לוחם השייטת לשעבר פותח את הטראומות של מסלול ההכשרה ביחידה

אני כבר לא / אני כבר מעבר. // פעם הייתי גבר / פוסט טראומטי / ועכשיו ישר רואים / שהתגברתי. // אני לא מתנשם / כשמסתכלים לעברי / הלב לא הולם / במקום ציבורי. // …אני יושב בביתי / והדלת סגורה / כך התגברתי / לטוב ולרע. // לא יושב על המצפון של העם / לא מכביד על התקציב המצומצם / הפוסט שלי כבר נוח לכולם / ואין יותר בעיות בעולם. // (אם אהבתם את הפוסט שלי / תעשו לייק או לב)

(השיר "פוסט פוסט", מתוך הספר "ראשן")

פעם עמית מתתיה היה ילד ירושלמי שגדל רחוק מהים. אחר כך הוא היה לוחם וקצין בשייטת 13. ואז, במשך שנים, הוא היה איש עסקים ומנהל בכיר בתחום ההיי־טק. מְמַנכֵּ"ל חברות, נע בין השוק הישראלי לבינלאומי. היום, בגיל 63, הוא מורה ליוגה שמדבר בקול רגוע ומדוד, ומתגורר ביישוב קהילתי בגליל.

ובעצם, משורטט כאן סיפור הצלחה. קורות חיים שכל גבר ישראלי כמעט היה שמח להתנאות בהם. לפני שבועות אחדים ראה אור ספר הביכורים של מתתיה, "ראשן" (הוצאת עולם חדש), שאת הסוגה שלו אי אפשר להגדיר. יש בו סיפורים קצרים, שירים ואפילו קטע ראפ, ויחד הם משרטטים מעין ביוגרפיה אישית מאוד, שיש בה תיאורים לא קלים של סבלות הגוף לצד רגעי חשבון נפש. חשוב למתתיה להדגיש בשיחתנו שזו לא אוטוביוגרפיה מדויקת. שיש בה גם בדיון. "השמות בדויים, חוץ משל אלה שנהרגו. אבל בסופו של דבר אלו האירועים. הם קרו, לא המצאתי שום דבר". ובין השורות מסתתרת פוסט־טראומה חמקמקה שקשורה בעיקר לשירות הצבאי, אבל לא רק. אבל כן.

"שמתי לב שאיכשהו, תמיד אני חוזר לצבא. אני מספר על מישהו שקם בבוקר ומרגיש ככה או ככה, ואז נכנסת אפיזודה צבאית. עברתי תהליך קצת כואב של הבנה שמשהו אצלי לא לגמרי תקין. היום אני יודע שזו פוסט־טראומה. לא נוראית, אבל היא קיימת, ובשלב מסוים הגיל כבר לא מאפשר לכסות אותה"

מי שקורא את הספר מרגיש קצת כאילו הוא נוכח בטיפול שאתה עובר. זו הייתה הכוונה? תרפיה בכתיבה?

"היה פה עניין כלשהו של עיבוד, בהתחלה לא באופן מודע. זה גם לא היה אמור להיות ספר. הוא נולד מכתיבה של קטעים, בהתחלה לעצמי. הייתי בשתי סדנאות כתיבה לפני למעלה מעשר שנים, ושמתי לב שאיכשהו, תמיד אני חוזר לצבא. אני מספר סיפור על מישהו שקם בבוקר ומרגיש ככה או ככה, ואז נכנסת אפיזודה צבאית. במקביל לזה עברתי תהליך קצת כואב של הבנה שמשהו אצלי לא לגמרי תקין. היום אני יודע שזו פוסט־טראומה. לא נוראית, אבל היא קיימת. וכשזה יושב על מצע של נפש רגישה, בשלב מסוים הגיל כבר לא מאפשר לכסות את זה כמו בעבר.

"הייתי אדם חזק וקשוח, ופתאום, אחרי גיל חמישים, שמתי לב שדברים מתרופפים. בד בבד התחלתי להרגיש כל מיני תחושות גופניות שלא היה ברור לי מאיפה הן באות. התחלתי לחפש למה אני מרגיש ככה. אול משהו בלב לא בסדר, אולי בריאות. ומכיוון שבמהלך השירות צללתי בקישון, התחילו חרדות. אבל למרבה המזל לא חליתי בסרטן. לא אני ולא אף אחד מבני המחזור שלי".

כשהוא מתבקש להסביר מה בדיוק היה "לא בסדר" אצלו, ממה סבל מעבר למישור הפיזי, מתתיה מתאר איך בפגישות חשובות הוא היה מרגיש פתאום כאילו הוא לא שם. או התעוררות בלילה לתוך תחושה של צלילה בים. "במקרים אחרים הייתי יוצא לאימון גופני קשה, נהנה ממנו מאוד, וכמה שעות אחר כך היו מתחילות תופעות של עייפות שהופכת לדיכאון עמוק. הייתי בטוח שזה גופני, היום אני יודע שזה נפשי. בשלב מסוים פניתי לטיפול, אבל הוא לא הועיל לי. הייתי כמו כל הגברים הקשוחים שלא יודעים להתחבר לרגשות שלהם. אשתי עזרה לי לחפש ולמצוא את הטיפול שכן סייע. גם בסדנאות הכתיבה, בהתחלה אמרו שיש לי יכולת מילולית טובה, אבל אין שם רגש".

המפנה הגיע בעקבות כנס מחזור של חבריו מהשייטת. "זה היה לפני ארבע או חמש שנים. אנחנו לא עושים הרבה מפגשים כאלה. פתאום ראיתי שם חבר שידעתי שהוא נפגע פיזית כמה פעמים במהלך השירות. בספר קוראים לו אלכס".

ובספר מתוארות גם כמה תאונות מחרידות למדי שאירעו לו.

"נכון. במפגש הוא נראה גמור, שבר כלי. לא ידעתי שזה המצב שלו. שיווי המשקל שלו, למשל, הרוס עד כדי כך שהוא לא מסוגל לעמוד ולעצום עיניים. הבנתי שהצבא לא הכיר בחלק נרחב מהנכויות שלו, אין אף אחד שיעזור לו, ואין לו יכולת להתמודד בעצמו. החלטתי שאני לוקח את זה עליי. הלכתי איתו לבדיקות רפואיות שלפני כן לא נעשו לו מעולם. הוא נפגע בכמה תאונות מבצעיות ברורות, ולמרות זאת משרד הביטחון לא טרח לשלוח אותו לבדיקות האלו. מחרתיים אני נוסע לוועדה רפואית בבאר־שבע בפעם האני־לא־יודע־כמה, כדי להתווכח עם אנשי משרד הביטחון על הסיפור הזה. מהמפגש עם אלכס גם הבנתי די מהר שהוא סובל מפוסט־טראומה שלא הוכרה. נפגשתי עם כמה מומחים לתופעה הזו והתחלתי לקרוא עליה כדי לעזור לאותו חבר".

תוך כדי ההעמקה בנושא, מספר מתתיה, "הבנתי שמה שיש לאלכס יש גם לי, אם כי באופן הרבה יותר קל. לו יש פלאשבקים, ואצלי אלה ההתנתקויות שהזכרתי. בהמשך לזה עזבתי עבודה שהצלחתי בה מאוד, והסתגרתי בבית. בגיל 58 אמרתי שאני פורש. אף אחד לא הבין למה, ואני לא בטוח שאני הבנתי, אבל הרגשתי שאני חייב את פסק הזמן הזה".

"היה לנו מדריך סדיסט שנהנה להתעלל בנו. למשל, מכניסים אותך לבריכה קרה, מוציאים אותך ואומרים לך ללכת לישון, ואחרי כמה דקות שוב מכניסים אותך לבריכה, כדי שתהיה מוכן תמיד לרע מכול. אבל אתה צריך לדעת שמישהו נמצא שם איתך בחוויה הזאת"

איך קיבלו את זה במשפחה?

"אשתי היא חבל על הזמן. אני חייב לה את כל השינוי הזה. בפועל עברה שנה מרגע שהודעתי בעבודה על פרישה ועד שעזבתי, כי לא רצו שאלך ולא מצאו לי מחליף. בשנה הזאת התחלתי ללמוד באוניברסיטת באר־שבע לתואר שני נוסף בספרות עברית. כבר היו לי תארים במדעי המחשב ובמנהל עסקים, זה העולם שממנו באתי. במהלך הלימודים השתפרתי מאוד בכתיבה, בעיקר של שירה. וכן, הכתיבה אפשרה לי להבין עם עצמי מה בדיוק הבעיה, ועזרה לי להתרפא. במהלך התואר גם שכנעו אותי שאגיש כתב יד במקום תזה". וכך נולד הספר.

ליבנו גס בשריטות

הכוח סיים את הסריקה והתפנה במהירות אל המים. כמו בתופסת, חשוב לפתוח מרחק מאלו שרודפים, כי אין לדעת מתי תיתקל במכשול לא צפוי ותשתטח על הרצפה, מדמם. כדאי גם לרוץ הצידה, לשולי הזירה, כי הרודפים תמיד ממוקדים במה שקורה במרכז. כשהמים הגיעו לגובה המותניים והכוח התארגן לשחייה, הופיעו כמה כלי רכב והתחילו לירות אל הים בלי לדעת בדיוק לאן. מישהו נלחץ והסתבך עם רצועות טלפי הצפרדע. מישהו ניסה להסתתר ולהתחפר בתוך המים, אף שהפעם הכדורים לא היו קרובים בכלל. כולם ידעו שקצת מים אינם מחסה בטוח מפני כדורים.

(מתוך הספר "ראשן")

מתתיה, היום נשוי ואב לארבעה, שירת בצה"ל מינואר 1978 עד מרץ 1983, תקופה שכללה את מלחמת שלום הגליל. "המשכתי במילואים בעצימות גבוהה, כולל מילואים בתנאי קבע עד שנת 1990, אז עזבנו לאירופה לתקופה. כשחזרנו ארצה ב־1996 חזרתי גם למילואים בשייטת, אבל בתפקיד מנהלי יותר".

בשנות השירות הסדיר, הוא מספר, "הייתה לנו הרבה מאוד פעילות מול ארגוני המחבלים הפלסטינים בלבנון, ברמה של פעם־פעמיים בשבוע. הרבה מבצעים חשאיים. אבל הטראומות הקשות הן לאו דווקא מהמבצעים, אלא יותר ממסלול ההכשרה".

שהוא קשוח מאוד, לפי המתואר בספר.

"גם קשוח, גם לא מבוקר".

היום המצב טוב יותר?

"זה השתפר כמה שנים אחרי השירות שלנו, וכמה שנים לפני שהתגייסנו היה אפילו גרוע יותר. היו כל מיני תפיסות שגויות לגבי איך מחשלים אנשים, איך ממיינים. השיטה העיקרית של המיון היא להעביר את המתגייסים דרך הגיבוש ודרך המסלול, וככה רואים מי מתאים ומי לא. אבל איך אתה בודק חוסן נפשי? ומה קורה עם כל הנושרים, שהם הרוב הגדול? תחשבי על הבחורים האלה, שבנוסף לכל המסלול הקשה שעברו, נושאים איתם גם תחושת כישלון. איפה הם אחרי ארבעים שנה? מישהו בכלל בודק את זה? מישהו יודע? ליבנו גס בהם.

"גם מי שעברו את המסלול, לא כולם הצליחו לסיים את השירות. ולא כל מי שהצליח לסיים את השירות הסדיר, סיים גם את המילואים כמו שצריך. אנשים סובלים מכל מיני תופעות ומתכחשים אליהן. הם לא מבינים מה יש להם, אומרים 'אנחנו רק שרוטים'. מה זה רק שרוטים? תסתכלו על עצמכם: יש לכם בעיות במערכות היחסים, יש לכם בעיות בבית, יש לכם בעיות בעבודה. אתם עושים כושר גופני ברמות מטורפות, ממה אתם בורחים בדיוק?

"בשייטת יש מוטיב חזק מאוד של אמינות, אמינות, אמינות. בפעילות אתה נמצא לבד, בחושך, לא יודעים מה אתה עושה, ולכן אתה חייב להיות אמין ולדווח הכול. בפועל, זה לא היה המצב. היו קצינים ששיקרו. מדובר באנשים שמוכרים היום לציבור, והם שקרנים. אולי זה בסדר, כי מי לא משקר היום, אבל בי זה פגע"

"בנוסף לזה היו תקלות ברורות, כמו למשל המדריך שהיה לנו. המדריכים היו בסך הכול לוחמים שסיימו את המסלול שנתיים לפנינו, והמדריך הזה היה סדיסט. הוא נהנה להתעלל, אמר שהוא נהנה מזה, וראו עליו שהוא נהנה. וכשמתעללים, זה לא דבר שמחשל, זה דבר שפוגע. נכון, יש עניין לאמן אותך להתמודד עם חוסר ודאות. למשל, מכניסים אותך לבריכה קרה, קוראים לך לצאת, אומרים לך ללכת לישון, ואחרי כמה דקות שוב מכניסים אותך לבריכה. המטרה היא שתדע לא לצפות לשום דבר, תהיה מוכן תמיד לרע מכול. אבל יש הבדל בין מפקד שאומר לך 'תעבור את זה' ומעודד אותך באיזושהי צורה, ובין מי שאומר שהוא נהנה לראות אותך סובל. אתה צריך לדעת שמישהו נמצא שם איתך בחוויה הזאת".

בספר הוא מתאר השתלשלות אירועים דומה: מסע אלונקות ארוך ומפרך במיוחד מסתיים בשעת לילה. המפקד מתרה בחיילים העייפים להקפיד להתקלח ולחפוף את השיער לפני שהם הולכים לישון. רבע שעה אחרי שהם נכנסים סוף־סוף למיטות, רצוצים וחבולים, הוא מעיר אותם בצעקות ושולח אותם אל "בריכת השהייה" – בריכה טבעית של מי ים קרים ומצחינים בין הסלעים. בינתיים המדריך, שדקות קודם לכן החמיא להם על המסע, נואם באוזניהם על כמה הם גרועים ומביכים, לא ראויים בכלל לשרת בשייטת. ובכל זאת, חושב לעצמו הגיבור הרועד מקור במים השחורים, יש להם מזל שהוא ממשיך לנאום; הוא היה עלול גם להשאיר אותם שם וללכת למגורים כמו מדריכים אחרים, "שחוזרים אחרי חצי שעה או שעה, וכבר קרה שהמדריך נרדם או משהו כזה ולא חזר".

גם התיאורים מ"סדרת השבי" שעברו הלוחמים אינם קלים. מתתיה מספר על הצלפות באיברים רגישים ועל צעקות כאב שנשמעו בחדרי החקירות, ומשחזר כיצד הוא וחבריו אולצו לרקוד במשך שעות לצלילי מוזיקה ערבית כשראשיהם מכוסים בברדסים שחורים. "וגם שם", הוא אומר, "היה מישהו, לא מהשייטת, שדימה חוקר וממש נהנה להכניס מכות. זה לא היטיב איתי".

באחד השירים אתה נוגע בנושא של חוסר אמת, שקרים. אתה כותב ש"היו קצינים שעיגלו פינות בשביל להתקדם, פעולה שהפכה להרגל". עד כמה זה היה נפוץ?

"בשייטת יש מוטיב חזק מאוד של אמינות, אמינות, אמינות. מכניסים את זה כבר בגיבוש. בפעילות אתה נמצא לבד, בחושך, לא יודעים מה אתה עושה, ולכן אתה חייב להיות אמין, חייב לדווח הכול. בפועל, זה לא היה המצב. היו קצינים ששיקרו. לא אנקוב בשמות, אבל מדובר באנשים שמוכרים היום לציבור, והם שקרנים. אולי זה בסדר, כי מי לא משקר היום, אבל בי זה פגע".

הוא לא רוצה לפרט למי כוונתו, אבל מדגיש שאין מדובר בשר הביטחון יואב גלנט, שפיקד על השייטת באמצע שנות התשעים. "גלנט הוא מהאנשים היותר אמינים שאני מכיר. קצין מעולה".

"אני לא רוצה להישמע ציני, אבל האחווה הזאת היא לא באמת אחווה. אנחנו לא נפגשים כמחזור יותר מדי. יש קרבה שמבוססת על כך שאני יודע מה עברת, אבל זה לא מיטיב. זה מחזק את החספוס, מחזק את ההכחשה"

מתתיה מודה שברור לו שלא כל חוויה נצרבת באופן זהה אצל כל מי שעבר אותה. "היה למשל מבצע שיצאנו אליו כדי לנסות אמצעים מסוימים. מצד אחד זה מרגש – סוף־סוף נותנים לך אפשרות לנסות כלי שעבדת עליו, ואם הוא יפעל בצורה טובה, זה גם יתוקצב. בפועל, זה כנראה המקום הכי מסוכן שהייתי בו. היינו פגיעים במיוחד, צרורות חלפו קרוב מאוד אלינו. בדיעבד, לא היו צריכים לעשות את המבצע הזה בצורה הזו. אחד הלוחמים אמר בתחקיר שזה היה מיותר לגמרי כי יכולנו להיהרג שם, ושאל למה לא עשו במקביל שימוש באמצעי אחר. אמרו לו, לפני כולם, לשמור את ההערות שלו לעצמו, ולא לומר אותן בתחקיר שייערך בהשתתפות מפקד חיל הים.

"מישהו שקרא את הספר שלי אמר לי השבוע שהוא היה שם, ודווקא לא הרגיש שהייתה השתקה. מבחינתו זה בכלל היה ההפך: אנחנו נהנינו להסתכן. כלומר, התפיסה שלנו לגבי האירועים היא לא תמיד אחידה. זה לגיטימי, אבל מבחינתי אם אומרים לאדם לא לדבר – לא כך יחידה צבאית צריכה להתנהל, בטח לא יחידה מיוחדת. גם בעיני אנשים אחרים זה היה בסדר גמור, לי זה לא היה כך. בשלב מסוים לא יכולתי לעבור הלאה".

מפגש על הגנגס

להוצאת הספר, אומר מתתיה, נלווה חשש מפני התגובות. "הסוגה שלו באמת יוצאת דופן, וחשבתי שאולי הוא לא יהיה מובן. אני כותב בו גם לא מעט על ילדות, על זוגיות, על התבגרות. בינתיים כבר קיבלתי הרבה תגובות".

ויש הבדל בתגובות בין אנשים שמכירים את המסלול לכאלה שלא?

"כן. אני חייב לומר שמרוב הלוחמים שקיבלו את הספר, לא שמעתי מילה. אני לא יודע איך לפרש את זה, אני חושד שפשוט לא קראו. אבל אחרים כתבו לי דברים מדהימים, לא התחבאו מאחורי אצטלה של קשיחות הלוחם. ויש גם הרבה תגובות שלא ציפיתי להן, בעיקר מנשים. מישהי כתבה לי שזה היה כמו לראות סרטים של יום הזיכרון".

 

הוא מקריא מתוך הוואטסאפ: "'לא רוצה להיות עדה לפצע הזה אבל יודעת שכן, הוא חייב להיות באור, משותף. במהלך הקריאה עלתה ההבנה שאני לא מכירה חלקים ניכרים מהחיים של הגברים סביבי, אחים, חברים קרובים'. זה נכון, הסביבה לא מבינה. גדלנו על זה שגברים לא אמורים לבכות ולא אמורים לדבר. הבן הצעיר שלי שירת ביחידה מובחרת, באף מבצע הוא לא היה בסכנת חיים, אבל אחרי ארבע שנים אני מזהה אצלו את הטראומות. למשל בגלל מקרים שבהם מישהו אחר נהרג, והבן שלי מרגיש שהוא היה יכול להיות שם. וגם בגלל המסלול שעבר, והזילות שהצבא מגלה לפעמים כלפי הנושא של כשירות אמצעי לחימה.

"שלא יהיה ספק, אני לא פציפיסט ולא אנטי־צבא. אני חושב שאין לנו ברירה, ואני מזדהה במאה אחוז עם ערכי המדינה וערכי הציונות. זה בכלל לא הקטע. הקטע הוא שיש מקום לשפר למשל את תהליכי המיון. הצבא לא אמור לדאוג שכל אמא תדע בכל רגע מה עובר על בנה הלוחם, אבל המפקדים צריכים לעבור איזושהי הכשרה כדי לדעת איך לאמן אנשים, איך לחשל אותם באמת. איך להיות איתם, כמו שעושים ביוגה. ביוגה אפשר לעשות דברים קשים מאוד, אבל בפנים יש תמיד חמלה".

יכול להיות שאחוות הלוחמים, שנמשכת גם אחרי השחרור, היא מעין טיפול שהם נותנים זה לזה עוד לפני שקוראים לטראומה בשם?

"אני לא רוצה להישמע ציני, אבל האחווה הזאת היא לא באמת אחווה. היינו כמה עשרות במחזור, אתה מכיר את כולם מצוין כי אתה רואה אותם בכל הקשיים ואתה יודע עם מי יש לך עסק – אבל זה לא בהכרח עושה לך חשק להיות חבר של כל האנשים האלו. בסופו של דבר יש קבוצות־קבוצות ששומרות על קשר. אנחנו לא נפגשים כמחזור יותר מדי. יש קרבה שמבוססת על כך שאני יודע מה עברת, אבל זה לא מיטיב. זה מחזק את החספוס, מחזק את ההכחשה.

"במקרה שלי לא צריך להגזים גם בעניין של הטראומה, אני פוסט־טראומטי ברמה מסוימת מאוד, אבל הייתי צריך להגיע למודעות למצב הזה. ללמוד מה זו חמלה עצמית ולהכיר טכניקות שקשורות לגוף־נפש וליוגה ולתפיסות עולם מרפאות, כדי לשרוד את זה ולהמשיך בחיי בצורה הרבה יותר טובה. היום אני יכול לפתוח את הלב ולשתף ברגש, וזה בכלל לא מובן אליו".

יוגה הוא התחיל לתרגל כבר בגיל 25, והיא ליוותה אותו לאורך שנים. "בגיל 28־29 עברתי איזו השתלמות מדריכים. גורו שהגיע לכאן מחו"ל אמר לי שאני מוכשר לזה, אבל מדובר במסלול של נזירות, ואני בטח רוצה להקים משפחה ולכן אולי רק בגיל מאוחר יותר זה יתאים לי. המשכתי לתרגל יוגה לבד ושכחתי מזה".

היוגה חזרה למלא תפקיד חשוב בחייו בעקבות טיול עם חברים בהימלאיה, בחודש מאי בשנה שעברה. "צעדנו מרחקים על איזה קרחון, ישנו באוהלים כשבחוץ מינוס 15 מעלות, היה טיול קשוח. אחר כך הגענו אל מקורות הגנגס, ושם פגשתי אישה אמריקנית מבוגרת שנראתה לי מעניינת. במהלך השיחה איתה שאלתי אם היא מכירה מישהו שמלמד יוגה באזור, והתברר לי שהיא עצמה מורה בכירה ליוגה, והיא באה ל'ריטריט' מסוים שמתקיים לא רחוק".

במקרה או שלא, מספר מתתיה, הייתה לו טעות מסוימת בהזמנת כרטיסי הטיסה, והטיסה שלו ארצה נועדה לצאת רק עשרה ימים אחרי שאר חבריו לקבוצה. סמינר היוגה שאליו כיוונה פניה התיירת האמריקנית ההיא, התקיים בדיוק בעשרת ימי השהות שלו בהודו ללא חבריו המטיילים. "הצטרפתי לשם וישבתי עשרה ימים בין מאסטרים ומורים בכירים. מדובר בסוג של יוגה שלא עושים בארץ, עם אלמנט חזק של עבודה על נשימות ושחרור דברים מהגוף. לא הכרתי את השיטה, ופשוט חיקיתי את שאר המשתתפים. אחרי יומיים כבר הרגשתי חלק מהם.

"כשנגמר הריטריט נפגשתי עם הגורו, והוא אמר לי כמה דברים משמעותיים. חזרתי לארץ בתחושה שהתנקיתי, והחלטתי לעשות את קורס המורים שלהם כמו שצריך. לאחרונה התחלתי ללמד יוגה, ובספטמבר אני חוזר להודו לקורס מתקדם. במקביל אני לומד עכשיו בחברותא את תורת רבי נחמן על פי ספרי הרב שג"ר, וזה מדהים בעיניי שרבי נחמן מדבר על אותם דברים כמו חכמי היוגה – אותה גישה, והמסקנות הן אותן מסקנות".

מה אתה רוצה להיות כשתהיה גדול?

"שאלה מצוינת. לקח לי הרבה זמן להבין את זה, אבל אני חושב שבסופו של דבר אני כאן כדי לעזור לאנשים. דרך העזרה הזו אני מבין טוב יותר את עצמי. גם בספר, המטרה שלי היא לא לעשות תיקון עולם, אלא לחשוף. ואם אני יכול לעזור בזה למישהו, לסייע במשהו, זו המטרה.

"יצרה איתי קשר דרך פייסבוק מישהי שקראה את הספר, אישה שאני לא מכיר. היא סיפרה לי על הבן שלה שסיים לא מזמן גיבוש לקורס טיס ולא קיבלו אותו, וסיים גיבוש לסיירות ולא קיבלו אותו. הוא יושב בבית שבור לגמרי, בוכה, והיא אובדת עצות. הבנתי ממנה שהוא רגיש מאוד, ואמרתי שאני לא מטפל מקצועי אבל יכול להיות שטוב שהוא נפל, כי מסלול כזה לא מתאים לו. זה מה שהיא צריכה לשדר לו, לא אכזבה. אז שליחות זו מילה גדולה, אבל במקרה כזה למשל, אני מרגיש שאני יכול לעזור".

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il