, או 250 מיליון יותר אם רשות המים תביא כל חברה אחרת, אבל שלא יספרו סיפורים, לא יהיה שום מונופול. והעלות הנוספת צריכה כמובן להיות על חשבון רשות המים, שהזניחה את הטיפול בנושא במשך שנים".

 השר לשעבר אברהם בייגה שוחט: "לא בסדר שחיכו כל כך הרבה זמן לשני מתקני ההתפלה הנוספים. יחד עם זאת, אנחנו יודעים שמצב האקלים יהיה יותר גרוע, ולכן השימוש במים צריך להיות מושכל. לא בושה לדאוג לכל טיפה, גם אם באופן היפותטי אתה יכול לשאוב מהים כמה שתרצה. מותר להגיד לאזרח 'דיר באלאק, אל תבזבז'"

מה גרם למחדל המים המתמשך במדינת ישראל?
"היום ישראל היא מעצמה כלכלית, אבל ב־1985 עמדנו לפשוט רגל. כשנמצאים בלחץ של שנות השמונים, עם אינפלציה מטורפת, לא הרבה זמן אחרי מלחמת יום כיפור שבה כמעט איבדנו הכול, ואתה בא ומדבר על תשתיות – אומרים לך 'מה אתה מבלבל את המוח, תן לעבור את הבוקר. אין טנקים, מה אתה מדבר על כבישים כמו באמריקה או מתקני התפלה'. מזכירים לך שלפני לא הרבה שנים לא היה פה כלום. אבל באמצע שנות התשעים, אחרי הבום של העלייה הגדולה והיציאה מהמשבר הכלכלי, אמרתי: כבר לא מעניין ה'אנו באנו ארצה', שועלי שמשון והפלמ"ח. בואו נתקדם".

ולא הקשיבו לך.
"כי יש פחד. האוצר כל הזמן חושש שנחזור ל־1985, ויש חשש מהשקעות עתק. רצנו כל כך מהר בשבעים שנה, התקדמנו כמו שאמריקה עשתה ב־250 שנה. מצד שני, בדור אחד אתה עובר מעודף מים וביצות למחסור. קשה לעכל את זה. האנשים שמתנגדים לתוכניות שלי הם לא רעים או טיפשים, אבל חייבים להחליף דיסקט".

אולי יש פחד בקרב עובדי ציבור, כשהם רואים את כל החקירות סביבם. הם אומרים לעצמם – בשביל מה להתעסק עם פתרונות כמו פטור ממכרז, שאולי יסבכו אותנו בהמשך.
"יכול להיות שיש פחד, וזה לא טוב. בצוק העיתים מדינה זקוקה להחלטות גדולות, והן צריכות להתקבל לא במחשכים אלא בכנסת. 'עת לעשות להשם הפרו תורתך'. הבירוקרטיה כאן הסתאבה, אף אחד לא חושב לטווח הארוך ואף אחד לא לוקח סיכון כדי שלא יבואו אליו בטענות.

"למדינה יש כיום יכולת כלכלית לעשות מה שהיא רוצה. אנחנו מעצמה בסדר גודל עולמי. יש לך 120 מיליארד דולר שיושבים במרתפים של בנק ישראל, ואתה מפחיד אנשים שישראל מתייבשת? תתפיל! זו בדיוק התוכנית שלי, וב־6 ביוני שלחתי אותה לדובר של רשות המים ולשר האנרגיה יובל שטייניץ".

קיבלת תגובה?
"לא".

אם נשים את כל יהבנו על מתקני ההתפלה, זה לא עלול להיות מסוכן? מספיקים חמישה טילים מדויקים, ואין מים במדינה.
"נו, ופעם הייתה כנרת אחת שממנה הגיעו המים, ואפשר היה להרעיל אותה. או שהיו עלולים לפגוע בצינור אחד – המוביל הארצי. עכשיו עברנו לחמישה מוקדים, אז להפך, פיזרנו את הסיכון".

ומה לגבי זיהום האוויר כתוצאה מצריכת האנרגיה של המתקנים?
"לא יהיה זיהום, כי זה ייעשה בגז שיש לנו בים, והוא לא מזהם. לפי החישובים, כל האנרגיה שנצטרך להתפלה תיקח משהו כמו 2.5 אחוז מעתודות הגז. ובעוד עשרים שנה גם לא נצטרך את הגז, כי הכול יופעל בצורה סולארית. זה כל כך פשוט שבא לבכות".

טעות של מאה אחוז

כדי להכריע בין הניצים בשאלת מתקני ההתפלה, פנינו אל מי שהיה אחראי להקמת המתקן הראשון, בתחילת שנות האלפיים – שר האוצר ושר התשתיות הלאומיות דאז, אברהם בייגה שוחט.

"אחד הדברים הראשונים שעשיתי כשר אוצר בממשלת ברק היה להקים צוות שרים ומנכ"לים שיגיע להחלטות מהירות בנוגע למשק המים", מספר שוחט. "זה קרה ביולי 1999. עסקנו בנושאים רבים, כמו הגדלת כמות מי הקולחין, קיצוץ לחקלאות ולצריכה הביתית וטיפול בבארות מלוחים, אבל בעיקר דיברנו על התפלה.

"בפקידות של משרד האוצר הייתה מסורת של התנגדות להתפלה. ההנחה שם אמרה שעלות קוב מותפל תהיה דולר אחד לפני הובלה, מה שמשקף מחיר סופי גבוה מאוד. למרות זאת, ולמרות דו"ח של סגן נציב המים לשעבר שאול ארלוזורוב שטען שעוד מוקדם מכדי להתפיל, אני התעקשתי להקים מתקן גדול שיספק 100 מיליון קוב. רציתי לראות איך זה עובד תכל'ס, להבין מהו מחיר המים האמיתי.

"המתקנים ברובם עובדים בשיטת BOT (בנה, הפעל, העבר: חברה פרטית בונה על חשבונה את המתקן, מקבלת את הרווחים מהתוצר במשך כמה שנים, ואז מעבירה את המתקן לידי המדינה – א"ש), וידעתי שתמיד יהיה שימוש למים האלה ושלא יהיה מדובר בבזבוז.

"אחרי שהתקבלה ההחלטה, ראש אגף התקציבים באוצר כתב לי מכתב בן ארבעה עמודים שמסביר שאני הורס את משק המים, כמיטב המסורת. ואני התעקשתי בכל זאת. באפריל 2000 התקבלה החלטה סופית והוצאנו קריאה ליזמים. אחרי חצי שנה קיבלנו תשובות, ואז התברר שההערכה של האוצר הייתה שגויה: עלות קוב מותפל היא 52 סנט, ולא דולר. הנתון הזה שינה את כל הגישה כלפי מתקני ההתפלה".

איך ההערכות באוצר היו גבוהות מהעלות האמיתית בקרוב למאה אחוז? זה נשמע כמעט כמו ניסיון יירוט.
"אני לא בטוח שאפשר היה לדעת לפני כן מה תהיה העלות. בדרך הייתה התייעלות גדולה וירידת מחירים. אני מניח שהם אכן חשבו שהתעריף יהיה דולר לקוב, לא נראה לי שמישהו עשה מניפולציה. אבל כשהתברר המחיר, זה בהחלט שינה את התמונה ואת הרצון לעשות".

ובכל זאת, בחמש השנים האחרונות לא הוקם אף מתקן חדש.
"נכון, משום מה מתמזמזים עם המכרזים. אנחנו חייבים את המתקנים האלה, בין השאר כדי להזרים מים מותפלים לכנרת. לא מדובר רק ברזרבת מים, אלא גם בשמירה על הנוף, החזקת ענף המלונאות ועוד. לא בסדר שחיכו כל כך הרבה זמן לשני המתקנים הנוספים.

"יחד עם זאת, אנחנו חיים באזור שבו מצב האקלים, לפי כל המומחים, יהיה יותר גרוע, ולכן השימוש במים צריך להיות מושכל ולא בזבזני. לא בושה לבקש מהציבור לחסוך עשרה אחוזים מהשימוש הביתי. לא בושה לדאוג לכל טיפה, גם אם באופן היפותטי אתה יכול לשאוב מהים התיכון כמה שאתה רוצה. מותר להגיד לאזרח 'דיר באלאק, אל תבזבז מים'".

למה מדינה שיש לה טכנולוגיה, כסף וגישה לים צריכה לבקש מהאזרחים להתרחץ פחות, כשאפשר בתוך שנה־שנתיים להגיע להתפלה של כמות מספקת?
"אנחנו צורכים קרוב ל־100 קוב לאדם בשנה, ובמדדים בינלאומיים זה ברמות הגבוהות. בירדן יש מים בברזים פעם או פעמיים בשבוע לכמה שעות. אנחנו חיים ברווחה, ואין צורך לבזבז".

העובדה שתהליכי ההתפלה תקועים קשורה עדיין להתנגדות האוצר?
"יש כיום שר תשתיות שהדבר נמצא באחריותו, ויש נציבות מים חזקה – לא כמו פעם, כשהנושא היה שייך למשרד החקלאות והיו ניגודי אינטרסים מובנים. מבחינת מבנה מקבלי ההחלטות, לא נראה לי שיש קושי".

מה דעתך על מתווה ההתפלה המהירה שמציע ד"ר יעקב שיינין?
"אני מכיר אותו ומעריך אותו, אבל חולק עליו. הוא אומר שאם אנשים מוכנים לשלם, שכל אחד ישתמש בכמה מים שהוא רוצה. זה לא עובד ככה. זה מכביד על המשק הלאומי, מכביד על ההוצאה לנפש".

לשיטתו, הצרכן משלם היום מחיר גבוה יותר מזה שייגבה כשכל המים יגיעו מהתפלה.
"זה לא מדויק. כי לחקלאים המים עולים הרבה פחות ומישהו צריך לממן את זה, ולעיריות יש הוצאות פחת וטיפול במים. זה לא שאי אפשר להתייעל, אבל אני מתנגד לגישה שאומרת 'בזבזו כמה שאתם רוצים כי יש מתקני התפלה'. מה קרה, נוריד עשרה אחוזים מהצריכה, למה לבזבז על זה כסף?"

כי אנחנו מעצמה כלכלית, ולא יכול להיות שיפחידו אותנו בדיבורים על התייבשות.
"אפשר להתווכח על הטקסט בפרסומת, אם הוא חריף מדי או לא. בפועל, אני חושב שהגישה שלי מאוזנת. צריך לייצר מים ולתת תשובות, ומצד שני לא לבזבז סתם מים. בסופו של יום זה יעלה למשק הרבה כסף, למרות מה שמבטיחים לנו".