הבית // בית טורי בשכונת קוטג'ים, 103 מ"ר, עם גינה לפנים ומאחור.
גמלאות // אריה גמלאי כבר שנתיים וחצי. "אחרי יציאתי לגמלאות טיפלתי באמי, ניצולת שואה בת 94, שעלתה ארצה, נתפסה בידי הבריטים, הוגלתה לקפריסין, הגיעה לארץ והתגייסה לצבא, לחמה במלחמת השחרור בתור אחות ומלוות שיירות, ונפטרה לפני כשנה. מאז אני מקדיש את זמני לבית, מטפח את הגינה, קורא, רוכב על האופנוע שלי ועוד".
היסטוריון // אריה עבד במשך 45 שנים ברציפות. "בכל שנותיי הייתי שכיר בשירות הציבורי, בשדה החינוך על כל גווניו". הוא היה מורה, מדריך, רכז מנהל ומפקח מחוזי וארצי. במשך 32 שנים היה ההיסטוריון של קק"ל. "הקמתי וניהלתי את המרכז החינוכי ומוזיאון 'מועצת העם ומנהלתה' בבית ההיסטורי של קק"ל במרכז תל־אביב, שבו קיבלו דוד בן־גוריון וחבריו להנהגה הזמנית של היישוב היהודי את ההחלטות שהובילו להקמת המדינה". כמו כן הוא נושא דרגת סא"ל בצה"ל, ובעל רקורד של 38 שנות שירות במילואים.
מורה // מרים "מלמדת תלמידים בחטיבת הביניים בבית הספר קריית חינוך ע"ש גינסבורג ביבנה. קודם כול אני מורה לתלמידים, ורק אחר כך מלמדת אותם אנגלית". שלוש פעמים בשבוע היא קמה בחמש וחצי, שותה קפה, משחקת כמה משחקי מילים כמו וורדל, עובדת קצת בבית, ובשבע וחצי יוצאת ברגל לעבודה. פעמיים בשבוע היא קמה מוקדם יותר, בחמש, ויוצאת באוטובוס לירושלים, שם היא מדריכה ארצית במשרד החינוך, ואחראית על אישור ספרי לימוד באנגלית.
פנאי // הם אוהבים ללכת לתיאטרון ולקרוא. אריה: "אני אוהב בעיקר ספרי היסטוריה. קראתי את הביוגרפיות של צ'רצ'יל, אנגלה מרקל ועוד".
ספורט // בימי שישי הם נוסעים לפארק המים של יבנה, ומרים מתאמנת בבריכה. אריה: "אני בכלל לא יודע לשחות. אני מתאמן בחדר הכושר".
התנדבות // "חלק מעיסוקי ה"פנאי" של מרים קשורים לחייה המקצועיים: היא מתנדבת באגודה פדגוגית שנקראת "אגודת המורים לאנגלית בישראל".
תל־אביבי // אריה נולד בתל־אביב בבית החולים הדסה, הלך לגן הילדים השחר שליד הגימנסיה הרצליה, ולמד בבית הספר היסודי בלפור. הוריו התגרשו כשהיה בכיתה ד', ואמו, הוא ואחותו הקטנה עברו בכמה דירות שכורות ברחבי העיר, "כאשר אמי יוצאת לעבודה ואני מטפל באחותי הקטנה". כשאמו התחתנה שוב, עם "אדם שנראה לה רציני ואכפתי", הם עברו לגור ברמלה.
רמלאי // אמו ובעלה הולידו בן ובת, "אבל אז החלו הצרות עם בעלה של אמא, ואני סבלתי רבות כולל העובדה העצובה שלא ידעתי היכן אשן בסופו של יום, כי בעלה של אמי לא רצה אותי ואת אחותי".
צבא // אחרי שסיים את הלימודים בבית הספר היסודי ברמלה הוא יצא לחיות בכפר הנוער יוהנה ז'בוטינסקי, והוכשר שם בתור מכונאי ציוד עזר למטוסים. כאשר פרצה מלחמת יום כיפור הוקדם גיוסו לצבא, והוא שירת בחיל האוויר.
חינוך // "מאז שהייתי בן 21 ועד הגיעי לגיל 41 לא הפסקתי ללמוד: עשיתי תעודת מדריך מוסמך, מורה מוסמך בכיר והסמכה להוראה בחטיבת ביניים, תואר ראשון בחינוך ובהיסטוריה, תואר שני בהיסטוריה כללית עם התמחות בלימודים אמריקניים עם תזה, ותואר שלישי – ד"ר לפילוסופיה עם התמחות בהיסטוריה של החינוך. במקביל לא הפסקתי להתנדב".
אמריקנית // מרים נולדה בלונג איילנד, וחיה שם עד גיל עשר. "אבי היה אחד היהודים היחידים בחברת המחשבים דיגיטל אקוויפמנט קורפריישן, והתבקש לפתוח סניף של החברה בארץ כשהייתי בת תשע. בגלל החרם הערבי אמרו לו לקרוא לחברה על שמו, גלייזר. הוא סירב". בסוף סיכמו שיקראו לחברה "דקסיס". במשך שנתיים הוא מכר את מחשבי החברה לאוניברסיטאות.
הלוך ושוב // כעבור שנתיים פה הם חזרו לארה"ב, לברוקליין שליד בוסטון. "הייתי פעילה מאוד בתנועת הנוער הציוניות 'יהודה הצעיר', תנועת אחות של 'הצופים' כאן בארץ. בסוף הלימודים חזרתי ארצה בתוכנית של תנועת הנוער, וגרתי בקיבוץ נאות־מרדכי, במושב ינון אצל משפחת נחליאלי, בירושלים ובדימונה. בתום שנה חזרתי לארה"ב ולמדתי שם בקולג' שנה אחת. לא התחברתי לתרבות השתייה והסמים בקולג' ולכן החלטתי לבוא ארצה ולסיים את לימודי פה".
עלייה // היא עלתה ארצה ב־1980 ולמדה חינוך מיוחד באוניברסיטה העברית, ואז התגייסה לשרת כמורה חיילת וכרכזת מורות חיילות בחינוך הבלתי פורמלי בדרום.
ההיכרות // הם נפגשו ב־1985 במחנה הנוער הבינלאומי ביער לביא. אריה היה סגן מנהל המחנה ומנהל של אחד מה"גושים" של קבוצות המחנה. מרים באה כמדריכה במחנה בסיום השירות הצבאי שלה. כעבור שנה התחתנו. יש להם שני ילדים: יפית, בת 34, היא שחקנית, רקדנית, מדריכת יוגה ומדריכת שחייה; בנימין, בן 29, הוא בוגר מגמת עיצוב תעשייתי בבצלאל וסטודנט לתואר שני בחינוך עם התמחויות בהוראת אמנות ועיצוב.
נוסטלגיה // אריה: "אני מעדיף 'דברים של פעם', מה שנקרא 'רטרו'. במוזיאון נהגתי לצטט את האלוף, המחנך וסגן ראש הממשלה יגאל אלון, שאמר: 'עם שלא שומר על עברו אין לו הווה ועתידו לוט בערפל'. כהיסטוריון אני מאמין שיש ללמוד מהעבר".
ויניל // "נניח, המהפכה בעולם המכשור המוזיקלי: פטיפון, טייפ, דיסק וכדומה – אני טענתי כל הזמן שבסופו של דבר יחזרו אל תקליטי הוויניל, וזה אכן קרה. יש לי בבית אלף תקליטים שעלו למרים ולי הרבה כסף".
פילם // "גם בתחום הצילום לא נכנעתי למודרניזציה. אני לוקח את ה'קנון' הגדולה והמסיבית שלנו לטיולים בארץ ובחו"ל, מפתח את הפילם, ויש לי תמונות יפות, ברורות ואיכותיות. וכן, אני משקיע זמן כדי לסדר את האלבום שמתעד את הטיול, ומשבץ בו לא רק תמונות אלא גם כל מיני פריטי מזכרת מהטיול".
אסימונים וטלכרט // "ואחרון, הטלפונים הניידים: איני רוצה להיות משועבד לטלפון. אני מעדיף לפתוח אותו רק כאשר ארצה לשוחח עם מישהו. כל עוד היו טלפונים ציבוריים היה לי ארנק מיוחד מלא באסימונים, ואחר כך כרטיס טלכרט. כאשר זה נעלם לא הייתה לי ברירה אלא לרכוש טלפון נייד, אבל שיהיה קטן ומוגבל. אין לי ספק שאנשים רבים מתקנאים בגישה הזו שלי, אבל כנראה לא יכולים להתאפק והם צמודים אל מכשיר הטלפון הנייד 24 שעות ביממה".
להשתתפות במדור: dyokan@makorrishon.co.il
